ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/מ ב
אותיות כל"ב קמוצות, כמו שתהיה הה"א על האל"ף ועל העי"ן, בין שתהיה תחלת התיבה שוא-ופתח, בין שתהיה שוא-וסגול. כמו "שִׁוִּיתִי עַד בֹּקֶר כָּאֲרִי" (ישעיהו לח, יג); "כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי" (תהלים כב, יז); "בָּחוּר כָּאֲרָזִים" (שה"ש ה, טו); "מְקֻנַּנְתְּ בָּאֲרָזִים" (ירמיהו כב, כג); "וַיִּתְחַפֵּשׂ בָּאֲפֵר" (מ"א כ, לח); "אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים" (תהלים פו, ח); "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים" (שמות כב, יט); "לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה" (מ"א יב, לב); "אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי" (במדבר כב, ב); "נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים" (שמות לד, ז), וכל שאר "לַאֲלָפִים" פתח; "רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל" (בראשית יט, ח) קמץ, וכל שאר "לַאֲנָשִׁים" פתח. "כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה" (דברים כח, כט); כל "בּאֲבָנִים" קמץ, כל "בּעֲרָבָה" קמץ וכן "בּעֲלָטָה".
ואם האות הראשון בקמץ-חטף הנקוד עם שוא, יהיו אותיות כל"ב קמוצות אף על פי שאין הדבר ידוע. כמו "בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ" (ש"א א, יא); "כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר" (משלי לא, יד); "בָּחֳרִי אָף" (שמות יא, ח); "לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר" (יחזקאל מז, יב).
ובא שלא כמשפט "מוֹדִיעִם לֶחֳדָשִׁים" (ישעיהו מז, יג) – הלמ"ד בסגול.
אבל אם תחלת התיבה קמץ-חטף שאיננו עם שוא אלא הוא לבדו, והוא כשיהא אחריו שוא או אות דגושה, יהיו אותיות כל"ב עליה בשוא כמשפטם. כמו "בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ" (ירמיהו ב, כד); "מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ" (ישעיהו סו, כג); "אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחָגָּא" (ישעיהו יט, יז).
ובא מלת "בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם" (ויקרא כו, מג) הבי"ת בקמץ-חטף, והקמץ היה משפטו להיות תחת הה"א, והיה משפט המלה בְּהָשַּׁמָּה – הבי"ת בשוא והה"א בקמץ-חטף, כמו "כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה" (ויקרא כו, לה), ולהקל על הה"א הסבו הקמץ תחת הבי"ת; כאשר הסבו במלת "לְהַפְרְכֶם" (ויקרא כו, טו) שהיה משפט המלה לַהֲפֶרְכֶם – הלמ"ד פתוחה והה"א בשוא-ופתח, וכאשר הקלו המלה הפילו היו"ד. כמו שעשו במלת "וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים" (ש"א לא, ב) והדומים לו, שהיה ראוי וַיַּדְבִּיקוּ, ובהקלם המלה הסבו שוא הה"א תחת הלמ"ד, ופתח הלמ"ד תחת הה"א. ומצאנו מלה אחת נשתנו תנועותיה, והיא "הַ לְיְיָ תִּגְמְלוּ זֹאת" (דברים לב, ו), בפתח הה"א והלמ"ד בשוא-נח, והאל"ף נקראה בשוע-נע. והיה משפט המילה ההיא בשוא-ופתח והלמ"ד בפתח והאל"ף נחה, ובאה המלה כן לענין מורה על סודה. ולענין זה יש בתיבה הזאת שנוי אחר שלא נמצא בזולתה, שהה"א נכתבה יחידה.
ומש"ה וכל"ב, מש"ה מפיק וכל"ב לא מפיק. ולא כטעם המ"ם טעם השי"ן והה"א. כי טעם המ"ם לחסרון נו"ן "מִן", כמו שזכרנו. אך טעם השי"ן והה"א, מפני שאין דרך השי"ן להשתמש בשוא לעולם, כי אם שנים באו מהם שלא כמשפט בשוא על מלה זעירא – "שְׁהֶם בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם" (קהלת ג, יח); "שְׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת ב, כב). וגם הה"א לא תשמש בשוא כי אם