ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/נד א
"יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה" (ישעיהו לה, א), שפירושו ישושו עמם. ואמר "וְאֵסָעֲרֵם" ולא אמר "וְאֶסְעֲרֵם" כמשפט, כדי להרחיב על העי"ן ולהקל מעליה. ונקדו האל"ף בצרי והסמ"ך בקמץ, להאריך המלה ולהרחיבה עוד. וענין הפסוק: אני אהיה מסתער עמם בגלות, כענין "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר" (ישעיהו סג, ט).
ומלת "וְנֵאשֲׁאַר אָנִי" (יחזקאל ט, ח), אמרו שהוא מבנין נִפְעַל והאל"ף נוסף ומשפטו ונשאר אני, ופירושו ונשאר עצמי. והנכון שיהיה מזה הטור, ויהיה מורכב בנו"ן התפארת כנו"ן "נַעֲשֶׂה אָדָם" (בראשית א, כו), ובאל"ף המדבר בעדו, אף על פי שהאחד יספיק.
תמו עניני הקל.
הנה הודעתיך סבות העוברים והבינונים והעתידים ושמושם, ושמוש האותיות המשמשות, ופתוחי האבנים בטור הזה, וממנו תלמוד לכל הטורים.
הטור השני[עריכה]
ועליו הטור השני נקרא בנין נִפְעַל. והוא כלו פעוּל ואין בו פועֵל כי הפועֵל הוא הטור הראשון וזה הטור הוא הפעוּל מכח הראשון. כי אם תאמר על הפועֵל פָּקַד תאמר על הפעול נִפְקַד, ואם תאמר על הפועל לעתיד יִפְקוֹד תאמר על הפעול יִפָּקֵד. אבל הבינוני שהוא גם הוא פעול הוא פעול בזמן הווה והוא בדמות תאר.
והעוברים בתוספת נו"ן בראש האבנים לאות הבנין, וכן הבינונים. אבל בעתידים נגרעה נו"ן-הבנין ושמו תחתיה ה"א בעתידי הצווי והדגישו פ"א הפעל למגרעת נו"ן-הבנין, ועשו כן בעבור שלא ידמה הצווי לעבר.[1]
ובאו מהם כמשפטם – "בֹּאוּ וְנִלְווּ אֶל יְיָ" (ירמיהו נ, ה); "וְנִקְבָּצוּ שָׁמָּה" (יואל ד, יא), והם צווי לרבים שניהם – "נִלְווּ" ו"נִקְבָּצוּ", ובאו על תכונתם להורות כי כן היה המשפט בכלם לולי דמיונם אל העוברים.
וכן המקור בא כמשפטו בנו"ן –
נימוקי רבי אליהו בחור[עריכה]
- ^ כי העיקר שעשו הה"א לפני פ"א הפעל לעשות הדגש שבפ"א הפעל חזק, כי לולא הה"א שלפניו לא היה הדגש חזק, כי אין דגש חזק בראש המילה, רק דגש קל שאינו מלא על חסרון.