ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/נד ב
"נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד" (ש"א כ כח), "וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים" (אסתר ג יג), "אִם נִלְחֹם נִלְחַם בָּם" (שופטים יא כה), "אַךְ נִגּוֹף נִגָּף" (שופטים כ לט) – אלו באו על תכונתם. ונמצא גם בחסרון הה"א בהתחבר עליו בי"ת השמוש:
"וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ" (משלי כד יז) שהיה ראוי וּבְהִכָּשְׁלוֹ, וכן "בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת" (דברים לא יא) משפטו לְהֵרָאוֹת, "לֵעָנֹת מִפָּנָי" (שמות י ג) – לְהֵעָנוֹת, "בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק" (איכה ב יא) – בְּהֵעָטֵף, "בֵּהָרֵג הֶרֶג בְּתוֹכֵךְ" (יחזקאל כו טו) – בְּהֵהָרֵג. ונמצא עם (התי"ו) [הה"א] בחולם: "הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת" (ירמיהו לח ג), "כִּי הִנָּתֹן יִנָּתֵן בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל" (ירמיהו לב ד), "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל" (ויקרא ז יח), "הֵאָסֹף יֵאָסֵף עָלֶיךָ כָל יִשְׂרָאֵל" (ש"ב יז יא), "הַאִדָּרֹשׁ אִדָּרֵשׁ" (יחזקאל יד ג), ונכתבה האל"ף במקום ה"א כי כבד על הלשון לקרוא שני ה"הין כאחת. אבל רבי יהודה המדקדק כתב כי האל"ף למדבר-בעדו ואמר כי הוא מבנין הִתְפַּעֵל ומשפטו אִתְדָרֹשׁ, וכן "אִדָּרֵשׁ", ובא כפול כמו "הַאַכֶּה אַכֶּה אָבִי" (מ"ב ו כא).
וכן העתידים עתידי אית"ן באו בחסרון נו"ן הבנין להקל מפני אותיות אית"ן הנוספות, ונדגשה פ"א-הפֹעל בהם גם כן לחסרון נו"ן הבנין.
והאבן הראשה שבטור הזה נמצאת בפסוק אחד על שני הפנים, בקמץ ובחולם: "נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם[1] בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ" (אסתר ח ח). וכן בחולם: "וְנַהֲפוֹךְ הוּא" (אסתר ט א), "וְנַעְתּוֹר לָהֶם" (דה"א ה כ), "נִמּוֹל אַבְרָהָם" (בראשית יז כו). ויתכן היות "וְנַהֲפוֹךְ הוּא" בינוני.
ובא הבינוני ביו"ד נוסף: "נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ" (שמות טו ו). או תחסר תי"ו הנקבה ומשפטו נֶאְדָּרִית.
ומתקני הנקוד שמו הפרש בין האבן הראשה והבינוני היחיד, כי קריאתם אחת, ונקדו עי"ן-הפֹעל באבן הראשה בפתח-גדול, זולתי אם הוא בהפסק. ובא בזקף קמץ: "עַד אַחַד לֹא נֶעְדָּ֔ר" (ש"ב יז כב), "מִשְׁפָּטוֹ יִתֵּן לָאוֹר לֹא נֶעְדָּ֔ר" (צפניה ג ה). ובאו מעטים גם בלא הפסק קמוצים, כמו שבא גם כן פָּעַל קמץ במקומות כמו שכתבנו: "וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָ֗ר" (בראשית מב לח), "נִכְתָּ֔ב וְנֶחְתָּ֖ם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ" (אסתר ג יב), "וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָ֣ד מִקַּיִן" (שופטים ד יא), "כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּ֣ב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם" (אסתר ח ח),
נימוקי רבי אליהו בחור
[עריכה]- ^ ובשרשים (שרשים אות החית) כתב שהוא בינוני, ויותר נכון הוא, בעבור "נִכְתָּב" שלפניו שהוא בינוני, כי הוא בקמץ. אבל "בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ… נִכְתָּ֔ב" (אסתר ג, יב) דהמן הוא קמוץ בעבור הזקף.