ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/נה א

<< · ספר מכלול (רד"ק) · לפי דפים · נה א · >>

"וְנִקְדָּ֖שׁ בִּכְבֹדִי" (שמות כט מג עי"ש), "חָיוֹ יִחְיֶה כִּי נִזְהָ֔ר" (יחזקאל ג כא), "וְהָעָם לֹא נִזְהָ֔ר" (יחזקאל לג ו), "וְהוּא נִזְהָ֖ר נַפְשׁוֹ מִלֵּט" (יחזקאל לג ה), "נִצָּ֤ב יְמִינוֹ כְּצָר" (איכה ב ד), "אֶל מִקְדָּשִׁי כִי נִחָ֗ל" (יחזקאל כה ג), "נוֹלָ֥ד רָשׁ" (קהלת ד יד עי"ש), "הוּא בַּעֲוֹנוֹ נִלְקָ֔ח" (יחזקאל לג ו). ואפשר שיהיו אלו בינונים, אבל קרוב ענינם הוא לעבר. ונקדו עי"ן-הפֹעל בבינוני בקמץ זולתי אם הוא נסמך,^[1] כמו "וְנֶאֱמַן רוּחַ" (משלי יא יג), "נִלְעַג לָשׁוֹן", (ישעיהו לג יט), "בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת" (ש"א כ ל) ששרשו עות מן "עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה" (אסתר א טז), "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן" (קהלת א טו), "אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ" (קהלת ז יג), ורוצה לומר: בן מְעֻוַּת, בעבור הַמַּרְדּוּת שאתה מורד. ויש אומרים כי "נַעֲוַת" לנקבה ושרשו עוה, ו"בֶּן" הוא סמוך ל"נַעֲוַת", ואמרו זה בעבור שמצאו "בֶּן" נקוד סגול כדרך הסמוכים אף על פי שאינו במקף, כמו "בֶּ֚ן הַיִּשְׂרְאֵלִית" (ויקרא כד י), "מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִים שָׁנָה" (שמות ל יד).

והנקבה הנסתרת שתאמר עליה בעבר נִפְקְדָה, אם בהפסק תאמר נִפְקָדָה. וכן הבינונית נִפְקָדָה בהפסק ובלא הפסק. אבל מתקני הטעמים שמו הפרש ביניהם, כי בנִפְקָ֫דָה שהוא עבר הטעם בעי"ן-הפעל והוא מלעיל, כמו "אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה" (תהלים לד כא). וכן בלא הפסק בהעמדת טעם: "וְנִקָּ֖תָה לָאָרֶץ תֵּשֵׁב" (ישעיהו ג כו) בטרחא. ובינוני הטעם בלמ"ד-הפֹעל והוא מלרע, כמו "רוּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה" (תהלים נא יט).

והרבים נִפְקָדִים בקמץ, זולתי מעטים באו בשוא: "הַבְּדֶרֶךְ אֲבוֹתֵיכֶם אַתֶּם נִטְמְאִים" (יחזקאל כ ל), "הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן" (אסתר ד טז), "נֶחְבְּאִים בַּמְּעָרָה" (יהושע י יז), "הַנִּבְּאִים בִּשְׁמִי" (ירמיהו יד טו). וכתב רבי יעקב בן אלעזר כי אלה שהם בשוא הנפרד מהם בצרי – נִטְמֵא, נֶחְבֵּא, נִמְצֵא, ואשר הם בקמץ הנפרד מהם בקמץ – נִטְמָא, נֶחְבָּא, נִמְצָא. כי זה המשפט גם כן בשמות, כמו מן מוֹפֵת – מוֹפְתִים, מוֹקֵשׁ – מוֹקְשִׁים, מוֹעֵד – מוֹעֲדִים, ומן מוֹלָד, מוֹשָׁב, מוֹצָא – מוֹלָדִים, מוֹשָׁבִים, מוֹצָאִים.

וכן הכנויים והסמוכים מזה הבינוני, יש בשוא: "עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ" (תהלים קא ו), "נִדְּחֵי עֵילָם" (ירמיהו מט לו), "לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ אֶת נִדְּחוֹ" (ש"ב יד יג), ובא קל: "נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס" (תהלים קמז ב),

נימוקי רבי אליהו בחור

1. אם תאמר למה לא שמו הפרש בין העבר ובין הבינוני כשהוא נסמך, ששניהם בפתח, יש לומר כי חששה מועטת היא ובטלים במיעוטם.