ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/נג א
כי "הוּא" שב אל "חֶלְקְךָ" ש"חֵלֶק" לשון זכר, ואין כן "אֲנִי חֶלְקְךָ" (במדבר יח, כ). ומפני זה צריך להתבונן מאד בלשון ולהושיבו על אופניו כפי היכולת ולא לאמר לשון נקבה על זכר ולשון זכר על נקבה.
וכן כשיהיה זכר ונקבה כאחד, יפול הלשון על הקודם אם זכר אם נקבה. כמו "תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי" (אסתר ז, ג) "וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי" (אסתר ט, כט); "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן" (במדבר יב, א) "וַתֹּאכַל הִיא וָהוּא" (מלכים א יז, טו); "כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה" (אסתר ט, לא). ומה שאמר "וְנֶאֱסַף שִׂמְחָה וָגִיל" (ישעיהו טז, י) עניניו דבר שמחה, כמו "כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ" (דברים כב, כג), כמו שפרשנו במלת פָּעֲלָה.
וכן כאשר הפֹעל באחרונה, יפול על הדבק בו. כמו "הִנֵּה אַפִּי וַחֲמָתִי נִתֶּכֶת אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (ירמיהו ז, כ); "אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִהְיֶינָה" (יחזקאל לה, י); "גָּרֵי בֵיתִי וְאַמְהֹתַי לְזָר תַּחְשְׁבֻנִי" (איוב יט, טו). אבל "צָרָה וַחֲבָלִים אֲחָזַתָּה כַּיּוֹלֵדָה" (ירמיהו מט, כד), פירושו צרה עם חבלים, והו"ו כמו הו"וין שעניינם "עִם", כמו שכתבנו, והצרה היא העקר. לפיכך נפל הענין על הצרה ואמר "אֲחָזַתָּה".
וכן בזכור שני דברים הנסמכים זה על זה הענין נופל על הקרוב כמו "קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים" (שמואל א ב, ד) –"חַתִּים" נופל על "גִּבֹּרִים", אף על פי שהענין היה מורה על "קֶשֶׁת". וכן "נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם" (ויקרא יג, ט); "קוֹל נְגִידִים נֶחְבָּאוּ" (איוב כט, י); "רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ" (תהלים לב, ו); "וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר" (מלכים א יז, טז); "קוֹל שְׁמוּעָה הִנֵּה בָאָה" (ירמיהו י, כב).
סיום הטור הראשון[עריכה]
ומצאנו בטור הזה, שהוא בנין הקל שזכרנו, מלה מורכבת מעבר ובינוני – והיא "יֹשַׁבְתְּ" –"יֹשַׁבְתְּ בַּלְּבָנוֹן" (ירמיהו כב, כג)