ספר מכלול (רד"ק)/שמות/מספרים

ושמות המספר

אֶחָד לזכר, האל"ף בסגול והחי"ת בקמץ. ואם בסמוך כלו פתח – "אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ" (בראשית כו י). ובא פתח כלו גם בלא סמיכות: "לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים" (זכריה יא ז). ואולי נגרע הנסמך, רוצה לומר: לאחד הַמַּקְלוֹת. וכן בפתח "נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד" (בראשית מח כב), "עַד אַחַד לֹא נֶעְדָּר" (ש"ב יז כב), "וְדִבֶּר חַד אֶת אַחַד" (יחזקאל לג ל). וכן "מִתֵּת לְאַחַד מֵהֶם" (דברים כח נה), "אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים" (ויקרא יג ב), "כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע" (בראשית ג כב) – כי אין על המ"ם סמיכות. אַחַת לנקבה, כלו פתח. ואם הוא באתנח וסוף-פסוק האל"ף בסגול והחי"ת קמוצה – "וַיְחַבֵּר אֶת חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל אֶחָ֑ת" (שמות לו י). וכן בא בזקף במקצת מקומות. ובמסורת: אַחַת ששה פתחין זקפין, וסימנם "צִנְצֶנֶת אַחַת" (שמות טז לג), "וַיָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר" (יהושע ו יד), "וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֶל דָּוִד" (ש"א כו ח), "וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם" (ש"ב ו יט), "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גִּזְרוּ" (מ"א ג כה), "וְהִנֵּה כִּכַּר עֹפֶרֶת" (זכריה ה ז). וכל "חֻקָּה", "מִדָּה", "שָׁנָה" "תּוֹרָה" דכותיה פתחין בר מן חד – "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָ֔ת" (דברים כד ה). וכל אתנח וסוף-פסוק וזקף קמוצין כותיה. ואפשר שהם שתי לשונות, רוצה לומר אֶחָד ואַחַת, או תהיה מלה אַחַת חסרה דל"ת, ומשפטה אַחֶדֶת. ופעם יפול האל"ף מן אֶחָד: "וְדִבֶּר חַד אֶת אַחַד" (יחזקאל לג ל). "וְעָשָׂה אָח מֵאַחַד מֵאֵלֶּה" (יחזקאל יח י) – חסר דל"ת הזכר או תי"ו הנקבה. ולא נתחבר עם הכנוים. ולפי דעתי שמלת אַחַת גזרה בפני עצמה ולא נגזרה ממלת אֶחָד כי אם ממלת אָח, ותאמר אָח לזכר ואַחַת לנקבה. אבל מגזרת אֶחָד לא נאמר ממנו לנקבה, כי נקל עליהם לומר אַחַת מלומר אֲחֶדֶת, כי כבד עליהם לומר שתי אותיות רפות ממוצא אחד. וקבוץ אֶחָד: "כְּיָמִים אֲחָדִים" (בראשית כט כ). ובא הפעל הקל ממנו: "אַל תֵּחַד כְּבֹדִי" (בראשית מט ו). וההִתְפַּעֵל: "הִתְאַחֲדִי הֵימִנִי" (יחזקאל כא כא).

שְׁנַיִם לזכרים; שְׁתַּיִם לנקבות – משפטו שִׁנְתַּיִם, אלא שנפל הנו"ן להקל ונקדו אותו במשקל שְׁנַיִם, ונשארה התי"ו דגושה דגש קל כמו בשִׁנְתַּיִם לאות ולסימן כי כן משפטה. כי לולי זה היה התי"ו רפה כמנהג כל בג"ד כפ"ת אחרי שוא-נע כמו שכתבנו. ובסמיכות עם המ"ם: שְׁנֵים עָשָׂר, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, ובלא המ"ם – שְׁנֵי עָשָׂר, "בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (יחזקאל לב א).

ואין סמיכות שם המספר כשאר סמיכות, אלא שסומך המספר על הנספר או אחד על חברו. על הנספר, כמו "עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן" (אסתר ט י), "שְׁלֹשֶׁת הַנָּפֶת" (יהושע יז יא), "מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ" (רות א ה), "שְׁלָשׁ־אֵלֶּה" (שמות כא יא), "שְׁנֵי אֲנָשִׁים" (שמות ב יג), "חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת" (שמות כו ג), "מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף" (שמות לח כז). ואחד על חברו, כמו שְׁנֵים עָשָׂר – רוצה לומר שְׁנַיִם וַעֲשָׂרָה; וכן שְׂלֹשׂ עֶשְׂרֵה, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה – שְׁלֹשָׁה וַעֲשָׂרָה, שְׁתַּיִם וַעֲשָׂרָה. וכן "לְאַלְפֵי רְבָבָה" (בראשית כד ס), רוצה לומר לַאֲלָפִים וְלִרְבָבוֹת, כלם על זה הדרך. ובחסרון מ"ם: "מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ" (רות א ה), "שְׁנֵי אֲנָשִׁים" (שמות ב יג). ויסמך גם כן הנספר, כמו "וַיְהִי דָּנִיֵּאל עַד שְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ הַמֶּלֶךְ" (דניאל א כא), "בִּשְׁנַת אַחַת לְדָרְיָוֶשׁ הַמָּדִי" (דניאל יא א), "בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם" (מ"א טו כה), "בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ" (מ"א טו כח). והכנוי: שְׁנֵיהֶם, שְׁנֵיכֶם, שְׁנֵינוּ, ורוצה לומר: הֵם הַשְּׁנַיִם, אַתֶּם הַשְּׁנַיִם, אֲנַחְנוּ הַשְּׁנַיִם. וכן "צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם" (במדבר יב ד) – אַתֶּם הַשְּׁלֹשָׁה. אבל אינו אומר הַשְּׁנַיִם שֶׁלָּכֶם, הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁלָּכֶם, כי לא נתחבר שם המספר בזה הדרך ברוב. ולא מצאנו כי אם במספר חֲמִשִּׁים, שאמר "וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ… וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו" (מ"ב א י). וכן במספר הגדול: "הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה" (שופטים ו טו), "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" (ש"א יח ז). ואולי כן נעשה בכלם על זה הדרך.

והתאר: שֵׁנִי. ולמ"ד-הפעל חסרה, ומשפטו שְׁנִיִי בפלס שְׁלִישִׁי. וכן בא הרבים: "שְׁנִיִּם" (בראשית ו טז). ולנקבה: שֵׁנִית או שְׁנִיָּה. ובמשקל אחר, התאר "מַגִּיד מִשְׁנֶה" (זכריה ט יב), "מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ" (אסתר י ג), ולרבים – "וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים" (ש"א טו ט). והשם: "מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה" (דברים יז יח), "וְאֶת כֹּהֲנֵי הַמִּשְׁנֶה" (מ"ב כג ד). וכן "וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף" (בראשית מג טו). או הוא תאר, רוצה לומר כסף שֵׁנִי. וכן העיקר, לפי שהוא נקוד סגול, ואלו היה שם סמוך היה נקוד צרי. ובא פעל קל ממנו – "וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ" (מ"א יח לד).

ופעמים יבא המספר על דרך גוזמא, הן להמעיט והן להרבות. וזה הדרך גם כן בשאר הלשונות זולת לשון הקדש. להמעיט כמו "שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר" (ישעיהו יז ו), "שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה סָרִיסִים" (מ"ב ט לב), "וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים" (מ"א יז יב), רוצה לומר מעטים, ולקח לענין זה המעטים שבמספר. ופעמים להגדיל, כמו "עֶשֶׂר פְּעָמִים תַּכְלִימוּנִי" (איוב יט ג), רוצה לומר פעמים רבות, "הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים" (ש"א א ח), רוצה לומר מבנים רבים, "כִּי עַתָּה כָמֹנוּ עֲשָׂרָה אֲלָפִים" (ש"ב יח ג), "מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים" (קהלת ז יט), "אִם יוֹלִיד אִישׁ מֵאָה" (קהלת ו ג), "יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ" (תהלים צא ז), "שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם" (ויקרא כו כא), "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כד טז), "שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה" (בראשית ד כד).

שְׁלֹשָה לזכרים ושָׁלֹשׁ לנקבות. ושָׁלֹשׁ בסמוך: שְׁלֹשׁ עֶשׂרֵה, ושְׁלֹשָה בסמוך: "לִשְׁלֹשֶׁת אַחְיֹתֵיהֶם" (איוב א ד). ובכנוי: "צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם… וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם" (במדבר יב ד).^[1] ומשקל אחר שם המספר: "כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים" (בראשית לח כד), כאלו אמר כִּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. והתאר: שְׁלִישִׁי, ולנקבה: שְׁלִישִׁית או שְׁלִישִׁיָּה, ולרבים – "שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים" (בראשית ו טז), "שַׂר חֲמִשִּׁים שְׁלִשִׁים" (מ"ב א יג). ומשקל אחר – "הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ" (מ"ב ז ב), והוא תחת המשנה. ויאמר גם כן ממנו שָׁלִישִׁים לרבים, אבל הוא קמץ – "וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ" (שמות יד ז), "וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו" (שמות טו ד). והיה זה להפריש בינו ובין "שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים" שיש ביניהם מעט הפרש בענין. ומשקל אחר: שִׁלֵּשׁ, שִׁלֵּשִׁים. ומשקל אחר: "כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם" (בראשית לא ב), ורוצה לומר: היום השלישי לאחור. ובא פעל כבד ממנו: "וְשִׁלַּשְׁתָּ תֵּרֵד מְאֹד" (ש"א כ יט), ושם לחלק מחלק השלשה: "שְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל" (נחמיה י לג).

אַרְבָּעָה לזכרים ואַרְבַּע לנקבות. והאל"ף נוספת. ולא ישתנה אַרְבַּע בסמוך. ואַרְבָּעָה בסמוך: "אַרְבַּעַת רְבָעָיו" (יחזקאל מג טז). והכפל: "יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם" (ש"ב יב ו). והכנוי: "וְהַיְלָדִים הָאֵלֶּה אַרְבַּעְתָּם" (דניאל א יז). והתאר: "וְעַל רִבֵּעִים" (שמות כ ה), האחד ממנו רִבֵּעַ. ומשקל אחר: רְבִיעִי. ושם לחלק מחלק הארבעה: "רְבִיעִית הַהִין" (במדבר טו ה). ומשקל אחר: "רֶבַע הַהִין" (שמות כט מ). ומשקל אחר: "וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל" (במדבר כג י). והפועל הקל ממנו: "רָבוּעַ יִהְיֶה" (שמות כז א). ובנין הדגוש: "וְרֹחַב מֵאָה אַמָּה מְרֻבָּעַת" (יחזקאל מ מז).

חֲמִשָּׁה לזכרים וחָמֵשׁ לנקבות. וחֲמִשָּׁה בסמוך: חֲמֵשֶׁת – המ"ם בצרי. ובסמוך לנקבות: חֲמֵשׁ בשוא-ופתח. והכנוי מן חֲמִשָּׁה: חֲמִשָּׁתוֹ, חֲמִשָּׁתַם וכן כלם. והתאר: חֲמִישִׁי, בנוח בין המ"ם והשי"ן תמורת הדגש. והפֹעל הקל ממנו: וַ"חֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יג יח). או הוא תאר, לא יבנה ממנו פעל קל עבר ועתיד, אחר שמצאנו ממנו בנין הדגוש: "וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם" (בראשית מא לד). והחלק: "לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ" (בראשית מז כו). ומשקל אחר: "וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה" (בראשית מז כד), בנוח בין המ"ם והשי"ן, "וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו" (במדבר ה ז), ובקבוץ: "וַחֲמִשִׁתָיו" (ויקרא ה כד). והיה משפטו חֲמִישִׁיּוֹתָיו בשני סמני הרבוי כמשפט, והספיק באחד. או יהיה הקבוץ בלשון זכרים – חֲמִישִׁיתִים, וממנו "וַחֲמִשִׁתָיו".

שִׁשָּׁה לזכרים, ובסמוך: שֵׁשֶׁת בצרי פ"א-הפעל. ולנקבות שֵׁשׁ בצרי, ובמקף וסמוך למלה זעירא או למלה מלעיל בסגול – "שֶׁשׁ־הֵנָּה שָׂנֵא יְיָ" (משלי ו טז). והתאר: שִׁשִּׁי בדגש. והפעל הדגוש ממנו: "וְשִׁשִּׁיתֶם הָאֵיפָה" (יחזקאל מה יג). והחלק: שִׁשִּית.

שִׁבְעָה לזכרים, ובסמוך: שִׁבְעַת, והכפל: שִׁבְעָתַיִם. והכנוי: "וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּם" (ש"ב כא ט), והוא משקל אחר, מן שְׁבַעַת, כי מן שִׁבְעָה היה לו לומר שִׁבְעָתָם, כמו מן שִׁפְחָה – שִׁפְחָתָם, שִׁפְחָתִי. ובא בתוספת נו"ן: "שִׁבְעָנָה בָנִים" (איוב מב יג), וכמוהו "בָּשְׁנָה אֶפְרַיִם יִקָּח" (הושע י ו), שהוא כמו בּוֹשָׁה. ויש לומר כי התוספת לרבוי. ושֶׁבַע לרבות בסגול, ובסמוך בשוא: שְׁבַע עֶשְׂרֵה, שְׁבַע מֵאוֹת. ובא שִׁבְעָה לנקבות: "וּמַעֲלוֹת שִׁבְעָה עֹלוֹתָו" (יחזקאל מ כו). ואפשר שיהיה מַעֲלוֹת או עֹלוֹת קבוץ זכרים, אף על פי שהוא בו"ו תי"ו. והתאר: שְׁבִיעִי. והחלק: שְׁבִיעִית. ולא נמצא פֹעל ממנו.

שְׁמֹנָה בקמץ לזכרים, ושְׁמֹנֶה בסגול לנקבות. ובסמוך: שְׁמֹנַת. והתאר: שְׁמִינִי. והחלק: שְׁמִינִית. ולא נמצא פֹעל ממנו.

תִּשְׁעָה לזכרים, תֵּשַׁע בצרי לנקבות. ותִּשְׁעָה בסמוך: תִּשְׁעַת. ותֵּשַׁע בסמוך בשוא – תְּשַׁע עֶשְׁרֵה, תְּשַׁע מֵאוֹת. והתאר: תְּשִׁיעִי. והחלק: תְּשִׁיעִית. ולא נמצא פֹעל ממנו.

עֲשָׂרָה לזכרים. ובהדבק מספר אחר עליו: אַחַד עָשָׂר, שְׁנֵים עָשָׂר. ולא בא עליו בדרך הסמיכות כי אם שְׁנֵים עָשָׂר, כי שאר המספרים יאמר בדרך המוּכְרָת – אַחַד עָשָׂר, שְׁלֹשָׁה עָשָׂר. ועֲשָׂרָה בסמוך: עֲשֶׂרֶת בסגול. ולנקבות עֶשֶׂר בסגול. ובהדבק מספר אחר עליו: אַחַת עֶשְׂרֵה, שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה – הרי"ש בצרי, והנדבקים עליו כלם בדרך הסמיכות: אַחַת עֶשְׂרֵה, שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וכן כלם.

ובהכנס עליהם ה"א הידיעה, כמו "שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים" (דברים יט יז), "שְׁלֹשֶׁת הַנָּפֶת" (יהושע יז יא), "שְׁנֵי הָעֹמֶר" (שמות טז כב), "חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת" (שמות כו ג), "עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים" (שמות לד כח), "לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה" (במדבר לד יג), "לְשִׁבְעַת הַיָּמִים" (בראשית ז י). וכן בלא סמיכות המספר: "שֶׁבַע הַפָּרוֹת" (בראשית מא ד) "שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים" (בראשית מא ז). וכאשר הוא סמיכות המספר על מספר חברו תבא ה"א הידיעה על המספר השני, כמו "וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ אֶל שְׁנֵים הֶעָשָׂר אִישׁ" (יהושע ד ד), "וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר" (מ"א יט יט); או על המספר הראשון, כמו "הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל" (מ"א ו לח). ויבא גם כן על הנספר עם שני המספרים, כמו "וְאֵת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה" (יהושע ד כ). וכן מעֶשׂרִים ולמעלה תבא ההודעה גם כן על הנספר, כמו "עֶשְׂרִים הַקְּרָשִׁים" (שמות לו כד), "אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה" (דברים ט כה), "שְׁלֹשִׁים הַכֶּסֶף" (זכריה יא יג). ויבא על המספר: "שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה" (ויקרא כה י); ויבא על התאר הנספר: "מְאַת [כִּכַּר] הַכֶּסֶף" (שמות לח כז). וכאשר יסמך מספר על מספר תבא על הראשון: "עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ" (שמות יב יח), "אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם" (במדבר טז לה), "וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים" (שמות לח כח); ותבא על כל המספרים: "וְאֵת פְּדוּיֵי הַשְּׁלֹשָׁה וְהַשִּׁבְעִים וְהַמָּאתָיִם" (במדבר ג מו).

והתאר בזה המשקל: עֲשִׂירִי, ולנקבה: עֲשִׂירִיָּה או עֲשִׂירִית. ומשקל אחר: עָשׂוֹר, ולנקבה: עֲשׂוֹרָה. ורוצה לומר "עָשׂוֹר" בכלי הנגון (תהלים לג ב): בעל עשרה יתרים. "יָמִים אוֹ עָשׂוֹר" (בראשית כד נה), פירוש: עשרה חדשים, והתאר הזה על הזמן. והחלק: עֲשִׂירִית או עִשָּׂרוֹן, ובסמוך ובקבוץ בשוא: עִשָּׂרוֹן – עֶשְׂרוֹנִים, כמו מן זִכָּרוֹן – זִכְרוֹנִים. והפעל הקל ממנו: "צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר" (ש"א ח יז), רוצה לומר יקח המעשר. והדגוש: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר" (דברים יד כב), רוצה לומר תתן המעשר. והפעל הנוסף: "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר" (דברים כו יב) משפטו לְהַעְשֵׂר.

עד כאן הוא המספר, וממנו ומעלה יסמכו אל עֲשָׂרָה:

אַחַד עָשָׂר או עַשְׁתֵּי עָשָׂר, ועַשְׁתֵּי הוא מקום אַחַד או אַחַת, ולא עמדנו על תכונת ענין המלה הזאת. וכתב החכם רבי יונה (הרקמה שער מד; ספר השרשים ערך עשת) כי פירושו: עַל שְׁתֵּי עָשָׂר. ולא יתכן זה, כי המלה מצאנו במספר הזכרים – "מַכְבַּנַּי עַשְׁתֵּי עָשָׂר" (דה"א יב יד), "לְאֶלְיָשִׁיב עַשְׁתֵּי עָשָׂר" (דה"א כד יב), ואם כדברו, היה ראוי לומר במספר הזכרים עַשְׁנֵי. והחכם רבי אברהם אבן עזרא כתב כי המלה מן "עֶשְׁתֹּנֹתָיו" (תהלים קמו ד) שפירושו מחשבותיו, ובעבור כי עשרה ראש חשבון שיבא אחריו, כאילו הוא מחשבת העשרה ותולדותיו. וגם זה הפירוש איננו נכון, ולא נדע האמת. שְׁנֵים עָשָׂר. שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה. שְׁלֹשָׁה עָשָׂר. שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה. וכן כלם עד עֶשְׂרִים, והם שתי עשרות. ולא אמר עֶשְׂרַיִם כמנהג כל מלה שהיא במספר שנים לבד, מפני שאין לטעות בו שיהיה יותר משתי עשרות, שלכל מספר שלמעלה ממנו יש לו בפני עצמו, כי נאמר שְׁלֹשִׁים לשלש עשרות, אַרְבָּעִים לארבע עשרות, וכן כלם עד מֵאָה. וכן ממֵאָה עד אֶלֶף, אבל אין מספרם במלה אחת, כי אם בשתי מלות – שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, אַרְבַּע מֵאוֹת וכן כלם עד אֶלֶף. ומאֶלֶף עד רִבּוֹא. וכלם שוים לזכר ולנקבה. ולא נמצא מהם מעֲשָׂרָה ולמעלה לא תאר ולא חלק. וכשירצה לומר מאחד מהם, יאמר המספר בעצמו, כמו "וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ" (בראשית יד ד), רוצה לומר שְׁנַת שלש עשרה, "שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה" (ויקרא כה י). ויש פעלים מאֶלֶף ורְבָבָה: "צֹאונֵנוּ מַאֲלִיפוֹת מְרֻבָּבוֹת" (תהלים קמד יג). וה"א מֵאָה לנקבה, והוא מקובץ בלשון נקבות: מֵאוֹת, והכפל: מָאתַיִם. וְכֵן רְבָבָה – רְבָבוֹת. ובסמוך "רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י לו). ופעמים הבי"ת נפלה: "וּנְחֹשֶׁת רִבּוֹ" (דה"א כט ז), ובאל"ף: "אַרְבַּע רִבּוֹא" (עזרא ב סד). וכפל המספר: "רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן" (תהלים סח יח). וקבוץ רִבּוֹ בלשון נקבות: "דַּרְכְּמוֹנִים שְׁתֵּי רִבּוֹת" (נחמיה ז ע). וקבוץ אֶלֶף: "עֲשָׂרָה אֲלָפִים" (ש"ב יח ג), "עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים" (שופטים א ד). והכפל: אַלְפַּיִם. ופעמים אֶלֶף שם לאלפים רבים, כמו שׁוֹר, אִישׁ, גֶּפֶן, כמו שכתבנו – "שִׁשָּׁה עָשָׂר אָלֶף" (במדבר לא מ), "מֵאָה אֶלֶף" (מ"א כ כט).

עד הנה נשלמו משקלי השמות ודקדוקם. ואם לא כתבתים לך כלם, מאשר כתבתי לך תבין לכל אשר תמצא, כמו שאמר החכם "תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד" (משלי ט ט), ואומר "יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח וְנָבוֹן תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה" (משלי א ה).

נימוקי רבי אליהו בחור

1. ויבא בי"ת בלי סמיכות והוא שוה לזכרים ולנקבות, כמו "שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (בראשית ל לו), "וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו" (בראשית ז יג).