קטגוריה:בראשית לא ב

יעקב היה מוזמן לשולחנו של לבן מדי יום לאכל. מצד אחד זה היה כבוד לאכול עם לבן החזק והמפורסם, מצד שני יעקב היה במעצר והיה חייב להופיע כל יום.

• כך דוד היה חייב להתיצב כל יום ולאכול עם המלך, וכאשר דוד לא הופיע יומים, המלך שאול כעס (שמואל א כ כז).
• כך דוד פקד על מפיבשת בן יהונתן בן שאול לאכול על שולחנו (שמואל ב ט ז).

יעקב לא היה יכול לברוח יותר מיום לפני שלבן ירגיש בהעדרו וירדוף אחריו.

פני לבן הביעו צער, תיסכול ודאגה כשראה את יעקב.
ראינו מהכתוב: "ויִַּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר, לָקַח יַעֲקֹב ...” (ביאור:בראשית לא א), כלומר לבן שמע שבניו מדברים מאחורי גבו, ומתלוננים שיעקב לוקח את ירושתם, ולבן לא עושה כלום. מצב זה יצר סכנה ליעקב, בנותיו, נכדיו ואפילו ללבן עצמו. לבן היה מודאג, ויעקב, שאפשרי שהוא שמע את דברי גיסיו, הבין שמצבו נעשה מסוכן. יעקב הבין שזמנו קצר. הגיסים כועסים, הוא עשיר מאוד ונעשה נושא לקנאה ושנאה.

לבן ידע שלפי החוק מגיע ליעקב הרבה מאוד, כי שליש מאדמתו שייכת ליורשיו של אברהם: עשו ויעקב, וחצי מצאנו מגיע לבניה של רבקה, כנדוניתה שהוא לא נתן לה. (ראה: ירושת יעקב באדמתו של לבן). לבן ידע שהוא חייב לתת נדוניה לבנותיו. לבן לא רצה לפגוע ביעקב ולגרום לו ללכת לבית משפט להביא את תלונותיו וכך יעקב ילמד את כל זכויותיו לפי חוקי חמורבי.

לבן פחד לקבוע שליעקב יש מספיק חיילים וצבא ושיעקב מוכן לצאת למסע חזרה לכנען. לבן חשש שעשו יפגע ביעקב ובמשפחתו, או שעמי כנען יתנכלו ליעקב. לבן החליט שזאת בעיה של אלוהים ושאלוהים ישמור על יעקב ויגיד לו מתי לצאת. לא ברור אם לבן ידע את סיפור יצחק בגרר, כאשר יצחק התעשר מאוד עד שהפלשתים קינאו וכעסו על יצחק (ביאור:בראשית כו יד). ולכן אבימלך מלך גרר הזהיר את יצחק להסתלק לפני שהפלשיתים יפגעו בו (ביאור:בראשית כו טז), אולם הסיפור הזה אינו יחודי, ולבן ידע שבניו מקנאים ביעקב ושיעקב בסכנת מוות.

בנוסף, ליעקב בשלב הזה היה צבא מאומן וגדול, ככתוב: "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ, מְאֹד מְאֹד" (ביאור:בראשית ל מג), הן כל עבדיו היו גם רועי צאן וגם לוחמים מאומנים בקלע ובחרב, ולכן עשו הבין שאין ביכולתו לנצח וויתר על מלחמה. במידה ובני לבן יתנכלו ליעקב בגלוי או בסתר, מפחד, יעקב יכול להגיב ולפגוע בהם, וכך לבן יפסיד גם את בניו וגם את יעקב ומשפחתו, כפי שאמרה רבקה על הסכסוך בין בניה: "לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם, יוֹם אֶחָד" (ביאור:בראשית כז מה).

ניתן להבין מה היתה דאגתו של לבן לפי ההסכם שהוא עשה עם יעקב בהפרדם בגלעד, ככתוב: "עֵד הַגַּל הַזֶהּ וְעֵדָה הַמַּצֵבָה: אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶהּ, וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶהּ וְאֶת הַמַּצֵבָה הַזֹאּת, לְרָעָה" (ביאור:בראשית לא נב). ההסכם פתר את בעיית הירושה של אברהם ונדוניתה של רבקה. הצדדים וויתרו אחד לשני, תהיה הפרדה של הגל ולא רק "דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (ביאור:בראשית לא לו).

התוספת "עִמּוֹ" מראה שלבן היה עצוב רק עם יעקב. עם האחרים הוא היה כהרגלו.
לבן לא פנה ליעקב ולא הסביר לו מה היתה הבעיה.

• לבן לא היה יכול להסביר שבניו כועסים ושהגיע הזמן שיעקב יחזור לכנען.
• לבן לא היה יכול להכריח את יעקב לצאת לכנען לפני שאלוהים ויעקב היו מוכנים לצאת
• לבן לא היה יכול להזהיר את בניו ולאיים עליהם בעונש כי הוא חשש שהם לא ישמעו לו והוא יצטרך לפגוע בהם. כל גם יעקב לא היה יכול לפגוע בבניו לאחר שבניו פגעו בשכם והענישו אותו (ביאור:בראשית לד לא)

לבן כעס, אבל עצר את כעסו וחיכה לראות מה יעקב יגיד או יעשה. אחרי הכל, נשות יעקב היו בביתו תחת שליטתו והוא היה יכול לעשות ליעקב כרצונו. לבן לא ידע שאלוהים יכול להגיד לו: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע" (ביאור:בראשית לא כד) מוקדם יותר.

בהמשך, כאשר לא קרה דבר, לבן נרגע, ולא דאג לצאת לגז, להשאיר את בנותיו בבית, ואת יעקב עם צאנו במרחק 3 ימי הליכה.