עריכה

• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

"ויחמל שאול". פה באר הטעם השני מדוע לא נתקבלה תשובתו של שאול, כי יש הבדל בין הפעלים הנרדפים, חמל, חוס, רחם, כמו שכתבתי במקומות אחרים, שהרחמים לא יהיו רק מאדם לאדם בעבור שקצרה נפשו לראות באבדן איזה אדם או בצרתו, והחמלה והחוסה תמצא על כל דבר. וההבדל ביניהם, שהחוסה תהיה מצד צרכו אל הדבר, כמו שחס אדם על ממונו וכליו באשר הם קנינו, והחמלה תהיה גם על דבר שאין לו תועלת ממנו, רק ששופט בשכלו שאין ראוי להשחית הדבר ההוא וקיומו טוב יותר.

והנה לא הזהירו ה' בל יחוס או בל ירחם על עמלק, כי אלה מתכונות נפשיות, שהגם שיקיים מצות ה' בכ"ז יצוייר שיעורר רחמיו ויכאיב לבו במיתת ילדים רכים, או יחוס וידאב לבו בהשחיתו השלל שהיה יכול להנות ממנו. אבל החמלה הוא ענין מחשביי, שחושב שאין מן הראוי והיושר להשחיתם ושלא בצדק צוהו הנביא דבר זה, זה עון פלילי, כי רוצה להתחכם נגד ה', וע"כ צוהו בל תחמול עליו, ר"ל אל תחשוב מחשבה שראוי לקיימו ושלא להשחיתו.

ובאמת בזה נכשל שאול שחמל על אגג ועל מיטב הצאן, ובזה הראה כי האמונה מתרופפת בידו, שאל"כ לא היה חושב שראוי לחמול על אויבי ה', וע"י מחשבתו זאת חטאו גם בפועל "ולא אבו החרימם". וספר שחמל "על מיטב הבקר והמשנים" שהם הבינונים, שהם שניים במדרגה להמיטב, וכן על "מיטב הצאן והכרים", שהם צאן השמנים שהם ג"כ אחרי המיטב, באופן שהשאירו עדית ובינונית, ורק הזבורית החרימו: