ביאור:אחוות מלכים
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
[ע"פ "פרקי אליהו" מאת הרב אלחנן סמט / הוצאת מעליות ה'תשס"ג / עמ' 408]
ר' אהרן אבן חיים (מחכמי פאס לפני כארבע מאות שנה), בפירושו 'לב אהרן' לספר שופטים (ח' יח-יט), ונציא שס"ט, עמד על קיומו של חוק בלתי כתוב בין מלכי עמי קדם. כך הוא כותב: "אין דרך המלכים להרוג המלכים אשר יהיו שובים, [וזאת] כדי לחלוק כבוד למלכות... וקלון גדול אצל כל מלכי העולם, אם יהרוג אותם [המלך המנצח] ".
לדברים אלה יש כמה ראיות בתנ"ך:
- (שופטים ח יט): "וַיֹּאמַר 'אַחַי בְּנֵי אִמִּי הֵם! חַי ה', לוּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּּ הַחֲיִתֶם אוֹתָם, לֹא הָרַגְתִּי אֶתְכֶם". גדעון, שרדף אחרי המדיינים עד המחנה שלהם, והרג עשרות אלפי מדיינים, היה מוכן להשאיר את מלכי מדיין בחיים, אילו לא היו הורגים את אחיו.
- (שמואל א טו ט): "וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב, וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם..."- ממבנה הפסוק נראה ששאול הוא שחמל על אגג; שאול, שהרג את כל העמלקים, חמל דווקא על המלך העמלקי.
- (מלכים א כ לב): "וַיַּחְגְּרוּ שַׂקִּים בְּמָתְנֵיהֶם וַחֲבָלִים בְּרָאשֵׁיהֶם, וַיָּבֹאוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ 'עַבְדְּךָ בֶן הֲדַד אָמַר תְּחִי נָא נַפְשִׁי'. וַיֹּאמֶר 'הַעוֹדֶנּוּ חַי? אָחִי הוּא!'"- אחאב, שהרג ארמים רבים במלחמה, חמל דווקא על בן-הדד מלך ארם, ואף קרא לו "אחי", בגלל "אחוות המלכים" שביניהם.
ביאור זה לחטאם של שאול ואחאב בהשארת "עמיתיהם" בחיים נמצא בעיונה של נחמה לייבוביץ' ע"ה להפטרת פרשת זכור [ "ויחמול שאול והעם", פרשת ויקרא, סדרה חמישית, תשי"ט; נדפס לאחרונה ב"פרקי נחמה - ספר זיכרון לנחמה ליבוביץ', תשס"א, עמ' 540]. המעיין בדבריה (בסוף אותו עיון) ימצא דוגמה להתנהגות מעין זאת גם בהסטוריה הקרובה, בעת המהפכה הצרפתית.
כך פירש את חטאם גם הרב אלחנן סמט, ושלל אפשרויות הסבר אחרות להתנהגותו של אחאב (במאמרו "המלחמות הראשונות בין אחאב ובן-הדד", מגדים טז ה'תשנ"ב, עיון ד, עמ' 77-82).
נביאי ישראל התנגדו למנהג זה וראו בו מנהג לא צודק:
- שמואל הנביא הוכיח את שאול על כך שהשאיר את אגג בחיים; הוא ראה באגג את האחראי העיקרי לכל פשעי המלחמה של עמלק (שמואל א טו לג): "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל 'כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ - כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ!' וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל"( לפירוט ע' כאן ).
- נביא אלמוני הוכיח את אחאב על כך שהשאיר את בן-הדד בחיים; הוא ראה בבן-הדד את "איש חרמו" של ה' - אדם שיש להחרימו ולהרגו, כנראה בגלל אחריותו למלחמות הקודמות בין ארם לישראל מלכים א כ מב "ויאמר אליו: כה אמר ה': יען שלחת את איש חרמי מיד - והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו".
רמזים בתנ"ך מלמדים, שיש קשר בין חמלתם של מלכי ישראל על מלכי הגויים, לבין התאכזרותם של מלכי ישראל לבני עמם:
- שאול חמל על אגג מלך עמלק, אך זמן קצר לאחר מכן, התאכזר על כהני נוב; הוא לא קיים את המצוה שמואל א טו ג "עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמל עליו והמתה מאיש עד אשה מעלל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור", אבל (שמואל א כב יט): "וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב". שני החטאים נובעים מרצונו של שאול לשמור על מעמדו כמלך: הוא חמל על אגג בגלל "אחוות המלכים", והרג את כהני נוב כי חשד בהם שהם סייעו לדוד, שלדעתו סיכן את מלכותו.
- אחאב חמל על בן-הדד מלך ארם, אך מייד לאחר מכן (בפרק כא) התאכזר על נבות היזרעאלי; וכפי שכתב הרב אלחנן סמט ב"פרקי אליהו" שם: "שתי ההתנהגויות הסותרות של אחאב (ובדומה, גם של שאול) מקור אחד להן, והוא: העדפת האינטרס המעמדי של אחאב כמלך, על פני טובת העם או טובת אחד מבניו. אחאב מנצל את מעמדו כמלך לטובתו האישית, גם כשהדבר כרוך ברמיסת ערכים שעל קיומם הוא אמור להיות מופקד, ובכך הוא מועל בתפקידו. בפרק כ מביאה אותו "אחוות המלכים" להשאיר את בן הדד בחיים. דבר זה מנוגד לטובתם של ישראל, שעתידים לשלם על כך בהיותם נקראים למלחמה נוספת בארם כעבור שלוש שנים... בפרק כא, מביאה את אחאב הכרת היותו מלך, לחפוץ בנחלת אחד מנתיניו הסמוכה להיכלו. דבר זה לא היה עולה על דעתו של אדם פשוט, ואף אילו היה עולה, היה אדם רגיל מסיר את הרעיון מליבו, אילו היה נתקל בסירוב כמו זה של נבות. לא כן אחאב, שסירובו של נבות אינו מתקבל על ליבו, לב המלך, ובשל כך תגובתו היא: (מלכים א כא ד): "וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאֶלִי וַיֹּאמֶר לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת נַחֲלַת אֲבוֹתָי וַיִּשְׁכַּב עַל מִטָּתוֹ וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו וְלֹא אָכַל לָחֶם". תגובה נפשית דומה מצאנו אצל אחאב בסוף פרק כ, לאחר דברי הנביא המבשר לו את עונשו על השארת בן הדד חי (מלכים א כ מג): "וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹנָה"[הצירוף "סר וזעף" מופיע במקרא רק בשני מקומות אלו]. בשני המקרים נובע תסכולו של אחאב מן הניגוד בין טענות צודקות המוטחות בו ובאות להגבילו, לבין רצונו לנהוג שררה באשר מלך הוא, ולממש את מטרותיו האישיות. אין ביכולתו לטשטש את האמת, אך גם אין ברצונו לוותר על שאיפותיו..."
תגובות[עריכה]
מאת: יהודה
שאול לא חמל על אגג כאחוות מלכים ההפך הגמור
שאול רצה להרגו באכזריות -וכדברי אגג עצמו
" אכן סר מר המוות"
- מאת:
מקורות[עריכה]
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-04-25.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/kma/qjrim2/axwt_mlkim