מלבי"ם על שמואל א טו

<< · מלבי"ם · על שמואל א · טו · >>

(א) השאלות (א) מה נשתנה עמלק מכל אויבי ישראל אשר הרעו והצירו להם ורק עליו צוה למחות את שמו? ובמה היה חטא שאול גדול כ"כ והוא נלחם בעמלק והכריתו?: "אתי שלח ה'". בספור הכתובים יבואו ג"כ אחת לאחת הטעמים שלא קבל ה' תשובת שאול ולקח המלכות ממנו, ולא כן דוד שחטא ג"כ ונמחל לו. וטעם א' כתב העקרים (פכ"ד מאמר ד) כי חטא שאול היה בעניני המלוכה, וחטא דוד לא היה בענין המלוכה. ונסביר ע"י משל, שני סופרים שחטאו, א' זייף שטרות והשני גלה ערות בשר, שהדין הוא שזה השני ילקה וחוזר לאומנתו, והראשון שחטא באומנתו יפסל מלהיות סופר. וכן דוד חטא באשר הוא אדם, לא באשר הוא מלך, ושאול חטא במצוה שנצטוה בה מצד מלכותו, לכן היה הדין שתלקח המלכות ממנו, כמו ששלמה שחטא ברבוי נשים שהיא מצות המלך נקרע מלכותו, ויהוא ששמר מה שנצטוה בעניני המלכות להשמיד בית ירבעם, בני רבעים ישבו לו על כסא ישראל אע"פ שחטא בשאר עבירות. וז"ש אותי שלח ה' "למשחך למלך", כאומר דע כי מצוה זו היא משתלשלת ממה שנמשחת למלך, וכמו שנשלחתי למשחך כן נשלחתי אליך בשליחות הזאת, שזה יהיה בחינה אל קיום המלכות בידך, ולכן "עתה שמע לקול דברי ה'":

(ב) "כה אמר ה' צבאות". הנה התורה בארה בטעם מצות מיחוי זכר עמלק כמה טעמים, כמ"ש (דברים כה, יז - יח) "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם" "ממצרים אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים". ר"ל כי כל עורכי מלחמות יהיו באחד מחמשה פנים, א] או שילחם על ארץ לכבשה להגדיל את ארצו, וזה היה "בדרך", כי לא היית אז בארץ נושבת. ב] אם יקרב עם אל גבול ארצו ילחם עמו מיראתו פן יעבור בגבולו, כמו מלחמת סיחון ועוג, וזה היה "בצאתכם ממצרים", שהייתם רחוקים מארצו. ג] מחמת איזה מריבה ומשטמה שיש בין שני העמים הלוחמים, אבל הוא "קרך בדרך", דרך מקרה, ולא היה לו דבר עמך. ד] להראות גבורתו ותקפו להיות לו לשם, אבל הוא "זנב כל הנחשלים ואתה עיף ויגע", בענין שלא כיון להראות כח בקרב. ה] בעבור הדת, שחושב שה' ירצה מעשיו שיכחיד אומה הבלתי מאמנת בדתו ואלהיו, והוא "לא ירא אלהים". בענין שמלחמתו לא היה לה שום סבה מן הסבות שבעבורם יתגרו מלחמות, רק הסבה העצמיית היתה כמ"ש המפרשים, א] מחמת הכפירה באלהים, ויען שאז שמעו עמים ירגזון מהאותות והמופתים שעשה אז בים ובמצרים, רצה ללחום בם ולהראות שאין ביכולת ה' להושיעם, עד שעקר מלחמתו היתה נגד ה'. ב] נגעה שנאתו על ישראל מצד אבותיהם ומשטמת עשו (שהיה עמלק מזרעו) אל יעקב. ולכן צוה ה' למחות זכרו. ופה לא תפס u1512 רק שני טעמים, "אשר שם" "לו בדרך בעלותו במצרים", כי רוב המלחמות יהיו בעבור הארצות, והוא או לכבוש ארץ, שנגד זה אמר בדרך, או שלא יכבשו ארצו, שנגד זה אמר בעלותו ממצרים. ור"ל שלא היה דרך מלחמה כנהוג, רק דרך כפירה נגד ה', ומשטמת נצח נגד צור מחצבתם הנשמר בלבם דור דור, כמ"ש (שמות יז, טז) מלחמה לה' בעמלק מדר דר:

(ג) "עתה לך והכיתה". ומפרש איך יכה אותם, א] הממון והקנינים "והחרמתם" כו', בל תהנו מהם. ב] הנפשות, "ולא תחמל עליו", רק "והמתה מאיש" וכו', מוסיף והולך, שהאשה חלושה מהאיש, ואחריהם גם "העולל" הקטן, ואף "היונק" שדים שחלוש יותר. ואחריהם הבעלי חיים "משור ועד שה", ואף הבהמות טמאות "מגמל ועד חמור", והחמור פחות בשווי מן הגמל. והנה מ"ש ולא תחמול עליו ולא אמר ולא תחוס או ולא תרחם עליו, יבואר בפסוק ט':

(ד) השאלות (ד) מה רצה במ"ש וישמע את העם?:

"וישמע". גם זה הוצעה להגדיל חטא שאול, בל תאמר שהיה ירא את העם כמו שהתנצל אח"כ, כי הוא השמיע את העם, ר"ל שצוה להכריז מאמר הנביא וכל פקודתו, ובודאי לא היו עומדים נגדו אם היה מוכיחם בל יעברו על דברי נביא. וכן בל תאמר שחס על השלל מפני עניו שהתאוה אל השלל הרב, כי "פקדם בטלאים", שכ"א לקח טלה מצאן המלך ועי"כ ידע מנינם, וזה ראיה על רוב עשרו:

(ה) השאלות (ה) מה פירוש וירב בנחל?:

"ויבא" וכו' "וירב בנחל". באשר אין מחוקי המלכים לתגר מלחמה בלא איזה עלה, כענין (שופטים יא, יב) מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי, בקש שם מריבה בנחל שלפני ערי עמלק, ששאול אמר שהנחל והבקעה שייך אליו ועמלק רב עמו ע"ז עד שזה היה עלת המלחמה. וגם זה מורה שלא קיים המצוה כראוי, שלא היה לו לבקש רק סבה מפני שה' צוהו, וכמ"ש דוד (תהלים קלט, כא) הלא משנאיך ה' אשנא ובמתקוממיך אתקוטט, לא ריב אחר אשר לא לה' הוא:

(ו) "ויאמר שאול אל הקיני". בנחל הזה היה הקיני רועה צאנו, כי הם היו שוכני אהלים, א"ל שיסור ממקום המלחמה: "פן אוסיפך עמו ואתה עשיתה חסד". וזה הפך מעשה עמלק שנלחם בם, ולא יהיה מקרה אחד לצדיק ולרשע: "(פן אוסיפך". הפעיל מנחי פ"א, כמו (ירמיה מו, ח) אובידה עיר):

(ט) "ויחמל שאול". פה באר הטעם השני מדוע לא נתקבלה תשובתו של שאול, כי יש הבדל בין הפעלים הנרדפים, חמל, חוס, רחם, כמו שכתבתי במקומות אחרים, שהרחמים לא יהיו רק מאדם לאדם בעבור שקצרה נפשו לראות באבדן איזה אדם או בצרתו, והחמלה והחוסה תמצא על כל דבר. וההבדל ביניהם, שהחוסה תהיה מצד צרכו אל הדבר, כמו שחס אדם על ממונו וכליו באשר הם קנינו, והחמלה תהיה גם על דבר שאין לו תועלת ממנו, רק ששופט בשכלו שאין ראוי להשחית הדבר ההוא וקיומו טוב יותר.

והנה לא הזהירו ה' בל יחוס או בל ירחם על עמלק, כי אלה מתכונות נפשיות, שהגם שיקיים מצות ה' בכ"ז יצוייר שיעורר רחמיו ויכאיב לבו במיתת ילדים רכים, או יחוס וידאב לבו בהשחיתו השלל שהיה יכול להנות ממנו. אבל החמלה הוא ענין מחשביי, שחושב שאין מן הראוי והיושר להשחיתם ושלא בצדק צוהו הנביא דבר זה, זה עון פלילי, כי רוצה להתחכם נגד ה', וע"כ צוהו בל תחמול עליו, ר"ל אל תחשוב מחשבה שראוי לקיימו ושלא להשחיתו.

ובאמת בזה נכשל שאול שחמל על אגג ועל מיטב הצאן, ובזה הראה כי האמונה מתרופפת בידו, שאל"כ לא היה חושב שראוי לחמול על אויבי ה', וע"י מחשבתו זאת חטאו גם בפועל "ולא אבו החרימם". וספר שחמל "על מיטב הבקר והמשנים" שהם הבינונים, שהם שניים במדרגה להמיטב, וכן על "מיטב הצאן והכרים", שהם צאן השמנים שהם ג"כ אחרי המיטב, באופן שהשאירו עדית ובינונית, ורק הזבורית החרימו:

(יא) "נחמתי". כ"מ שבא התנחמות אצל ה' שמתנחם על פעולה שעשה, הוא ביטול הפעולה לגמרי, כי קיום כל דבר תלוי בחפץ ה' ורצונו, וכשמתנחם על הדבר הרי הוא כאילו לא היה, כמ"ש (בראשית ו, ז) כי נחמתי כי עשיתם, וזה יבא בגז"ד שאינו מקוה עוד על התשובה. ובאר הטעם "כי שב מאחרי", הוא מה שחטא במחשבה, שהיה מיעוט אמונה בדברי ה' ע"י נביאו, שחטא הכפירה גרוע מחטא הבא ע"י תאוה או תכונה נפשיית. וגם בפועל, "ואת דברי לא הקים" וכו':

(יב) "והנה מציב לו יד". הציב ציון לאות על נצחון זה ועליו צורת יד, ציון ידו החזקה אשר הראה במלחמה זו: "ויסב". ושמן הכרמל סבב דרכו אל הגלגל לזבוח שם לה':

(טו) "אשר חמל העם". התנצל בשני דברים, א] מצד הפועל, שהעם חמל ולהם יתיחס מעשה זאת. ב] מצד התכלית, שלא כוונו לשלול שלל, רק "למען זבח" זבח. והראיה כי "היותר" שאין ראוי לזבח "החרמנו". ובלשונו גלה גם פרי מחשבותיו שחשב שדבר זה להחריב את הכל אינו ראוי וישר, וע"כ אמר כי חמל העם (כנ"ל ט), רק שייחס זה אל העם.

והנה בזה יש טעם ג' שלא נתקבלה תשובתו, כי מתנאי התשובה היא החרטה והווידוי, והוא לא התחרט, כי לא הכיר חטאו כלל ולא התודה, כי הכחיש והתנצל בדברי שקר:

(טז) "הרף". אחר שזה עצמו מה שמכחיש חטאו הוא עון גדול כמ"ש (ירמיה ב, לה) הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי, לכן א"ל "הרף", שים יד לפה "ואגידה לך" וכו':

(יז) "הלוא". נגד מ"ש כי חמל העם, כאילו לא עצר כח נגד העם, א"ל הלא כו' "ראש שבטי ישראל אתה", ועקר המעשה תתיחס אליך. וגם אין לומר שהיית ירא מהם, כי "וימשחך "ה'" למלך", אינך כמלך הנבחר מהעם אשר ימשך אחר דעתם, כי "ה'" משחך: "וישלחך". ונגד מ"ש שרצה להקריבם לקרבן, הלא היה לך לחשב בחינת השולח שהוא "ה'", ובחינת השליחות שא"ל "לך והחרמתה את החטאים" וכו', ולא היה ראוי לך לשנות בו דבר, כי התנה שתלחם "בו עד כלותם אתם", ור"ל שכל שתהיה הפעולה גדולה יותר כן יותר ראוי לדקדק בכל פרטי עשייתה, והפעולה תגדל אם מצד עצמה, אם מצד המצוה, או מצד הפועל, ושלש אלה נקבצו באו בפעולה הזאת, נגד הפועל אמר הלא ראש שבטי ישראל אתה, ונגד המצוה אמר וישלחך ה', ונגד הפעולה אמר ויאמר לך וכו'. ובפרט שפעולה זו תנאי אל מלכותך, וז"ש וימשחך ה' למלך כמ"ש בפסוק א'. ומ"ם כלותם, על הפעול. וכפל כלותם אותם, היינו שיכלו לגמרי:

(יט) "ולמה". ונגד זה חטאך משולש, א] "למה לא שמעת בקול ה'", המצוה, כי מצות ה' יבדלו ממצות בני אדם שדי אם ימלא תכלית העקרי המכוון, הגם שלא ידקדק בפרטי המעשים ובאמצעיים, כל שהשלים התכלית די, באשר תכלית מצות בני אדם ידוע. לא כן במצות ה', אשר גם הפרטיים והאמצעיים המה תכליות מכוונות לעצמם, שהוא שישמע בקול ה' כפי מה שצוה בכל פרט ופרט, לא יוסיף ולא יגרע דבר, ולא יתחכם כי עמד על תכליתם ויוכל לעשותם באופנים אחרים, כי אז לא שמע בקול ה' כפי מה שצוהו. והנה לפי מחשבתך שהתכלית הוא לנקום בעמלק ולהשחיתו, כבר מלאת המצוה כפי דעתך. אבל באמת מי עמד בסוד ה', ואם חסרת אף שמץ מנהו מפרטי המצוה לא עשית מצוה כלל, ועז"א למה לא שמעת בקול ה'. ב] מצד הסבה שהניעה אותך לשנות דבריו, שהוא "ותעט אל השלל", למען בצוע בצע, וזה גרעון גדול בהפועל, כי יצר חמדת הרכוש הטה לבך ממצות ה'. ג] "ותעש הרע בעיני ה'", שבזה הפעולה בכללה פגול היא לא תרצה, כי המגרע ממצות ה' לא יחשב שעשה עכ"פ חלק מן המצוה, רק גם הקצת שעשה הוא רע בעיני ה' ועון בעיניו, כמו מי שילבש ג' ציציות וג' פרשיות בתפילין, שהיא עבירה שעבר על לא תגרע, ולא קיים מצוה כלל:

(כ) "ויאמר שאול". שאול עמד על דעתו ויתוכח על דבר שמואל, אם במ"ש שלא קיים מצות ה' כלל ע"ז השיב כי הלא קיים עקר המצוה לפי תכליתה שהיה להשחית את עמלק, ובזה לא שינה דבר, בין באמצעיים ועז"א "אשר שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני ה'". בין תכלית המבוקש, כי "ואביא את אגג", שזה סימן הנצחון הכללי שתפשו את מלכם חי להמיתו בארץ ישראל: "ואת עמלק החרמתי". שזה היה תכלית המבוקש:

(כא) "ויקח". ואם על מה שאמר לו כי עט אל השלל, השיב שזה לא יתיחס אליו רק אל העם, וז"ש "ויקח" העם מהשלל, וגם זה לא היה על כוונת הבצע רק "לזבוח לה'" ולעשות בו מצוה, ובאשר הוא "ראשית החרם" שראוי שאוצר ה' יובא:

(כב) "ויאמר שמואל החפץ לה'" וכו'. מבואר אצלי (בפירוש הספרא (ויקרא א, ג) בפסוק לרצונו לפני ה') כי יש הבדל בין חפץ ובין רצון, שהחפץ היא תכונה נפשיית, שיתאוה אל דבר ויחשוק בו מצד תאות נפשו או חשקו אל הדבר, והרצון הוא תכונה מחשביית, שהגם שאין נפשו חפצה בדבר ירצה בו מצד טוב הדבר ושלמותו מצד היושר והראוי. והנה הבאת הזבחים אינם נרצים מצד עצמם, רק מצד שבם מקיים גזרת ה' ופקודתו, כמ"ש (ספרי פינחס, קמג) נחת רוח הוא לפני שאמרתי ונעשה רצוני. ולפ"ז לא נמצא בם חפץ, כי היה חפץ שלא יצטרך אל הקרבן, רק רצון, שכן רצה במחשבתו שיעשה רצונו. אמנם הדבר שהוא תכלית הזבח שהוא השמיעה בקול ה', בו חפץ ה' ויחשוק בו מצד עצמו (ועמ"ש בפירוש תהלות בפסוק (תהלים נא, יח) כי לא תחפץ זבח ואתנה). וז"ש החפץ לה' "בעלות וזבחים כשמע בקול ה'", ר"ל אחר שהשמיעה בקול ה' שהוא תכליתו של הזבח בו יחפץ ה' מצד חשקו אליו והוא נחת רוח לפניו, אולם הזבח הוא רק רצונו, שבו גלה רצונו וע"י יראה האדם כי יעשה רצון בוראו, וא"כ עקר החפץ הוא השמיעה בקול ה' שהוא התכלית, וממילא "הנה" מבואר כי "שמע מזבח טוב", שהשמיעה שהוא תכלית הזבח וה' חפץ בו מצד עצמו, טוב יותר מן הזבח שהוא רצון סתמי בלא חפץ, ויותר מזה כי גם "להקשיב" (שההקשבה פחותה מן השמיעה) הוא טוב "מחלב אילים" שהוא המקטר מן הזבח, וא"כ איך החלפת הדבר שלא לשמוע בקול ה' ומצותיו שבו חפץ ה' כדי להקריב זבחים שתכליתם רק שישמע בקול ה', לא שבו ימרה פי ה' ובלתי שמוע בקולו. ובזה הראה טעותו מ"ש שלקחו הצאן והבקר להקריב זבחים בגלגל:

(כג) "כי חטאת". עתה הודיע לו כי במה שהתוכח עם הנביא ויאמר לא פעלתי און בזה הוסיף פשע רבה נוסף על חטאו הקודם, א"ל דע "כי חטאת" קסם מרי, חטאת המרי דומה כחטאת קסם, המרי והסירוב נגד ה' חטאתו שוה עם חטאת הקסם, שעיקר חטאו מצד היותו בלתי תמים עם ה' ועם דברי נביאיו לשאול בקוסמים, כמ"ש (דברים יח, יד - טו) כי (העמים) [הגוים] וכו' אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך נביא מקרבך וכו' אליו תשמעון, ולפ"ז במה שמרית נגד דברי הנביא חטאת חטאת קסם. אבל "ואון ותרפים הפצר", שעורו, ואון קסם ותרפים (מלת קסם נמשך לשתים) כן הוא און הפצר, שאם מפציר ומתחזק בדעתו ואינו מודה על פשעו, דומה כאילו הוסיף על חטאת הקסם און תרפים, שהוא עובד ע"ז. וכן במה שאתה מפציר להחזיק בדעתך, חטאך גדול מנשוא, ולכן "יען מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך", ותוסר מלכותך בעונך:

(כד) "ויאמר" וכו' "חטאתי". עתה הכיר והתודה חטאו, אבל עדיין התנצל במ"ש "כי יראתי את העם", שסבת החטא היתה יראתו את העם ופחדו לעשות נגד רצונם:

(כה) "ועתה". אחר שיש לי התנצלות שהייתי אנוס בדבר: "שא נא". ר"ל נגד מ"ש כי עברתי את פי ה' ואת דבריך, על שעברתי דבריך "שא נא" "חטאתי", ועל שעברתי פי ה' "שוב עמי"

"ואשתחוה לה'", ואבקש סליחה וכפרה:

(כו) השאלות (כו) למה בפסוק כ"ג אמר וימאסך ממלך, ובפסוק כ"ו אמר מהיות מלך על ישראל?:

"ויאמר" וכו' "לא אשוב עמך". כי אין התנצלות הזה מועיל מאומה, ולא תועיל אצל מלך ישראל שמלכותו מן השמים ואין ראוי שיגור ויפחד מן העם, וז"ש "וימאסך ה' מהיות" "מלך על ישראל", נגד מה שאמר תחלה "וימאסך ממלך", שבעבור שמאס דבר ה' אינו ראוי למלוכה כלל, וע"ז היה לו התנצלות שהיה אנוס מיראתו את העם, השיב שעכ"פ וימאסך מהיות מלך על ישראל, אינך ראוי למלכות ישראל בפרטות, שהוא אין לו לירא מאדם ולבטוח בעמו ומן ה' יסור לבו:

(כח) "קרע ה'". מבואר אצלנו (כפי דברי הרמב"ן) כי הגם שדבר ה' אשר ידבר ע"י נביא לרעה, תוכל להשתנות ע"י תשובה ומע"ט, בכ"ז אם בא איזה פעולה עם דברי הנבואה לא תשתנה, כי הפעולה תורה על קיום הדבר תיכף. וכן הדבר שינבא לטוב ג"כ לא ישתנה בשום אופן. וז"ש, א] קרע ה' "את ממלכות ישראל מעליך", קריעת המעיל שהיא פעולה שנעשית עם הנבואה מורה שאינה גזרה עתידית, רק שכבר נעשית הגזרה "היום" הזה, באופן שא"א שישתנה הדבר, שכבר יצא אל הפועל ויהי. וז"ש קרע "היום", שכבר קרע "היום" ונעשה הגזרה. ב] "ונתנה לרעך", ובזה א"א שישנה ה' את הטוב שיעד לרעך "הטוב ממך", בעבור טובו וצדקתו. והנה מלכות שאול סרה ממנו תיכף, ר"ל שסר ממנו רוח ה' והוד מלכות, שע"ז אמר קרע היום. ונתינת המלכות לדוד, הגם שלא היה תיכף הלא היעוד הטוב א"א לחזור:

(כט) "וגם נצח". אומר אל תדמה כי היעוד האלהי דומה כיעוד בני אדם, שלפעמים הוא שקר תיכף שמגזם בפיו להרע ובלבבו לא כן ידמה, ופעמים הגם שחושב כן לעשות יתנחם אחר כך ולא יעשה, כי ה' הנצחי שמתנאי נצחיותו שלא ימצא בו שום שינוי לא בהוה ולא בעתיד, "נצח ישראל לא ישקר", באופן שתחשב כי הרע שגזר עליך וקרע מלכותך היום הוא רק גוזמא לא אמת. וכן "ולא ינחם", בעתיד, על הטוב שיעד לדוד, כי כ"ז מורה שינוי, אם בין במחשבתו לדבורו, אם בין הזמן העתה והעתיד, שלא יצוייר אצל הנצחי הבלתי משתנה. ועז"א "כי לא אדם הוא להנחם", שההתנחמות לא תצוייר רק אצל האדם המשתנה, לא אצל השם יתברך:

(ל) "ויאמר חטאתי". הכיר שנית כי אין תרופה לחטאו, אולם בקש הגם שלא תשתחוה עמי על האופן הנ"ל לבקש סליחה וביטול הגזרה, עכ"פ "עתה כבדני נא" וכו' "ושוב עמי" "והשתחויתי" מפני הכבוד:

(לב) "מעדנת" - שהלך בשמחה ובתענוג, ויאמר "אכן סר מר המות" (מר מלשון (ויקרא כז): "לא יחליפנו ולא ימיר", וכן (ישעיהו לח): "הנה לשלום מר לי מר", שמר האחד מענין תמורה, כמו שכתבתי בפירושי שם)

רוצה לומר, הנה סר ממנו תמורת המות, כי עד עתה נתנו לו חיי הבוז והעבדות חליפות המות, וזה קשה מאד בעיני השרים יותר מן המות, ועתה סר החליפין הזה, ולכן בחר שם מר שמורה גם על מרירות, כי חליפים האלה מרים מן המות, ולכן שמח על מיתתו.

(לג) "כאשר שכלה". השיב לו, הגם שאתה רוצה יותר במות, והיה ראוי שלא אמיתך למען תשאר בחיים המרים ממות, אעשה זאת בעבור אמך שיהיה לה מדה כנגד מדה, כמו "שחרבך שכלה נשים" בהרגך בניהם השבויים אצלך, והיו אמותיהם שכולות, כן "אמך" תהיה עתה "שכולה" יותר "מנשים" האלה, במה שאמית את בנה, שהיא היתה רוצה שתשאר בחיים: