מלבי"ם על שמואל א יד

<< · מלבי"ם · על שמואל א · יד · >>

(א) השאלות (א - ז) למה אמר בפסוק א' לכה ונעברה, ובפסוק ו' אמר זה שנית והוסיף אולי יעשה ה' לנו, והנער השיב לו, כ"ז היל"ל בפעם הראשון? מ"ש בפסוק ג' ששאול יושב בקצה הגבעה ואתו כשש מאות איש, כבר נזכר למעלה (יג, טו) ובא פה כפול ושלא במקומו, וכן מ"ש ואחיה בן אחיטוב וכו', אין מקומו פה?:

"ויהי היום". ביום ההוא שיצא מצב פלשתים אל עבר מכמש מזה: "ויאמר" כו' "לכה ונעברה". אז לא היה דעתו עדיין להלחם בם, רק לעבור אל העבר שנגד מצב פלשתים, כי מכמש היה מצפון לגבע (כמו שיתבאר פ"ה), ושאול ויונתן עמדו בצד דרום של גבע, ורצה יונתן לעבור מדרומו של גבע אל צד צפונו ששם יעמד נגד מצב פלשתים, וז"ש "אל מצב" "פלשתים אשר מעבר הלז", ולכן "לאביו לא הגיד", כי לא היה דעתו עדיין אל הגבורה שהתעורר עליה אח"כ:

(ב) "ושאול יושב". בא לבאר מדוע הוצרך לעבור, כי "שאול יושב בקצה" דרומי של גבע אל צד מגרון, לא אל צד מכמש, וזה מסבת מעוט "העם אשר עמו", שהיו גם עתה רק "כשש מאות איש" כמו שהיה בבואו לגבע, והתירא מהתראות לפני מחנה פלשתים עם אנשיו המעטים:

(ג) "ואחיה". שב אל ספורו שיונתן לא היה דעתו אז אל שיפול במחנה פלשתים, א] מצד שלא הגיד לאביו, ולא היה עושה דבר גדול כזה בלעדיו. ב] שהיה שם אורים ותומים עמהם והיה שואל בה', כי "אחיה בן אחיטוב" כו' "בן פנחס בן עלי", אשר עלי היה "כהן ה' בשלה", אחיה היה "נשא אפוד", ומדוע לא שאל בה'. ג] שגם "העם לא ידע כי הלך" "יונתן", וכל זה ראיה שלא היה במחשבתו אז לעשות נוראות, שא"כ היה מיעד את העם להיות נכונים אחריו:

(ד) "ובין". ספר כי בבואו אל צפונה של גבעה נגד מצב פלשתים שאז התנוסס בו רוח ה' לעבור וללחום בשם ה', וזה היה "בין המעברות, כי אז בקש יונתן לעבר אל מצב" "פלשתים" ולהכות בם, היו שם שיני סלעים גבוהים מפסיקים ביניהם, והיו גבוהים מאד עד שנקבו בשמות מיוחדים, וכן היה:

(ה) "השן האחד מצוק מצפון". שהוא השן שעמד אצל גבע היה מצוק מצד צפוני שהיה שם חלק ושוה, שא"א לרדת ממנו. והשן שעמד אצל מכמש היה מצוק מצד דרומו שנכח גבע, שא"א לעלות עליו, עד שחוץ ממה שהיו רק שנים אנשים נגד מחנה כבדה היה קשה שיגיעו אל המחנה גם מצד המקום:

(ו) "ויאמר". בכ"ז נחה עליו רוח גבורה מאת ה' עד שהתעורר ליפול במחנה: "ויאמר" לנערו לכה ונעברה אל מצב הערלים. ר"ל אליהם ממש. והגם שא"א שננצחם בדרך הטבע, "אולי יעשה ה' לנו", בדרך נס: "כי אין לה' מעצור". ר"ל כי בכחות הטבעיים צריך שכח המתגבר יגדל מן הכח השני המנוצח, שאם לא כן יעצר הכח המתפעל בעד הכח הפועל וינגד אליו, ולכן לפי גודל כח המתפעל צריך שיגדל ביתר שאת כח הפועל המנצח. לא כן אצל ה', שאין שום כח טבעי יעצור בעדו וינגד אליו עד שיצטרך הוא כח גדול כנגד כח העוצר, וז"ש כי אין לה' מעצור, וא"כ אין הבדל "שיושיע ברב או במעט":

(ז) "ויאמר לו". נושא כליו הבין כי א"א שיתעורר לפעולה כזאת הרחוקה מן הטבע, שישליך נפשו מנגד במקום שהסכנה גלויה וידועה, אם לא בשכח אלהי מניע אותו ומעורר את לבו בל יפחד, וע"כ אמר "עשה כל אשר בלבבך", כי הלב הוא החוזה האלהי בענינים גדולים כאלה, ואיש הרוח יוכל לסמוך על חזיון לבו בזה, ואע"ג דהוא לא חזא מזליה חזא, וא"כ "נטה לך", ר"ל שיטה אל הצד לרדת מן הסלע אל בין המעברות, ואני "הנני עמך", הגם שלבי אינו רואה את כל מאומה, הנני "כלבבך":

(ח - י) השאלות (ח - י) איך סמך יהונתן על דברים כאלה, להשליך נפשו מנגד?: "ויאמר". כבר פי' מהרי"א כי באמת הנסיון הזה לא היה מוכרח ומחויב מפאת עצמו, כ"א מפאת ההשגחה האלהית אם תדבק בם, והבחינה היתה בזה האופן, כי אולי הפלשתים לא יאמרו הדבור ההוא "עלו עלינו", וגם לא יאמרו "דמו עד הגיענו אליכם", והיה אפשר שיאמרו באו הנה או קרבו אלינו או לכו ונלחמה או כיוצא מהדבורים האלה ממה שהדמיון סובל, או לא ידברו דבר רק יצאו לקראתם. ולכן היתה הבחינה שאם הם ידברו כאותם הדברים והמלות עצמם אשר אמר יהונתן, אין זה כי אם מפאת ההשגחה האלהית שישים הדברים בפיהם ורוח ה' נוצצה בם להודיעם את אשר יעשון, והיה זה ממדרגת רוה"ק ולכן בחר בזה, וכמו שנאמר בגדעון (שופטים ז, יא) ושמעת מה ידברו ואחר תחזקנה ידיך:

(יא) "ויאמרו פלשתים". ספר להגדיל האות כי הם לא טעו שהם אנשי חיל עד יתיראו מלרדוף אחריהם, כי אמרו שהם יהודים רכי לבב אשר בחורים התחבאו, ובכ"ז לא ערב לבם לרדת ולרדוף אחריהם, רק:

(יב) "ויאמרו עלו עלינו". שזה אות כי נשתה גבורתם לפני יהונתן ושומה בפיהם "ונודיע אתכם דבר", כי זה עצמו הוא הודעה אלהית כי נתנם ה' ביד ישראל. ולכן אמר עלה אחרי וכו':

(יג) השאלות (יג) הלא אנשי המצבה ראו שהם שנים ואמרו הנה עברים יוצאים מן החורים ואיך פתאום המצב והמשחית חרדו?:

"ויעל יונתן". זה היה מעזר ההשגחה שלא סבב את שן הסלע ללכת על הדרך, כי שם עמדו אנשי המצבה נכונים וצפופים אל פני הדרך, ולא היה מסתבב אימה וחרדה. אבל יהונתן עלה על שן הסלע והגיע באמצע בין אנשי המצב ובין המחנה ושם התחיל להכות, עד שבמקום שהיה המצב נכון בצד הדרך לא ראו צר ואויב, ובמקום שעלה יונתן היו מפוזרים כעשרים איש בחצי מענה, משא"כ אל פתח עינים אל אם הדרך עמדו המצב והמשחית נכונים:

(טו) "ותהי". ועי"כ נתהוה "חרדה במחנה בשדה ובכל העם", ואח"כ "המצב והמשחית חרדו גם המה", כי אם היה בא לעומת מקום המצב לא היו חרדים, כי היו רואים כי שנים המה, אבל בבואו באמצע בין המצב ובין המחנה ושם הכה חשבו המחנה שכבר נפל המצב והמשחית אחר שהניחום לעבור מגבולם והלאה, ועי"כ חרדה המחנה, ומתוך חרדת המחנה חרדו גם המצב עד "שרגזה הארץ" בכלל. ומבאר כי באמת "ותהי לחרדת אלהים", לא היתה חרדה טבעיית, רק ה' הפיל עליהם פחד וחרדה:

(טז) "ויראו" כו' "והנה ההמון נמוג". כי המחנה כ"ז שעומדת על דגלה וסדרה, היא קשורה באגודה אחת איש באחיהו ידובקו, ונקראת בשם מחנה או צבא או עם וכדומה. אבל עת תתהוה מהומה ביניהם ימוגו וימסו אסוריהם, ואז נקראים בשם המון, על המונם ושאונם, ששם המון מורה על קיבוץ בלתי מסודר כחוקי סדרי המלחמה. וראו כי ההמון נמוג מחבורם, וזה כי "וילך והלם", ר"ל מקצתם הלכו להתרחק הלאה, ומקצתם התקרבו הלום לצד גבעה, כי במהומה הזה יש נבהלו נחפזו לצד הזה ויש ברחו לצד שכנגדו, ובזה נולד ספק אם זה בריחה או הכנה והתחלה למלחמה:

(יז) "ויאמר שאול". רצה לדעת סבת ענין זה מצד שידע מי הלך מאתם וגרם הרעש שמה, וראה כי לא נפקד איש רק יונתן ונושא כליו, אשר רחוק שאלה יולידו מהומה גדולה כזאת:

(יח) "ויאמר שאול". ולכן רצה לדרוש באורים ותומים מה סבת הדבר ומה הדבר הזה: "כי היה ארון האלהים" וכו'. ר"ל כי מעת חרב משכן שילה לא היה מקום קבוע לארון, והיו מוליכים אותו "ביום ההוא", ר"ל בעת ההיא עם בני ישראל בכ"מ שהתקבצו, ולכן בעת הלכו הגלגל לחדש שם המלוכה הביאו הארון עמם, וכשיצא שאול משם אל הגבעה הוליכו עמו:

(יט) "וההמון". ר"ל בתוך כך נתרבה ההמיה והרעש שמה ("המון" זה שם המקרה על ההמיה וקול ענות) עד ששמעו קול מפלתם:

(כ) "והנה היתה". ר"ל התלוו אל נצוח שאול ג' ענינים, א] שע"י המהומה היתה חרב איש ברעהו:

(כא) ב] "והעברים". שישראל שגרו בצד מערב ארץ ישראל בערי פלשתים "היו לפלשתים כאתמול שלשום", נכנעים תחתם, וגם "עלו עמם במחנה סביב", ר"ל עמדו סביבות המחנה להספיק צדה וצרכיהם, "וגם המה" נהפכו עתה "להיות עם ישראל אשר עם שאול", לעזרם:

(כב) ג] "וכל איש ישראל המתחבאים" וכו'. ועל כולם:

(כג) "ויושע ה' ביום ההוא". כי עקר התשועה היתה השגחיית: "והמלחמה עברה את בית און". ר"ל כשבאו לבית און כבר עברה המלחמה, ר"ל פסקה, כי מאז נפוצו הבורחים והיו נסים לא לוחמים:

(כד) "ואיש ישראל נגש". ר"ל שאול ראה בבואו לבית און שהעם הפסיקו מן המלחמה, כמ"ש והמלחמה עברה, וחדלו מלרדוף אחרי צריהם, וזה בא מטעם כי איש ישראל היו נגשים ומוכרחים ביום ההוא אל המלחמה, ר"ל לא לחמו בנפש חפצה כעם חרף נפשו למות בעבור חפשיותו וארצו, רק היה אצלם כנגישה ששאול לחץ אותם לזה ע"י שהתגרה עם פלשתים, ולכן עת מצאו מנוח מאויביהם רצו לנוח מן המלחמה אשר הלכו אליה מתוך ההכרח. ולכן "ויואל שאול", השביעם באלה בל יאכלו לחם למען יקום גוי אויביו, וכפי הסברא היו מתענים ביום ההוא כמו שהיה דרכם בכל עת צרה, ועתה כי נושעו הותר להם לאכול ע"פ הדין, וגזר שאול בל יאכלו כי עוד אין התשועה שלמה עד ישית אויביו הדום לרגליו. והנה שאול דבר באלתו "ארור האיש אשר יאכל לחם", ויש סברא שלא גזר רק אכילת לחם שהיא סעודה כראוי, לא על טעימת לחם מעט, ולא על אכילת דבר שאינו לחם כמו פירות וכיוצא, כי באר הטעם כדי שינקם מאויביו, ר"ל שלא יפנו אל הכנת סעודתם ולא ירדפו אחר האויב, וזה רק בסעודה קבועה שמתאחרים בהכנתה ואכילתה, לא על טעימה ואכילת מיני פירות שהיא אכילת ארעי, שלא יתבטלו בזה מן המלחמה. ויש סברה שהיתה גזרתו גזירת תענית, שיתענו כל היום כדי שזכות ענוים ותשובתם תועיל אל שינקמו מאויביהם. וישראל החמירו על עצמם בשני ענינים, א] "ולא טעם כל העם לחם", אף טעימה בעלמא:

(כה) השאלות (כה - כו) מה החידוש שלא טעם העם לחם ולא מן הדבש, האפשר כי יעברו על האלה?:

ב] "וכל הארץ באו ביער ויהי דבש על פני השדה". הגם שדבש אינו בכלל לחם:

(כו) "ויבא" כו' "והנה הלך דבש". ר"ל הגם שהדבש הלך ולא היה שום עכוב לא בלקיחתו ולא באכילתו, ובכ"ז "ואין משיג ידו אל פיו". וזה היה מפני "כי ירא העם את" "השבועה", והחמירו על ספיקה:

(כז) "ויונתן". ספר שיונתן היה לו שלש התנצלות, א] "שלא שמע בהשביע אביו", והיה שוגג. ב] "וישלח את קצה המטה" וכו', והיה רק טעימה קצת, שזה ספק אם גזר ע"ז כנ"ל. ג] "ותארנה עיניו", כי חשכו עיניו מחמת בולמוס רעבון, ועי"ז שב אור עיניו, ובזה במקום שאחזתו בולמוס היה מותר לאכול ע"פ הדין:

(כח) השאלות (כח - כט) למה אמר האיש ויעף העם? ותשובת יהונתן אינה מספקת ע"מ שעבר על האלה?:

"ויען" וכו' "ויעף העם". האיש הזה הוכיח לו שלא היה טעם הגזרה שלא יתאחרו בהכנת הסעודה, שלפ"ז לא גזר רק על אכילת לחם בקביעות, כי הלא בהפך עי"ז העם עיף מלרדוף אחרי האויב, וטוב היה יותר שיאכלו ויחליפו כח לרדוף. ובודאי היתה כוונתו על העינוי והצום לשם ה' הנותן ליעף כח והמושיע, וא"כ גם הטעימה אסורה:

(כט) "ויאמר יונתן". השיב, א] על הגזרה עצמה שלא ידעה עד הנה "עכר אבי את הארץ", שלא טוב עשה בגזרה זאת. ב] "ראו נא כי ארו עיני", כי היה לו בולמוס. ג] כי הוא החזיק ששאול גזר זאת כדי שלא יתבטלו באכילתם מרדוף אחרי האויב, ואמר הנה עכר אבי את הארץ, כי באמת לא הטיב להשיג מבוקשו באלתו זאת, ונהפוך הוא "ראו כי ארו" "עיני כי טעמתי מעט דבש הזה", ואם המעט הזה חדש כחי ואור עיני:

(ל) "אף כי". וכ"ש "לוא אכול אכל היום העם משלל איביו אשר מצא", שהיו כגבורים בוסים בטיט חוצות, ואמר כי לא היו מתבטלים עי"כ כי היה אוכל מן השלל אשר מצא מזומן לפניהם, הלא השלל רב ומוכן לאכל: "כי עתה" וכו'. ר"ל והגם שהיו מתבטלים אז בעת אכילתם, הלא ו"כי עתה" לא רבתה מכה בפלשתים, בתמיה, ומה שהיו מפסידים היום בעת האכילה היו מרויחים עתה לטרוף זרוע אף קדקד:

(לא) "ויכו" וכו' "אילנה". שהיה בחלקו של דן בגבול א"י למערב בתחום פלשתים, ושם עיפו:

(לב) "וישחטו". פי' רבותינו שהקדישו הכל שלמים והם אכלו לפני זריקת דמים, וז"ש "וישחטו" ארצה, בלא מזבח בנוי: "ויאכל" כו' "על הדם". בעוד שהדם קיים (כמו (שמות לד, כה) לא תשחט על חמץ דם זבחי):

(לג) "בגדתם". בקדשים: "גלו אלי היום אבן גדולה". להיות במקום מזבח:

(לד) "ושחטתם בזה". במקום הזה קרוב למזבח, שיזרקו הדם תיכף:

(לה) "ויבן". מן האבן הזה בנה מזבח, כי "אתו החל לבנות", ר"ל אחר שהחל לבנות אותו בעת תחלת השחיטה שהכינהו למזבח, רק לא בנאו כראוי מפני חפזון העם, לכן גמר בנינו אח"ז שיהיה מזבח בנוי ומשוכלל:

(לו) "ויאמר שאול". חשב כי הם מנוצחים בהחלט וא"צ רק לבוז השלל ולמחות יתר הפלטה, וע"כ לא שאל באורים ותומים: "ויאמר הכהן". השיב מי יודע אם לא נתאספו שנית בעריהם, ולכן "נקרבה" לשאול בה':

(לח) "במה היתה החטאת הזה היום". ר"ל שא"א שהיתה החטאת בזמן העבר, אחר שעשה להם נס ותשועה כיום הזה, וע"כ שנולדה איזו חטאת היום, אחרי הנס:

(לט) "כי אם ישנו ביונתן". הגם שהוא היה אמצעי אל התשועה: "מות יומת". כי כפי שדבקה בו ההשגחה כן יגדל החטא שעשה להעלות חמת ה', כי יגדל החטא לפי מעלת החוטא ולפי קרבתו אל האלהים. והרמב"ן דעתו שזה נכלל במ"ש (ויקרא כז, כט) כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת, שיש כח ביד ב"ד לגזור חרם והעובר עליו חייב מיתה, כמו שהיה בחרמו של יהושע (יהושע ז), ובחרם שנהרגו בני יביש גלעד בגבעה (שופטים כא):

(מג) "הנני אמות". יונתן בצדקתו לא אמר התנצלות שאמר (למעלה כט - ל), אחר שראה שהגורל עלה עליו כי חטא:

(מה) "היונתן ימות". ואמרו שני טעמים, א] גם אם חטא הלא הוא "עשה הישועה הגדולה" וכו', והעם ימסרו נפשם עליו כמו שמסר נפשו עליהם, ויגינו עליו. ב] "חלילה" לאמר עליו שחטא "ושיפול" אף אחד "משערת ראש" נזרו "ארצה", אחר "כי עם אלהים עשה היום הזה" ודבקה בו ההשגחה האלהית, איך יצוייר שיחטא ואשם בזדון, ובודאי המליצו עליו שהיה שוגג ושלא אכל לחם רק טעם דבש, ולא נחשב לו חטא רק לפי מעלתו שעם אלהים עשה היום הזה והקב"ה מדקדק עמו כחוט השערה לעשות לו שגגות כזדונות, ולא יתחייב מיתה כעובר במזיד. אמנם נשאר הקושיא מדוע לא נענה שאול אחר שיהונתן היה שוגג, וכתב מהרי"א שעקר מה שלא נענה היה בחטאת עצמו על שעבר את פי ה' בגלגל, ולפי שהתשועה הזאת לא היתה ע"י שאול ובזכותו רק ע"י יונתן וזכותו, לכן לא השיבו כששאל אם ירדוף אחרי פלשתים, להראות שאינו חפץ בו וברדיפתו. והוא חשב שהיה בסבת האכילה, ושאל על האוכל, לכן השיבו ה' כדי שידע שלא קצף בעבור האוכל, כי ע"ז השיב, רק בעבור שאול, עכ"ד, והוא דוחק מבואר. והעקר שה' חשב לצדיק כזה אשר דבקה בו ההשגחה, השוגג כזדון, כי אחר שנגלה לו שעבר על החרם היה לו להשתדל אצל אביו שישאל על נדרו ויעקר הנדר למפרע, בפרט כי אמר עכר אבי את הארץ, ובנדר כזה שלא הועיל בזה למלחמה הזאת יכול להתחרט חרטה דמעיקרא, וע"י שעלה עליו הגורל שאל שאול על הנדר. וי"ל שזמ"ש "ויפדו העם את יונתן", שהשתדלו ששאול התיר לו את נדרו, והיה לו פתח חרטה ע"י שאמרו העם היונתן ימות. ובמדרש ויפדו העם נתנו משקלו זהב ופדאוהו, ר"י ור"ל, ר"י אמר וכי לחם אכל והלא דבש אכל, ר"ל אמר וכי אכל והלא מטעמת טעם. והם שני הטעמים שהזכרתי למעלה:

(מז) "ושאול לכד המלוכה". כי בעוד פלשתים מושלים בישראל לא היתה מלכותו חזקה כ"כ: "ובכל אשר יפנה ירשיע". פי' בכ"מ שרצה לפנות מי שרוצה להרשיע ולהרע לישראל, לחם עמו ונצחו:

(מח) "ויעש חיל". יען ספר כל המלחמות, ספר גם מלחמת עמלק שבו עשה חיל, פי' קבץ חיל רב מישראל: "ויצל". כי לא החרים את כולם, כי היתה כוונתו רק להצילם מיד שוסיהם בהוה, לא למחות את שמו בעבור העבר, כמצות ה':

(מט) "וישוי". הוא אבינדב הנזכר לקמן ל"א ובדה"א ט'. ולא חשיב איש בושת, שהיה מלך אח"כ ונודע שמו בלא"ה, כ"כ רי"א:

(נא) "וקיש". ר"ל איך היה אבנר דוד שאול, כי קיש ונר היו בני אביאל אחים מן האב, ובן אביאל מוסב גם על קיש: