ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/סד ב
מפואר, כי היה ראוי להיות מַעֲמַד בפלס "מַחֲשַׁב" "מַעֲרַב". כי אם היה פעול היה אומר וְאֵינֶנִּי מָעֳמָד, כי אמר בראש הפסוק "טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה" (תהלים סט, ג). ויתכן לומר שהוא פעול כמשפטו ופירושו ואין אחד מאיברי שהיה מעמד כי כלי טבעתי.
"אֲשֶׁר אַתֶּם מַחְלְמִים" (ירמיהו כט, ח); "הֵם מַעְזְרִים אוֹתָם" (דה"ב כח, כג) – משפטם על המנהג – "מַחְלִימִים" "מַעֲזִירִים".
ומלת "מַבְלִיגִיתִי עֲלֵי יָגוֹן" (ירמיהו ח, יח) אמרו כי היא מורכבת מפועל ומפועלת עם כנוי המדבר בעדו. כי מהפועל יאמר "מַבְלִיגִי" ומהפועלת "מַבְלִיגָתִי". והנכון שהוא שם-הפֹעל "מַבְלִיגִית" בפלס "מַרְבִּית" שהיה ראוי להיות "מַרְבִּיִית", וכן משקלו "מַבְלִיגִית", ובהתחברו עם המדבר-בעדו יאמר "מַבְלִיגִיתִי". והוא מלשון "וְאַבְלִיגָה מְּעָט" (איוב י, כ). וכן כתבו רבי אחי ר' משה ז"ל בספר תחבושת, והוא הישר.
"כֵּן מִשְׁחַת מֵאִישׁ מַרְאֵהוּ" (ישעיהו נב, יד) – החירק מקום קמץ. או יהיה תֹאר. וכן "וְהֶעָרִים הַמִּבְדָּלוֹת" (יהושע טז, ט); "כִּי עֲתַלְיָהוּ הַמִּרְשַׁעַת" (דה"ב כד, ז).
ומלת "וְהֶאֶזְנִיחוּ נְהָרוֹת" (ישעיהו יט, ו), האל"ף נוספת כי משפטו "וְהֶזְנִיחוּ". כן דעת המדקדקים. אבל דעתי כי הה"א נוספת, והאל"ף תמורת הה"א, כאל"ף "וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי" (ישעיהו סג, ג); "וְאַחֲרֵי כֵן אֶתְחַבַּר יְהוֹשָׁפָט" (דה"ב כ, לה). וסגול האל"ף, מפני כובד קריאת האל"ף בחירק. כי אלו היה ה"א, היה חירק. כי לא מצאנו אות נוספת נעה כי אם בראש המלה או בסופה, זולתי מלת "לְדַרְיוֹשׁ הַדָּבָר" (עזרא י, טז), והוא לבדו בא כן. וכבר כתבנו שאפשר שהיא מלה מורכבת ואנחנו לא ידענו. ויש אומרים כי נהגו באל"ף "וְהֶאֶזְנִיחוּ" מנהג לשון ארמית שמוסיפין אל"ף בראש המלה, כמו "אִשְׁתִּיו חַמְרָא" (דניאל ה, ד) וזולתו, ונכתבה בו אל"ף על לשון ארמית, והה"א על לשון הקדש. ורבי אחי ר' משה ע"ה כתב כי הה"א היא ה"א השאלה במקום "אִם", כה"א "הֶהָשֵׁב אָשִׁיב" (בראשית כד, ה). ומפני פגישת שני הה"ין בתנועה אחת החליפו ה"א הבנין באל"ף, כי החירק והסגול הרי הם כתנועה אחת, ותכבד קריאתם