ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/קג ב
כמו "וְנַחְתּוֹם" (אסתר ח ח), "וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים" (אסתר ג יג). אלא לפי שבא כל הבנין לעולם כן בחולם ולא נמלט אחד מהם לבא לגזרת פָּעַל או פָּעֵל, טוב הוא שנאמר כי הו"וין בהם עי"ן-הפֹעל כמו שכתב החכם רבי יהודה בכלם, ומשפט נָכוֹן להיות נִכְוַן, ואף על פי שנאמר כי הו"ו עי"ן-הפֹעל, נאמר כי הנח שבין נו"ן נִפְעַל ופ"א-הפֹעל יורה עליו, לפי שהיא נעלמת. ובא הנו"ן בצרי: "כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ" (זכריה ב יז), כי הצרי והקמץ אחד להביא הנח אחריהם. וכתבו רבי יהודה ורבי יונה ושאר המדקדקים כי נו"ן "נֵעוֹר" בצרי מפני העי"ן, אלא שלא הושוו בבנין המלה, כי רבי יהודה כתבה בנין נפעל מנחי העי"ן, ורבי יונה כתב הנו"ן שרש מן "נָעֲרוּ כְּגוֹרֵי אֲרָיוֹת" (ירמיהו נא לח), אבל שניהם אמרו כי הצרי מקום קמץ מפני העי"ן. ולא ידעתי טעם לזה, כי אל"ף גם היא גרונית ובא עליה הנו"ן בקמץ – "נָאוֹר אַתָּה אַדִּיר" (תהלים עו ה), אולי כי תקל קריאת העי"ן עם הצרי אשר עליה יותר משתהיה קמץ. וכמו שתאמר נָכוֹן כך תאמר נָכוֹנָה – "וְהַמַּמְלָכָה נָכוֹנָה בְּיַד שְׁלֹמֹה" (מ"א ב מו), נָכוֹנוּ – "נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים" (משלי יט כט) והנח קיים. אבל שאר העוברים נפל הנח לרוב תנועות האותיות בהם: נְבוֹנוֹתָ, נְבוֹנוֹתִי – "וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי" (ישעיהו י יג), "נְפוּגוֹתִי וְנִדְכֵּיתִי" (תהלים לח ט) בשורק, נְבוֹנוֹתֶם, נְבוֹנוֹנוּ, והומר במקצתם החולם בשורק להיות הו"ו קיימת בהם שהוא עי"ן-הפֹעל אף על פי שתחסר פעמים, ועוד לטעם אחר הומר בהם החולם בשורק, כי יותר קלה תנועת השורק עם החולם מקריאת שני חולמים יחד. ויבא גם כן בחולם, כמו "אֲשֶׁר נְפֹצוֹתֶם בָּהֶם" (יחזקאל יא יז), "אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם" (יחזקאל כ לד), "וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם" (יחזקאל כ מג).
והבינוני: נָכוֹן, ובסמוך הנו"ן בשוא: "עַד נְכוֹן הַיּוֹם" (משלי ד יח), "וּנְבוֹן דָּבָר" (ש"א טז יח). נְבוֹנִים – "חֲכָמִים וּנְבֹנִים" (דברים א יג), "הֱיוּ נְכֹנִים" (שמות יט טו), נְכוֹנָה – "כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה" (איוב מב ז), נְכוֹנוֹת. וכלם בחולם, ובא בשורק: "נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ" (שמות יד ג), וכן "וְהַנִּשְׁאָר וְהַנָּצוּר" (יחזקאל ו יב) לדעת המתרגם, וכן "כְּעִיר נְצוּרָה" (ישעיהו א ח), ומה שנפל הנח בנְכוֹנָה אף על פי שלא רבו התנועות ולא נפל כן בנָכוֹנָה העבר, לפי שצריך מלת נְכוֹנָה הבינוני היותה מלרע כמו שהוא גם כן בשלמים "רוּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה" (תהלים נא יט), להפריש בין העבר והבינוני, ולפי שצריך היותה מלרע כבד על הלשון לקרותה בקמץ נָכוֹנָה לקבוץ שלשה נחים