ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/קנד א
"וְאֵת פְּדוּיֵי הַשְּׁלֹשָׁה" (במדבר ג מו), שהאחד פְּדוּי, לא ישתנה בין בסמוך בין בכינוי.
פָּעוֹל – גָּדוֹל, רָחוֹק, קָרוֹב, קָטוֹן, שָׁלוֹם, כָּבוֹד, עָשׁוֹק, עָבוֹת, אָרוֹן, אָדוֹן, אָסוֹן, כלם והדומים להם ישתנו בהרבות התנועות, כי לנקבה נאמר קְרוֹבָה, רְחוֹקָה, ולרבים: קְרוֹבִים, רְחוֹקִים, וכן עם הכנויים: קְרוֹבוֹ, קְרוֹבָיו. ובאה מלה אחת מלעיל שלא כמנהג: "כִּי רְֽח֧וֹקָה הִיא מִצִּידוֹן" (שופטים יח כח עי"ש), הטעם בחי"ת והרי"ש מועמדת בגעיא.[1] ובא על דרך היחיד: "בָּגוֹדָה אֲחוֹתָהּ יְהוּדָה" (ירמיהו ג ז), כי הראוי בְּגוֹדָה בפלס רְחוֹקָה, קְרוֹבָה. וכן "וַתְּהִי שָׁם הַמִּלְחָמָה נָפֹצֶת" (ש"ב יח ח), ומשפטו נְפוֹצָה בפלס גְּדוֹלָה, ונהפכה הה"א לתי"ו ושבה המלה מלעיל, או יהיה משקל קְטוֹרֶת, אבל הקמץ מקום שוא על כל פנים. ואם הוא מנחי העי"ן והנו"ן לנפעל כמו שכתבנו, יהיה הקמץ על מקומו כראוי, כי לפי שהמלה מלעיל נשאר בה הקמץ נָכוֹן, נָפוֹץ, כפי שכתבנו. וכן בסמיכות ישתנה: "גְּדֹל הָעֵצָה" (ירמיהו לב יט), "קְטֹן בָּנָיו" (דה"ב כא יז), "אֶת שְׁלוֹם הָעִיר" (ירמיהו כט ז), "וּכְבוֹד יַעְרוֹ" (ישעיהו י יח), "וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה" (ישעיהו ה יח), "אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים" (שמות כה י) וכן כלם, "וַיִּקַּח יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֲרוֹן אֶחָד" (מ"ב יב י) הוא סמוך, והטעם ארון אִישׁ אחד, כמו שפירש בפירוש מלכים (רד"ק על מלכים ב יב י). אבל "וַיַּעֲשׂוּ אֲרוֹן אֶחָד" (דה"ב כד ח) הוא משקל אחר, כמו שְׂאוֹר, תְּהוֹם, כי איננו סמוך. ובמקף ישוב החולם בזה המשקל לקמץ-חטף: "אֹהֵב טְהָר־לֵב" (משלי כב יא), "אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל־כֹּחַ" (נחום א ג), "גְּדָל־חֵמָה" (משלי יט יט). ובא גם פ"א-הפֹעל בקמץ-חטף: "וּטֳהָר־יָדַיִם יֹסִיף" (איוב יז ט).
אבל קְטַנִּים, קְטַנָּה אינם מזו הגזרה כי אם מגזרת קָטָן בפלס שָׁפָן גָּמָל, ומן קָטֹן תאמר קְטוֹנָה, קְטוֹנִים, ועם הכנויים: קְטוֹנְךָ, קָטוֹנִי. ומלת קָטֳנִי נשאר הקמץ בקו"ף כמו שהיה ביחיד הנפרד כמו שזכרנו במלת בָּגוֹדָה, ובהתחברו נבלע הו"ו בדגש ושב החולם לקמץ-חטף. וכן נשאר הקמץ בכנוי על דרך הנפרד במלת "אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל" (הושע יג יד),
נימוקי רבי אליהו בחור[עריכה]
- ^ אולי בא כן בעבור מלת "הִיא".