ספר מכלול (רד"ק)/פעלים/חסרי הפ'
ועתה אבאר לך חסרי הפ"א על הסדר
[עריכה]כפי מחלקותם, איש על דגלו באותות לבית אבותם.
וזה לך האות בשרש נגשׁ
[עריכה]העוברים: נָגַשׁ, נָגַשְׁתָּ, נָגַשְׁתִּי, נָגְשׁוּ, נְגַשְׁתֶּם, נָגַשְׁנוּ, נָגְשָׁה, נָגַשְׁתְּ, נְגַשְׁתֶּן.
הבינונים: נוֹגֵשׁ, נוֹגְשִׁים, נוֹגְשָׁה או נוֹגֶשֶׁת, נוֹגְשׁוֹת. ואין בו פעול כי הוא מהפעלים העומדים והפועל הוא הפעול. אבל בנוֹגֵשׂ בשׂי"ן יש בו פעול.
המקור: נָגוֹשׁ, ובהפקד פ"א-הפֹעל ותוספת תי"ו באחרונה: גֶּשֶׁת. וכן יבא בחסרים ובנחים בחסרון פ"א-הפֹעל ותוספת תי"ו באחרונה. ועם אותיות בוכל"ם: בְּגֶשֶׁת, כְּגֶשֶׁת – הבי"ת והכ"ף בשוא, וכן הו"ו, ויתכן הו"ו בקמץ אם תעמוד המלה, כמו שכתבנו בשער אותיות השמוש בטור הראשון (לעיל דף מט ע"ב). והלמ"ד בקמץ: לָגֶשֶׁת. ותבא הלמ"ד בשוא בהסמך הענין: "לְשֶׁבֶת אַבְרָם" (בראשית טז ג), "לְשֶׁבֶת עָר" (במדבר כא טו), וכן יאמר לְגֶשֶׁת. ואם למ"ד-הפֹעל גרונית יהיו פתחין העי"ן והלמ"ד, כמו "לָגַעַת בָּךְ" (ש"ב יד י), "עֵת לָטַעַת" (קהלת ג ב). וכתב רבי יונה כי מצא בספר דמשקי מדוייק "לַטַּעַת" בדגש הטי"ת. והמ"ם בחירק והגימ"ל בדגש לחסרון נו"ן מִן, כמו שכתבנו בשמוש המ"ם: מִגֶּשֶׁת. ובכלם עי"ן-הפֹעל ולמ"ד-הפֹעל בסגול. ובהפסק, עי"ן-הפֹעל בקמץ: "לָבוֹא לָרָֽשֶׁת" (נחמיה ט כג), "יְיַשֶּׁר לָֽכֶת" (משלי טו כא), "שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת" (קהלת א ז), "הַמַּגְבִּיהִי לָשָֽׁבֶת" (תהלים קיג ה). ונשארו עם הסגול: "וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶ֑כֶת" (ש"א טו כז), "שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶ֑ת" (יחזקאל א כ), "וְאִם יָרֵא אַתָּה לָרֶ֑דֶת" (שופטים ז י), "וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶ֑דֶת" (בראשית כה כד), ובא "וַתֵּלֶךְ לָקַ֑חַת" (מ"א יז יא) בפתח באתנח. ועם הכנויים: בְּגִשְׁתּוֹ, כְּגִשְׁתּוֹ, לְגִשְׁתּוֹ, כְּגִשְׁתְּךָ, וְגִשְׁתָּם, מִגִּשְׁתּוֹ – אותיות השמוש בשוא, זולתי המ"ם שהיא בחירק, ועי"ן-הפֹעל בחירק. ונשאר בסגול: "וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ" (דברים ו ז), "וּבְלֶכְתָּם" (דה"ב כד כה), "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי" (ירמיהו ב ב). ונָגוֹשׁ בהתחבר עם בוכל"ם בשוא, כמו שכתבנו בשלמים: "דַּחֹה דְחִיתַנִי לִנְפֹּל" (תהלים קיח יג), "בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין" (ש"א יא ב). ועם הלמ"ד מצאנו רז"ל שנשתמשו בחסרון פ"א-הפֹעל, באמרם לִטּוֹל, לִמּוֹל, לִפּוֹל וזולתם.
העתידים: הצווי, והאותיות הנוספות שהם אית"ן. ותפקד פ"א-הפֹעל מהם. ואמרו הצווי: "גַּשׁ פְּגַע בּוֹ" (ש"ב א טו) בפתח, והוא לגזרת פָּעַל, וכן "שַׁל נַעַלְךָ" (יהושע ה טו). או בצרי – גֵּשׁ, ובמקף בסגול – "גֶּשׁ־הָלְאָה" (בראשית יט ט), והוא לגזרת פָּעֵל. או הסגול מקום פתח. ובתוספת ה"א – "גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי" (בראשית כז כו). גְּשׁוּ, גְּשִׁי, גַּשְׁנָה. או בחולם – "גֹּשִׁי הֲלֹם" (רות ב יד), "גֹּשׁוּ הֵנָּה" (יהושע ג ט), וכן גֹּשְׁנָה בחולם. אית"ן: אֶגַּשׁ, יִגַּשׁ, תִּגַּשׁ, נִגַּשׁ, יִגְּשׁוּ, תִּגְּשׁוּ, תִּגַּשׁ, תִּגְּשִׁי, תִּגַּשְׁנָה.
והנפעל, ואיננו ממנו, אבל הוא כמוהו, כמו הָלַךְ ונֶהֱלַךְ, כאשר הודעתיך בביאור סבת הטור השני (לעיל כא ע"ב); העוברים: נִגַּשׁ, נִגַּשְׁתָּ, נִגַּשְׁתִּי, נִגְּשׁוּ, נִגַּשְׁתֶּם, נִגַּשְׁנוּ, נִגְּשָׁה, נִגַּשְׁתְּ, נִגַּשְׁתֶּן. הבינונים: נִגָּשׁ, נִגָּשִׁים, נִגָּשָׁה או נִגֶּשֶׁת – "הִנֵּה אַפִּי וַחֲמָתִי נִתֶּכֶת" (ירמיהו ז כ), ואם למ"ד-הפֹעל גרונית בפתח: "וְאֶת הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם" (יחזקאל לד ד), "מְשֻׁבָה נִצַּ֑חַת" (ירמיהו ח ה) – פתח באתנח. נִגָּשׁוֹת. המקור: הִנָּגֵּשׁ, ובתשלום נו"ן הבנין וחסרון פ"א-הפֹעל בחולם: נִגּוֹשׁ, כמו: "אַךְ נִגּוֹף נִגָּף" (שופטים כ לט). העתידים, הצווי: הִנָּגֵשׁ, הִנָּגְשׁוּ, הִנָּגְשִׁי, הִנָּגַשְׁנָה. אית"ן: אֶנָּגֵשׁ, יִנָּגֵשׁ, תִּנָּגֵשׁ, נִנָּגֵשׁ, יִנָּגְשׁוּ, תִּנָּגְשׁוּ, תִּנָּגֵשׁ, תִּנָּגְשִׁי, תִּנָּגַשְׁנָה. ובא בזה הבנין לגזרת פָּעוֹל – "נִמֹּלוּ אִתּוֹ" (בראשית יז כז), "כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים" (בראשית לד כב).
הִפְעִיל: הִגִּישׁ, הִגַּשְׁתָּ, הִגַּשְׁתִּי, הִגִּישׁוּ, הִגַּשְׁתֶּם, הִגַּשְׁנוּ, הִגִּישָׁה, הִגַּשְׁתְּ, הִגַּשְׁתֶּן. הבינונים, הפּוֹעֵל: מַגִּישׁ, מַגִּישִׁים, מַגִּישָׁה או מַגֶּשֶׁת, מַגִּישׁוֹת. הפָּעוּל: מֻגָּשׁ, מֻגָּשִׁים, מֻגָּשָׁה או מֻגֶּשֶׁת, מֻגָּשׁוֹת. המקור: הַגִּישׁ[1] – "לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר" (תהלים קו כו), "מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים" (שמות ג ו). ובא המקור שלם פ"א-הפֹעל וחסר ה"א הבנין: "וְלַנְפִּל יָרֵךְ" (במדבר ה כב) – משפטו עם הה"א: וּלְהַנְפִּיל. ובצרי: "הַשֵּׂג תַּשִּׂיג" (ש"א ל ח), וכן הצווי: "וְהַטֵּף אֶל דָּרוֹם" (יחזקאל כא ב). העתידים, הצווי: הַגִּישׁ, הַגִּישׁוּ, הַגִּישִׁי, הַגֵּשְׁנָה. אית"ן: אַגִּישׁ, יַגִּישׁ, תַּגִּישׁ, נַגִּישׁ, יַגִּישׁוּ, תַּגִּישׁוּ, תַּגִּישׁ, תַּגִּישִׁי, תַּגֵּשְׁנָה. או בצרי: הַגֵּשׁ, אַגֵּשׁ, יַגֵּשׁ כולי. ובא בפתח בסוף פסוק: "וַיּוֹצֵא אֵלָיו אֶל תַּחַת הָאֵלָה וַיַּגַּשׁ" (שופטים ו יט). ואם למ"ד-הפֹעל גרונית: אַבִּיעַ, יַבִּיעַ – "יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר" (תהלים יט ג). או בפתח: אַבַּע, יַבַּע וכולי – "יַסַּע קָדִים" (תהלים עח כו), "וַיַּסַּע מֹשֶׁה" (שמות טו כב). והנקבות לעולם בפתח, כמו שהוא בזולת אות גרונית בצרי לעולם, ומפני האות הגרונית יהיה פתח מקום הצרי, כמו "תַּבַּעְנָה שְׂפָתַי תְּהִלָּה" (תהלים קיט קעא). ובא גם כן באתנח בפתח: "מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח" (קהלת י ד).
הֻפְעַל: הֻגַּשׁ, הֻגַּשְׁתָּ, הֻגַּשְׁתִּי, הֻגְּשׁוּ, הֻגַּשְׁתֶּם, הֻגַּשְׁנוּ, הֻגְּשָׁה, הֻגַּשְׁתְּ, הֻגַּשְׁתֶּן. הבינוני:[2] הֻגָּשׁ, הֻגָּשִׁים, הֻגָּשָׁה או הֻגֶּשֶׁת, הֻגָּשׁוֹת. המקור: הֻגֵּשׁ בצרי, כמו "הֻגֵּד הֻגַּד לִי" (רות ב יא). העתידים: אֻגַּשׁ, יֻגַּשׁ, תֻּגַּשׁ, נֻגַּשׁ, יֻגְּשׁוּ, תֻּגְּשׁוּ, תֻּגַּשׁ, תֻּגְּשִׁי, תֻּגַּשְׁנָה – "תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ" (ויקרא יא לה), "וַתֻּתַּשׁ בְּחֵמָה" (יחזקאל יט יב), ו"כֵּן תֻּתְּכוּ בְתוֹכָהּ" (יחזקאל כב כב) בשוא.
וכנוי חסרי הפ"א ילכו אחרי השלמים. כי אשר הם לגזרת יִפְעוֹל בחולם יהיו בהתחברם עם הכנויים העי"ן בשוא כמו שיהיה השלם, יאמר מן אֶקּוֹב – "יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי יוֹם" (איוב ג ח), ומן יִצֹּר – "וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ" (ישעיהו מד יב). וכן יאמר הצווי קְבֵהוּ, קְבוּהוּ, צְרֵהוּ, צְרוּהוּ וכן כלם. וכן הלכו עתידי נתן שהם בצרי על דרך יִפְעוֹל בחולם, ואמרו מן תֵּן – "וּתְנֵהוּ לְרַחֲמִים" (נחמיה א יא), ומן יִתֵּן – "לֹא יִתְּנֵנִי הָשֵׁב רוּחִי" (איוב ט יח). ואשר הם לגזרת יִפְעַל בפתח יאמר גם כן הצווי והאית"ן כמו שיהיה שלם, יאמר מן קַח, אֶקַּח, יִקַּח – "קָחֶנּוּ וָבֹאָה" (ש"א כ כא), "וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ" (בראשית לז כד), ומן נשׂא – שָׂא, "שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ" (במדבר יא יב), "שָׂאוּנִי וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר" (איוב כא ג) וכן כלם על דרך זה. ומן ידע: דַּע, "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג ו).
ועתה אזכיר לך שאר הפעלים שפ"איהם נו"ן הבאים בחסרון
[עריכה]והשלמים אין צריכין להזכיר – נאם, נאף, נאץ, נאק, נאר שלמים הם אתנו.[3] והנִפְעַל [מן] נאר בחסרון: (מן) נֵאַר, נֵאַרְתָּ, נֵאַרְתִּי, "בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים" (מלאכי ג ט) – הצרי תמורת הדגש בנִגַּשׁ, נִגַּשְׁתָּ, נִגָּשִׁים.
נבח. העתידים: אֶנְבַּח, יִנְבַּח. או בחסרון: אֶבַּח, יִבַּח, תִּבַּח, נִבַּח.
הצווי – אחר שלא מצאנוהו, ורוב חסרי הנו"ן לא יבא הצווי מהם בחסרון, אין הדבר ברור אם נאמר אותו בחסרון. ואפשר שנאמר אותו בחסרון: בַּח, בְּחוּ. כי הנה שרש נפל, הצווי ממנו לא מצאנוהו במקרא חסר, ורז"ל נשתמשו בו בחסרון באמרם: "פּוֹל תחתי לאוצר" (עבודה זרה עא א עי"ש), וכן משרש נדר אמרו: "דּוֹר לי בחיי ראשך" (משנה סנהדרין ג ב). וכן יתכן לכל הדומים, אחר שנמצאו שאר העתידים בחסרון, נאמר גם הצווי בחסרון. אבל המקור בחסרון נו"ן ותוספת תי"ו לא נאמר אם לא מצאנוהו, לא נאמר מן נפל – פֶּלֶת, ומן נדר – דֶּרֶת, וכן השאר שאינם נמצאים. והמקור מזה: נָבוֹחַ, ובאות השמוש: "לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ" (ישעיהו נו י).
נבט – אין בו בנין קל, וההִפְעִיל ממנו הִבִּיט כמו הִגִּישׁ.
נבל – כמו נגשׁ. והנִפְעַל ממנו מצאנו מלה קשה מעט והיא "וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ" (ישעיהו סד ה), ונפלה ממנו נו"ן השרש ומשפטו וַנִּנָּבֶל, ובהעדרה הוטלה תנועתה על נו"ן הנוספת כמשפט. ויש אומרים כי הוא מבנין הִפְעִיל, ומשפטה וַנַּבֵּל בדגש ובא הנח תמורתו, כמו "וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד" (בראשית כה כט).
נבע, נגהּ, נגח – כמו נגשׁ. והמקור: נָבוֹעַ, נָגוֹהַּ, נָגוֹחַ.
נגע – כמו נגשׁ. והמקור נָגוֹע – "וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ" (שמות יט יב); או גַּעַת – "לָגַעַת בָּךְ" (ש"ב יד י).
נגף – כמו נגשׁ. והמקור "נָגֹף וְרָפוֹא" (ישעיהו יט כב).
נגר – אין בו בנין הקל, והנִפְעַל והכבד בו כמו נגשׁ.
נגשׁ – כבר ביארנוהו. וכן נגשׂ כמוהו. ובא באית"ן ממנו שלם: "וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ" (ישעיהו נח ג).
נדד, נדב, נדח, נדר – כמו נגשׁ. והמקור: נָדוֹד, נָדוֹב, נָדוֹחַ, נָדוֹר – "וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר" (דברים כג כג), "לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן" (דברים כ יט).
נדן – כמו נגשׁ. והמקור נָדוֹן. ומלת "לֹא יָדוֹן רוּחִי" (בראשית ו ג), הנח תמורת הדגש. ויש אומרים שהוא מנחי העי"ן.
נדף – כמו נגשׁ. והמקור נָדוֹף. ובא ממנו אית"ן שלם ושם-הפֹעל מן הכבד: "כְּהִנְדֹּף עָשָׁן תִּנְדֹּף" (תהלים סח ג)
נזד – אין בנין הקל ממנו. וההִפְעִיל ממנו בא "וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד" (בראשית כה כט) – הנח תמורת הדגש.[4]
נזל, נזר – כמו נגשׁ. והמקור: נָזוֹל, נָזוֹר.
נחם – הנִפְעַל: נִחַם, נִחַמְתִּי.
נחת – המקור נָחוֹת. העתידים: אֵחַת, יֵחַת וכו' – "מִי יֵחַת עָלֵינוּ" (ירמיהו כא יג). ואפשר שיהיה "וּבְרֶגַע שְׁאוֹל יֵחָתּוּ" (איוב כא יג) מזה, ונדגש התי"ו מפני ההפסק. ובא ממנו אית"ן שלם: "וַתִּנְחַת עָלַי יָדֶךָ" (תהלים לח ג). והנִפְעַל: נִחַת, "כִּי חִצֶּיךָ נִחֲתוּ בִי" (שם).
נטל – כמו נגשׁ. והמקור נָטוֹל.
נטע – כמו נגשׁ. והמקור נָטוֹעַ – "לִנְטֹעַ שָׁמַיִם" (ישעיהו נא טז), או טַעַת – "עֵת לָטַעַת" (קהלת ג ב).
נטף – כמו נגשׁ. והמקור נָטוֹף.
נטר, נטשׁ – כמו נגשׁ. והמקור: נָטוֹר, נָטוֹשׁ. ובא אית"ן שלם מן נטר: "הֲיִנְטֹר לְעוֹלָם" (ירמיהו ג ה).
נכל – כמו נגשׁ. והמקור: נָכוֹל. והאית"ן: אֶנְכּוֹל, יִנְכּוֹל, או בחסרון: אֶכּוֹל, יִכּוֹל.
נכר – הנִפְעַל: נִכַּר, כמו נגשׁ.
נכת – אפשר שיהיה מעקר זה "וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן" (דברים ט כא). וכן יִכּוֹת, תִּכּוֹת וכולי. והמקור נָכוֹת.
נמל – כמו נגשׁ. והמקור: נָמוֹל. העתידים: אֶמּוֹל, יִמּוֹל בחולם – "אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (בראשית יז יד); או בפתח: "וּמִמַּעַל יִמַּל קְצִירוֹ" (איוב יח טז). והנִפְעַל בו לגזרת פָּעוֹל: "נִמֹּלוּ אִתּוֹ" (בראשית יז כז), "כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים" (בראשית לד כב).
נסג – כמו נגשׁ. והמקור: נָסוֹג.
נסח – כמו נגשׁ. והמקור: נָסוֹחַ. והנִפְעַל: נִסַּח, כמו נִגַּשׁ.
נסך – כמו נגשׁ. והמקור: נָסוֹךְ – "וְלִנְסֹךְ מַסֵּכָה וְלֹא רוּחִי" (ישעיהו ל א).
נסע – כמו נגשׁ. והמקור: נָסוֹעַ – "הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" (בראשית יב ט). והעתידים בפתח מפני העי"ן: סַע, סְעוּ וכולי, אֶסַּע, יִסַּע וכולי.
נסק – כמו נגשׁ. והמקור: נָסוֹק.
נפח – כמו נגשׁ. והמקור: נָפוֹחַ, או פַּחַת – "לָפַחַת עָלָיו" (יחזקאל כב כ).
נפל – כמו נגשׁ. והמקור נָפוֹל – "לִנְפֹּל בַּחֶרֶב" (במדבר יד ג).
נפץ – כמו נגשׁ. והמקור "וְנָפוֹץ הַכַּדִּים" (שופטים ז יט).
נפשׁ – הנִפְעַל, כמו נִפַּשׁ, נִפַּשְׁתָּ וכולי – "שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא יז).
נצב – הנִפְעַל ממנו: נִצַּב, נִצַּבְתָּ, ואין בו הכרע.[5]
נצג – ההִפְעִיל ממנו: "הִצִּיגַנִי כְּלִי רִיק" (ירמיהו נא לד), "אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ" (בראשית לג טו), "וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת" (בראשית ל לח).
נצל – הנִפְעַל ממנו: נִצַּל, נִצַּלְתָּ וכולי.
נצר – כמו נגשׁ. והמקור: נָצוֹר. ובא אית"ן ממנו שלם: "וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ" (דברים לג ט), "מֵאִישׁ חֲמָסִים תִּנְצְרֵנִי" (תהלים קמ ב), "תְּבוּנָה תִנְצְרֶכָּה" (משלי ב יא) – ונכתב בו הנח אשר אחר כ"ף הכנוי, כמו "וְלֹא יַעֲצָרְכָה הַגָּשֶׁם" (מ"א יח מד) והדומים להם.
נצת – הקל ממנו: "וַתִּצַּת בְּסִבְכֵי הַיַּעַר" (ישעיהו ט יז), "בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ" (ישעיהו לג יב) – ודגש התי"ו מפני ההפסק. והנִפְעַל: "וְנִצְּתָה חֲמָתִי" (מ"ב כב יז). והכבד: "לָמָּה הִצִּיתוּ" (ש"ב יד לא).
נקב, נקם, נקף, נקר, נקשׁ – כלם כמו נגשׁ. והמקור בהם שלם לגזרת פָּעוֹל.
נשׁב – כמו נגשׁ. והמקור: נָשׁוֹב.
נשׂג – ההִפְעִיל ממנו: הִשִּׂיג כמו הִגִּישׁ.
נשׁך, נשׁל, נשׁף, נשׁק – כמו נגשׁ. והמקור בהם שלם לגזרת פָּעוֹל.
נשֹק – הנִפְעַל ממנו: נִשַּׂק כמו נגשׁ.
נשׂר – "וַיָּשַׂר בַּמְּגֵרָה" (דה"א כ ג) – בא הנח תמורת הדגש, כמו שבא גם כן "וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד" (בראשית כה כט). לפי שעיקר המלה מחסרי הנו"ן מענין נְסָרִים, כמו שאנו עתידים לבאר בחלק הענין במקומו בעזרת האל (שרשים אות הנון).
נתך – כמו נגשׁ. והמקור: נָתוֹךְ. ובבנין הִפְעִיל ממנו בא מקור שלם: "לָפַחַת עָלָיו אֵשׁ לְהַנְתִּיךְ" (יחזקאל כב כ). והשם: "כְּהִתּוּךְ כֶּסֶף" (יחזקאל כב כב).
נתס, נתץ, נתק, נתר, נתש – כמו נגשׁ. והמקור בהם לגזרת פָּעוֹל.
חסרי הפ"א ונחי הלמ"ד נכתבם על עיקרם בשער נחי הלמ"ד בע"ה (לקמן קכב ע"א)
חסרי הקצוות
[עריכה]נָתַן, נָתַתָּ, נָתַתִּי, נָתְנוּ, נְתַתֶּם, נָתַנְנוּ, או בחסרון: "מִצְרַיִם נָתַנּוּ יָד" (איכה ה ו), נָתְנָה, נָתַתְּ, נְתַתֶּן. ובא בחסרון הקצוות: "וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף" (ש"ב כב מא).
הבינונים, הפועל: נוֹתֵן, נוֹתְנִים, נוֹתְנָה או נוֹתֶנֶת, נוֹתְנוֹת. הפעול: נָתוּן, נְתוּנִים, נְתוּנָה, נְתוּנוֹת.
המקור: נָתוֹן או תֵּת בחסרון הקצוות, והוא בצרי, ואם במקף וסמוך למלה זעירא או למלה מלעיל, בסגול – "לָתֶת־לָהּ" (אסתר ב ט), "לָ֧תֶת לְךָ֛" (בראשית טו ז), "לָ֤תֶת לָ֙נוּ֙" (דברים כו ג). ומצאנוהו בתוספת נו"ן בסוף: "לְתִתֵּן שָׁם אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְיָ" (מ"א ו יט). ובהתחברו לאותיות הקנין: "לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ" (דברים ב ל), "טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ" (בראשית כט יט), תִּתְּךָ, תִּתָּם, תִּתְּכֶם, תִּתְּנוּ,[6] תִּתָּהּ, תִּתֵּךְ, תִּתָּן, תִּתְּכֶן.
העתידים, הצווי: תֵּן בצרי, ובמקף בסגול: "תֶּן־לִי הַנֶּפֶשׁ" (בראשית יד כא). אבל אם אינו סמוך למלה זעירא ומלה שהיא מלעיל הוא בצרי, כמו "תֵּן־לָהֶם יְיָ מַה־תִּתֵּן תֵּן־לָהֶם רֶחֶם מַשְׁכִּיל" וגומר (הושע ט יד). אבל נמצא אחר בסגול: "תֶּן־לָהֶם כְּפָעֳלָם" (תהלים כח ד), והמסורת עליו: לית כותיה סגול, וחד "וְתֶן־עָלֶיהָ אֵשׁ" (במדבר יז יא). ובתוספת ה"א: "תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי" (בראשית מב לז). תְּנוּ, תְּנִי. ובהפסק: "אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּ֔נִי" (ישעיהו מג ו), תֵּנְנָה או תֵּנָּה בדגש.
אית"ן – אֶתֵּן, יִתֵּן, תִּתֵּן, נִתֵּן בצרי, ואם במקף וסמוך למלה זעירא או למלה מלעיל, בסגול: "וַתִּ֨תֶּן־לָ֔נוּ" (במדבר טז יד), "תִּתֶּן־לוֹ" (דברים טו יד). ומצאנו בפתח לגזרת פְּעַל: "וַאֲנַחְנוּ נִתַּן לָךְ" (שופטים טז ה).[7] יִתְּנוּ, תִּתְּנוּ, תִּתֵּן, תִּתְּנִי, תִּתֵּנְנָה או תִּתֵּנָּה.
נִפְעַל: נִתַּן, נִתַּתָּ, נִתַּתִּי, נִתַּנּוּ, נִתַּתֶּם, נִתַּנְנוּ, אוֹ נִתַּנּוּ, נִתְּנָה, נִתַּתְּ, נִתַּתֶּן.
הבינונים: נִתָּן, נִתָּנִים, נִתְּנָה או נִתֶּנֶת, נִתָּנוֹת.
המקור: הִנָּתֵן, או הִנָּתוֹן בחולם – "הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת" (ירמיהו לח ג), "כִּי הִנָּתֹן יִנָּתֵן בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל" (ירמיהו לב ד).
העתידים, הצווי: הִנָּתֵן, הִנָּתְנוּ, הִנָּתְנִי, הִנָתַנְנָה או הִנָּתַנָּה. אית"ן: אֶנָּתֵן, יִנָּתֵן, תִּנָּתֵן, נִנָּתֵן, יִנָּתְנוּ, תִּנָּתְנוּ, תִּנָּתֵן, תִּנָּתְנִי, תִּנָּתֵנְנָה או תִּנָּתַנָּה.
ואשר פ"או למ"ד מחסרי הפ"א
[עריכה]לָקַח, או בחסרון: קַח, כי כן מצאנוהו: "קָ֤ח עַל מַיִם רַבִּים" (יחזקאל יז ה), והוא קמוץ, כמו "אַרְיֵה שָׁאָ֖ג" (עמוס ג ח). או בא כן להפריד בינו ובין הצווי. ובא הצווי קמוץ בזקף: "אִם אֹתָהּ תִּקַּח לְךָ קָ֔ח" (ש"א כא י). ויתכן לומר כי כן נעשה בכל החסרים. וכן נהגו הפייטים. ואמר בעל השירים בקרובה: "גָּשׁ וַיִּפְגַע בְּאֶבֶן הַשְּׁתִיָּה אֵת כָּל הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה הַזֹּאת" (רבי שלמה אבן גבירול, ראה כאן). לָקַחְתָּ, לָקַחְתִּי, לָקְחוּ, לְקַחְתֶּם, לָקַחְנוּ וכולי.
הבינונים: לוֹקֵחַ וכולי. הפעול: לָקוּח וכולי כשלמים.
המקור: "לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה" (דברים לא כו), או קַחַת – "וּלְבִלְתִּי קַחַת מוּסָר" (ירמיהו יז כג). ובא "לְבִלְתִּי קְחַת־כֶּ֙סֶף֙" (מ"ב יב ט) בשוא הקו"ף להריץ המלה על "כֶּסֶף" שהוא מלעיל. "וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי" (בראשית ל טו) – הלמ"ד לשמוש, וכן "וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם" (מלאכי ב יג). ורבי יונה כתב כי שניהם מקור שלם והלמ"ד פ"א-הפֹעל. והנכון מה שכתבנו כי הלמ"ד בשניהם לשמוש, כי לא מצאנו מקור שלם בתוספת ה"א או תי"ו, אלא אם כן הפ"א בקמץ-חטף או בשוא או בחירק, או בפתח אם יהיה עיי"נו גרונית כמו שכתבנו (לעיל יד ע"א), אבל בקמץ-רחב לא מצאנו. ובהתחברו עם הכנויים: "בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה" (בראשית כה כ), "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי" (בראשית ל טו), וכן כלם. או קָּח, וכן "קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו" (הושע יא ג) מקור, כי בתשלום לָקְחָם, ובהעדר הלמ"ד הוטל הקמץ על הקו"ף ושב לקמץ-רחב. והשלם עם למ"ד השמוש: לְלָקְחָם בפלס לְזָכְרָם. או הוא פֹעל-עבר מן "קָח עַל מַיִם רַבִּים" (יחזקאל יז ה), והוא הנכון.
העתידים, הצווי: "לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר" (שמות כט א), לִקְחוּ, לִקְחִי, לְקַחְנָה. או בחסרון: קַח, קְחוּ, ובהפסק: "וְאֶת אֲחִיכֶם קָ֑חוּ" (בראשית מג יג), קְחִי, קַחְנָה. אית"ן: אֶקַּח, יִקַּח, תִּקַּח, נִקַּח, יִקְחוּ, תִּקְחוּ, תִּקַּח, תִּקְחִי, תִּקַּחְנָה. ומרוב השתמשם בזה השרש, הפילו הדגש ברוב בעתידי הרבים שנקראים בשוא, ויפילו הדגש להקל, כמו "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (שמות כה ב), "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ" (שמות כז כ), "תִּקְחִי מוּסָר" (צפניה ג ז) וזולתם. וכן בעתידי היחיד הפילו הדגש, כמו "וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם" (בראשית יח ה), "אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן" (ישעיהו נו יב). וכן בשרש נסע: "וַיִּסְעוּ" (שמות יב לז), "מַסְעֵי" (במדבר י כח), "מַסְעֵיהֶם" (שמות מ לו) – תפול הדגש להקל.
והנִפְעַל – נִקַּח, נִקַּחְתָּ, נִקַּחְתִּי וכולי. ובשלמים: "הוּא בַּעֲוֹנוֹ נִלְקָ֔ח" (יחזקאל לג ו), והוא קמץ בזקף; "וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים נִלְקָחָה" (ש"א ד יז).
לתע. הנִפְעַל: נִתַּע, נִתַּעְתִּי, נִתְּעוּ וכולי, כי מצאנו "וְשִׁנֵּי כְפִירִים נִתָּעוּ" (איוב ד י) שהוא מן "מַלְתְּעוֹת כְּפִירִים" (תהלים נח ז). וכן כתבו רבי יהודה המדקדק ז"ל. ויש אומרים שהוא מן תעה, והיה משפטו נִתְעוּ בשקל "נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים" (בראשית ח ה), ובא בקמץ התי"ו מפני ההפסק והדגש לתפארת. ויש אומרים שהוא מורכב מן עבר ועתיד. ורבי אחי רבי משה כתב כי הוא מורכב מן נִפְעַל והִתְפַּעֵל כמו "וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם" (דברים כא ח), ומשפטו נִתְתָּעוּ.
ואשר פ"איהם יו"ד מחסרי הפ"א
[עריכה]יצב – אין בנִפְעַל ובהִפְעִיל ממנו הכרע אם הם חסרי היו"ד או הנו"ן.
יצג – אפשר שיהיה "הִצִּיגַנִי כְּלִי רִיק" (ירמיהו נא לד), "וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת" (בראשית ל לח), שרשם יצג, וכבר כתבנו כי יכשר שרשם נצג, כי חסרי הנו"ן הרבים.
יצק – יָצַקְתָּ, יָצַקְתִּי וכולי.
המקור: יָצוֹק או צֶקֶת.
העתידים, הצווי: יְצוֹק בחולם – "וְגַם יְצֹק בּוֹ מָיִם" (יחזקאל כד ג), או יְצַק בפתח, ובחסרון: "צַק לָעָם" (מ"ב ד מא), צְקוּ, צְקִי, צֹקְנָה. אית"ן – אֶצֹּק, יִצֹּק, תִּצֹּק, נִצֹּק וכולי בדגש – "כִּי אֶצָּק־מַיִם… אֶצֹּק רוּחִי" (ישעיהו מד ג). וברוב נפל הדגש להקל – "לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן" (במדבר ה טו), "וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן" (בראשית לה יד) "וַתִּצֹק לְפָנָיו" (ש"ב יג ט).
יצר – העתידים (יִצּוֹר) החסרים ממנו: אִצֹּר, יִצֹּר, תִּצֹּר, נִצֹּר בדגש, כי מצאנו "וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ" (ישעיהו מד יב), "בְּטֶרֶם אֶצָּורְךָ בַבֶּטֶן" (ירמיהו א ה).
וכן יצת, המקור: יָצוֹת, ובבוכל"ם בִּיצוֹת, וִיצוֹת כִּצּוֹת וכולי.
העתידים, הצווי בחסרון: צַת, צְתוּ וכולי. אית"ן: אֶצַּת, יִצַּת, תִּצַּת, נִצַּת – בדגש – "וַתִּצַּת בְּסִבְכֵי הַיַּעַר" (ישעיהו ט יז).
הנִפְעַל: נִצַּת, נִצַּתָּ, נִצַּתִּי, נִצְּתוּ, נִצַּתֶּם, נִצַּתְנוּ, נִצְּתָה, נִצַּתְּ, נִצַּתֶּן – "וְנִצְּתָה חֲמָתִי" (מ"ב כב יז).
הִפְעִיל: הִצִּית, הִצַּתָּ, הִצַּתִּי, הִצִּיתוּ, הִצַּתֶּם, הִצַּתְנוּ, הִצִּיתָה, הִצַּתְּ, הִצַּתֶּן – "לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ" (ש"ב יד לא). וכבר כתבנו בכל אלה ששרשם נצת, אבל רבי יונה (ספר השרשים ערך יצת) הכשיר בכל אלה שיהיה שרשם יצת, בעבור שמצאנו "אֲצִיתֶנָּה יָּחַד" (ישעיהו כז ד), ויהיה הפוך מן יצת, כמו שנמצא ברבים מנחי הפ"א ונחי העי"ן, וענינם אחד.
ינח – גם כן מחסרי הפ"א – "לֹא הִנִּיחַ לְאִישׁ לְעָשְׁקָם" (דה"א טז כא), "וַיַּנַּח מֹשֶׁה" (במדבר יז כב), "וְהִנִּיחָם שָׁם" (ויקרא טז כג). ועוד נכתבנו בנחי הפ"א.
תמו החסרים
נימוקי רבי אליהו בחור
[עריכה]- ^ צריך להיות הג' בצרי כשהוא זולת בכל"ם וכן הציווי בצרי ליחיד.
- ^ שלא נמצא בינוני בבנין הֻפְעַל.
- ^ זה לפי שעי"ן-הפֹעל גרונית ולא תקבל הדגש.
- ^ כי היה ראוי להיות היו"ד פתוחה והזי"ן דגושה – וַיַּזֵּד על משקל וַיַּגֵּשׁ, וַיַּפֵּל.
- ^ כי אפשר ששרשו יצב מחסרי פ"א יו"ד וכן נצג אפשר ששרשו יצג כמו שכתבתי בחסרי פ"א יו"ד למעלה.
- ^ הוא טעות המחוקק, ועקרו תִּתֵּנּוּ – הנו"ן דגושה להורות הנו"ן השרשית.
- ^ כן הוא על משפטו בפתח כמו אֶגַּשׁ, תִּגַּשׁ.