ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/טז ב

<< · ספר מכלול (רד"ק) · לפי דפים · טז ב · >>

פְּעַלְנָה – הפ"א בשוא והעי"ן בפתח ונו"ן הרבות קמוצה, כמו "כִּי שְׁמַעְנָה נָשִׁים דְּבַר יְיָ" (ירמיהו ט יט), "צְעַקְנָה בְּנוֹת רַבָּה" (ירמיהו מט ג).

או פּעֹלְנָה – הפ"א בשוא והעי"ן בחולם – "חֲגֹרְנָה שַׂקִּים סְפֹדְנָה" (ירמיהו מט ג).

ופעמים תעלם הה"א מהמכתב ותשאר במבטא: "קְרֶאןָ לִי מָרָא" (רות א כ).

ומצאנוהו בתוספת נו"ן לבדה: "קִרְאֶן לוֹ" (שמות ב כ). ובא הקו"ף בחירק בהתמעט התנועות, כמו פִּקְדוּ פִּקְדִי^[1]. וכן בתוספת נו"ן לבדה "שְׁמַעַן קוֹלִי" (בראשית ד כג).

גם בתוספת ה"א לבדה: "רְגָזָה בֹּטְחוֹת" (ישעיהו לב יא). ויש אומרים כי "רְגָזָה" מקור בתוספת ה"א. וכן "פְּשֹׁטָה וְעֹרָה וַחֲגוֹרָה" (שם).

ומצאנוה בלשון זכרים: "חִרְדוּ שַׁאֲנַנּוֹת" (ישעיהו לב יא), ובא כן כי ענינו על העם שבתוך הערים השאננות.

והארבע ועשרים

בת ארבע אותיות עם תוספת אל"ף בתחלתה להורות על יחיד מדבר-בעדו או יחידה מדברת-בעדה שפעֻלתם לזמן עתיד, והנמשל אֶפְעוֹל, והנח שבין העי"ן והלמ"ד פעם יכתב ופעם לא יכתב, והאל"ף הנוספת בסגול והעי"ן בחולם.

ובמקף ובסמוך למלה זעירא או למלה שהיא מלעיל, בקמץ-חטף: "אֶשְׁמָר־ל֣וֹ חַסְדִּי" (תהלים פט כט), "הֵן עַבְדִּי אֶתְמָךְ־בּ֔וֹ" (ישעיהו מב א).

ושאר הנוספות זולתי האל"ף הם בחירק, והיתה האל"ף לבדה בסגול, שלא להתערב עם יו"ד^[2].

או אֶפְעַל – העי"ן בפתח.

ויש פעלים ימצאו מיוחדים עתידיהם בחולם, כמו יִשְׁמֹר, יִזְכֹּר, יַעֲבֹר, יִמְשֹך ודומיהם. ויש בפתח, כמו יִשְׁכַּב, יִרְכַּב, יִרְפַּד, יִרְבַּץ, יִגְדַּל ודומיהם. ויש פעלים ימצאו בהם שני הפנים, כמו "מַה־תִּפְעָל־בּוֹ" (איוב לה ו) שהוא בקמץ-חטף מקום החולם מפני המקף, ובפתח: "אַף יִפְעַל אֵל" (ישעיהו מד טו). וכן "וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן" (יהושע ה יב) – "לָמָּה תִשְׁבַּת הַמְּלָאכָה" (נחמיה ו ג), "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ" (יחזקאל יח לב) – "וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ" (תהלים לז כג), "פֶּן יִטְרֹף" (תהלים ז ג) – "זְאֵב יִטְרָף" (בראשית מט כז), "יִדּוֹד מִמֵּךְ" (נחום ג ז) – "וַתִּדַּד שְׁנָתִי" (בראשית לא מ),

נימוקי רבי אליהו בחור

1. א"א: כי זה לבדו נמצא בשלמים, כנ"ל.
2. א"א: ויותר נכון לומר: לפי שהיא גרונית.