ספר מכלול (רד"ק)/פעלים/סיום טור א

[חסרון אותיות שימוש]

ואותיות השמוש שזכרנו, פעמים יחסרו ממקומם בהיות הדבר מובן מהענין, וסמך הכתוב על המבין, כאשר יעשו גם כן במלים חסרים.

המ"ם יחסר, כמו "אֶלְחָנָן בֶּן דֹּדוֹ בֵּית לָחֶם" (ש"ב כג, כד), רוצה לומר מִבֵּית לחם; "עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו" (יהושע י, יג) – מֵאֹיְבָיו. "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר" (שמות יט, יב) – מֵעֲלוֹת בהר. "וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר" (קהלת ט, ח) – מֵעַל ראשך, והדומים להם.

והשי"ן, כמו "וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ" (שמות יח, כ) – שֶׁיֵּלְכוּ בה, או אֲשֶׁר ילכו בה; "לָעָם עָלֶיהָ" (ישעיהו מב, ה) – אֲשֶׁר עליה; "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי" (שמות יג, ח) – שֶׁעָשָׂה יי לי; "לְכָל יָבוֹא גְּבוּרָתֶךָ" (תהלים עא, יח) – לכל אֲשֶׁר יבוא; "וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ" (בראשית לט, ד) – אֲשֶׁר יש לו; "וּמֵהֶם לֹא נְבַקֵּשׁ כֵּן נַעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר" (נחמיה ה, יב) – שֶׁנַּעֲשֶׂה, ויש לפרשו כמשמעו: ומהם לא נבקש הַמַּשָּׂא, וְכֵן נעשה כאשר אתה אומר, שנשיב להם שדותיהם. "וַיִּזְבְּחוּ לַייָ בַּיּוֹם הַהוּא מִן הַשָּׁלָל הֵבִיאוּ" (דה"ב טו, יא) – אֲשֶׁר הביאו; "אֶל הֲכִינוֹתִי לוֹ" (דה"א טו, יב), ר"ל אל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הכינותי לו; "וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה" (הושע ו, ג) – שֶׁנִּרְדְּפָה; "כִּי לֹא יָדַעְתִּי אֲכַנֶּה" (איוב לב, כב) – שֶׁאֲכַנֶּה; "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ" (ש"א ב, ג) – שֶׁתְּדַבְּרוּ; "מִכָּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ט, ד) – אֲשֶׁר לבני ישראל; "כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ" (בראשית לח, כו) – שֶׁלֹּא נתתיה "לְשֵׁלָה בְנִי", עשתה זאת.

והה"א כבר זכרנו חסרונה.

והו"ו, כמו "חָמַק עָבָר" (שה"ש ה, ו), "כָּרַע נָפַל שָׁכָב" (שופטים ה, כז), "אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר" (בראשית ל, לא), "אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל" (שמות טו, ט), "רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן" (שמות א, ב), "שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ" (חבקוק ג, יא), "מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ שָׂרִים" (הושע ח, י) ורבים כמוהם.

והכ"ף, כמו "כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי" (ש"א טו, כג) – כְּחַטַּאת קסם; "לֵב שָׂמֵחַ יֵיטִב גֵּהָה" (משלי יז, כב) – כְּגֵהָה; "כַּדּוּר אֶל אֶרֶץ רַחֲבַת יָדָיִם" (ישעיהו כב, יח) – כְּכַדּור; "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר" (משלי יא, כב) – כְּנֶזֶם זהב באף חזיר; "עִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה" (משלי כה, כח) – כְּעִיר פרוצה; "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה" (בראשית מט, ט) – כְּגוּר אריה; "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם" (בראשית מט, יד) – כַּחֲמוֹר; "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם" (שמות יד, יג) – כַּאֲשֶׁר ראיתם; "תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ" (שמות לד, יח) – כַּאֲשֶׁר צויתך.^[1]

והלמ"ד, כמו "וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלִַם" (מ"א ג, טו) – לִירוּשָׁלַיִם ורבים כמוהו, "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה" (בראשית לג, יז) – לסכות, והדומים לו רבים בתוספת ה"א בסוף, שתחסר הלמ"ד. ופעמים תבוא הלמ"ד על מלה נוספת ה"א, כמו "יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה" (תהלים ט, יח), "לַצָּפוֹנָה לַיּוֹם אַרְבָּעָה לַנֶּגְבָּה לַיּוֹם אַרְבָּעָה וְלָאֲסֻפִּים שְׁנַיִם" (דה"א כו, יז). ובבראשית רבה: "וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כח, י) – תני רבי נחמיה, כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה, נותן לה ה"א בסופה – "סְדֹמָה" (בראשית י, יט), "שֵׂעִירָה" (בראשית לג, יד), "חָרָנָה" (בראשית כז, מג). והא כתיב "יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה", רבי אבא בר זבדא אמר: לדיוטא התחתונה של שאול (בראשית רבה סח ח). "וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים שָׂרֵי גְדוּדִים הָיוּ בֶן שָׁאוּל" (ש"ב ד, ב) – לְבֶן שאול. "לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו" (ויקרא כא, ד) – לְבַעַל בעמיו. "לֵרָאוֹת פָּנָי" (ישעיהו א, יב) – לְפָנָי. "וְכֹל הֹלֵךְ בִּשְׁרִרוּת לִבּוֹ אָמְרוּ לֹא תָבוֹא עֲלֵיכֶם רָעָה" (ירמיהו כג, יז) – וּלְכֹל הולך, ולמ"ד "לִמְנַאֲצַי" שזכר בפסוק עומדת במקום שנים. "וְדָוִד הִגִּיד לֵאמֹר אֲחִיתֹפֶל בַּקֹּשְׁרִים" (ש"ב טו, לא) – וּלְדָוִד. "כָּל אֵלֶּה בְּנֵי מָכִיר אֲבִי גִלְעָד" (דה"א ב, כג), פירושו: כל אלה הערים, לִבְנֵי מכיר אבי גלעד.

והבי"ת: "אֵין אֱלֹהִים כָּל מְזִמּוֹתָיו" (תהלים י, ד) – בְּכָל מזמותיו; "וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת" (במדבר יב, ח) – וּבְמַרְאֶה ולא בחידות; "מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד" (ירמיהו לא, ב) – בְּחֶסֶד, או מָשַׁכְתִּי לָךְ; "זָכְרָה יְרוּשָׁלִַם יְמֵי עָנְיָהּ" (איכה א, ז) – בִּימֵי עניה; "הַנִּמְצָא בֵית יְיָ" (מ"ב יב, יא) – בְּבֵית יי; "אַךְ לֹא יֵעָשֶׂה בֵּית יְיָ" (מ"ב יב, יד) – בְּבֵית יי; "לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ" (דברים כב, כא) – בְּבֵית אביה; "וַיָּמָת יֶתֶר לֹא בָנִים" (דה"א ב, לב) – בְּלֹא בנים. "יִרְחֲצוּ מַיִם" (שמות ל, כ) – בַּמַּיִם; "כְּתוֹא מִכְמָר" (ישעיהו נא, כ) – בְּמִכְמָר. "וַיִּקְבְּרֻהוּ בֵּיתוֹ" (דה"ב לג, כ) – בְּבֵיתוֹ. "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ" (שמות כ, יא) – בְּשֵׁשֶת ימים. "מִי אֲנַחֲמֵךְ" (ישעיהו נא, יט) – בְּמִי אנחמך. "יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ" (תהלים סה, ה) – בַּחֲצֵרֶיךָ. "וַאֲנִי תְפִלָּה" (תהלים קט, ד) – בִּתְפִלָּה, כלומר, הייתי בתפלה לאל שיצילני.

ויש שזכרו אות השמוש בסמוך ועומדת במקום שנים, כמו "וְכֹל הֹלֵךְ בִּשְׁרִרוּת", "בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה" (איוב יב, יב) – וּבְאוֹרֶךְ ימים, והדומים להם.

[חסרון מילים]

וכן מחסרון המלים בזכור המלה בסמוך, כמו "וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים" (ישעיהו מב, ח) – וְלֹא תהלתי; "לֹא רַבִּים יֶחְכָּמוּ וּזְקֵנִים יָבִינוּ מִשְׁפָּט" (איוב לב, ט) – וְלֹא זקנים; "כִּי לֹא לָנֶצַח יִשָּׁכַח אֶבְיוֹן תִּקְוַת עֲנִיִּים תֹּאבַד לָעַד" (תהלים ט, יט) – וְלֹא תקות עניים; "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר" (דברים לג, ו) – וְאַל יהי; "וְאֶשְׁאָלֵם וְיָשִׁיבוּ דָבָר" (ישעיהו מא, כח) – וְלֹא ישיבו דבר, כי זכר למעלה "וְאֵין אִישׁ", "וְאֵין יוֹעֵץ" (שם); "וְלֹא לָמַדְתִּי חָכְמָה וְדַעַת קְדֹשִׁים אֵדָע" (משלי ל, ג) – וְלֹא דעת; "מְתַיִךְ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וּגְבוּרָתֵךְ בַּמִּלְחָמָה" (ישעיהו ג, כה) – וּמְתֵי גבורתך; "וְיֵשׁ מֵהֶם נָשִׁים וַיָּשִׂימוּ בָּנִים" (עזרא י, מד) – נָשְׂאוּ נשים, כי זכר למעלה "נָשְׂאוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת" (שם); "מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה הָעָם הַזֶּה יְרוּשָׁלִַם" (ירמיהו ח, ה) – עַם ירושלים; "הִנֵּה אֲרוֹן הַבְּרִית אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ" (יהושע ג, יא) – אֲרוֹן אדון כל הארץ, או ברית אדון כל הארץ; "לֹא אֶמּוֹט רַבָּה" (תהלים סב, ג) – מֹטָה רבה; "כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד" (תהלים מה, ז) – כסאך כִּסֵּא אלהים; "כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים" (תהלים סג, ד) – מֵחֶסֶד חיים.

וכן בחסרון המלים, בהתבונן הענין מהמלה הסמוכה לה, זולתי זכר המלה החסרה בסמוך – "וַאֲנִי תְפִלָּה" (תהלים קט, ד) – אִישׁ תפלה; "כִּי חֲמוּדוֹת אָתָּה" (דניאל ט, כג) – אִישׁ חמודות; "וּפִי מִרְמָה" (תהלים קט, ב) – ופי אִישׁ מרמה; "שֶׁקֶר מֵזִין עַל לְשׁוֹן הַוֹּת" (משלי יז, ד) – אִישׁ שקר; "הִנְנִי אֵלֶיךָ זָדוֹן" (ירמיהו נ, לא) – אִישׁ זדון, או הוא תאר; "כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל" (דברים כד, ו) – חַיֵּי נפש; "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ, יט) – כי חַיֵּי האדם; "מָה אַתֶּם" (שופטים יח, ח) – מה אתם אוֹמְרִים. "יָמוּתוּ אֲנָשִׁים" (ש"א ב, לג) – אנשים בַּחוּרִים; "בָּא בַאֲנָשִׁים" (ש"א יז, יב) – באנשים זְקֵנִים; "מְלֻבָּשִׁים בְּגָדִים" (מ"א כב, י) – בגדים חֲמוּדוֹת; "זֶרַע אֲנָשִׁים" (ש"א א, יא) – אנשים כְּשֵׁרִים וְטוֹבִים. "וּמֵי מָלֵא יִמָּצוּ לָמוֹ" (תהלים עג, י) – מי כּוֹס מלא; "פֶּתַח שַׁעַר הַפְּנִימִית" (יחזקאל ח, ג) – שער הֶחָצֵר הפנימית; "בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ" (ש"ב יט, כט) – באוכלי לֶחֶם שלחנך; "בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה" (בראשית ג, יז) – תֹּאכַל לַחְמָהּ, או פִּרְיָהּ; "אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים" (הושע ג, א) – יֵין ענבים; "וְאִכְלוּ אִישׁ גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ" (מ"ב יח, לא) – פְּרִי גפנו ופְּרִי תאנתו; "וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי" (ישעיהו נט, כא), פירושו: ואני הִבְטַחְתִּים; "וְאָנֹכִי מַעֲשֵׂיהֶם וּמַחְשְׁבֹתֵיהֶם בָּאָה" (ישעיהו סו, יח) – ואנכי מַחֲשַׁבְתִּי באה, או הָעֵת באה; וכן "הִנֵּה בָאָה וְנִהְיָתָה" (יחזקאל כא, יב), פירושו, הָעֵת באה. ופירוש "וְאָנֹכִי מַעֲשֵׂיהֶם" – אֶהְיֶה עִם מעשיהם ויָדַעְתִּי מחשבותיהם. והכנוי, כנגד הגוי שזוכר אחר כן, או כנגד אותם שזכר – "הַמִּתְקַדְּשִׁים" (שם פסוק יז). "אֲשֶׁר לְתִתִּי לוֹ בְּשֹׂרָה" (ש"ב ד, י) – אשר חָשַׁב שאתן לו שכר בשורה; "וְלֶחֶם אָמַר לוֹ" (מ"א יא, יח) – אמר לָתֶת לו; "וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת" (אסתר ה, א) – בִּגְדֵי מלכות; "שִׁפְטוּ יָתוֹם" – מִשְׁפַּט יתום, "רִיבוּ אַלְמָנָה" (ישעיהו א, יז) – ריבו רִיב אלמנה; "הִנֵּה בִטְנִי כְּיַיִן לֹא יִפָּתֵחַ" (איוב לב, יט) – כְּנֹאד יין; "וְהוּא אִישׁ אֶחָד לֹא גָוַע בַּעֲוֹנוֹ" (יהושע כב, כ) – לא גוע לְבַדּוֹ; "לֹא אַחַת וְלֹא שְׁתָּיִם" (מ"ב ו, י) – לא אחת לְבַדָּהּ ולא שתים לְבַדָּן; "וּמַאֲכָלוֹ בְּרִאָה" (חבקוק א, טז) – שה בְּרִיאָה; "כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת" (שה"ש ד, ב) – הָעִזִּים הקצובות; "כִּי כְסָלַי מָלְאוּ נִקְלֶה" (תהלים לח, ח) – נֶגַע ונקלה (אולי צ"ל: נקלה); "וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם" (ש"א ב, יג) – בַּעַל שלש השנים; "וְשָׂמַח לִבָּם כְּמוֹ יָיִן" (זכריה י, ז) – כמו אִם שָׁתוּ יין; "לֵץ הַיַּיִן" (משלי כ, א) – שׁוֹתֵה היין; "וְאַף כִּי הַיַּיִן בּוֹגֵד" (חבקוק ב, ה) – שׁוֹתֵה היין; "יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה" (בראשית ד, כ) – וְרוֹעֵה מקנה; "כַּצֶּמֶר יִהְיוּ" (ישעיהו א, יח) – כצמר הַלָּבָן; "הַנֹּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר" (תהלים קמז, טז) – כצמר הַלָּבָן; "וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר" (מלאכי א, יד) – זכר תָּמִים; "וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ" (איוב א, כ) – את שְׂעַר ראשו; "וַיֹּאכְלוּ אֶת הַמּוֹעֵד" (דה"ב ל, כב) – זִבְחֵי המועד; "הֲיַעֲזֹב מִצּוּר שָׂדַי" (ירמיהו יח, יד) – היעזוב מַיִם מצור שדי; "וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר" (דברים ה, ה) – כְּשֶׁיָּרַד בהר לאמר "אָנֹכִי" (שם פסוק ו); "לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל" (ש"א יג, ח) – אשר נָתַן לוֹ שמואל, או אשר יְעָדוֹ; "וְאֶת רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם" (בראשית מב, לג) – ואת שֶׁבֶר רעבון בתיכם; "חֲמוֹר לֶחֶם" (ש"א טז, כ) – נוֹשֵׂא לחם, או מַשָּׂא חמור לחם; "וְנֹאד יַיִן" (שם) – שהיה בו היין; "וְחֵמַת מַיִם" (בראשית כא, יד) – שהיה בו מים; וכן "וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן" (ש"א א, כד) (ונבל אחד יין); "סְאָה סֹלֶת" (מ"ב ז, א); "וְסַל מַצּוֹת" (במדבר ו, טו). וזה הסמיכות שסומכין הכלי אל מה שיש בו הוא הרבה בלשון. "וַייָ אוֹתִי כְּגִבּוֹר עָרִיץ" (ירמיהו כ, יא) – נָתַן אותי; "לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה" (ישעיהו א, יג) – נְשׂוֹא און עם עצרה; "חֲזַק לַמִּלְחָמָה יַכְשִׁילְךָ הָאֱלֹהִים" (דה"ב כה, ח) – פֶּן יכשילך; "בֵּן חָכָם מוּסַר אָב" (משלי יג, א) – יִקַּח מוסר אב; "עֲנָתֹת לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ" (מ"א ב, כו) – אִישׁ ענתות; "דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר" (בראשית טו, ב) – אִישׁ דמשק; "תּוֹעֵבָה יִבְחַר בָּכֶם" (ישעיהו מא, כד) – אִישׁ תועבה; "שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ" (מ"א ה, כח) – אִישׁ בביתו; "עִמּוֹ הָראוּבֵנִי וְהַגָּדִי לָקְחוּ נַחֲלָתָם" (יהושע יג, ח), פירושו: עם חצי שבט מנשה האחד שזכר (פסוק ז). ולפי שזכר "לְתִשְׁעַת הַשְּׁבָטִים וַחֲצִי הַשֵּׁבֶט הַמְנַשֶּׁה", סמך ולא זכר חצי האחר, ואמרו עמו כאלו זכרו. "הַבֵּיט יָמִין וּרְאֵה" (תהלים קמב, ה) – כמו הבט ימין וּשְׂמֹאל, כי מהאחד יובן האחר, והרי הוא כאלו זכרו; "וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה" (איוב א, כא) – אל המקום הידוע, והוא הקבר; "וְעַל כָּל הַמַּעֲשֶׂה שָׁם" (קהלת ג, יז) – במקום הידוע, והוא מקום המשפט ליום הדין; "וַתְּכַל דָּוִד" (ש"ב יג, לט) – נֶפֶשׁ דוד; "וַתָּחָס עָלֶיךָ" (ש"א כד, י) – ותחס נַפְשִׁי, או עֵינִי; "וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ" (במדבר ו, ט) – שְׂעַר ראש נזרו; "וַיַּכְשִׁלוּם בְּדַרְכֵיהֶם שְׁבִילֵי עוֹלָם לָלֶכֶת נְתִיבוֹת דֶּרֶךְ לֹא סְלוּלָה" (ירמיהו יח, טו) – לַעֲזוֹב שבילי עולם, ללכת נתיבות דרך לא סלולה; וכן "וַיַּכְשִׁלוּם" חסר המכשילים, והם נביאי השקר; "נָגִיד חֲסַר תְּבוּנוֹת וְרַב מַעֲשַׁקּוֹת, שֹׂנֵא בֶצַע יַאֲרִיךְ יָמִים" (משלי כח, טז), פירושו: נגיד חסר תבונות ורב מעשקות יָמוּת בִּמְהֵרָה, אבל נגיד שונא בצע יאריך ימים; וכן "וּבִשְׁנַת חָמֵשׁ לְיוֹרָם בֶּן אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה" (מ"ב ח, טז), פירושו וּמֵת יהושפט; "וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף" (בראשית מח, א) – האומר; "וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב" (בראשית מח, ב) – המגיד; "כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַייָ" (ויקרא ז, כה) – הכהן המקריב; "אִם יַחֲרוֹשׁ בַּבְּקָרִים" (עמוס ו, יב) – החורש; "כַּאֲשֶׁר יִשְׁבֹּר אֶת כְּלִי הַיּוֹצֵר" (ירמיהו יט, יא) – כאשר ישבור אִישׁ; "וַיָּמָד שֵׁשׁ שְׂעֹרִים" (רות ג, טו) – שש מִדּוֹת שעורים; "מִי לַייָ אֵלָי" (שמות לב, כו) – יָבֹא אלי; "כִּי בַייָ נִשְׁבַּעְתִּי כִּי אֵינְךָ יוֹצֵא אִם יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה" (ש"ב יט, ח) – כי אִם אינך יוצא; "וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים" (רות ב, ט) – וְאִם צמית; "וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ" (שמות ד, כג) – וְאִם תמאן; "וְנָתַן לָכֶם אֲדֹנָי לֶחֶם צָר" (ישעיהו ל, כ) – וְאִם נתן; "נַחֲלָתְךָ וְנִלְאָה אַתָּה כוֹנַנְתָּהּ" (תהלים סח, י) – וְאִם נלאה, אתה כוננתה.

וכן מנהג העברים לדבר לשון נקבה במקום שאין בו זֵכֶר לנקבה, אבל הוא בחסרון העֵדָה, או האֲמִירָה או ההֲלִיכָה. ותכונת הענין כמו שיזדמן בענין, ויובן החסרון ההוא מהענין. כמו "וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל" (ש"ב כד, ט), "וַתְּהִי אֲרָם" (ש"ב ח, ו), רוצה לומר: עֲדַת ישראל, עֲדַת ארם; וכן "וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ" (שמות ח, ב); "וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם" (תהלים עח, מה); "וַתְּהִי הַכִּנָּם" (שמות ח, יג); "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן" (ויקרא טז, ג); "בְּזֹאת תֵּדַע" (שמות ז, יז); "כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה" (מ"ב ה, ד); "כִּי מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה" (ש"ב ב, כו), רוצה לומר אהבת המלחמה או אכילת החרב; "הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר" (יהושע י, יג); "כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם" (בראשית מג, לב); "וְהִוא לֹא תִצְלָח" (במדבר יד, מא) – ההֲלִיכָה; וכן "וַתְּהִי חֹק בְּיִשְׂרָאֵל" (שופטים יא, לט) – הליכת בנות ישראל לתנות לבת יפתח; "עַל כֵּן הָיְתָה לְמָשָׁל" (ש"א י, יב), כלומר האֲמִירָה הזאת; "וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד" (ש"א ל, ו) – היתה צָרָה לדוד מאד; "לֹא אַחַת וְלֹא שְׁתָּיִם" (מ"ב ו, י) – לא פַּעַם אחת, או אַזְהָרָה אחת; "לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה" (במדבר כב, יח); "כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת" (זכריה ד, י); "אוֹ מַה יַּעַנְךָ אָבִיךָ קָשָׁה" (ש"א כ, י) – אֲמִירָה קשה; "וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת" (בראשית מב, ז) – אֲמָרוֹת קשות; "וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת" (משלי יח, כג) – דִּבְּרוֹת עזות. וכן כל אחד ואחד יובן החסרון לפי מקומו.

וכן בלא חסרון במקום שיש בו זֵכֶר לזכר ולנקבה. כמו "כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם" (ויקרא כה, לג) – מלת "הִיא" שבה אל "אֲחֻזָּתָם", לא על "בָתֵּי", ואף על פי שאינו מבואר הענין בלשון כל כך, כי מן הנהוג היה לו לומר הכנוי על "בָתֵּי" לא על "אֲחֻזָּתָם", כמו "כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם" (ויקרא כה, לד), כי הוא שב אל השדה לא אל האחזה. וכן המנהג ברוב כמו "הִוא אֲחֻזָּתָם", וכן "כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים" (קהלת ט, ט), כי הוא מדבר על האשה ואמר "הוּא", אבל נאמר כי "הוּא" שב אל "חֶלְקְךָ" שחֵלֶק לשון זכר, ואין כן "אֲנִי חֶלְקְךָ" (במדבר יח, כ). ומפני זה צריך להתבונן מאד בלשון ולהושיבו על אופניו כפי היכולת ולא לאמר לשון נקבה על זכר ולשון זכר על נקבה.

וכן כשיהיה זכר ונקבה כאחד, יפול הלשון על הקודם אם זכר אם נקבה. כמו "תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי" (אסתר ז, ג), "וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי" (אסתר ט, כט), "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן" (במדבר יב, א), "וַתֹּאכַל הִיא וָהוּא" (מ"א יז, טו), "כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה" (אסתר ט, לא). ומה שאמר "וְנֶאֱסַף שִׂמְחָה וָגִיל" (ישעיהו טז, י), ענינו דְּבַר שמחה, כמו "כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ" (דברים כב, כג), כמו שפרשנו במלת פָּעֲלָה (לעיל ח ע"א).

וכן כאשר הפֹעל באחרונה, יפול על הדבק בו, כמו "הִנֵּה אַפִּי וַחֲמָתִי נִתֶּכֶת אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" (ירמיהו ז, כ), "אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִהְיֶינָה" (יחזקאל לה, י), "גָּרֵי בֵיתִי וְאַמְהֹתַי לְזָר תַּחְשְׁבֻנִי" (איוב יט, טו). אבל "צָרָה וַחֲבָלִים אֲחָזַתָּה כַּיּוֹלֵדָה" (ירמיהו מט, כד), פירושו צרה עִם חבלים, והו"ו כמו הו"וין שעניינם עִם כמו שכתבנו (לעיל מד ע"ב), והצרה היא העקר. לפיכך נפל הענין על הצרה ואמר "אֲחָזַתָּה".

וכן בזכור שני דברים הנסמכים זה על זה הענין נופל על הקרוב, כמו "קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים" (ש"א ב, ד) – "חַתִּים" נופל על "גִּבֹּרִים", אף על פי שהענין היה מורה על "קֶשֶׁת". וכן "נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם" (ויקרא יג, ט), "קוֹל נְגִידִים נֶחְבָּאוּ" (איוב כט, י), "רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ" (תהלים לב, ו), "וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר" (מ"א יז, טז), "קוֹל שְׁמוּעָה הִנֵּה בָאָה" (ירמיהו י, כב).

[הרכבה בבנין הקל]

ומצאנו בטור הזה שהוא בנין הקל שזכרנו, מלה מורכבת מעבר ובינוני, והיא (יושבת) "יֹשַׁבְתְּ בַּלְּבָנוֹן" (ירמיהו כב, כג), שהיא מורכבת מן יוֹשֶׁבֶת ויָשַׁבְתְּ, ר"ל שישבה ויושבת עדיין. וכמו "מְקֻנַּנְתְּ בָּאֲרָזִים" (שם), שהיא גם כן מורכבת מן מְקֻנֶּנֶת וקוּנַּנְתְּ, רוצה לומר שקננה ומקננת עדיין. וכן "שֹׁכַנְתְּ עַל מַיִם רַבִּים" (ירמיהו נא, יג), וכן "וְיֹלַדְתְּ בֵּן" (בראשית טז, יא), כי ללשון שזכר – "הִנָּךְ הָרָה", יפול לשון יוֹלֶדֶת – הנך הרה וְיוֹלֶדֶת בן, והרכיב בו לשון וְיָלַדְתְּ, כי הלידה על העתיד, כי עדיין לא ילדה.

ויש אומרים כי אלה המלות שזכרנו אינם מורכבים, אלא שהם פֹעל-עבר מבנין פּוֹעֵל הכבד. ורבי יונה המדקדק אמר כי השוא להריץ המלה, ואינם כי אם בינונים, והיו ראויים להיות יוֹשֶׁבֶת ויוֹלֶדֶת, ולהריץ המלה אל אשר לפניה החליפו הסגול בשוא. וכן "מְקֻנַּנְתְּ בָּאֲרָזִים", כמו שעשו ב"אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו" (משלי ל, ו), "וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי" (במדבר כא, א), "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן" (בראשית ט, כא), שהיו ראויים תּוֹסֶף, וכן וַיִּשֶׁת, וַיִּשֶׁב על משקל "וַיִּבֶן" (בראשית ב, כב), "וַיִּקֶן" (בראשית לג, יט). וכן כתב רבי יהודה המדקדק, כי השוא השני אשר ב"וַיִּשְׁבְּ", "וַיֵּשְׁתְּ", "אַל תּוֹסְףְּ", "וַיִּפְתְּ" מתנועע. ואם כדבריהם, היו בי"ת "בֵּן" ובי"ת "בַּלְּבָנוֹן" ובי"ת "בָּאֲרָזִים" ובי"ת "בַּסֵּתֶר" רפים, אם שוא תי"ו "וְיֹלַדְתְּ", "יֹשַׁבְתְּ", "מְקֻנַּנְתְּ", "וַיִּפְתְּ" נעים, כדברי רבי יונה שאמר כי להריץ המלה אל אשר לפניה באו כן, ואם כן הם נעים, וכן לדברי רבי יהודה חיוג' שאמר כי השוא השני אשר ב"וַיִּפְתְּ" מתנועע, ואם הם נעים כדבריהם, הבי"תין הם רפין כמשפט כל שוא-נע על אות בג"ד-כפ"ת, כמו שאנו עתידים לכתוב בג"ה, ואינם כי אם דגושים.

ומלת "וְאֵסָעֲרֵם עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם" (זכריה ז, יד), אמרו שהיא מורכבת מזה הטור ומהטור השלישי שהוא פִּעֵל הדגוש. והנכון מה שפירש אדוני אבי ז"ל בספר זכרון (ברלין תרמ"ח עמוד 40), כי הוא כלו מהקל, ואף על פי שהוא בודד, פירושו וְאֵסָעֵר עִמָּם, כמו "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה" (ישעיהו לה, א), שפירושו יָשׁוּשׁוּ עִמָּם. ואמר "וְאֵסָעֲרֵם" ולא אמר "וְאֶסְעֲרֵם" כמשפט, כדי להרחיב על העי"ן ולהקל מעליה. ונקדו האל"ף בצרי והסמ"ך בקמץ, להאריך המלה ולהרחיבה עוד. וענין הפסוק: אני אהיה מסתער עמם בגלות, כענין "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר" (ישעיהו סג, ט).

ומלת "וְנֵאשֲׁאַר אָנִי" (יחזקאל ט, ח), אמרו שהוא מבנין נִפְעַל והאל"ף נוסף ומשפטו וְנִשְׁאַר אֲנִי, ופירושו ונשאר עצמי. והנכון שיהיה מזה הטור, ויהיה מורכב בנו"ן התפארת כנו"ן "נַעֲשֶׂה אָדָם" (בראשית א, כו), ובאל"ף המדבר-בעדו, אף על פי שהאחד יספיק.

תמו עניני הקל.

הנה הודעתיך סבות העוברים והבינונים והעתידים ושמושם, ושמוש האותיות המשמשות, ופתוחי האבנים בטור הזה, וממנו תלמוד לכל הטורים.

נימוקי רבי אליהו בחור

1. א"א: ובמסורה, חמש כתיבן אשר וסבירן כאשר, וכן כתיבן כאשר וסבירן אשר.