אחזיה בן אחאב מלך ישראל חלה, ושלח שליחים לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון אם יחיה ממחלתו. אבל בדרך לעקרון פגש אותם אליהו הנביא, ואמר להם שיחזרו למלך ויוכיחו אותו על כך שהוא פונה אל האלילים. בתגובה שלח אליו המלך מחלקה שלמה:

(מלכים ב א ט): "וישלח אליו שר חמשים וחמשיו, ויעל אליו והנה ישב על ראש ההר, וידבר אליו 'איש האלהים! המלך דבר, רדה!'"

שר חמישים הוא דרגה צבאית, תואר למפקד מחלקה המונה 50 איש, כמו ש שר אלף הוא תואר למפקד חטיבה המונה 1000 איש (שמואל א יח יג): "ויסרהו שאול מעמו, וישמהו לו שר אלף , ויצא ויבא לפני העם".

חמשיו הם החמישים שלו, חמישים האיש במחלקה שהוא מפקד שלה.

בתגובה:

(מלכים ב א י): "ויענה אליהו וידבר אל שר החמשים: 'ואם איש אלהים אני, תרד אש מן השמים ותאכל אתך ואת חמשיך!' ותרד אש מן השמים, ותאכל אתו ואת חמשיו."

אליהו גזר על המחלקה להישרף, וה' הסכים עמו ושרף את המחלקה.

אחזיה שלח עוד מחלקה, וגורלה היה דומה:

(מלכים ב א יא): "וישב וישלח אליו שר חמשים אחר וחמשיו, ויען וידבר אליו 'איש האלהים! כה אמר המלך: מהרה רדה!'. ויען אליה וידבר אליהם: 'אם איש האלהים אני, תרד אש מן השמים ותאכל אתך ואת חמשיך!' ותרד אש אלהים מן השמים, ותאכל אתו ואת חמשיו".

אחזיה שלח עוד מחלקה, אבל הפעם התוצאה היתה שונה:

(מלכים ב א יג): "וישב וישלח שר חמשים שלשים וחמשיו, ויעל ויבא שר החמשים השלישי, ויכרע על ברכיו לנגד אליהו, ויתחנן אליו וידבר אליו: 'איש האלהים! תיקר נא נפשי ונפש עבדיך אלה חמשים בעיניך! הנה ירדה אש מן השמים ותאכל את שני שרי החמשים הראשנים ואת חמשיהם, ועתה תיקר נפשי בעיניך!'", (מלכים ב א טו): "וידבר מלאך ה' אל אליהו 'רד אותו, אל תירא מפניו'; ויקם וירד אותו אל המלך".

מדוע נענשו שתי המחלקות הראשונות בחומרה כה רבה, והרי הם בסך-הכל הודיעו לאליהו את פקודת המלך?

אילו היה מדובר בפקודה לא חוקית, היה אפשר לטעון שהם היו צריכים לסרב (כמו השליחים הקודמים ששלח אחזיה לדרוש בבעל זבוב ), אבל כאן הפקודה היתה חוקית - מותר למלך לגזור על אדם שיתייצב לפניו, ומותר לחיילים להביא את הפקודה הזאת אל מי שהיא מיועדת לו!

נראה שהתקיים כאן אחד מפירושיו של הפסוק (משלי יג יז): "מלאך רשע יפל ברע, וציר אמונים מרפא"( פירוט ).

1. יש אומרים, שהחיילים נשלחו כדי להרוג את אליהו, ואליהו גזר עליהם שיישרפו מתוך הגנה עצמית: " "לא כיוון שיירד אל המלך לדבר עמו, כי אם לדבר אליהם, שיירד אליהם לתחתית ההר, והוא כי לקחת נפשו זממו... להכותו נפש" " (ר"מ אלשיך) . הפקודה שקיבלו אכן היתה לא חוקית, הם נשלחו לבצע שליחות של רשע והתקיים בהם אחד הפירושים של הפסוק "מלאך רשע ייפול ברע" - הנשלח לבצע שליחות של רשע יישא באחריות מלאה למעשיו, כי " "אין שליח לדבר עבירה" ".

ראיה לפירוש זה ניתן להביא מדברי ה' אל אליהו כשבאה אליו המשלחת השלישית: "וידבר מלאך ה' אל אליהו 'רד אותו, אל תירא מפניו'; ויקם וירד אותו אל המלך". " "מפני מי נצטווה אליהו שלא לירא? יש מפרשים ציווי זה ביחס לאחזיה, אולם מבחינה תחבירית קשה לפרש כך, שהרי המלך לא נזכר עד עתה, ורק בסוף הפסוק הוא נזכר במשפט אחד: "ויקם וירד אותו אל המלך". לפי שטף הלשון יש לפרש "אל תירא מפניו" - מפני שר החמישים הזה, השלישי. ומכלל דבריו של מלאך ה' יש ללמוד, כי מפני שר חמישים זה אין לו לאליהו לירא, כי הלה לא יעשה לו כל רע ורק יביאנו אל המלך, אך מפני שני שרי החמישים הקודמים היה לו לאליהו לפחד, שכן הם עצמם אמורים היו להרע לו" " ( הרב אלחנן סמט , "פרקי אליהו", חלק "אחזיה" ה 4, עמ' 433) .

• אולם, אילו זו היתה מטרתם, הם היו פשוט באים והורגים אותו, ולא קוראים לו שיבוא.
• ועוד: " "מאחר שלפנינו כאן ספר נביא, שנכללו בו פרטים נבחרים ברוח הקודש ואחרים נדחו מהיכלל בו גם כן ברוח הקודש, אנחנו רשאים לחפש את הסיבה המוסרית למות החיילים האלה במה שכתוב ממעשיהם בספר ולמצוא אותה במעשים שנכתבו שם בסיפור המעשה ולא להמציא עליהם חיובי מיתה שאינם כתובים בסיפור. אילו היה חטאם בשליחות שלא הספיקו לבצעה, צריך היה לכתוב וַיִּשְׁלַ֥ח אֵלָ֛יו שַׂר־חֲמִשִּׁ֖ים וַֽחֲמִשָּׁ֑יו " להרוג את אליה", או "לאסור אותו", או "להביאו לפניו", או "לאיים עליו", ואם אין אחד מכל אלה כתוב, פירוש הדבר שלא אחד מאלה היה החטא שחייב אותם שריפה" " ( דוד ויסקוט ).

2. מסתבר יותר שהחיילים נשלחו כדי להביא את אליהו אל אחזיה בשומרון, אולם אחזיה עצמו התכוון להרוג את אליהו. עוד בימי אחאב, אביו של אחזיה, גזרה איזבל אמו גזר דין מוות על אליהו מלכים א יט ב. אליהו ברח ולא חזר עוד לשומרון. כשאחזיה שמע שאליהו נמצא קרוב לשומרון, הוא ראה בכך הזדמנות לבצע את גזר הדין. כדי להציל את אליהו, ה' שרף את השליחים שבאו לקחת אותו. והתקיים בהם אחד מפירושיו של הפסוק "מלאך רשע יפל ברע" - שליח של אדם רשע, גם אם השליח אינו רשע בעצמו, גם הוא ייפול ברע.

השליח השלישי ניצל מגורלם של שני הראשונים כי נכנע לפני אליהו והפך את עצמו לשליח של אליהו עצמו, ובכך קיים את החצי השני של הפסוק "וציר אמונים מרפא" - מצד אחד הוא נשאר נאמן למלך, מילא את פקודתו והלך לקרוא לאליהו; מצד שני הוא גילה נאמנות גם לנביא ה' ונהג בהכנעה כלפיו; כך ריפא את השליחות והציל את עצמו ואת חייליו ממוות.

3. וייתכן שהשליחים נענשו כי דיברו אל הנביא בחוצפה: הראשון אמר " 'איש האלהים! המלך דבר, רדה!' ", והשני התחצף עוד יותר: " 'איש האלהים! כה אמר המלך: מהרה רדה!' ". מותר למלך לקרוא לנתין שלו שיבוא לפניו, אבל כשהנתין הוא נביא, יש להתייחס אליו בכבוד הראוי. ה' הסכים להוציא להורג את החיילים כדי ללמד את העם שיש לכבד את הנביא, והתקיים כאן אחד הפירושים של הפסוק "מלאך רשע יפול ברע" - שליח הנוהג ברשעות ובגסות ייענש, גם אם הוא עושה כך במסגרת שליחותו.

דבר דומה קרה גם כשפגעו בכבודו של אלישע (מלכים ב ב כג): "ויעל משם בית אל, והוא עלה בדרך ונערים קטנים יצאו מן העיר, ויתקלסו בו ויאמרו לו 'עלה קרח! עלה קרח!', ויפן אחריו ויראם, ויקללם בשם ה', ותצאנה שתים דבים מן היער, ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים".

השליח השלישי דיבר אל אליהו בכבוד ובהכנעה, ולכן נשאר בחיים ואף הצליח למלא את שליחותו - "וציר אמונים מרפא" ( פירוט ופירושים נוספים ).