מלבי"ם על מלכים ב א
מלבי"ם · על מלכים ב · א · >>
"ויפשע מואב". מספר איך החל ה' להעניש את בית אחאב, א] שמואב שהיה נותן עד עתה מס למלך ישראל פשע במות אחאב וכמ"ש לקמן ג' ד':
(ב) "ויפול". ב] שאחזיהו נפל, והיה זה במקום שלא היה ראוי שיפול כי היה בעלייתו. וחלה, ובכ"ז לא שב בתשובה ושלח לדרוש בבעל זבוב, כי בראותו שהבעל לא ענה אותו בחר אלהים חדשים, וגם כי הזבוב סימן המות וכומרי בעל זבוב היו מנבאים מי יחיה ומי ימות:
(ג) השאלות (ג - ז) אליהו אמר המבלי אין אלהים בשם עצמו, והמלאכים ספרו שאמר גם זאת בשם ה', ובפסוק ט"ז גם אליהו שינה דבריו ואמר הכל בשם ה':
"קום עלה לקראת". צוה לו, א] שלא ילך אל המלך רק לקראת מלאכיו, ב] שיאמר להם תוכחה על הליכתם. והתחלת התוכחה "המבלי אין אלהים" וכו' א"ל מעצמו, לא בשם ה', והודיע להם, כי:
(ד) "לכן כה אמר ה' המטה אשר עלית". שבעבור זה נגזר עליו מות:
(ה) "וישובו המלאכים". שמעו לתוכחת הנביא:
(ו) "ויאמרו" וכו' "ודברתם אליו". הם שינו את הסדר ואמרו גם התוכחה המבלי אין אלהים בישראל בשם ה', כי היו יראים לאמר לו שהוכיחם על ששמעו פקודת המלך, לכן אמרו שהיה כ"ז נבואה על המלך ושליחות אליו ושהם שבו להודיע לו דבר הנביא שבעבור שליחות זה ימות:
(ז) השאלות (ז - ח) למה האריך, הול"ל מה משפט האיש הזה? הכי לא היה להם סימן אחר בו רק השער והאזור?:
"וידבר אליהם". הוא התפלא מדוע לא בא הנביא אליו בעצמו, אחר שלפי דבריהם היה עקר השליחות אל המלך אין דרך שהנביא ימסור שליחותו ביד אחר, ועפ"ז דן שזה יהיה אם הוא אינו נביא מוחזק, או אם לבוש בגדי עניים שבוש לבא בשער המלך, ועז"א "מה משפט האיש", ר"ל מה ענינו תוארו ומלבושיו, אחר "אשר עלה לקראתכם וידבר אליכם", ולא בא לדבר אלי. וגם חשב שבזה עבר על שליחותו וגם הקל בכבוד המלך וחייב מיתה, וגם זה נכלל במ"ש מה משפט, ר"ל מה ענינו ומה ענשו:
(ח) "ויאמרו אליו". והם רצו לדונו לכף זכות ויאמרו שמה שלא בא בעצמו מפני שהוא "איש בעל שער", ולא עשה שערו: "ואזור עור אזור במתניו". ולא יבא אל המלך בלבוש כזה. והמלך הכיר כי אליהו "התשבי הוא", אשר לא יבוש לבא לפני מלך שרים, וחשב שלא בא אליו מפני שנאתו את בית אחאב:
(ט) השאלות (ט - טו) בראשון כתוב ויעל אליו וכן בשלישי ובשני לא כתוב כן? הראשון אמר המלך דבר והשני אמר המלך אמר?
בראשון אמר וידבר אל שר החמשים ובשני אמר וידבר אליהם? למה בפסוק (יג - יד) אמר שני פעמים תיקר נפשי בעיניך?:
"וישלח, ויעל אליו". השר הראשון לא ירא מפניו רק עלה אליו אל ראש ההר: "וידבר אליו". בזה הלשון, אתה "איש האלהים", אחר "שהמלך דבר" וצוה, א"כ "רדה", ואל תמרה פי מלך (וידוע שיש הבדל בין דבור ואמירה, שהדבור בא על הדבור הארוך ואמירה יבא גם על מלה אחת (כמ"ש בספרי התו"ה ויקרא סי' ג' באורך), וא"כ היל"ל המלך אמר רדה, וע"כ שמ"ש המלך דבר פי' שדבר דבר מלכות, ומלת רדה הוא פקודת השר):
(י) "ויענה וידבר אל שר החמשים". כי חמשיו עמדו מרחוק, רק הוא היה אצלו, לכן ענה אותו לבדו. א"ל "ואם איש אלהים אני" איך העזת פניך נגדי, ולכן "תרד אש מן השמים":
(יא) "ויען וידבר אליו". השר השני התירא מעלות אל אליהו ועמד בתחתית ההר וקרא בקול, לכן אמר "ויען", שהוא מורה על הרמת קול, כמו (שמות טו, כא) ותען להם מרים. וגם שינה לשונו במ"ש "כה אמר המלך מהרה רדה", שציוי מהרה רדה הוא ציוי המלך, המלך אמר זה לא דברי השר, שזה מורה במלת אמר כנ"ל פסוק ט':
(יב) "ויען, וידבר אליהם". דבר אל כולם, כי עתה עמד השר וחמשיו למטה. והגם שזה לא העיז פנים כראשון, בכ"ז אחר שחשב שאם עומד רחוק מאליהו לא יוכל לו, אמר אם איש אלהים אני גם זאת אעשה, ולכן כתיב "ותרד אש אלהים", שמורה אש גדולה השורפת מרחוק:
(יג) "ויעל ויבא שר החמשים". עלה לבדו ובא לבדו, ר"ל לא בא כבא עם צבא ומחנה להורידו בחזקה, רק כבא לבדו לפייסו:
(יד) "הנה ירדה אש". ר"ל שאם תכלית ירידת האש להפיל מוראך עליהם, הלא כבר ראו כחך שני פעמים. ואם היה זה מצד שדברו עזות, הלא אני מתחנן "תיקר נפשי בעיניך". וגם כפל "תיקר נפשי", בראשון בקש בל ישרף אותו ואותם, ועז"א "נפשי ונפש עבדיך". ובשני בקש שילך אתו, שאל"כ יהרגנו המלך על שלא הביאו בחזקה, ועז"א "תיקר נפשי בעיניך":
(טו) "קום רד אותו". תחלה שלא נצטוה ללכת התירא, ועתה שנצטוה היה שליח מצוה ולא ירא רע:
(טז) "יען אשר שלחת". עתה שינה לשונו והקדים "יען אשר שלחת", להודיע שלכן יענש. ולא יכול להקדים המבלי אין אלהים, שע"ז יכול להשיב שלא ידע מקום הנביא ואם ידרש לו, משא"כ אל האנשים הקדים המבלי אין אלהים, לאמר שא"צ לבעל זבוב כי בא דבר ה' אליו: