עם טעמים:
וַאֲנִ֗י בְּרֹ֣ב חַ֭סְדְּךָ אָב֣וֹא בֵיתֶ֑ךָ אֶשְׁתַּחֲוֶ֥ה אֶל־הֵֽיכַל־קׇ֝דְשְׁךָ֗ בְּיִרְאָתֶֽךָ׃
הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה.
ואני - שב לאשר החל בקר תשמע קולי, שהוא בא אל בית השם ואין עמו מנחה להשתחות בהיכלו, כמביא מראשית פרי האדמה ששם כתוב והשתחוית לפני ה' אלהיך. והנה הטעם: אין לי מנחה רק להודות ברוב חסדך עלי.
וטעם ביראתך – אין לי במה אשתחוה רק ביראתי ממך, כדרך ובעבור תהיה יראתו על פניכם, כי האחרים יראו מהשם.
"ואני", רצה לומר הנה לפי זה יש הבדל גדול בין העובד ה' המתפלל לאלהיו, ובין בן נכר המשתחוה לעצבים, כי עובד האליל יעבדהו ויתפלל אליו מצד יראתו מן הרע ורוצה לרצותו בל ירע לו, עד שיראתו מן הרע תכניסהו אל מקדש ההבל, אבל עת יבא שמה ויראה כי שקר נסכו ולא רוח בו, תסור יראתו ממנו. אבל "אני ברוב חסדך אבא ביתך" עת אלך לבית ה', לא היראה מן הרע תנחני שמה, אך החסד המתפשט על המציאות בכללו, חסדי אל אשר אביט על כל נמצא, על ידו אבא ביתך להתפלל אליך, ועת "אשתחוה אל היכל קדשך" אז סמר מפחדך בשרי, ולא יראת הרע והנזק, אך "ביראתך" יראת הרוממות משאתך וגדולתך:
ביאור המילות
"ביתך", היכל קדשך, ההיכל פנימי יותר מן הבית, מצייר ביאתו אל ביתו החיצוני בא בציורים אשר מלא לבבו מרוב חסדו, ובעת ישתחוה בפנימית ההיכל ששם נכנס להשתחוות, ימלא פחד ויראה מהדר גאונו:
