מלבי"ם על תהלים ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על תהלים · ה · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למנצח". המזמור הזה נחלק לשני חלקים, (חלק א' עד פסוק ט') הוא כעין הצעה מגדר התפלה וענינה ואיך יתרגש לב המתפלל לה', (חלק ב') היא הבקשה, מבקש ינחה ה' במעגלי צדק ויצילהו מיד שורריו:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אמרי", תנאי התפלה השלמה הם ארבעה, (כמו שכתב העקרים),

  • א) יופי המליצה וקוצר המאמרים, על זה אמר "אמרי האזינה",
  • ב) שתסכים המחשבה וההגיון הפנימי עם הדבור החיצוני, על זה אמר "בינה הגיגי",
  • ג) שלא יתפלל על דברים בלתי נחוצים, על זה אמר:

ביאור המילות

"הגיגי", הגיון לבי, לכן אמר בינה, ועל אמרי הפה אמר האזינה:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הקשיבה לקול שועי", כי גדר מלת שועה הוא שצועק לישועה ומתפלל על הצרה שקרהו,

  • ד) שיבטח בתפלתו על ה' לבדו ולא שעם תפלתו ישים מבטחו על עזרת בשר או אמצעיים בינו לבין ה', על זה אמר "כי אליך" רק אליך "אתפלל":

ביאור המילות

"הקשיבה", מוסיף על האזינה, שיקשיב גם מרחוק, כמ"ש בגדרי השמות האלה (ישעיה א' י'), "שועי". השוע הוא הצועק לישועה מן הצרה והצועק אל המלך ישלחהו אל השופט לעיין בדינו, והשופט ישלחהו אל המלך כי לו היכולת, אבל אתה "מלכי, ואלהי". ר"ל שופטי, ולך להושיע:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה' בקר", תיכף "בבקר תשמע קולי" לעזרני תיכף בקראי, כי "בקר אערך לך", רצה לומר את הבקר אערך בערך ויחוס אליך, שאתה דומה כמו הבקר, כמו שהבקר יאיר את החשך, יגרש זאבי ערב וחיתו טרף, ויחזיר נשמות לפגרים, כן עת יאיר אורך, רשעים יאבדו מפני אלהים וצדיקים יחיו וישמחו, וכמו שהבקר יבא בהכרח אחר הלילה, כן תאיר אור ישועתך אחרי חשכת הצרה, ולכן "ואצפה" כי יזרח אור ה' וישועתו:

ביאור המילות

"אערך לך". כמו מי בשחק יערך לה', הבוקר י"ל דמיון וערך אליך.

"ואצפה". בבנין פיעל נקשר עם התקוה בכ"מ:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי לא אל חפץ רשע אתה", העמים עובדי האלילים היו מיחסים אל האלים שלהם תעתועי רשע וכל המדות הרעות (כנודע בהבלי המיטאלאגיא שלהם) כי בעבור שיחסו כל כח הנמצא בטבע אל כח עליון שממנו יושפע הכח ההוא, בין הכחות הטובות וכן גם הכחות הרעות, אכזריות גאוה קנאה נקמה, יחסו אותם אל האלים הגבוהים אשר בדו להם, כאילו מאתם יושפעו, עד שימצא אצלם לפי זה אל חפץ רשע ואל חפץ טוב, וגם החפץ בטוב, יגור ויפחד מן האל חפץ רשע, כי ינצחהו לפעמים, כנודע בהבלי היוונים ושיריהם. אומר הנה האל המיוחד אלהי ישראל, הגם כי נציירהו כולל כל הכחות שכולם מאתו יושפעו הנה אתה אינך "האל החפץ רשע", וגם אינך כאלהי העמים אשר גם החפץ טוב, יגורהו ויפחידהו הרע, אתה "הרע לא יגורך" ויפחידך, כי אתה אך מקור הטוב והחסד, והרע והרשע נפרד ונבדל ממך, וע"כ אחר שלא אל חפץ רשע אתה, לכן.

ביאור המילות

"חפץ", שם התואר, "לא יגורך". יפחידך, כמו שוד רשעים יגורם (משלי יו"ד):

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא יתיצבו הוללים לנגד עינך", כמו שהוא אצל העמים, שהוללים יתיצבו להדמות לאלהיהם, אכזרים בעלי רצח כמוהם, כי אתה "שנאת פועלי און", ואחר "שלא יגורך רע" לכן.

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תאבד דוברי כזב", כי אין מי שיסך בעדו כנגדך, כי הלא "איש דמים ומרמה יתעב ה'", רצה לומר כי טבע האלהות תתעב איש דמים ומרמה. וחקות העמים שיחשבו כי האליל יאהב איש דמים ומרמה, הבל הוא ונגד טבע האלהות:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואני", רצה לומר הנה לפי זה יש הבדל גדול בין העובד ה' המתפלל לאלהיו, ובין בן נכר המשתחוה לעצבים, כי עובד האליל יעבדהו ויתפלל אליו מצד יראתו מן הרע ורוצה לרצותו בל ירע לו, עד שיראתו מן הרע תכניסהו אל מקדש ההבל, אבל עת יבא שמה ויראה כי שקר נסכו ולא רוח בו, תסור יראתו ממנו. אבל "אני ברוב חסדך אבא ביתך" עת אלך לבית ה', לא היראה מן הרע תנחני שמה, אך החסד המתפשט על המציאות בכללו, חסדי אל אשר אביט על כל נמצא, על ידו אבא ביתך להתפלל אליך, ועת "אשתחוה אל היכל קדשך" אז סמר מפחדך בשרי, ולא יראת הרע והנזק, אך "ביראתך" יראת הרוממות משאתך וגדולתך:

ביאור המילות

"ביתך", היכל קדשך, ההיכל פנימי יותר מן הבית, מצייר ביאתו אל ביתו החיצוני בא בציורים אשר מלא לבבו מרוב חסדו, ובעת ישתחוה בפנימית ההיכל ששם נכנס להשתחוות, ימלא פחד ויראה מהדר גאונו:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ה' נחני", עתה מתחיל להציע מבוקשו, מבקש יורהו ה' דרך הקדש התוריי, בל יטו אשוריו מנו, כי אז ישמחו עליו שורריו הסופרים מספר צעדיו, והנה יתעה אדם מני דרך, או מצד השגיאה שאינו יודע הדרך, על זה בקש "שינחהו ה' בצדקתו" ויורהו הדרך, או גם בידעו הדרך אם יש שם מונעים עקוב ורכסים, על זה בקש "שיישיר דרכו לפניו", ולא שיישיר הדרך בעת לכתו שאז יתעכב עד שיתוקן הדרך, רק "הישר לפני דרכך", טרם לכתי עליו, והנמשל, כי הדרך התוריי לפעמים יתעה האדם ממנו מבלי דעת איזה הדרך הטוב, מקוצר המשיג ועומק המושג וארך ההצעות, על זה יבקש שה' ילמדהו ארחות חיים, ולפעמים לא יוכל ללכת בו מפני המטרידים המוצאים אותו בדרכו, מבקשת הצרכים ההכרחיים ונטיית תאוה אל המותרות, כמ"ש כ"ז במורה, על זה בקש שיישיר דרכו לפניו:

ביאור המילות

"שוררי", בא תמיד על המביט מרחוק על דרכי חברו ומצפה רעתו, וכמליצה זו לקמן (כ"ז) הורני ה' דרכך ונחני בארח מישור למען שוררי:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", מבאר מ"ש למען שוררי, כי שוררי אלה "אין בפיהו נכונה", הפה מציין תמיד הדבור החיצוני, והלשון מציין הדבור הפנימי המדובר בעצה והשכל, ושורריו אלה בפיהם החיצוני ידברו אתו טובות, אבל בלשונם לשון רמיה וחלק יכוננו להשחיתו, ומצד זה אמר כי הטוב הנראה בפיהם ודבורם החיצוני אין בפיהו נכונה, כי "לשונם יחליקון" בחלקת לשון והוצאת דבה, ומצייר כאילו קרבם הוא השאול והאבדון, כמ"ש "קרבם הוות וגרונם הוא הקבר הפתוח", שבו ירד המת טרם רדתו שאולה, ולשונם הוא מקום חשך וחלקלקות שבו יחליק ההולך עליו ויפול אל הבור והקבר, עד שהבא על לשונם יחלק ויפול אל גרונם שהוא הבור והקבר, ומשם אל קרבם ששם ההות והשבר שאול ואבדון, והיא מליצה עמוקה על רוע מחשבותיהם ונכליהם, ולכן.

ביאור המילות

"בפיהו, לשונם" הלשון הוא פנימי מן הפה, וכשיבא לרעה מציין לשון מרמה וחלק בערמות ותחבולות, "נכונה". חסר המתואר:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"האשימם אלהים", שיצאו אשמים בדין, וזה מצד שני ענינים

  • א) מצד שהם חוטאים בעצת השכל לא מצד התאוה והשגגה, ועל זה אמר "יפלו ממעצותיהם",
  • ב) מצד ששונים בחטאם עד שנעשו מומרים לדבר, ועל זה אמר "ברוב פשעיהם", כמ"ש בדור המבול וירא ה' כי רבה רעת האדם וכל יצר מחשבות לבו רק רע. שמכל זה נראה "כי מרו בך", ועושים להכעיס בשאט נפש, והמליץ כאילו עצתם הרע היא תהיה סבת נפילתם, משם יפלו ממרום עצתם ארץ, שעל זה אמר יפלו מן מועצותיהם (המ"ם הוא מ' המקום) ורוב הפשעים והשנותם היא תדחה אותם ותדחפם ליפול, באופן שימצאו ענשם מיד חטאתם, וכמדת חטאתם החטא ימיתם, ובמדה שמדדו ימדד להם, אבל
 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וישמחו כל חוסי בך", כמ"ש אנכי אשמח בה' יתמו חטאים מן הארץ, "לעולם ירננו" לא כמו עתה שלא תהיה רנתם רק אחר הצרה וההצלה ממנו, רק שירננו תמיד בלי הפסק צרה בינתים, רק "ותסך עלימו" בתמידות, ולא יהיה שמחתם טבעיית, רק "ויעלצו בך", על ידי שיכירו שהם מושגחים בהשגחה מופלאת מאתך, על ידי שיכירו:

ביאור המילות

"וישמחו, ויעלצו". פעל בא לרוב על השמחה הרוחנית:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי אתה תברך צדיק ה'" לבדך שברכתו השגחיית לא טבעיית, ואז "כצנה רצון תעטרנו" כי רק ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, לא כן ברכה הטבעיית יתעצב בעליה לשמור נכסיו ולהגן עליהם, אבל עם ברכת ה' תלוה השמירה ממנו גם כן כמ"ש יברכך ה' וישמרך, וממילא לא יוסיף עצב עמה רק שובע רצון על ידי שתעטרהו כצנה לשמרו מכל פגע:

ביאור המילות

"כצנה". הצנה מוקפת מג' רוחות, הרצון שלך היא הצנה העוטרת אותו, כמו עוטרים את דוד (שמואל ב' כ"א):