ספר הבחור/מאמר ב/עיקר ח
בויכוח להוכיח שבנין פֻּעַל שבגזרה זו הוא הבנין אשר קראו לו קצת המדקדקים 'מרובע'
א
[עריכה]בנין פִּעֵל ופֻּעַל. הנה הגעתי אל המקום אשר אמרתי בתחילת המאמר הראשון (מאמר א עיקר א סימן ה) כי אוכיח שבנין המרובע לא נמצא כלל. דע כי אמרו קצת המדקדקים על מלת "תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ" (איוב כ כו), "מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר" (תהלים קא ה), "לִמְשֹׁפְטִי אֶתְחַנָּן" (איוב ט טו), שהם מבנין מרובע, בעבור הקמץ-חטוף שבפ"א-הפעל שלהם שהוא במקום חולם להורות על וי"ו נחה אחר פ"א-הפעל; העבר הקל: אוֹכֵל, אוֹכַלְתָּ, לוֹשֵׁן, לוֹשַׁנְתָּ, שׁוֹפֵט, שׁוֹפַטְתָּ, הרי ארבע אותיות שרשיות, עד כאן לשונם. אכן אני אומר כי אין להביא ראייה משלש אלה, כי לא נמצאו רק אותם לבד ואין לבנות בנין בעבורם, רק הם בכלל הזרים או המורכבים כאשר יתבאר בספר ההרכבה כל אחת ואחת במקומה (תְּאָכְלֵהוּ, מְלָשְׁנִי, לִמְשֹׁפְטִי).
ומה שאמרו עוד שנמצאים בגזרה זו מרובעים אמיתיים, כמו מן בּוּן נאמר בּוֹנֵן, הוי"ו הנחה היא עי"ן-הפעל ואחר כך שני נוני"ן שהן שני למ"די-הפעל, הרי ארבע אותיות שרשיות, על כן נקראים מרובעים אמתים, עד כאן לשונם.
ב
[עריכה]על זה אשיב ואומר כי אמת הוא שבּוֹנֵן וקוֹמֵם ושׁוֹבֵב כפול בהם למ"ד-הפעל, אבל הם מבנין פִּעֵל הדגוש, ולפי שהוי"ו נחה אי אפשר להדגישה, כי אין דגש לעולם תוך אות נחה, לכך כפלו בהם למ"ד-הפעל תמורת הדגש, ואמרו בּוֹנֵן במקום בִּוֵּן. והראיה על זה, שגם בהִתְפַּעֵל שבגזרה זו כפלו בו למ"ד-הפעל במקום הדגש, ואמרו הִתְבּוֹנֵן במקום הִתְבַּוֵּן. וכן בפֻּעַל שגם הוא צריך לדגש, אמרו "בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי" (משלי ח כד) במקום חֻוַּלְתִּי, וכן "מֵיְיָ מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ" (תהלים לז כג) הוא מבנין פֻּעַל במקום כֻּוְּנוּ, וכן "יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ" (תהלים צ ו) מבנין פֻּעַל מגזרה זו. והאומרים שהם על משקל יְקוֹמֵם, יְשׁוֹבֵב, מבנין המרובע, צריכין לומר שהם פעלים עומדים. אבל לא כן דעתי, כי כל זה הבנין דינו להיות יוצא. וזה גם הוא לי לישועה, כי הוא במקום פִּעֵל שהוא תמיד יוצא, כמו שכתבתי בעקרו (מאמר א עיקר ט). ועוד ראייה אחרת שזה הבנין הוא במקום פִּעֵל, כי הבינוני והפעול שבו הם במ"ם שואית בראש, וכן אותיות בכל"ם, ואותיות אית"ן כלם בשוא כדין כל בנין פִּעֵל. וההפרש שבין הבינוני והפעול הוא שהבינוני בצירי, כמו "מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת" (ישעיהו נח יב), והפעול בקמץ, כמו "וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ" (ישעיהו נג ה).
ג
[עריכה]והכלל, כי בנין פִּעֵל שבגזרה זו נקודה הפ"א בחולם להורות על וי"ו הנחה שהוא עי"ן-הפעל, וכפל בו למ"ד-הפעל במקום הדגש ונקודה בצירי, כמו בּוֹנֵן, קוֹמֵם, והנקודות הנוספות בראש כלם הם בשוא על דרך בנין פִּעֵל. ובזה הדרך יבא בנין פֻּעַל, ואין הפרש ביניהם כי אם לפי הענין, כמו "כּוֹנְנוּ חִצָּם" (תהלים יא ב), הוא מבנין שקורא אני פִּעֵל, "מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ" מבנין פֻּעַל; "חֹלְלָה יָדוֹ" (איוב כו יג) מבנין פִּעֵל, "לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי" מבנין פֻּעַל, כאשר כתבתי לעיל.
ד
[עריכה]בנין הִפְעִיל – העבר כלו הה"א בצרי בראש. ובשלשה גופי הנסתרים הפ"א בחירק, כמו הֵקִים, הֵקִימוּ, הֵקִימָה. ובשאר הגופים בפתח, כמו הֵקַמְתָּ, הֵקַמְתִּי וכולי; לפעמים אף בהם הפ"א בחירק, אבל הה"א בחטף-פתח או בחטף-סגול, כמו הֲקִימוֹתָ, הֲקִימוֹתִי, "הֱקִיצוֹתִי כִּי יְיָ יִסְמְכֵנִי" (תהלים ג ו).
הבינוני – המ"ם בצירי כמו ה"א העבר, ובשאר הגופים הצרי תהפך לשוא כדינו, כמו מֵקִים, מְקִימִים.
הפעול – המ"ם בשורק כדינו, כמו מוּקָם, מוּקָמִים וכולי.
המקור בה"א קמוצה להבדיל בינם ובין העבר, ופ"א-הפעל בצרי, כמו הָקֵם. אבל עם בכל"ם בחירק, כמו בְּהָקִים, כְּהָקִים וכולי.
ה
[עריכה]וכן הצווי ליחיד ולרבות בצרי ובשאר בחירק: הָקֵם, הָקִימוּ, הָקִימִי, הָקֵמְנָה. ולפעמים הפילו ה"א הבנין מהמקור והצווי, כמו "נִצָּב לָרִיב יְיָ וְעֹמֵד לָדִין עַמִּים" (ישעיהו ג יג) שהוא כמו לְהָרִיב, לְהָדִין; ובצווי, כמו "שִׂים כֹּה" (בראשית לא לז), "לִין פֹּה" (שופטים יט ט), ובתוספת ה"א, כמו "בִּ֣ינָה הֲגִיגִי" (תהלים ה ב), לכן המלה מלעיל; ולרבים נמצאים לרוב בחסרון ה"א, כמו שִׂ֫ימוּ, שִׂ֫יחוּ, שִׁ֫ירוּ, שִׁ֫יתוּ, גִּ֫ילוּ, לִ֫ינוּ, כלם מלעיל; וכן לנקבה: "שִׁתִי לִבֵּךְ" (ירמיהו לא כ), "לִינִי הַלַּיְלָה" (רות ג יג). ונמצאה הה"א החסרה בעבר, והיא "בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים" (דניאל ט ב), במקום הֲבִינוֹתִי. וכן "לְדַיָּגִים רַבִּים וְדִיגוּם" (ירמיהו טז טז), אמרו שהוא כמו וַהֲדִיגוּם, עיין בספר ההרכבה. אך דע כי לא יבא זה החסרון רק בפעלים שלא נמצא מהם צווי בבנין הקל כמו אלה שזכרתי. כי לא נוכל לומר שׂוּמוּ, שׂוּחוּ, שׁוּתוּ, גּוּלוּ, לוּנוּ. גם ברובם לא נמצא העתיד בקל לומר אָבוּן, אָשׁוּר, אָשׁוּת, אָשׂוּם, אָשׂוּשׂ, אָגוּל. גם שאר פעולות בנין הקל לא נמצאו בהם כי אם מזער, כמו "אֲשֶׁר שָׁר לַייָ" (תהלים ז א), "כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים" (בראשית ד כה), "בַּנְתָּה לְרֵעִי" (תהלים קלט ב), ודומיהם מעטים. אבל הפעלים שנמצא בהם הקל וההִפְעִיל לרוב, כמו קָם, שָׁב, סָר, בָּא, שנמצא כמו הֵקִים, הֵשִׁיב, הֵבִיא, לא יבא הצווי בחסרון ה"א לעולם, כי לא נוכל לומר קִים, שִׁיב, סִיר, בִּיא ודומיהם. וזכור לך הכלל ותצפנהו כי טוב הוא, ולא קדמני בו אדם.
ו
[עריכה]העתיד גם יבא בו אותיות האית"ן בקמץ, כמו אָבִין, יָבִין וכולי. והיה ראוי להיות בצרי כמו מ"ם הבינוני, כאשר נתתי כללו בבנין פִּעֵל מהשלמים במאמר זה בעיקר השני בסימן ד. אכן בא בקמץ להבדילו מעתיד הקל שבנחי פ"א יו"ד שהם בצרי כמו אֵשֵׁב, יֵשֵׁב, וכולי, לכן נקדו זה האית"ן בקמץ כאית"ן הקל שבגזרה זו. אבל אותם בפ"א שרוקה כמו אָקוּם, יָקוּם, ואלו הם בפ"א חרוקה: אָקִים, יָקִים וכולי, או בצרי: יָקֵם, וכאשר יבא בהם וי"ו ההפוך ישוב הצרי לסגול, כמו וַיָּ֫קֶם, וַיָּ֫שֶׁב, וזה לפי שהם בטעם מלעיל.
בנין הָפְעַל – כבר כתבתי בנחי פ"א יו"ד במאמר זה בעקר ו בסימן יא.
ז
[עריכה]בנין הִתְפַּעֵל – כבר כתבתי לעיל בבנין פִּעֵל בעקר זה בסימן ב שדינו לבא כפול בלמ"ד-הפעל במקום הדגש, כמו הִתְבּוֹנֵן, הִתְבּוֹנַנְתָּ וכולי. הבינוני: מִתְבּוֹנֵן. המקור והצווי: הִתְבּוֹנֵן, כמו העבר. העתיד: אֶתְבּוֹנֵן, יִתְבּוֹנֵן, תִּתְבּוֹנֵן וכולי.