ספר הבחור/מאמר ב/עיקר ח

<< · ספר הבחור · מאמר ב · עיקר ח · >>

העקר השמיני

בויכוח להוכיח שבנין פֻּעַל שבגזרה זו הוא הבנין אשר קראו לו קצת המדקדקים מְרוּבַּע

א

בנין פִּעֵל ופֻּעַל. הנה הגעתי אל המקום אשר אמרתי בתחילת המאמר הראשון כי אוכיח שבנין המרובע לא נמצא כלל. דע כי אמרו קצת המדקדקים על מלת "תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ" (איוב כ, כו), "מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר" (תהלים קא, ה), "לִמְשֹׁפְטִי אֶתְחַנָּן" (איוב ט, טו), שהם מבנין מרובע בעבור הקמץ-חטוף שבפ"א-הפעל שלהם שהוא במקום חולם להורות על וי"ו נחה אחר פ"א-הפעל. העבר הקל – אוֹכֵל, אוֹכַלְתָּ, לוֹשֵׁן, לוֹשַׁנְתָּ, שׁוֹפֵט, שׁוֹפַטְתָּ – הרי ארבע אותיות שרשיות. עד כאן לשונם. אכן אני אומר כי אין להביא ראייה משלש אלה, כי לא נמצאו רק אותם לבד, ואין לבנות בנין בעבורם, רק הם בכלל הזרים או המורכבים כאשר יתבאר בספר ההרכבה כל אחת ואחת במקומה. ומה שאמרו עוד שנמצאים בגזרה זו מרובעים אמיתיים, כמו מן בון נאמר בּוֹנֵן, הוי"ו הנחה היא עי"ן-הפעל ואחר כך שני נוני"ן שהן שני למ"די-הפעל הרי ארבע אותיות שרשיות, על כן נקראים מרובעים אמתים. עד כאן לשונם.

ב

על זה אשיב ואומר כי אמת הוא שכּוֹנֵן וקוֹמֵם ושׁוֹבֵב כפול בהם למ"ד-הפעל, אבל הם מבנין פִּעֵל הדגוש, ולפי שהוי"ו נחה אי אפשר להדגישה כי אין דגש לעולם תוך אות נחה, לכך כפלו בהם למ"ד-הפעל תמורת הדגש, ואמרו כּוֹנֵן במקום כִּוֵּן. והראיה על זה, שגם בהִתְפַּעֵל שבגזרה זו כפלו בו למ"ד-הפעל במקום הדגש ואמרו הִתְכּוֹנֵן במקום הִתְכַּוֵּן. וכן בפֻּעַל שגם הוא צריך לדגש, אמרו "בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי" (משלי ח, כד), במקום חֻוַּלְתִּי; וכן "מֵיְיָ מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ" (תהלים לז, כג), הוא מבנין פֻּעַל במקום כֻּוְּנוּ; וכן "יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ" (תהלים צ, ו) מבנין פֻּעַל מגזרה זו. והאומרים שהם על משקל יְקוֹמֵם, יְשׁוֹבֵב, מבנין המרובע, צריכין לומר שהם פעלים עומדים. אבל לא כן דעתי, כי כל זה הבנין דינו להיות יוצא. וזה גם הוא לי לישועה, כי הוא במקום פִּעֵל שהוא תמיד יוצא, כמו שכתבתי בעקרו. ועוד ראייה אחרת שזה הבנין הוא במקום פִּעֵל, כי הבינוני והפעול שבו הם במ"ם שואית בראש, וכן אותיות בכל"ם, ואותיות אית"ן כלם בשוא, כדין כל בנין פִּעֵל. וההפרש שבין הבינוני והפעול הוא שהבינוני בצירי כמו "מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת" (ישעיהו נח, יב), והפעול בקמץ כמו "וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ" (ישעיהו נג, ה).

ג

והכלל, כי בנין פִּעֵל שבגזרה זו נקודה הפ"א בחולם להורות על וי"ו הנחה שהוא עי"ן-הפעל, וכפל בו למ"ד-הפעל במקום הדגש ונקודה בצירי כמו כּוֹנֵן, קוֹמֵם, והנקודות הנוספות בראש כלם הם בשוא על דרך בנין פִּעֵל. ובזה הדרך יבא בנין פֻּעַל, ואין הפרש ביניהם כי אם לפי הענין. כמו "כּוֹנְנוּ חִצָּם" (תהלים יא, ב), הוא מבנין שקורא אני פִּעֵל; "מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ" (תהלים לז, כג) – מבנין פֻּעַל. "חֹלֲלָה יָדוֹ" (איוב כו, יג) – מבנין פִּעֵל; "לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי" (משלי ח, כה) – מבנין פֻּעַל, כאשר כתבתי לעיל.

ד

בנין הִפְעִיל – העבר כלו הפ"א בצרי בראש. ובשלש גופי הנסתרים הפ"א בחירק, כמו הֵקִים, הֵקִימוּ, הֵקִימָה. ובשאר הגופים בפתח, כמו הֵקַמְתָּ, הֵקַמְתִּי וכולי, לפעמים אף בהם הפ"א בחירק אבל הה"א בחטף-פתח או בחטף-סגול כמו הֲקִימוֹתָ, הֲקִימוֹתִי, "הֱקִיצוֹתִי כִּי יְיָ יִסְמְכֵנִי" (תהלים ג, ו).

הבינוני – המ"ם בצירי כמו ה"א העבר, ובשאר הגופים הצרי תהפך לשוא כדינו, כמו מֵקִים, מְקִימִים.

הפעול – המ"ם בשורק כדינו, כמו מוּקָם, מוּקָמִים, וכולי.

המקור בה"א קמוצה להבדיל בינם ובין העבר, ופ"א-הפעל בצרי, כמו הָקֵם. אבל עם בכל"ם בחירק, כמו בְּהָקִים, כְּהָקִים, וכולי.

ה

וכן הצווי ליחיד ולרבות בצרי ובשאר בחירק – הָקֵם, הָקִימוּ, הָקִימִי, הָקֵמְנָה. ולפעמים הפילו ה"א הבנין מהמקור והצווי, כמו "נִצָּב לָרִיב יְיָ וְעֹמֵד לָדִין עַמִּים" (ישעיהו ג, יג) שהוא כמו לְהָרִיב, לְהָדִין. ובצווי כמו "שִׂים כֹּה" (בראשית לא, לז), "לִין פֹּה" (שופטים יט, ט). ובתוספת ה"א כמו "בִּינָה הֲגִיגִי" (תהלים ה, ב), לכן המלה מלעיל. ולרבים נמצאים לרוב בחסרון ה"א, כמו שִׂימוּ, שִׂיחוּ, שִׁירוּ, שִׁיתוּ, גִּילוּ, לִינוּ, כלם מלעיל. וכן לנקבה – "שִׁתִי לִבֵּךְ" (ירמיהו לא, כ), "לִינִי הַלַּיְלָה" (רות ג, יג). ונמצאה הה"א החסרה בעבר, והיא "בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים" (דניאל ט, ב), במקום הֲבִינוֹתִי. וכן לדיגים רבים "וְדִיגוּם" (ירמיהו טז, טז) – אמרו שהוא כמו וַהֲדִיגוּם, עיין בספר ההרכבה. אך דע כי לא יבא זה החסרון רק בפעלים שלא נמצא מהם צווי בבנין הקל כמו אלה שזכרתי. כי לא נוכל לומר שׂוּמוּ, שׂוּחוּ, שׁוּתוּ, גּוּלוּ, לוּנוּ. גם ברובם לא נמצא העתיד בקל לומר אָבוּן, אָשׁוּר, אָשׁוּת, אָשׂוּם, אָשׂוּשׂ, אָגוּל. גם שאר פעולות בנין הקל לא נמצאו בהם כי אם מזער, כמו "אֲשֶׁר שָׁר לַייָ" (תהלים ז, א), "כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים" (בראשית ד, כה), "בַּנְתָּה לְרֵעִי" (תהלים קלט, ב) ודומיהם מעטים. אבל הפעלים שנמצא בהם הקל וההִפְעִיל לרוב, כמו קָם, שָׁב, סָר, בָּא, שנמצא כמו הֵקִים, הֵשִׁיב, הֵבִיא, לא יבא הצווי בחסרון ה"א לעולם, כי לא נוכל לומר קִים, שִׁיב, סִיר, בִּיא ודומיהם. וזכור לך הכלל ותצפנהו כי טוב הוא, ולא קדמני בו אדם.

ו

העתיד גם יבא בו אותיות האית"ן בקמץ, כמו אָכִין, יָכִין וכולי. והיה ראוי להיות בצרי כמו מ"ם הבינוני, כאשר נתתי כללו בבנין פִּעֵל מהשלמים במאמר זה בעיקר השני בסימן ד. אכן בא בקמץ להבדילו מעתיד הקל שבנחי פ"א יו"ד שהם בצרי כמו אֵשֵׁב, יֵשֵׁב, וכולי, לכן נקדו זה האית"ן בקמץ כאית"ן הקל שבגזרה זו. אבל אותם בפ"א שרוקה כמו אָקוּם, יָקוּם, ואלו הם בפ"א חרוקה – אָקִים, יָקִים וכולי. או בצרי – יָקֵם, וכאשר יבא בהם וי"ו ההפוך ישוב הצרי לסגול כמו וַיָּקֶם, וַיָּשֶׁב, וזה לפי שהם בטעם מלעיל.

בנין הָפְעַל – כבר כתבתי בנחי פ"א יו"ד במאמר זה בעקר ו בסימן יא.

ז

בנין הִתְפַּעֵל – כבר כתבתי לעיל בבנין פִּעֵל בעקר זה בסימן ב שדינו לבא כפול בלמ"ד-הפעל במקום הדגש, כמו הִתְכּוֹנֵן, הִתְכּוֹנַנְתָּ וכולי. הבינוני – מִתְכּוֹנֵן. המקור והצווי – הִתְכּוֹנֵן, כמו העבר. העתיד – אֶתְכּוֹנֵן, יִתְכּוֹנֵן, תִּתְכּוֹנֵן וכולי.