ספר הבחור/מאמר ב

המאמר השני

בביאור ההבדלים אשר בין כל בנין ובנין מצד הנקודות והאותיות הנוספות לכל אחד ואחד, אשר הם סימנים להכיר איש מרעהו בין שלמים בין שאינן שלמים. ואף הוא של שלש עשרה עקרים.

העקר הראשון

בביאור נקודות בנין הקל והנִפְעַל מהשלמים וסימנם

א

בנין הקל נקרא כן בעבור שאין לסימנו אות נוספת על שלש אותיות השרשיות, וגם אין בו דגש.

העבר כולו הפ"א קמוצה, חוץ מהנמצאים והנמצאות, שבהם נהפך הקמץ לשוא בעבור המ"ם והנו"ן שבסופן וטעמו מלרע, כמו פְּקַדְתֶּם, פְּקַדְתֶּן. וכן דין כל מלה שראשה קמץ שתתרבה בתנועתה והיא מלרע, ישוב הקמץ לשוא. והנה העי"ן פתוחה בכלן, חוץ מבנסתרים ובנסתרת שהיא בשוא-נע, כמו פָּקְדוּ, פָּקְדָה. והטעם, לפי שאם היתה פתוחה צריך להיות אחריה שוא-נח או דגש כדין אחר כל תנועה קטנה, וכאן לא שייך שוא-נח, כי לרבים צריך להיות אחריה וי"ו בשורק ולנסתרת ה"א וקמץ לפניה. גם הדגש לא שייך בהן לומר פָּקַדּוּ, פָּקַדָּה, כי הבנין נקרא קַל, רוצה לומר בלא דגש.

ב

ודע כי נמצא הנסתר ליחיד בשלש אופנים – פָּעַל, פָּעֵל, פָּעוֹל. ובפסוק אחד נמצאו שלשתם – "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן, וּכְבוֹד יְיָ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, לה). אבל בשאר גופי העבר יבאו הצרויים על משקל הפתוחים. והמשל, כאשר תאמר מן שָׁמַר – שָׁמַרְתָּ, שָׁמַרְתִּי וכולי, תאמר מן חָפֵץ – חָפַצְתָּ, חָפַצְתִּי וכולי. חוץ מהנסתרים והנסתרה – כשיבאו בהפסק ישובו לקדמותן לצירי, כמו חָפֵצוּ, חָפֵצָה. אבל אותם שלמ"דיהם אל"ף הם בצירי בכל גופי העבר, כמו שאזכרם אחר כך. ומשקל פָּעוֹל הוא בחולם בכל גופי העבר, חוץ מנסתרים והנסתרה שהם בשוא, כמו יָכְלוּ יָכְלָה. ובהפסק ישבו לקדמותן לחולם, כמו "לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ" (שמות ח, יד).

ג

ודע כי משקל פָּעֵל ופָעוֹל על הרוב לא יבאו רק מפעלים עומדים. כמו זָקֵן, מָלֵא, חָדֵלּוּ, קָמֵלוּ. ומן מָלֵא נמצאים עומדים ויוצאים. וכן כל פעלים מנחי למ"ד אל"ף שהם עומדים הם על משקל פָּעֵל, כמו טָמֵא, יָרֵא. ושרש יצא יוצא מן הכלל, שהוא בקמץ. ומעטים נמצאים מהשלמים מפעלים יוצאים, כמו חָפֵץ, אָהֵב. אבל על משקל פָּעוֹל תמיד מפעלים עומדים, כמו יָכֹל, יָגוֹר, "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים" (בראשית לב, יא), לכן אין להם בינוני ופעול, כמו שכתבתי במאמר הראשון בעקר החמישי בסימן ד. אבל יבא שם התואר במקום שניהם במשקל העבר, כמו "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (בראשית כד, א) – הוא תואר, "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו" (בראשית כז, א) – הוא עבר. "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה" (שמות מ, לה) הוא עבר, ולא נמצא ממנו תואר בפסוק, אבל רבותינו ז"ל שמשו בו לתואר באמרם אֵינוֹ יָכוֹל, אֵינָם יְכוֹלִים. ושאר כל פעולות הבנין הולכים על דרך אחד, ואין הפרש בין שלשה המשקלים.

ד

הבינוני – הפ"א בחולם בכל שלשה גופים, והעי"ן בצירי ביחיד לבד כמו פּוֹקֵד. אבל בשאר הגופים נהפך לשוא כדרכו, כמו פּוֹקְדִים, פּוֹקְדָה, פּוֹקְדוֹת. ודע כי הנקבה תבא על הרוב בתי"ו בסוף ושני סגולים לפניה, כמו פּוֹקֶדֶת, ועל המעט בה"א, כמו "הֹלְכָה הִיא" (ירמיהו ג, ו), "הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל" (שופטים ד, ד). ועוד אדבר בזה במאמר שלישי בעקר חמישי בסימן ב.

ה

הפָּעוּל – הפ"א בקמץ ביחיד, כמו פָּקוּד, ובשאר הגופים נהפך לשוא כדינו שכתבתי לעיל בעבר. ובכולם העי"ן בשורק, כמו פְּקוּדִים, פְּקוּדָה, פְּקוּדוֹת.

המקור – הפ"א בקמץ, כמו פָּקוֹד, וזה כשיסמכו לעבר או לעתיד, כמו "שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן" (דברים יא, כב), "הָלֹךְ הָלַכְתָּ" (בראשית לא, ל). וכן כשיבא במקום צווי, כאשר כתבתי במאמר הראשון עקר ששי עיין שם. ובאותיות בכל"ם נהפך הקמץ לשוא. ולפעמים גם כן זולת בכל"ם, כמו "עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים" (דברים ז, כ), וכן "עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד" (קהלת ג, ד). והעי"ן בחולם. ואותיות בכל"ם בחירק והאות שאחר בכל"ם רפויה, כמו בִּפְקוֹד, לִפְקוֹד. ואחר המ"ם דגש, כמו מִפְּקוֹד, וזה לחסרון נו"ן מִן, כאשר יתבאר לך בפרק שירה שיר ה'.

ו

הצווי ליחיד – הפ"א שואית והעי"ן בחולם על דרך המקור עם בכל"ם, וברבים וביחידים הפ"א בחירק, וזה לפי שהעי"ן שואית, כאשר יתבאר במאמר השלישי בעקר י בסימן ב. וכן כשיבא היחיד בתוספת ה"א בסוף אז הפ"א בחיריק, כמו "שִׁכְבָה עִמִּי" (בראשית לט, יב), "שִׁלְחָה הַנַּעַר" (בראשית מג, ח). וזה כשהעי"ן בפתח, כמו שְׁלַח, שְׁכַב. וכשהעי"ן בחולם הפ"א בקמץ-חטף, כמו מן זָכוֹר תאמר "זָכְרָה לִּי" (נחמיה ה, יט). ויש היוצאים מהכלל, ואין לי בהם עסק פה.

ז

העתיד – כבר ידעת כי סימנו אית"ן בראש, ונקודות העתיד כנקודות הצווי. וכלל זה תקח בידך, בכל הבנינים מכל הגזרות תוסיף אותיות אית"ן על הצווי ותמצא העתיד. ובזה הבנין תמיד האית"ן בחירק, חוץ מהאל"ף שהיא בסגול, כמו אֶפְקוֹד, לפי שהיא גרונית.

ח

ודע כי גופי המדבר בעדו ליחיד ולרבים יבאו לפעמים בתוספת ה"א בסוף, כמו "אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים" (תהלים עז, ד), "נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים" (דברים א, כב). וגופי הנסתרים והנמצאים יבאו לפעמים בתוספת נו"ן בסוף, כמו "אֲשֶׁר יִלְמְדוּן" (דברים ד, י), "שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן" (דברים ו, יז). ודין ה"א ונו"ן זה כולל כל הבנינים. ודע כי עם יו"ד ותי"ו האית"ן לא תבוא ה"א נוספת בסוף רק בקצת מקומות, כמו "יְמַהֵר יָחִישָׁה" (ישעיהו ה, יט), "וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה" (שם), "תָּעֻפָה כַּבֹּקֶר תִּהְיֶה" (איוב יא, יז) ודומיהם מעטים.

ט

דע כי נמצא פעלים שיבא לפעמים העתידים בחולם בסוף ולפעמים בפתח. כמו "וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן" (יהושע ה, יב) – בחולם, "לָמָּה תִשְׁבַּת הַמְּלָאכָה" (נחמיה ו, ג) – בפתח. גם נמצאים שהם לעולם פתוחים, ורובם הם פעלים עומדים. כמו יִשְׁכַּב, יִרְכַּב, "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (דברים לב, טו). אבל אותם שהם בחולם הם על הרוב יוצאים, זולת כשלמ"ד-הפעל ע"ין או חי"ת, אז הם לעולם פתוחים בין שהם עומדים בין שהם יוצאים, כמו יִשְׁמַע, יִשְׁלַח. וכן כשעי"ן-הפעל עי"ן או חי"ת, כמו "תִּשְׂחַק לָמוֹ תִּלְעַג לְכָל גּוֹיִם" (תהלים נט, ט). ויוצאים מן הכלל שהם פעלים עומדים: "וְיִנְהֹם עָלָיו" (ישעיהו ה, ל), "וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְיָ" (במדבר כג, ח). וכל הדינים הללו כוללים גם כן הצווי, כי דין אחד לעתיד ולצווי בנקודתם, כאשר כתבתי לעיל בסימן ז.

י

בנין נִפְעַל סימנו נו"ן נוספת בראש, והוא קל כאביו, שאין בו דגש לסימנו.

העבר כולו בנו"ן בחיריק בראש ושוא-נח אחריה והעי"ן פתוחה, כמו נִפְקַד, נִפְקַדְתָּ, וכל נקודתו כדרכי אביו.

יא

הבינוני גם הוא בנו"ן נוספת כמו העבר, אבל העי"ן קמוצה בכלן. כמו נִפְקָד, נִפְקָדִים, נִפְקָדָה כמו "רוּחַ נִשְׁבָּרָה" (תהלים נא, יט), והוא תמיד מלרע. אבל "אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּֽרָה" (תהלים לד, כא) שהוא מלעיל, הוא עבר לנקבה, ולא יבא כן רק בהפסק. אבל זולת הפסק הוא בשוא, כמו "נִשְׁבְּרָה קִרְיַת תֹּהוּ" (ישעיהו כד, י) ודומיהם.

הפָּעוּל איננו פה כאשר ידעת.

המקור בא בחסרון נו"ן הבנין, ותמיד הפ"א דגושה להורות על הנו"ן, ועל כן הוצרכו לשום ה"א נוספת קודם הפ"א, כמו "אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט" (בראשית יג, יד), וזה כדי לעשות הדגש חזק, כי אין דגש חזק בתחילת המלה, כאשר יתבאר בפרק שירה בשיר החמישי. ואפילו עם אותיות בכל"ם תבא הה"א, כמו "בְּהִקָּהֵל הָעֵדָה" (במדבר יז, ז). רק במקומות מעטים תחסר הה"א, כמו "בֵּעָטֵף עוֹלֵל" (איכה ב, יא) "לֵעָנֹת מִפָּנָי" (שמות י, ג) "וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ" (משלי כד, יז).

יב

הצווי תמיד בה"א, כמו "הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי" (בראשית יג, ט). אבל העתיד אין צריך לה"א, כי אותיות אית"ן שבראש יעשו הדגש חזק. והכלל כי זה הבנין תמיד הנו"ן והה"א ואותיות אית"ן חרוקים, אפילו האל"ף של אית"ן על הרוב, כמו "אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ" (בראשית כא, כד), מה שאין כן בקל כמו שכתבתי. ותמיד הפ"א בדגש ובקמץ, זולת כשהפ"א מאותיות א"ח הע"ר, אז הה"א והאית"ן בצירי, כמו הֵאָסֵף, יֵעָבֵר וכולי, כמו שיתבאר בפרק שירה בשיר התשיעי.

העקר השני

בביאור נקודת בנין פִּעֵל הדגוש ופֻּעַל מהשלמים וסימניהם

א

בנין פִּעֵל סימנו דגש העי"ן בכל הבנין.

העבר כלו הפ"א בחירק והעי"ן פתוחה, חוץ מהנסתר היחיד שהעי"ן בצירי על הרוב, כמו אִזֵּן, חִקֵּר, תִּקֵּן (קהלת יב, ט). ונמצאת בפתח, כמו "אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ" (איכה ב, ט). ודומיהם מעטים. והנסתרים והנסתרות בשוא-נע כדינו תחת אות דגושה כמו פִּקְּדוּ, פִּקְּדָה.

הבינוני והפעול תמיד בתוספת מ"ם שואית בראש. ובבינוני בפתח אחריה, כמו מְפַקֵּד. ובפעול בשלש נקודות אחריה, כמו מְפֻקָּד. וסימנך מְפַמְ"פֻ. ועי"ן-הפעל בבינוני היחיד בצירי, ובשאר הגופים בשוא-נע. כמו מְפַקֵּד, מְפַקְּדִים וכולי. ובפעול בכל הגופים העי"ן בקמץ כמו מְפֻקָּד, מְפֻקָּדִים וכולי.

ב

המקור הפ"א בפתח והעי"ן בצירי – פַּקֵּד. כמו: "גַּדֵּל פֶּרַע" (במדבר ו, ה). ואותיות בכל"ם הם בשוא, זולת המ"ם שהיא תמיד בחירק, כמו בְּפַקֵּד, כְּפַקֵּד, לְִפַקֵּד, מִפַּקֵּד.

הצווי ליחיד כמו במקור – פַּקֵּד. אבל הרבים והנקבה בשוא-נע, כמו פַּקְּדוּ, פַּקְּדִי. וברבות ישוב השוא לצירי, כמו פַּקֵּדְנָה. ובעתיד תשים אותיות אית"ן על הצווי, כמו אֲפַקֵּד, יְפַקֵּד וכולי, תמיד נקודתם בשוא כמו מ"ם הבינוני.

ג

וכלל זה תקח בידך בכל בנין אשר בו הבינוני בתוספת מ"ם, נקוד האית"ן כמו נקוד המ"ם. וזה בכל הגזרות חוץ מבהִפְעִיל שבנחי העי"ן, ושם אגלה לך הטעם.

ד

ואם עי"ן-הפעל אחת מאותיות רא"ע, על הרוב יורד הדגש תחת נקודת האות שלפניה, ואם היא חירק יעשנה צירי, ואם היא פתח יעשנה קמץ, כאשר אבאר בפרק שירה בשיר התשיעי. אבל הה"א והחי"ת אף על פי שלא יקבלו דגש על הרוב אין להם כח להוריד הדגש לפניהם, כמו שִׁחֵר, כִּחֵד, מִהֵר. ונמצאים בצירי, כמו "נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ" (שמות טו, יג), ודומיהם מעטים. וכן בבנין הִתְפַּעֵל, כמו "מִתְיַהֲדִים" (אסתר ח, יז), "מִתְלַחֲשִׁים" (ש"ב יב, יט) בפתח.

בנין פֻּעַל סימנו דגש העי"ן בכל הבנין כאביו. העבר כולו הפ"א בשלש נקודות, כמו פֻּקַּד, פֻּקַּדְתָּ וכולי, וביתר הנקודות הוא הולך בדרכי אביו. הבינוני ליחיד כמו העבר, רק שהעי"ן קמוצה. כמו פֻּקָּד, פֻּקָּדִים וכולי, כמו שבארתי במאמר הראשון בעקר העשירי. הפעול והצווי אינם בו, והמקור המועט הנמצא בו גם כן הפ"א בשלש נקודות, כמו "גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי" (בראשית מ, טו), ובנחי הלמ"ד – "אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ" (תהלים קלב, א), ואין עוד. ועם בכל"ם לא נמצאו. העתיד – בא האית"ן בשוא כאביו והפ"א בשלש נקודות כמו העבר, כמו אֲפֻקַּד, יְפֻקַּד וכולי. וכשעי"ן-הפעל גרונית או רי"ש ישוב הקבוץ לחולם בכל הבנין, כמו "כִּי לֹא פֹרַשׁ" (במדבר טו, לד), "וּמֹרַק וְשֻׁטַּף" (ויקרא ו, כא), כמו שיתבאר בפרק שירה בשיר התשיעי.

העקר השלישי

בביאור נקודות בנין הִפְעִיל והָפְעַל מהשלמים וסימניהם

א

בנין הִפְעִיל – העבר כולו בה"א חרוקה בראש, כמו הִפְקִיד מלרע, אבל הִפְקִידוּ, הִפְקִידָה, שניהם מלעיל. ובשאר הגופים יבא פתח תמורת החירק להקל נקודתו בעבור רבוי התנועות, כמו הִפְקַדְתָּ הִפְקַדְתִּי וכולי. הבינוני הוא בתוספת מ"ם פתוחה בראש, והפעול בקבוץ, ואחר שניהם שוא-נח. כמו מַפְקִיד, מֻפְקַד. וסימנך מַפְמֻ"ף. ובכל הבינוני עי"ן הפועל בחיריק גדול, ובכל הפעול בקמץ גדול.

ב

המקור בה"א פתוחה בראש להפריש בינו ובין העבר, והעי"ן בצירי על הרוב, כמו "וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ" (שמות ח, יא). אבל עם בכל"ם הוא בחירק, כמו "לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל" (עמוס ח, ה). וכן הצווי – היחיד העי"ן בצירי, כמו "הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם" (במדבר א, נ) אבל כשיבא בתוספת ה"א בסוף, העי"ן בחירק, כמו הַאֲזִינָה, הַקְשִׁיבָה. והרבים והיחידה לעולם בחירק, כמו הַפְקִידוּ, הַפְקִידִי. ולרבות הַפְקֵדְנָה. וזה נאמר מדרך סברא, כי לא נמצאו בפסוק.

ג

העתיד – כבר ידעת שתשים אית"ן על הצווי, כמו אַפְקִיד, יַפְקִיד. ודע כי היה ראוי אֲהַפְקִיד, יְהַפְקִיד – עם ה"א ההִפְעִיל, אך הפילוה כדי להקל התנועות, והטילו הפתח תחת אות האית"ן. וכן בבינוני הפילו הה"א ואמרו מַפְקִיד, והיה ראוי להיות מְהַפְקִיד. וכן הפעול מֻפְקָד, והראוי מְהֻפְקָד, כמו "לְאַרְבַּעְתָּם מְהֻקְצָעוֹת" (יחזקאל מו, כב). ועל הרוב עי"ן-הפעל באית"ן בחירק, זולת מעטים הבאים בצירי על משקל הצווי, כמו "יַכְרֵת יְיָ" (תהלים יב, ד). ועם וי"ו ההפוך הם לעולם בצירי, כמו "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים" (בראשית א, ד).

בנין הָפְעַל סימנו תוספת ה"א כאביו. העבר כולו הה"א בקמץ-חטוף, כמו "הָכְרַת מִנְחָה" (יואל א, ט), או בשלש נקודות, כמו "וְהֻשְׁלַךְ מְכוֹן מִקְדָּשׁוֹ" (דניאל ח, יא). אבל בנחי פ"א ובנחי העי"ן בא הה"א עם וי"ו שרוקה, כמו "וְיוֹסֵף הוּרַד" (בראשית לט, א). כי אלה שלשתם אחים הם ויבאו לרוב זה תמורת זה, ובפרט בבנין פֻּעַל והָפְעַל.

ד

הבינוני והפעול והצווי אינם בו, והמקור המועט שבו גם הוא בקמץ-חטוף ועי"ן-הפעל בצירי, כמו "וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ" (יחזקאל טז, ד). ועם תוספת ה"א – "רְדָה וְהָשְׁכְּבָה" (יחזקאל לב, יט). ועם בכל"ם לא נמצא כלל. העתיד; בא האית"ן בקמץ-חטוף להורות על סימן הבנין, כמו "כָּלִיל תָּקְטָר" (ויקרא ו, טו). ועם הפ"א גרונית תנקד הפ"א בקמץ והעי"ן בחטף-קמץ, כמו "יָעֳמַד חַי" (ויקרא טז, י), "יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ" (עזרא י, ח).

העקר הרביעי

בביאור נקודות בבנין הִתְפַּעֵל מהשלמים וסימניו

א

בנין הִתְפַּעֵל סימניו ה"א ותי"ו ודגש בעי"ן הפועל, הרי שלשה סימנים.

העבר כולו בה"א חרוקה ואחריה תי"ו עם שוא-נח ואחריה שלש אותיות שרשיות והפ"א פתוחה בכל הבנין והאמצעית דגושה, כמו הִתְפַּקֵּד, וכשהיא מאותיות הגרון או רי"ש אז היא קמוצה, כמו "הִתְפָּאֵר עָלַי" (שמות ח, ה), "וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ" (דברים כט, יח) ודומיהם. וכל קריאתו ונקדתו כבנין פִּעֵל הדגש.

הבינוני בתוספת מ"ם בחיריק בראש ואחריה תי"ו עם שוא-נח. וגם בו הפילו הה"א, כי היה ראוי מְהִתְפַּקֵּד, כמו שכתבתי באית"ן שבבנין הִפְעִיל (מאמר ב עיקר ג סימן ג).

הפעול איננו פה.

ב

המקור הוא כמו העבר, ולא תפול הה"א אפילו עם אותיות בכל"ם.

וכן הצווי תמיד עם הה"א, אבל בעתיד נפלה הה"א כמו בבינוני. ואותיות אית"ן נקודים בחירק, כמו בבנין הקל ובבנין נִפְעַל. ועל הרוב עי"ן-הפעל בצירי, כמו "אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְיָ" (תהלים קטז, ט), ועל המעט בפתח, כמו "אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ" (משלי כה, ו).

ג

ידוע תדע כי בכל הבנין תמיד תי"ו הִתְפַּעֵל קודם פ"א-הפעל כמו שכתבתי, אבל כשפ"א-הפעל אחת מאותיות זסש"ץ יש לו דינים אחרים. וזה שעם הסמ"ך והשי"ן תבא התי"ו אחר פ"א-הפעל, כמו "וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי" (מיכה ו, טז), "וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב" (קהלת יב, ה); ועם הצדי"ק תהפך לטי"ת, כמו "וּמַה נִּצְטַדָּק" (בראשית מד, טז); ועם הזי"ן תהפך לדל"ת, כמו "הִזְדְּמִנְתּוּן לְמֵאמַר" (דניאל ב, ט).

ד

ונראה לי כי אין להביא ראיה מן "הִזְדְּמִנְתּוּן", וזה לשתי סיבות. האחת, כי היא מלה ארמית; והשנית, שנמצא במסורת: הזמנתון כתיב הִזְדְּמִנְתּוּן קרי, והוא חד מן שתי מלין דקריין דלי"ת ולא כתיבי'. נראה אם כן כי ספק אצלם אם הדל"ת ראויה להכתב אם לא. אף על פי שמצינו שבעלי התלמוד נהגו לעשות כן, באמרם "נזדמן לו צבי" (כתובות ז א) "נזדקן הדין" (סנהדרין מב א), לא נעשה כן בלשון עברי, כי כן אמרו רבותינו ז"ל: לשון מקרא לחוד לשון משנה לחוד (עבודה זרה נח ב).

ה

גם כאשר חפשתי בכל המקרא לא מצאתי שורש שפ"א-הפעל שלו זי"ן שיבנה עליו בנין הִתְפַּעֵל, כי יספיק להם בנין נִפְעַל בהוראתו השנייה, כמבואר במאמר הראשון בעקר השמיני בסימן ב. ומלת "רַחֲצוּ הִזַּכּוּ" (ישעיהו א, טז) תמצא בספר ההרכבה, גם "וְהִתְשׁוֹטַטְנָה בַּגְּדֵרוֹת" (ירמיהו מט, ג) תמצא שם.

ועתה אשים פני לבאר החסרים, ואחר כך הנחים, ואחר כך הכפולים בקצור.

העקר החמשי

בביאור גזרת חסרי פ"א כמו נגש

א

בנין הקל העבר הבינוני והפעול בא בשלמות. וגם המקור על הרוב, כמו "לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו" (אסתר ו, יג), "הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ" (בראשית יב, ט). וכן הצווי על הרוב בא בשלמות, כמו "נְצֹר בְּנִי" (משלי ו, כ), "וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁ" (משלי יז, יד). וכן "נִדֲרוּ וְשַׁלְּמוּ לַייָ אֱלֹהֵיכֶם" (תהלים עו, יב), "נִפְלוּ עָלֵינוּ" (הושע י, ח). ויש שרשים מעטים שתחסר הנו"ן במקור ויבא תמורתה תי"ו נוספת בסוף, והם נגשׁ, נגע, נטע, נפח, וכמעט אין עוד. כמו "בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ" (במדבר ח, יט), "וְלֹא יֹסִיף עוֹד לָגַעַת בָּךְ" (ש"ב יד, י), "עֵת לָטַעַת" (קהלת ג, ב), "לָפַחַת עָלָיו" (יחזקאל כב, כ). אך דע כי לא יבאו כן רק עם בכל"ם, אבל זולת בכל"ם לא יבאו בחסרון נו"ן ובתוספת תי"ו בסוף לעולם. וכן בצווי תחסר הנו"ן בקצת אלה, כמו "גֶּשׁ הָלְאָה" (בראשית יט, ט), "וְגַע אֶל עַצְמוֹ" (איוב ב, ה), "וּפְחִי בַּהֲרוּגִים" (יחזקאל לז, ט), ומן נשל – "שַׁל נְעָלֶיךָ". אבל מן נטע לא נאמר טַע.

ב

אמנם העתיד על הרוב יבא בחסרון נו"ן ודגש בעי"ן-הפעל להורות עליה. כמו אֶגַּשׁ, יִגַּשׁ, וכולם בפתח. או בחולם, כמו אֶפּוֹל, יִפּוֹל. ונמצאים מעטים באים בשלמות, כמו "וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ" (תהלים קה, מה), "הֲיִנְטֹר לְעוֹלָם" (ירמיהו ג, ה). אך כשהעי"ן גרונית יבא תמיד כשלמים, כמו "לֹא תִּנְאָף" (שמות כ, יב), "וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם" (משלי ט, יז), "הֲיִנְהַק פֶּרֶא" (איוב ו, ה). זולתי מעטים יבאו באותיות אית"ן בצירי תמורת הנו"ן, כמו "מִי יֵחַת עָלֵינוּ" (ירמיהו כא, יג), "וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר" (רות א, יט) – שרשם נחת, נהם.

ג

בנין נִפְעַל אכלול אותו בתוך פִּעֵל הדגוש.

בנין פִּעֵל ופֻּעַל מחסרי פ"א נו"ן. דע כי בעבור ששני הבנינים האלו הם תמיד דגושה העי"ן כמו שידעת, לפיכך יבא בגזרה זו בשלמות. כי אין דרך לחסר הנו"ן ולשום דגש בעי"ן תמורתו, כי כבר היא דגושה, ולא יתכנו שני דגשים באות אחת, גם לא יתכן שדגש אחד מורה על שני דברים, ולכן יבאו לעולם בשלמות.

ד

ודע כי אין הפרש בזו הגזרה בין העוברים מבנין נִפְעַל ובין העוברים מבנין פִּעֵל, כי אלו ואלו דגושי העי"ן. בנִפְעַל לחסרון נו"ן השרש, ובפִּעֵל לסימן הבנין. כמו "וְלֹא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל" (איוב לד, יט) – הוא עבר נִפְעַל; "נִכַּר אֹתוֹ אֱלֹהִים" (ש"א כג, ז) – הוא עבר מבנין פִּעֵל. וכן תכיר בכל מקום לפי כוונת הענין איזהו נִפְעַל או פִּעֵל.

ה

בנין הִפְעִיל והָפְעַל מחסרי פ"א נו"ן, שניהם שוים בנקודתם לשלמים, רק שתחסר נו"ן השרש ובא דגש בעי"ן-הפעל במקומה בכל הבנין. העבר הִגִּישׁ, הראוי הִנְגִּישׁ. וכן הבינוני מַגִּישׁ, הפעול מֻגַּשׁ, המקור והצווי הַגֵּשׁ בצירי, הַגִּישׁוּ, הַגִּישִׁי בחירק. וכן עם בכל"ם בחירק – בְּהַגִּישׁ, כְּהַגִּישׁ וכולי. האית"ן: אַגִּישׁ, יַגִּישׁ.

בנין הָפְעַל כלו הה"א בקמץ-חטוף, כי יותר נכר הדגש אחר הקבוץ מאחר החטף-קמץ. העבר הֻגַּשׁ, הֻגַּשְׁתָּ וכולי. ואין בו בינוני ופעול וצווי. המקור הֻגֵּשׁ, כמו "הֻגֵּד הֻגַּד לִי" (רות ב, יא). ועם בכל"ם לא נמצא. והעתיד אֶגַּשׁ, יִגַּשׁ וכולי.

ו

בנין הִתְפַּעֵל גם הוא יבא בשלמות מפני הטעם שכתבתי בבנין פִּעֵל.

ודע כי יש שרשים שפיאיהם יו"ד ובאים על דרך חסרי פ"א נו"ן, וקראו להם חסרי פ"א יו"ד, ולא נחי פ"א יו"ד. אבל אומר אני כי אין זה רק כאשר עי"ן-הפעל צרי. כמו יצג, יצק, יצע, יצר, יצת. תאמר "יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לב, ח), "אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר" (בראשית לג, טו), "כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא וְנֹזְלִים" (ישעיהו מד, ג), "וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ" (תהלים קלט, ח), "בְּטֶרֶם אֶצָּורְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ" (ירמיהו א, ה), "וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן" (איכה ד, יא). בכלם הצד"י דגושה במקום יו"ד פ"א-הפעל. ושרש יצא יוצא מן הכלל. ולכן אומר אני, "כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה" (איוב א, ה), וכן "לֹא הִנִּיחַ אָדָם" (תהלים קה, יד) שהם דגושים, שרשם נקף, ננח, ולא יקף, ינח. ועוד אדבר מזה בנחי פ"א יו"ד.

ז

ויש שרש אחד שפ"א-הפעל שלו למ"ד, ובא המקור והצווי והעתיד על הרוב על דרך חסרי פ"א נו"ן, והוא שרש לקח. תאמר ממנו המקור קַחַת, בְּקַחַת, לָקַחַת, והצווי קַח, קְחוּ, קְחִי וכולי. ובעתיד יבא בדגש, כמו אֶקַּח, יִקַּח, תִּקַּח – הדגש במקום למ"ד פ"א-הפעל. ולא נמצא למ"ד אחרת שתחסר זולתי זאת, וזה מפני רוב השתמשם בזה השרש. ואפילו הדגש הפילו לפעמים, ואין זה רק כשעי"ן-הפעל בשוא, כמו "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ" (במדבר יט, ב), "וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם" (בראשית יח, ה) – בשניהם הקו"ף רפויה. כמו שמשרש נסע נאמר "וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ" (במדבר, לג), "וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו" (בראשית נ, יג). הסמ"ך והשׂי"ן רפוים מפני רוב השתמשם בם. ויש אומרים כי ללשון לקיחה שני שרשים: לקח ונקח. ויבאו העוברים והבינוניים מן לקח, והעתידים מן נקח. כמו שיש גם כן בלשון הליכה שני שרשים: הלך וילך – העוברים והבינונים באים מן הלך, והעתידים מן ילך, כמו אֵלֵךְ יֵלֵךְ וכולי. והראשון יותר נכון.

העקר הששי

בביאור גזרת נחי פ"א אל"ף ויו"ד, כמו אמר, ישב

א

בנין הקל יבא בשלמות עד העתיד, ובעתיד תנוח האל"ף השרשית. כמו יֹאמַר, תֹּאמַר, נֹאמַר. אבל במלת המדבר בעדו תחסר האל"ף ובא במקומה וי"ו נחה, כמו "אֹמַר אֶל אֱלוֹהַּ" (איוב י, ב), וזו שלא יהיו שני אל"פין יחד לומר אֹאמַר. וכשיבאו יֹאמַר, תֹּאמַר, נֹאמַר בוי"ו ההפוך ישוב הפתח לסגול ומלעיל, כמו וַיֹּ֫אמֶר, וַתֹּ֫אמֶר, וַנֹּ֫אמֶר. וכשיבאו בהפסק ישובו למשפטם הראשון לפתח – וַיֹּאמַ֫ר, וַתֹּאמַ֫ר, ומלרע, חוץ מן "וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר" (איוב ו, א) וחביריו – כלם מלעיל.

ב

ודע כי שאר הבנינים כלם יבאו על דרך השלמים ולא תנוח בהם האל"ף, רק שישתנו הנקדות בקצתם מפני האל"ף שהיא גרונית. וכן בשאר האותיות אחה"ע ישוב החירק של נו"ן נִפְעַל ושל ה"א הִפְעִיל לסגול, כמו שיתבאר בפרק שירה בשיר שלש עשרה. וגם נמצאים שרשים שפיאיהם אל"ף שיבאו בשלמות אפילו בבנין הקל. כמו מן אסף, אסר, בא אֶאֱסוֹף, אֶאֱסוֹר. והטעם, לפי שאין משמשים בהן הרבה לא הקפידו עליהם.

ג

גזרות נחי פ"א יו"ד כמו ישב.

בנין הקל יבא בשלמות עד המקור. גם המקור בכלל, וזה כשיחובר אל הפעלים. כמו "יָרֹד יָרַדְנוּ" (בראשית מג, כ), "יָשֹׁב אֵשֵׁב" (ש"א כ, ה). אבל כשאינו מחובר אל הפעלים הוא בחסרון יו"ד ובתוספת תי"ו – שֶׁבֶת, רֶדֶת, דַּעַת ודומיהם. וזה אפילו בלי בכל"ם, כמו שכתבתי לעיל.

ד

הצווי גם הוא בחסרון היו"ד, כמו שב. שבו וכולי. ואין הפרש בין זה הצווי והצווי של חסרי פ"א נו"ן, לכן תראה שלא תטעה בהם. אבל אותיות אית"ן יפרידו בין שני הגזרות, כי בחסרי פ"א נו"ן האית"ן נקוד בחירק ודגש אחריו כמו יִגַּשׁ, תִּגַּשׁ וכולי, אבל בזו הגזרה הם בצרי שהוא תנועה גדולה להורות על יו"ד הנחה, והיא אינה כתובה, כמו אֵשֵׁב. יֵשֵׁב וכולי. ונמצא ביו"ד כתובה, כמו "אֵילְכָה שׁוֹלָל" (מיכה א, ח), "הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה" (בראשית יג, ט) ודומיהם מעטים.

ה

ועל הרוב כאשר היו"ד כתובה אז האית"ן בחירק והעי"ן בפתח. כמו אִינַק, יִינַק, אִירַשׁ, יִירַשׁ, אִיטַב, יִיטַב, אִישַׁן, יִישַׁן. ונמצאים הבאים בדגש במקום היו"ד הנחה, כמו מן יצק – "אֶצֹּק רוּחִי עַל זַרְעֶךָ" (ישעיהו מד, ג), ומן יצר – "בְּטֶרֶם אֶצָּורְךָ" (ירמיהו א, ה). וקראו להם חסרי פ"א יו"ד ולא ולא נחי פ"א יו"ד, כי הם הולכים בעתידים על דרך חסרי פ"א נו"ן, כאשר בארתי בחסרי פ"א נו"ן. וכאשר חפשתי בכל ספרי הדקדוק למצא טעם על זה ולא מצאתיו.

ו

ולי נראה הטעם, לפי שהצד"י והסמ"ך קרובים במוצא ובמבטא, ובפרט כשהצד"י אינה דגושה, עד שיש הרבה אנשים שאינם מפרידים ביניהם ובפרט כל אנשי צרפת. ואם היינו אומרים מן יצב, יצק ויצג – אֵצֵב, יֵצֵק, תֵּצֵג, כמשפט נחי פ"א יו"ד, היה משמע כאילו היה אֵסֵב, יֵסֵג, תֵּסֵג. לכן נדגשה הצד"י לחזק קריאתה. וזהו כלל גדול בדקדוק: כשיבא דגש במקום האות החסרה, אז נקראת המלה ההיא מהחסרים; וכשתבא אחת מהתנועות הגדולות במקומה, נקראת המלה ההיא מן הנחים.

ז

בנין נִפְעַל. העבר כלו הנו"ן עם וי"ו נחה בחולם במקום יו"ד השרש, כמו נוֹדַע, נוֹדַעְתָּ, נוֹדַעְתִּי וכולי, וכן בבינוני נוֹדָע, נוֹדָעִים וכולי. אבל בשאר הבנין הוי"ו נעה וכל נקודתו כמו בשלמים. מן ידע – הִוָּדַע, והאית"ן אִוָּדַע, יִוָּדַע. והאל"ף תמיד בחירק שלא כמשפט, כי דינה על הרוב בסגול, וזאת לא באה לעולם בסגול, ולא ידעתי לזה טעם. והומרה היו"ד בוי"ו, מפני היות הדגש מורגש ונכר יותר בוי"ו מביו"ד.

ח

בנין הִפְעִיל העבר כלו הה"א בחולם תמורת יו"ד השרש, כמו הוֹשִׁיב, הוֹשַׁבְתָּ וכולי. וכן בכל הבנין האותיות הנוספות בראש הם בחולם. בבינוני מוֹשִׁיב, במקור ובצווי הוֹשִׁיב, בעתיד אוֹשִׁיב, יוֹשִׁיב, תּוֹשִׁיב, חוץ מבפעול שהמ"ם לעולם בשורק או בקובץ בכל פעול בין בשלמים בין בשאינן שלמים. ונמצאים מעטים המ"ם בקמץ-חטוף, כמו "שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן" (שמות כו, א), "וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת" (מלאכי א, יד). ונקודת העי"ן בכל זה הבנין כמו בשלמים.

ט

אכן דע כי אותם העתידים שכתבתי בבנין הקל שהאית"ן לפעמים בחירק עם יו"ד השרש כתובה, הם באים על הרוב גם כן בזה הבנין עם היו"ד כתובה, אבל לפניה צירי. כמו מן יטב נאמר "הֵיטֵב אֵיטִיב" (בראשית לב, יג), ומן ינק – "וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד" (שמות ב, ז), ומן ימן – "אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה" (בראשית יג, ט), ומן ילל – "אֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה" (מיכה א, ח).

י

הבינוני – המ"ם בצירי בכל הגופים, כמו מֵטִיב, מֵטִיבִים, מֵטִיבָה; לא כנחי העי"ן שהיחיד לבד בצירי ושאר בשוא, כמו מֵבִין, מֵבִינִים וכולי. וכן הצווי והמקור והאית"ן ביו"ד נחה אחר הצירי.

יא

בנין הָפְעַל – הה"א בשורק, כמו "וְיוֹסֵף הוּרַד" (בראשית לט, א), וכן בנחי העי"ן – הוּקַם, ובכפולים – הוּסַב. בשלשתם הה"א בשורק ואין הפרש בניהם בנקוד. אבל בשאר גופי העבר יש הפרש בין הכפולים ובין נחי פ"א יו"ד ונחי עי"ן וי"ו, והוא הדגש, כמו שיתבאר במאמר זה בעקר שנים עשר סימן ח.

יב

בנין הִתְפַּעֵל – כל זה הבנין יבא בשלמות. כמו מן ילד – "וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם" (במדבר א, יח), ומן יעץ – "וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ" (תהלים פג, ד). ולפעמים תהפך היו"ד לוי"ו נעה. כמו מן ידע – "בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו" (בראשית מה, א), ומן ידה – "וְהִתְוַדָּה עָלָיו" (ויקרא טז, כא).

העקר השביעי

בביאור גזרת נחי עי"ן וי"ו

א

דע כי כל שרש שעי"ן-הפעל שלו וי"ו, היא נחה בכל הבנינים, כמו מן קום יאמר קָם קַמְתָּ וכו'; חוץ כשלמ"ד-הפעל ה"א, תנוע הוי"ו בכל הבנינים, כמו מן אוה – "אִוְּתָה נַפְשִׁי" (מיכה ז, א), ומן קוה – "קַוֹּה קִוִּיתִי יְיָ וַיֵּט אֵלַי" (תהלים מ, ב), ומן רוה – "הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ" (ישעיהו נה, י), ומן צוה – "צִוִּיתִי אֹתָכָה" (שמות כט, לה), ומן עוה – "עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה" (אסתר א, טז) – לא תנוח הוי"ו לעולם. ונמצאו רק חמשה שרשים שאין למ"דיהם ה"א ולא תנוח בהם לעולם, והם גוע ושוע ועות ועול ועור. אמנם גוע לא בא רק בקל, כמו "וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן" (במדבר כ, כט), "וַיִּגְוַע וַיָּמָת" (בראשית כה, יז). ושוע לא נמצא רק בפִּעֵל הדגוש – שִׁוַּע, שִׁוַּעְתָּ, שִׁוַּעְתִּי. ועות נמצא בפִּעֵל ובנִפְעַל ובהִתְפַּעֵל, כמו "לְעַוֵּת אָדָם" (איכה ג, לו), "בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת" (ש"א כ, ל), "וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל" (קהלת יב, ג). ועול ועור לא נמצאו רק בפִּעֵל, כמו "מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ" (תהלים עא, ד), "הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר" (שמות כג, ח). וכל שאר הם נחי וי"ו.

בנין הקל – העבר הפ"א בקמץ, כמו קָם, להורות על הוי"ו הנחה, אף על פי שאין דרך הקמץ להורות על וי"ו, רק דין החולם להורות עליה. ונחלף בכאן לקמץ, כדי להשוות זה הקל לשאר העוברים הקלים, שבכלם הפ"א בקמץ, חוץ מבכפולים, כמו שיתבאר בעקר השנים עשר במאמר זה. ונמצאה האל"ף כתובה אחר הקמץ במלת "וְקָאם שָׁאוֹן" (הושע י, יד) והיא נחה, ובאה נעה במלת "וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה" (זכריה יד, י), ושני האל"פין הם במקום וי"ו. וכן בנסתרים ונסתרה הפ"א קמוצה ובטעם מלעיל להורות על וי"ו הנחה, כמו קָמוּ, קָמָה. אבל בשאר הגופים הפ"א פתוחה, כמו קַמְתָּ, קַמְתִּי וכו', וזה מפני השוא הנח ששייך בכל עבר קל. שאם היתה הפ"א קמוצה לא היה השוא-נח כי אם נע, כמו שיתבאר פרק שירה שיר השמיני. גם יבא העבר בצירי לגזרת פָּעֵל, כמו "כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ" (דברים לב, נ), "כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים" (שמות ד, יט). וכן "כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים" (בראשית מב, יא), "מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה" (נחמיה יג, כא). ולגזרת פָּעוֹל – "הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם" (בראשית מד, ג), "כִּי אֹרוּ עֵינַי" (ש"א יד, כט) ודומיהם מעטים.

ב

הבינוני כלו הפ"א בקמץ. ואין הפרש בין הבינוני ובין העבר לנסתר יחיד. כמו "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה" (בראשית כז, לה) – הוא עבר; "אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן" (שמות יט, ט) – הוא בינוני. אבל בנקבה יש הפרש, כי העבר מלעיל, כמו "וְרָחֵל בָּ֗אָה" (בראשית כט, ט), והבינוני מלרע, כמו "וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָ֖ה" (שם פסוק ו), ובא בצירי לגזרת פָּעֵל, כמו "מֵת אַתָּה" (ישעיהו לח, א), ולגזרת פָּעוֹל, כמו טוֹב, טוֹבִים.

ג

הפעול והמקור והצווי העי"ן שרוקה על הרוב. המקור כמו "לֹא אוּכַל קוּם" (איכה א, יד). הצווי – "קוּם קְרָא" (יונה א, ו). וכן הפעול, אבל לא נוכל לעשותו מן קום כי הוא פועל עומד, אך נעשה אותו מן שׂום שהוא פועל יוצא, ונאמר שׂוּם, שׂוּמִים, כמו "עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה" (ש"ב יג, לב), שׂוּמָה, שׂוּמוֹת ונמצא המקור והצווי בחולם על דרך הכפולים, כמו "קוֹם יָקוּמוּ דְבָרַי" (ירמיהו מד, כט), "פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ" (ישעיהו כד, יט). והצווי, כמו "וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם יְיָ" (ירמיהו ג, א), "מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (יהושע ה, ב).

ד

העתיד – אותיות אית"ן קמוצים להורות על וי"ו עי"ן-הפעל, כמו אָקוּם, יָקוּם וכולי. והוי"ו השרוקה אינה עי"ן-הפעל, רק וי"ו המשך, כוי"ו אֶפְקוֹד יִפְקוֹד וכו'. ויש אומרים כי היא שרשית, והראיה מן יָקוּמוּ, תָּקוּמוּ, שאם לא היתה הוי"ו שרשית היינו אומרים יָקְמוּ, תָּקְמוּ, על משקל יִפְקְדוּ, תִּפְקְדוּ – שאין בהם וי"ו.

ה

גם נמצאים בחולם, כמו "וְאַל תָּקֹץ" (משלי ג, יא). וכן במסורת: כל יָחוֹס תָּחוֹס בחולם, בר מן חד בשורק – "לֹא תָחוּס עֵינָם" (ישעיהו יג, יח); וכל אָחוּס דכוותיה בשורק. ובהפסק יבא העתיד תמיד בחולם, כמו "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת" (דברים לג, ו). "וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת" (בראשית ה, ה). אבל כשיהיו זולת בהפסק ישוב החולם לקמץ-חטף ובפרט עם וי"ו ההפוך, כמו "וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת" (בראשית כג, ז), "וַיָּקָץ מוֹאָב" (במדבר כב, ג). וכן זולת וי"ו ההפוך בהסכמה למלה זערה, כמו "יָשָׁב־נָא אַפְּךָ וַחֲמָתְךָ" (דניאל ט, טז), "תָּשָׁב־נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד" (מ"א יז, כא). והקמץ השני מכל אלו נקרא קמץ-חטוף, וזה יתבאר לך בפרק שירה בשיר אחד עשר.

ו

בנין נִפְעַל – העבר בנו"ן קמוצה בשלש גופי הנסתרים, כמו נָכוֹן, נָכוֹנוּ, נָכוֹנָה. ובשאר הגופים נהפך הקמץ לשוא כדינו והחולם יהפך לשורק, כמו "כִּי נְבֻנוֹתִי" (ישעיהו י, יג), "נְפוּגוֹתִי וְנִדְכֵּיתִי" (תהלים לח, ט). וזה כדי שלא יהיו שני חולמים יחד.

ז

הבינוני ליחיד כמו העבר, ובשאר הגופים יהפך הקמץ לשוא, כמו נָכוֹן, נְכוֹנִים וכולי.

המקור והצווי באים בה"א חרוקה בראש ודגש אחריה כמו בשלמים – הִכּוֹן, וכן אֶכּוֹן, יִכּוֹן, תִּכּוֹן, נִכּוֹן וכולי.

העקר השמיני

בויכוח להוכיח שבנין פֻּעַל שבגזרה זו הוא הבנין אשר קראו לו קצת המדקדקים מְרוּבַּע

א

בנין פִּעֵל ופֻּעַל. הנה הגעתי אל המקום אשר אמרתי בתחילת המאמר הראשון כי אוכיח שבנין המרובע לא נמצא כלל. דע כי אמרו קצת המדקדקים על מלת "תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ" (איוב כ, כו), "מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר" (תהלים קא, ה), "לִמְשֹׁפְטִי אֶתְחַנָּן" (איוב ט, טו), שהם מבנין מרובע בעבור הקמץ-חטוף שבפ"א-הפעל שלהם שהוא במקום חולם להורות על וי"ו נחה אחר פ"א-הפעל. העבר הקל – אוֹכֵל, אוֹכַלְתָּ, לוֹשֵׁן, לוֹשַׁנְתָּ, שׁוֹפֵט, שׁוֹפַטְתָּ – הרי ארבע אותיות שרשיות. עד כאן לשונם. אכן אני אומר כי אין להביא ראייה משלש אלה, כי לא נמצאו רק אותם לבד, ואין לבנות בנין בעבורם, רק הם בכלל הזרים או המורכבים כאשר יתבאר בספר ההרכבה כל אחת ואחת במקומה. ומה שאמרו עוד שנמצאים בגזרה זו מרובעים אמיתיים, כמו מן בון נאמר בּוֹנֵן, הוי"ו הנחה היא עי"ן-הפעל ואחר כך שני נוני"ן שהן שני למ"די-הפעל הרי ארבע אותיות שרשיות, על כן נקראים מרובעים אמתים. עד כאן לשונם.

ב

על זה אשיב ואומר כי אמת הוא שכּוֹנֵן וקוֹמֵם ושׁוֹבֵב כפול בהם למ"ד-הפעל, אבל הם מבנין פִּעֵל הדגוש, ולפי שהוי"ו נחה אי אפשר להדגישה כי אין דגש לעולם תוך אות נחה, לכך כפלו בהם למ"ד-הפעל תמורת הדגש, ואמרו כּוֹנֵן במקום כִּוֵּן. והראיה על זה, שגם בהִתְפַּעֵל שבגזרה זו כפלו בו למ"ד-הפעל במקום הדגש ואמרו הִתְכּוֹנֵן במקום הִתְכַּוֵּן. וכן בפֻּעַל שגם הוא צריך לדגש, אמרו "בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי" (משלי ח, כד), במקום חֻוַּלְתִּי; וכן "מֵיְיָ מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ" (תהלים לז, כג), הוא מבנין פֻּעַל במקום כֻּוְּנוּ; וכן "יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ" (תהלים צ, ו) מבנין פֻּעַל מגזרה זו. והאומרים שהם על משקל יְקוֹמֵם, יְשׁוֹבֵב, מבנין המרובע, צריכין לומר שהם פעלים עומדים. אבל לא כן דעתי, כי כל זה הבנין דינו להיות יוצא. וזה גם הוא לי לישועה, כי הוא במקום פִּעֵל שהוא תמיד יוצא, כמו שכתבתי בעקרו. ועוד ראייה אחרת שזה הבנין הוא במקום פִּעֵל, כי הבינוני והפעול שבו הם במ"ם שואית בראש, וכן אותיות בכל"ם, ואותיות אית"ן כלם בשוא, כדין כל בנין פִּעֵל. וההפרש שבין הבינוני והפעול הוא שהבינוני בצירי כמו "מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת" (ישעיהו נח, יב), והפעול בקמץ כמו "וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ" (ישעיהו נג, ה).

ג

והכלל, כי בנין פִּעֵל שבגזרה זו נקודה הפ"א בחולם להורות על וי"ו הנחה שהוא עי"ן-הפעל, וכפל בו למ"ד-הפעל במקום הדגש ונקודה בצירי כמו כּוֹנֵן, קוֹמֵם, והנקודות הנוספות בראש כלם הם בשוא על דרך בנין פִּעֵל. ובזה הדרך יבא בנין פֻּעַל, ואין הפרש ביניהם כי אם לפי הענין. כמו "כּוֹנְנוּ חִצָּם" (תהלים יא, ב), הוא מבנין שקורא אני פִּעֵל; "מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ" (תהלים לז, כג) – מבנין פֻּעַל. "חֹלֲלָה יָדוֹ" (איוב כו, יג) – מבנין פִּעֵל; "לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי" (משלי ח, כה) – מבנין פֻּעַל, כאשר כתבתי לעיל.

ד

בנין הִפְעִיל – העבר כלו הפ"א בצרי בראש. ובשלש גופי הנסתרים הפ"א בחירק, כמו הֵקִים, הֵקִימוּ, הֵקִימָה. ובשאר הגופים בפתח, כמו הֵקַמְתָּ, הֵקַמְתִּי וכולי, לפעמים אף בהם הפ"א בחירק אבל הה"א בחטף-פתח או בחטף-סגול כמו הֲקִימוֹתָ, הֲקִימוֹתִי, "הֱקִיצוֹתִי כִּי יְיָ יִסְמְכֵנִי" (תהלים ג, ו).

הבינוני – המ"ם בצירי כמו ה"א העבר, ובשאר הגופים הצרי תהפך לשוא כדינו, כמו מֵקִים, מְקִימִים.

הפעול – המ"ם בשורק כדינו, כמו מוּקָם, מוּקָמִים, וכולי.

המקור בה"א קמוצה להבדיל בינם ובין העבר, ופ"א-הפעל בצרי, כמו הָקֵם. אבל עם בכל"ם בחירק, כמו בְּהָקִים, כְּהָקִים, וכולי.

ה

וכן הצווי ליחיד ולרבות בצרי ובשאר בחירק – הָקֵם, הָקִימוּ, הָקִימִי, הָקֵמְנָה. ולפעמים הפילו ה"א הבנין מהמקור והצווי, כמו "נִצָּב לָרִיב יְיָ וְעֹמֵד לָדִין עַמִּים" (ישעיהו ג, יג) שהוא כמו לְהָרִיב, לְהָדִין. ובצווי כמו "שִׂים כֹּה" (בראשית לא, לז), "לִין פֹּה" (שופטים יט, ט). ובתוספת ה"א כמו "בִּינָה הֲגִיגִי" (תהלים ה, ב), לכן המלה מלעיל. ולרבים נמצאים לרוב בחסרון ה"א, כמו שִׂימוּ, שִׂיחוּ, שִׁירוּ, שִׁיתוּ, גִּילוּ, לִינוּ, כלם מלעיל. וכן לנקבה – "שִׁתִי לִבֵּךְ" (ירמיהו לא, כ), "לִינִי הַלַּיְלָה" (רות ג, יג). ונמצאה הה"א החסרה בעבר, והיא "בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים" (דניאל ט, ב), במקום הֲבִינוֹתִי. וכן לדיגים רבים "וְדִיגוּם" (ירמיהו טז, טז) – אמרו שהוא כמו וַהֲדִיגוּם, עיין בספר ההרכבה. אך דע כי לא יבא זה החסרון רק בפעלים שלא נמצא מהם צווי בבנין הקל כמו אלה שזכרתי. כי לא נוכל לומר שׂוּמוּ, שׂוּחוּ, שׁוּתוּ, גּוּלוּ, לוּנוּ. גם ברובם לא נמצא העתיד בקל לומר אָבוּן, אָשׁוּר, אָשׁוּת, אָשׂוּם, אָשׂוּשׂ, אָגוּל. גם שאר פעולות בנין הקל לא נמצאו בהם כי אם מזער, כמו "אֲשֶׁר שָׁר לַייָ" (תהלים ז, א), "כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים" (בראשית ד, כה), "בַּנְתָּה לְרֵעִי" (תהלים קלט, ב) ודומיהם מעטים. אבל הפעלים שנמצא בהם הקל וההִפְעִיל לרוב, כמו קָם, שָׁב, סָר, בָּא, שנמצא כמו הֵקִים, הֵשִׁיב, הֵבִיא, לא יבא הצווי בחסרון ה"א לעולם, כי לא נוכל לומר קִים, שִׁיב, סִיר, בִּיא ודומיהם. וזכור לך הכלל ותצפנהו כי טוב הוא, ולא קדמני בו אדם.

ו

העתיד גם יבא בו אותיות האית"ן בקמץ, כמו אָכִין, יָכִין וכולי. והיה ראוי להיות בצרי כמו מ"ם הבינוני, כאשר נתתי כללו בבנין פִּעֵל מהשלמים במאמר זה בעיקר השני בסימן ד. אכן בא בקמץ להבדילו מעתיד הקל שבנחי פ"א יו"ד שהם בצרי כמו אֵשֵׁב, יֵשֵׁב, וכולי, לכן נקדו זה האית"ן בקמץ כאית"ן הקל שבגזרה זו. אבל אותם בפ"א שרוקה כמו אָקוּם, יָקוּם, ואלו הם בפ"א חרוקה – אָקִים, יָקִים וכולי. או בצרי – יָקֵם, וכאשר יבא בהם וי"ו ההפוך ישוב הצרי לסגול כמו וַיָּקֶם, וַיָּשֶׁב, וזה לפי שהם בטעם מלעיל.

בנין הָפְעַל – כבר כתבתי בנחי פ"א יו"ד במאמר זה בעקר ו בסימן יא.

ז

בנין הִתְפַּעֵל – כבר כתבתי לעיל בבנין פִּעֵל בעקר זה בסימן ב שדינו לבא כפול בלמ"ד-הפעל במקום הדגש, כמו הִתְכּוֹנֵן, הִתְכּוֹנַנְתָּ וכולי. הבינוני – מִתְכּוֹנֵן. המקור והצווי – הִתְכּוֹנֵן, כמו העבר. העתיד – אֶתְכּוֹנֵן, יִתְכּוֹנֵן, תִּתְכּוֹנֵן וכולי.

העקר התשיעי

בביאור גזרת נחי למ"ד אל"ף כמו קרא

א

בנין הקל כלו באל"ף נחה וקמץ לפניה, חוץ בנסתרים ונסתרה שהאל"ף נעה, כמו קָרְאוּ, קָרְאָה. ובבינוני ובפעול נחה האל"ף ליחיד לבד. ובשאר הגופים נעה, כמו קוֹרֵא, קוֹרְאִים, קָרוּא, קְרוּאִים וכולי.

המקור – קְרֹא, ועם אותיות בכל"ם בִּקְרֹא, כִּקְרֹא, לִקְרֹא, מִקְרֹא. ובא לפעמים בתי"ו נוספת על דרך נחי למ"ד ה"א אשר אבאר בעקר שאחר זה, כמו "לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ" (שופטים ח, א), "לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל" (ירמיהו כט, י).

ב

וכן תתחלף זו הגזרה בהרבה מקומות עם נחי למ"ד ה"א, ואין לי להאריך.

הצווי – קְרָא האל"ף נחה, ובשאר הגופים נעה, כגון קִרְאוּ, קִרְאִי, קִרְאֶנָה. ובא בחסרון ה"א, כמו "קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם" (שמות ב, כ). ובא האל"ף נחה במלת "קְרֶאןָ לִי מָרָא" (רות א, כ).

ג

ואותיות אית"ן נקודות כמו בשלמים, ואל"ף נחה כאשר היא בסוף התיבה, כמו אֶקְרָא, יִקְרָא וכולי, אבל כשאחריה אות אז היא נעה כמו יִקְרְאוּ, תִּקְרְאוּ, תִּקְרְאִי, אבל ברבות היא נחה, כמו "תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה" (שמות א, י).

ד

וכל שאר הבנינים הולכים על זה הדרך, רק שבהם בא צירי על הרוב לפני האל"ף הנחה בעוברים הנמצא, ובמדבר בעדו. כמו נִקְרֵאת, נִקְרֵאתִי, מִלֵּאתָ, מִלֵּאתִי, הִמְצֵאת, הִמְצֵאתִי. וכבר כתבתי לך כי רבים מנחי פ"א אל"ף באים על משקל פָּעֵל בצרי, וכלם פעלים עומדים, כמו מָלֵא, שָׂנֵא, יָרֵא ודומיהם עיין שם.

העקר העשירי

בביאור נקודת גזרת נחי למ"ד ה"א, כמו גלה

א

בנין הקל – נחלקה הה"א לארבע אופנים. האופן הראשון, שתבא נחה בסוף, כמו גָּלָה. השני שהיא נעדרת, כמו גָּלוּ. השלישי שנהפכה לתי"ו רפויה, כמו גָּלְתָה. הרביעי כשאר הגופים נהפכה ליו"ד – גָּלִיתָ וכולי. ובכלם הפ"א נקודה כבשלמים. ודע כי בגופי הנסתרים והנסתרה, תהפך לפעמים הה"א ליו"ד נעה. כמו מן חסה – "צוּר חָסָיוּ בוֹ" (דברים לב, לז), "בְךָ חָסָיָה נַפְשִׁי" (תהלים נז, ב), על משקל פָּקָדוּ, פָּקָדָה.

ב

הבינוני ליחיד – הה"א נחה וסגול לפניה על הרוב, כמו גּוֹלֶה, להבדילו מנחי אל"ף שהוא בצירי, כמו קוֹרֵא, כאשר כתבתי בעקרו. ובהסמכו למלה זעירה או למלה מלעיל, גם הוא בצירי, ויהיה בטעם מלעיל, כמו "וַיְהִי בֹּנֵה עִיר" (בראשית ד, יז), "עֹשֵׂה פֶלֶא" (שמות טו, יא) ודומיהם רבים, ונמנים על פי המסורת. והיחידה היא בקמץ לפני הה"א, כמו "אֶסְתֵּר עֹשָׂה" (אסתר ב, יח). וברבים וברבות נעדרה הה"א, כמו גּוֹלִים, גּוֹלוֹת.

ג

הפעול – נהפך בו הה"א ליו"ד נעה בכל הגופים, ונקודתו כמו בשלמים. כמו גָּלוּי, גְּלוּיִם וכולי. המקור – הפ"א קמוצה והעי"ן בחולם בה"א נחה בסוף כשהוא זולת בכל"ם ומחובר לפני הפעלים, כמו "רָאוֹ רָאִינוּ" (בראשית כו, כח), "עָשֹׂה יַעֲשֶׂה לּוֹ" (משלי כג, ה). וכשאינו מחובר אל הפעלים הוא בשוא, כמו "רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי" (בראשית מח, יא), "עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (משלי כא, ג). וכן לאחר הפעלים – "הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ" (בראשית לא, כח). אבל עם בכל"ם תהפך הה"א לוי"ו נחה ובתוספת תי"ו בסוף, כמו בִּגְלוֹת, כִּגְלוֹת וכולי. גם זולת בכל"ם, כמו "גְּלוֹת הָאָרֶץ" (שופטים יח, ל) ודומיהם מעטים. ונמצא אחד מחובר אל הפעל עם התי"ו, כמו "הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ" (תהלים נ, כא), ואין לו דומה.

ד

הצווי ליחיד בשוא ונחה בו הה"א בסוף וצירי לפניה, כמו גְּלֵה. וברבים וביחידה נעדרת הה"א, כמו גְּלוּ, גְּלִי. וברבות נהפכת ליו"ד נחה וסגול לפניה, כמו "אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה" (ש"ב א, כד), או בלי יו"ד כמו "צְאֶינָה וּרְאֶינָה" (שה"ש ג, יא). אף על פי שצְאֶינָה שרשו יצא, בא על משקל רְאֶינָה, כדי לזווג המלות.

העתיד – תשים אותיות אית"ן על הצווי ותמצאהו, ונקודתו כבשלמים. והנה כל הכללים שזכרתי בבנין זה בהתהפכות הה"א ליו"ד או לתי"ו, וחסרונה מכל וכל הם כוללים כל ז' הבנינים, ונקודת הפ"א ואותיות הנוספות כמו מ"ם הבינוניים והפעולים, ואותיות בכל"ם ואית"ן של כל הבנינים נקודתם כמו בשלמים, לכן אין צריך לבאר כל אחד ואחד.

ה

ודע כי עי"ן פעל שבעבר לנסתר היחיד בכלם קמוצה. כמו גָּלָה, נִגְלָה, גִּלָּה, הִגְלָה, כן כלם. ובעתיד היא בסגול, כמו אֶגְלֶה, אִגָּלֶה, אֲגַלֶּה, אֲגֻלֶּה, אַגְלֶה וכולי. וכן בינוני ליחיד היא סגולה, וליחידה קמוצה. וכן בפעולים, חוץ מפעול בבנין הקל, כמו שכתבתי לעיל בסימן ג. והמקורים כלם עם בכל"ם בתי"ו בסוף וחולם לפניה. והצווים כלם בצירי, כמו גְּלֵה, הִגָּלֵה, גַּלֵּה, הַגְלֵה וכולי. ועוד ראוי שתדע, כי רוב העתידים שבגזרה זו יבאו לפעמים בחסרון ה"א השורש. כמו בקל – אִגֶּל, יִגֶּל, תִּגֶּל, נִגֶּל, בחירק ובסגול ומלעיל. ונמצאים באותיות אית"ן בצרי, כמו "אַל תֵּפֶן" (במדבר טז, טו), "וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע" (בראשית כא, יד). בנִפְעַל – אִגָּל, יִגָּל, תִּגָּל, נִגָּל, בחירק ובקמץ. בפִּעֵל – אֲגַל, יְגַל, תְּגַל, נְגַל, בשו"א ובפתח. בבנין פֻּעַל והָפְעַל לא נמצאו בחסרון ה"א. ובהִפְעִיל – אֶגֶל, יֶגֶל, תֶּגֶל, נֶגֶל, בשש נקודות. בהִתְפַּעֵל – אֶתְגַּל, יִתְגַּל, תִּתְגַּל, נִתְגַּל.

ו

ודע כי על הרוב לא יבא זה החסרון רק עם וי"ו ההפוך, כמו בקל – "וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים" (בראשית ב, כב); בנִפְעַל – "וַיִּקָּר אֱלֹהִים" (במדבר כג, ד); בפִּעֵל – "וַיְצַו יְיָ אֱלֹהִים" (בראשית ב, טז); בהִפְעִיל – "וַיֶּפֶן זָנָב אֶל זָנָב" (שופטים טו, ד); בהִתְפַּעֵל – "וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" (בראשית ט, כא). וסימנך: "הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה" (איוב ד, ב) – עם ה"א, וכתיב אחריו: "תָּבוֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא" (שם פסוק ה) בחסרון ה"א. ומעטים נמצאים בלי וי"ו ההפוך, כמו "אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם" (במדבר טז, טו), "וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל" (משלי כה, ט), "יַעַשׂ יְיָ עִמָּכֶם" (רות א, ח) ודומיהם.

ז

הצווי ליחיד בא לפעמים בחסרון ה"א. כמו בפִּעֵל – "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כח, ב), "גַּל מֵעָלַי" (תהלים קיט, כב); בהִפְעִיל – "הֶרֶף מִמֶּנִּי" (דברים ט, יד), "הֶרֶב כַּבְּסֵנִי" (תהלים נא, ד); "שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל" (ש"ב יג, ה). אבל בקל ובנִפְעַל לא יבא הצווי בחסרון ה"א לעולם.

ח

ודע כי ארבע שרשים הם שלמ"דיהם ה"א ולא תנוח לעולם. וסימנך תגנ"ך, פירוש: תמהּ, גבהּ, נגהּ, כמהּ. ולכן הם נקודים קמץ ופתח כמו השלמים, לא כנחי הה"א שהם לעולם בשני קמצין, ולכן הפתוחים הם במפיק להורות על שלמותם, ותאמר מן גבה – "וַיִּגְבַּהּ יְיָ צְבָאוֹת" (ישעיהו ה, טז), "יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן" (ישעיהו ג, טז). ומן כמה – "כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי" (תהלים סג, ב); תוכל לומר כָּמַהְתָּ, כָּמַהְתִּי אף על פי שלא נמצא. ומן נגה – "וְלֹא יִגַּהּ שְׁבִיב אִשּׁוֹ" (איוב יח, ה). ומן תמה – "הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ" (תהלים מח, ו), "אַל תִּתְמַהּ עַל הַחֵפֶץ" (קהלת ה, ז) – במפיק. אבל "וַיִּתְמַהְמָהּ" (בראשית יט, טז) וכן "הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ" (ישעיהו כט, ט) שרשים מהמה מן המרובעים, לכן לא נכללו עם הארבעה הנזכרים. ויש מחלוקת על "וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם" (בראשית מז, יג) אם שרשו לאה, או להה וממנו נאמר "כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה" (משלי כו, יח), ולא עלי הריב הזה, כי אין לי עסק בנסתרות.

העקר האחד עשר

בביאור נקודת בנין הקל והנִפְעַל מגזרת הכפולים

א

והם אשר שתי אותיות האחרונות דומות בהם, כמו סבב, שלל, גזז ודומיהם. ושאר מיני הכפל כבר דברתי בם במאמר הראשון בעקר השלישי בסימן ששי.

ועתה דע כי יש כפולים אשר יבאו לפעמים כשלמים, כמו סָבַב, שָׁלַל, גָּזַז, סָבַבְתָּ, שָׁלַלְתָּ, גָּזַזְתָּ ודומיהם, ואין צריך לבארם. אכן על הרוב יבאו בחסרון אות אחת מהכפולים, והאחרת היא דגושה להורות עליה, כמו סַבּוֹתָ, סַבּוֹתִי. וצריכים אנחנו לומר כי החסרה היא עי"ן-הפעל והדגושה היא למ"ד-הפעל, כי אם היה להפך לא היה כח בדגש להורות עליה. כי תמיד דגש מורה על מה שחסר לפניו לא על מה שאחריו, והבן וזכור זה כי הוא כלל גדול בדקדוק.

ב

העבר – סַב – הפ"א פתוחה להבדילו מנחי העי"ן אשר היא בהם קמוצה, ועוד בעבור הדגש הבא אחריו בשאר הגופים, כמו סַבּוֹתָ, סַבּוֹתִי וכולי. כי אם היה הסמ"ך קמוצה לא היה יכול הדגש לבא, כי לא יבא דגש אחר קמץ.

ג

וכן הבינוני בפתח בעבור זה, כמו סַב, סַבִּים וכולי. ואפילו אותם שהם קמוצים על פי המסורה, כמו "תָּם וְיָשָׁר" (איוב א, א), נאמר ממנו "יִהְיוּ תַמִּים" (שמות כו, כד). אבל "צַדִּיק תָּמִים" (בראשית ו, ט) שהוא בקמץ הוא לשון יחיד, נאמר הרבים מהם תְּמִימִים, על משקל חָסִיד – חֲסִידִים. והנה אין הפרש בין העבר ובין הבינוני ליחיד כי אם לפי הענין. כמו "אִם תַּם הַכֶּסֶף" (בראשית מז, יח) – הוא עבר; "נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב" (תהלים כד, ד) – הוא בינוני תואר. אבל בנקבה יש הפרש; כי העבר מלעיל, כמו "הַמִּשְׂגָּב וָחָתָּה" (ירמיהו מח, א), והבינוני מלרע, כמו "וְלָשׁוֹן רַכָּה" (משלי כה, טו).

הפעול לא יבא כי אם בשלמות, כמו "וְאַתְּ שָׁדוּד מַה תַּעֲשִׂי" (ירמיהו ד, ל), "וְשַׁלַּח רְצוּצִים" (ישעיהו נח, ו) וכולי.

המקור והצווי יבא בחולם, כדי להבדילם מנחי העי"ן שהם בשורק. המקור – "רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה" (דברים ב, ג); הצווי – "סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי" (שה"ש ב, יז), "סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ" (תהלים מח, יג), "סֹבִּי עִיר" (ישעיהו כג, טז) – מלעיל, וזה יתבאר לך יותר בפרק שירה.

העתיד – אותיות אית"ן בקמץ כמו בנחי העי"ן, אבל ההפרש שביניהם שבאלו הפ"א בחולם על רוב – "וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן" (שמות לג, יט), וכן לרבים – "וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ" (רות ב, טז), "יָרֹנּוּ יֹשְׁבֵי סֶלַע" (ישעיהו מב, יא), וכן יָסֹבּוּ, תָּסֹבּוּ, תָּסֹבִּי, "וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם" (בראשית לז, ז), "וּפָרָשָׁיו לֹא יְדֻקֶּנּוּ" (ישעיהו כח, כח). ונחי העי"ן בשורק על הרוב כמו שכתבתי שם. ויש אומרים שיבא האית"ן בדגש כמו יִתּוֹם וכולי, ואדבר בם בבנין נִפְעַל הבא אחר זה.

ד

בנין נִפְעַל – העבר בשלש גופי הנסתרים בנו"ן קמוצה. ופ"א-הפעל נקודה באחד משלשה פנים, כמו שיבא גם כן בנין הקל מהשלמים פָּעַל, פָּעֵל, פָּעוֹל, כמו שבארתי שם. הפתוחים, כמו "וְנָקַל" (מ"ב ג, יח), "וְנָסַב הַגְּבוּל" (במדבר לד, ה), "וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמַס" (שמות טז, כא עי"ש) – והיה ראוי בשני קמצין בעבור ההפסק, אלא שהוא פתח דספרא, ודין פתח דספרא יתבאר בספר מסורת המסורת במאמר העשירי בעזרת האל. ושאר הגופים דגושים, כמו "נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת" (בראשית יט, ד), נְסַבּוֹתֶם, נְסַבּוֹנוּ וכולי. והצרויים, כמו "נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי" (תהלים כב, טו), "נָסֵבָּה אֵלָי" (יחזקאל כו, ב). והחולמים לא נמצאים רק הרבים, כמו "וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם" (ישעיהו לד, ד), "נָגֹזּוּ וְעָבָר" (נחום א, יב), ונוכל לומר היחיד נָגוֹל, נָגוֹז, על משקל נָמוֹך הנמצא בדברי רבותינו ז"ל – שרשו מכך מן "וַיָּמֹכּוּ בַּעֲוֹנָם" (תהלים קו, מג). וכל שלשה המשקלים יבאו בשאר גופי העבר על דרך אחד – נְסַבּוֹתָ, נְקַלּוֹתָ, נְגַלּוֹתָ – כלם דגושים הלמ"ד להורות על הכפל. ונמצאים מעטים מוקלים, כמו "וְנָבְקָה רוּחַ מִצְרַיִם" (ישעיהו יט, ג), "וְרָחֲבָה וְנָסְבָה" (יחזקאל מא, ז), "נָקְטָה נַפְשִׁי בְּחַיָּי" (איוב י, א) – הראוי: נָבַקָּה, נָסַבָּה, נָקַטָּה.

ה

הבינוני ליחיד בקמץ, כמו "עִם נָבָר תִּתָּבָר" (ש"ב כב, כז); ובצירי, כמו "וְלֵב נָמֵס" (נחום ב, יא), "נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי" (ישעיהו מט, ו). ושאר הגופים משני המשקלים בדגש, כמו "אֲנַחְנוּ נְמַקִּים" (יחזקאל לג, י), וכן ראוי לומר נְמַסִּים בדגש וכולי.

המקור יבא בחולם על על דרך נחי העי"ן – "הִבּוֹק תִּבּוֹק" (ישעיהו כד, ג), או בצירי כמו "הִמֵּס יִמָּס" (ש"ב יז, י). וכן הצווי בחולם על משקל המקור, גם יוכל לבא בפתח כמו שיבא גם כן העתיד כאשר אבאר, כי משפט הצווי ללכת אחר האית"ן כאשר כתבתי פעם ופעמים. ושאר גופי הצווי הם דגושי העי"ן – הִבּוֹקּוּ, הִבּוֹקִּי, או הֵמַסּוּ, הֵמַסִּי.

העתיד גם הוא על דרך נחי העי"ן – "אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף" (ישעיהו מב, יד), "וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו" (יחזקאל מז, יב), "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י, ג). והנה גדולה המחלוקת על אלו הדגשים, כי יש אומרים שהם מן הקל בהוכחת "וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן" (דברים ט, כא), שהוא ודאי מן הקל בראיית "אֹתוֹ", ויש אומרים כי הם מהנִפְעַל בראיית דגש המורה על נו"ן הנִפְעַל. ואומר אני שיש מהם מהקל ויש מהם מהנִפְעַל ולפי הענין והכונה תכירם, ואין לי להאריך. אכן הדין האמיתי שהאית"ן מבנין זה ראוי לבא תמיד בפתח, כמו "אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר" (הושע ב, א), "יִדַּל כְּבוֹד יַעֲקֹב" (ישעיהו יז, ד). וכשעי"ן-הפעל בנקוד אז היא דגושה, כמו "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ" (תהלים קד, לה), "וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים" (זכריה יד, ב). וכשפ"א-הפעל גרונית האית"ן בצירי, כמו "אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת" (דברים א, כא), "וְאַל אֵחַתָּה אָנִי" (ירמיהו יז, יח). ולפעמים זולת אות גרונית, כמו "וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ" (בראשית טז, ה), "וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב" (בראשית לב, כה). ונמצאים מוקלים, כמו "בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן" (שמות טו, טז), "וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי" (דברים לד, ח) – הראוי יִדַּמּוּ, יִתַּמּוּ. ויש אומרים שהם מהקל מן "וַיִּדֹּם", "וַתִּתֹּם", כמו שכתבתי לעיל.

העקר השנים עשר

בביאור חמשה הבנינים האחרונים מגזרת הכפולים

א

בנין פִּעֵל – זה הבנין בא על הרוב על דרך השלמים – קִלֵּל, קִלַּלְתָּ וכולי, ואין צורך לבארו. אבל יבא לפעמים על דרך בנין פִּעֵל מנחי העי"ן, שכפול בו למ"ד-הפעל במקום הדגש, רק שאלו פתוחים, כמו "וְרוֹמַם תַּחַת לְשׁוֹנִי" (תהלים סו, יז), "אֲשֶׁר עוֹלַל לִי" (איכה א, יב), ונחי העי"ן צרויים כמו שכתבתי. ונאמר מן רמם – "רוֹמְמוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ" (תהלים צט, ט), אֲרוֹמֵם, יְרוֹמֵם וכולי, וכן מן כון – כּוֹנֵן, כּוֹנְנוּ. והטעם, לפי שדומות בו שני האותיות האחרונות, לכך היה קשה בעיניהם להדגיש האחת מהכפולים, כי ידמה שהיה שם שלשה אותיות דומות זו אחר זו, כי הדגש מורה על אות כפל כמו שכתבתי, ולכן הפילו לפעמים הדגש ושמו תחתיו וי"ו נחה. ועל כן יפול הספק בקצת מהפעלים האלה אם הם מנחי העי"ן או מהכפולים.

ב

אבל הבינוני והפעול לא יבאו כי אם בשלמות, כמו מְסַבֵּב, מְחַלֵּל. ולכן כל אשר תמצא על משקל מְפוֹעֵל בצירי, או מְפוֹעָל בקמץ – כמו "מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת" (ישעיהו נח, יב), "מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ" (דברים יח, י), "וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ" (ישעיהו נג, ה), "וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה" (נחמיה ט, ה) – הם מנחי העי"ן ולא מהכפולים. כן דעת רא"ע בספר צחות. אך קשה לי על "וּמְחוֹנֵן עֲנָוִים" (משלי יד, כא), שהוא ודאי מהכפולים שרשו חנן. ורבי דוד קמחי הביא קצת מהם בנחי העי"ן ובכפולים עיין בשרשו.

וההִתְפַּעֵל בא על הרוב בשלמות, כמו הִתְפַּלֵּל, הִתְחַנֵּן ודומיהם. ולפעמים באים על דרך נחי העי"ן, כמו מן מדד – "וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד" (מ"א יז, כא), ומן גלל – "מִתְגֹּלֵל בַּדָּם" (ש"ב כ, יב) ודומיהם.

ג

בנין הִפְעִיל – העבר בא על שני פנים ובשניהם הה"א בצירי. האחד אף הפ"א בצירי, כמו "וְהֵסֵב לֵב מֶלֶךְ אַשּׁוּר" (עזרא ו, כב), "הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם" (במדבר יז, יב), "הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע" (משלי כא, כט). והשני יבא הפ"א בפתח, כמו "הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד" (רות א, כ), "הֵקַל אַרְצָה זְבֻלוּן" (ישעיהו ח, כג). וכן הנסתרים והנסתרות יבאו על שני משקלים הללו. בצירי, כמו "הֵסַבּוּ אֵלַי אֶת אֲרוֹן" (ש"א ה, י), "וְהַמַּשְׂאֵת הֵחֵלָּה" (שופטים כ, מ). ובפתח, כמו הֵמַקּוּ, הֵמַקָּה. אבל שאר גופי העבר יבאו כלם על דרך נחי העי"ן, רק שאלו הם דגושים – כמו "הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם" (מ"א יח, לז), "וַהֲזִכּוֹתִי בְּבֹר כַּפָּי" (איוב ט, ל) – ונחי העי"ן רפויים, כמו וַהֲשִׁיבֹותָ, הֲשִׁיבוֹתִי וכולי. ואם פ"א-הפעל גרונית תנקד הה"א בפתח, כמו "הַחִלֹּתִי לִשְׁאָל לוֹ" (ש"א כב, טו).

ד

הבינוני גם הוא בצירי כמו בנחי העי"ן, אבל אותם הפ"א בחירק – כמו מֵקִים, מֵשִׁיב – ובאלו הם בצירי – "מֵסֵב אֶת כְּלֵי הַמִּלְחָמָה" (ירמיהו כא, ד), "מֵחֵל לְהָרַע" (ירמיהו כה, כט). והשאר בדגש, כמו מְסִיבִּים, מְסִיבָּה, ונחי העי"ן ברפי, כמו מְשִׁיבִים, מְשִׁיבָה.

הפעול במ"ם שרוקה או בקבוץ כדרכו תמיד, כמו מוּסַב, והשאר בדגש, כמו מוּסַבִּים, מוּסַבָּה, מוּסַבּוֹת, יש מלאים ויש חסרים על פי המסורת. ונחי העי"ן רפויים – מוּשָׁבִים, מוּשָׁבָה, מוּשָׁבוֹת.

ה

המקור בה"א קמוצה וצרי אחריה, כמו "הָמֵק בְּשָׂרוֹ" (זכריה יד, יב). ובא בצירי אפילו עם בכל"ם, כמו לְהָחֵל, לְהָדֵק. אבל "כִּתַּת לְהֵדַק" (דה"ב לד, ז) בפתח במקום צרי בפ"א-הפעל. מה שאין כן בנחי העי"ן שהם בחירק, כמו לְהָקִים, לְהָשִׁיב.

ו

וכן הצווי בצרי, כמו "הָחֵל רָשׁ" (דברים ב, כד). ושאר הגופים דגושים, כמו הָסֵבּוּ, "הָסֵבִּי עֵינַיִךְ" (שה"ש ו, ה), כלם מלעיל, כי זולת זה לא היה יכול הדגש לבא. ולרבות הֲסִיבֶּנָה.

ז

העתיד – אותיות אית"ן בא בקמץ כמו בנחי עי"ן, ונבדלים מהם, שאלו הפ"א בצרי – כמו "אָחֵל גַּדֶּלְךָ" (יהושע ג, ז), "יָקֵל אֶת יָדוֹ" (ש"א ו, ה) – ואותם הם בחירק, כמו אָקִים, יָקִים. וכאשר יבאו עם וי"ו ההפוך ישוב הצרי לסגול בעבור שישב הטעם לעיל, כמו "וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן" (בראשית כט, י), "וַיָּדֶק לְעָפָר" (מ"ב כג, ו), ובזה הם דומים לנחי העי"ן כמו שכתבתי שם.

ונמצא משקל שהאית"ן בפתח ודגש אחריו, כמו "וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם" (שמות יג, יח), "כִּי תַתֵּם דְּרָכֶיךָ" (איוב כב, ג). ונמצא "וַיַּסֵּבּוּ פְּנֵיהֶם" (שופטים יח, כג), "וַיַּסֵּבּוּ אֶת אֲרוֹן" (ש"א ה, ח) – הסמ"ך והבי"ת דגושים שלא כדין, כי אין דין לבא שני דגושים להבלעת אות אחת, והראוי וַיָסֵבּוּ. והנקבות הרבות הם בשוא, כמו "וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע" (בראשית מא, נד).

ח

בנין הָפְעַל – העבר הה"א בשורק – הוּסַב כמו שכתבתי לעיל בנחי העי"ן, ושאר הם דגושי העי"ן, כמו הוּסַבּוֹתָ, הוּסַבּוֹתִי וכולי. ונחי העי"ן רפויים, כמו הוּשַׁבְתָּ, "וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם" (ישעיהו ה, ח).

העתיד יבא בשני פנים, האחד על הרוב אותיות אית"ן בשורק ורפי אחריו, כמו "לֶחֶם יוּדָק" (ישעיהו כח, כח), "עַל כַּמֹּן יוּסָּב" (ישעיהו כח, כז). אבל "מִבְצָרֶיךָ יוּשַּׁד" (הושע י, יד), "כַּהֲתִמְךָ שׁוֹדֵד תּוּשַּׁד" (ישעיהו לג, א), הם דגשים עם הנח שלא כדין. ובאופן השני הם בשלש נקודות ובדגש, כמו "יֻכַּת שָׁעַר" (ישעיהו כד, יב), "מִבֹּקֶר לָעֶרֶב יֻכַּתּוּ" (איוב ד, כ).

בנין הִתְפַּעֵל כבר כללתיהו בבנין פִּעֵל, ואין צריך לשְנותו.

העקר השלש עשרה

בביאור קצת הכללים מהגזרות המורכבות

א

הנה כבר כתבתי בתחלת המאמר הראשון כי עקרי הגזרות הם ששה, והם אשר בארתי עד הנה. ועתה אבאר שאר הגזרות המורכבות מהששה הנזכרים. ואין צריך להאריך בהן, כי כל אחת הולכת על דרך שני הגזרות אשר היא מורכבת מהנה. והמשל משרש נטה, שהוא מורכבת מחסרי הפ"א ומנחי הלמ"ד; הנה הנו"ן הולכת על דרך נו"ן של נגש, והה"א הולכת על דרך ה"א של גלה. רוצה לומר, בכל מקום שתחסר נו"ן של נגש או תנוח ה"א של גלה, תחסר ותנוח נו"ן וה"א של נטה. חוץ מהצווי, שתאמר מן נגשׁ – גַּשׁ, גְשׁוּ בחסרון נו"ן; ולא תוכל לומר מן נטה – טַה, טוּ, אלא נְטֵה, נְטוּ. וכן מן גלה תאמר הצווי בבנין פִּעֵל גַּל, צַו בחסרון ה"א, ולא נוכל לומר מן נטה נַט. וכן מן נשא, בכל מקום שתנוח אל"ף של קרא תנוח אל"ף של נשא, חוץ במקור תנוע האל"ף בשוא – שְׂאֵת, בִּשְׂאֵת וכולי.

ב

וגזרת נחי קצוות הם של שלש מינים. האחד שפ"א-הפעל אל"ף ולמ"ד-הפעל ה"א, כמו אבה, אפה. האל"ף הולכת על דרך נחי פ"א אל"ף, והה"א על דרך נחי למ"ד ה"א. והשני שפ"א-הפעל יו"ד ולמ"ד-הפעל אל"ף, כמו יָצָא, יָצָאת וכולי. והוא בצרי לגזרת פָּעֵל, כמו יָרֵא. והשלישית שפ"א-הפעל יו"ד ולמ"ד-הפעל ה"א כמו יָרָה, יָרִיתָ וכולי, היו"ד הולכת על דרך נחי פ"א יו"ד – יָשָׁב, והה"א הולכת על דרך נחי למ"ד ה"א – גָּלָה, גָּלִיתָ. חוץ מהמקור והצווי שהם באים בשלמות פ"א-הפעל. המקור – כמו יָרֹא או יְרֹא, ועם בכל"ם – בִּירוֹא, כִּירוֹא, "לֵרֹא מִפְּנֵי דָוִד" (ש"א יח, כט). והצווי כמו "יְרָא אֶת יְיָ" (משלי ג, ז), "יְראוּ אֶת יְיָ קְדֹשָׁיו" (תהלים לד, י) נחה האל"ף, כי שורק הוי"ו שייך ברי"ש. והאל"ף נחה להבדילו מלשון ראייה, משום שנאמר "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, כ); ומן ירה – "אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה" (שמות יט, יג), ועם בכל"ם – "לִירוֹת בְּמוֹ אֹפֶל" (תהלים יא, ב).

ג

והכלל, כי כל מיני המורכבים לא יבאו לעולם בחסרון הפ"א לא במקור ולא בצווי, חוץ משרש יצא ונשא, שבאים בחסרון הפ"א. כמו מן יצא – צֵאת, בְּצֵאת, כְּצֵאת וכולי; ומן נשא – שֵׂאת, בְּשֵׂאת, כְּשֵׂאת וכו', שָׂא, שְׂאוּ וכולי. והעתידים מן ירא – אִירָא, יִירָא ביו"ד נחה, ומן ירה – אִירֶה, יִירֶה וכולי. ובחסרון הה"א – אִיר, יִיר וכולי, על משקל "וַיִּיף בְּגָדְלוֹ" (יחזקאל לא, ז עי"ש).

ד

וגזרת חסרי הקצוות לא נמצא כי אם בשרש נתן. אשר בעוברים תחסר הנו"ן האחרונה, כמו נָתַתָּ, נָתַתִּי, ובצווי ובעתיד תחסר הנו"ן הראשונה, כמו תֵּן, אֶתֵּן, יִתֵּן וכולי. ובמקור יחסרו לפעמים שתי הקצוות – "אָחֵל תֵּת" (דברים ב, כה), "בְּתֵת יְיָ" (במדבר ה, כא), הראוי בְּתֶנֶת על משקל "בְּגֶשֶׁת" (במדבר ח, יט). וכן נמצא העבר בחסרון שתי הקצוות במלת "וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף" (ש"ב כב, מא).

ה

וגזרת המרובעים, רוצה לומר של ארבע אותיות, כמו "וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק" (ישעיהו יא, ח), הוא מורכב מנחי הלמ"ד ומהכפולים, ונפלה ה"א למ"ד-הפעל ונכפלה בו הפ"א והעי"ן, כי שרשו שעה. וכן "תּוֹרָתְךָ שִׁעֲשָׁעְתִּי" (תהלים קיט, ע) – שניהם מבנין פִּעֵל. ובבנין פֻּעַל – "וְעַל בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ" (ישעיהו סו, יב). ובהִתְפַּעֵל – "בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע" (תהלים קיט, טז). ונמצאים שני שרשים של ארבע אותיות נבדלות, רוצה לומר שלא נכפלה בהם אות אחת מהאותיות. והם כרבל, וכרסם, כמו "יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר" (תהלים פ, יד), "וְדָוִיד מְכֻרְבָּל" (דה"א טו, כז), ומה שנמצא "רֻטֲפַשׁ" (איוב לג, כה), ו"פַּרְשֵׁז" (איוב כו, ט), אמרו רבותינו זכרונם לברכה שהם מלות מורכבות. פירש רֻטֲפַשׁ – רטוב ופש. פַּרְשֵׁז – פירש שדי זיו.

ו

גם נמצאו הרבה מגזרת הכפולים באים על משקל זה, וכפל בהם פ"א-הפעל אחר עי"ן-הפעל. כמו מן גלל – "וְגִלְגַּלְתִּיךָ מִן הַסְּלָעִים" (ירמיהו נא, כה). ומן קלל – "וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל" (קהלת י, י). ומן סלל – "סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ" (משלי ד, ח). וכלם לא נמצאו רק בבנין פִּעֵל. וכן מנחי העי"ן – "הִנֵּה יְיָ מְטַלְטֶלְךָ טַלְטֵלָה גָּבֶר" (ישעיהו כב, יז) – שרשו טול, מן "וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים" (יונה א, ה). וכן מה שקוראים המדקדקים מרובע שהם בכפל למ"ד-הפעל, כמו מן שוב – מְשׁוֹבֵב, ומן קום – מְקוֹמֵם. וכבר הוכחתי כי הם מבנין פִּעֵל, ואין להאריך כאן.

ז

ופעל של חמש אותיות לא נמצא כי אם אחד, והוא חמרמר, כמו "פָּנַי חֳמַרְמְרוּ מִנִּי בֶכִי" (איוב טז, טז), ובהפסק – "מֵעַי חֳמַרְמָרוּ" (איכה א, כ), ונכפלה בו העי"ן והלמ"ד אחר שלש אותיות השרשיות, כי שרשו חמר. אבל "לִבִּי סְחַרְחַר" (תהלים לח, יא), "הֲפַכְפַּךְ דֶּרֶךְ" (משלי כא, ח), הם שמות התוארים, כמו "יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם" (ויקרא יג, מט).

ח

ונמצא פעל אחד מנחי למ"ד ה"א של חמש אותיות, והוא "יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם" (תהלים מה, ג), שרשו יפה, וכפול בו הפ"א והעי"ן והוא מבנין הקל. אבל חמרמר הוא מבנין פֻּעַל, אבל נוכל גם כן לבנות ממנו אביו הפִּעֵל, ולומר חִמַּרְמַר, חִמַּרְמַרְתָּ, חִמַּרְמַרְתִּי. כי כן אמרו המדקדקים כי כל שרש נמצא ממנו האב נוכל לבנות ממנו התולדה וכן להפך. כמו "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם" (בראשית יח, ד), "יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע" (ויקרא יא, לח), שניהם מבנין הָפְעַל, נוכל לבנות מהם את אביהם ההִפְעִיל ולומר הִלְקִיחַ, הִנְתִּין.

ט

וכן בעבור מלה אחת שנמצאת תוכל לבנות עליה כל הבנין. והמשל מן "הִשְׂמַחְתָּ כָּל אוֹיְבָיו" (תהלים פט, מג), נוכל לבנות ממנו גם הבינוני – מַשְׂמִיחַ, והפעול – מֻשְׂמַח, והמקור והצווי – הַשְׁמֵחַ, והאית"ן – אַשְׂמִיחַ. ישמיח יי אלהינו אותנו על ידי עבדו משיח.