ספר הבחור/מאמר ב/עיקר א

ספר הבחור · מאמר ב · עיקר א · >>

המאמר השני

בביאור ההבדלים אשר בין כל בנין ובנין מצד הנקודות והאותיות הנוספות לכל אחד ואחד, אשר הם סימנים להכיר איש מרעהו בין שלמים בין שאינן שלמים. ואף הוא של שלש עשרה עקרים.

העקר הראשון

בביאור נקודות בנין הקל והנִפְעַל מהשלמים וסימנם

א

בנין הקל נקרא כן בעבור שאין לסימנו אות נוספת על שלש אותיות השרשיות, וגם אין בו דגש.

העבר כולו הפ"א קמוצה, חוץ מהנמצאים והנמצאות, שבהם נהפך הקמץ לשוא בעבור המ"ם והנו"ן שבסופן וטעמו מלרע, כמו פְּקַדְתֶּם, פְּקַדְתֶּן. וכן דין כל מלה שראשה קמץ שתתרבה בתנועתה והיא מלרע, ישוב הקמץ לשוא. והנה העי"ן פתוחה בכלן, חוץ מבנסתרים ובנסתרת שהיא בשוא-נע, כמו פָּקְדוּ, פָּקְדָה. והטעם, לפי שאם היתה פתוחה צריך להיות אחריה שוא-נח או דגש כדין אחר כל תנועה קטנה, וכאן לא שייך שוא-נח, כי לרבים צריך להיות אחריה וי"ו בשורק ולנסתרת ה"א וקמץ לפניה. גם הדגש לא שייך בהן לומר פָּקַדּוּ, פָּקַדָּה, כי הבנין נקרא קַל, רוצה לומר בלא דגש.

ב

ודע כי נמצא הנסתר ליחיד בשלש אופנים – פָּעַל, פָּעֵל, פָּעוֹל. ובפסוק אחד נמצאו שלשתם – "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן, וּכְבוֹד יְיָ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (שמות מ, לה). אבל בשאר גופי העבר יבאו הצרויים על משקל הפתוחים. והמשל, כאשר תאמר מן שָׁמַר – שָׁמַרְתָּ, שָׁמַרְתִּי וכולי, תאמר מן חָפֵץ – חָפַצְתָּ, חָפַצְתִּי וכולי. חוץ מהנסתרים והנסתרה – כשיבאו בהפסק ישובו לקדמותן לצירי, כמו חָפֵצוּ, חָפֵצָה. אבל אותם שלמ"דיהם אל"ף הם בצירי בכל גופי העבר, כמו שאזכרם אחר כך. ומשקל פָּעוֹל הוא בחולם בכל גופי העבר, חוץ מנסתרים והנסתרה שהם בשוא, כמו יָכְלוּ יָכְלָה. ובהפסק ישבו לקדמותן לחולם, כמו "לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ" (שמות ח, יד).

ג

ודע כי משקל פָּעֵל ופָעוֹל על הרוב לא יבאו רק מפעלים עומדים. כמו זָקֵן, מָלֵא, חָדֵלּוּ, קָמֵלוּ. ומן מָלֵא נמצאים עומדים ויוצאים. וכן כל פעלים מנחי למ"ד אל"ף שהם עומדים הם על משקל פָּעֵל, כמו טָמֵא, יָרֵא. ושרש יצא יוצא מן הכלל, שהוא בקמץ. ומעטים נמצאים מהשלמים מפעלים יוצאים, כמו חָפֵץ, אָהֵב. אבל על משקל פָּעוֹל תמיד מפעלים עומדים, כמו יָכֹל, יָגוֹר, "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים" (בראשית לב, יא), לכן אין להם בינוני ופעול, כמו שכתבתי במאמר הראשון בעקר החמישי בסימן ד. אבל יבא שם התואר במקום שניהם במשקל העבר, כמו "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (בראשית כד, א) – הוא תואר, "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו" (בראשית כז, א) – הוא עבר. "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה" (שמות מ, לה) הוא עבר, ולא נמצא ממנו תואר בפסוק, אבל רבותינו ז"ל שמשו בו לתואר באמרם אֵינוֹ יָכוֹל, אֵינָם יְכוֹלִים. ושאר כל פעולות הבנין הולכים על דרך אחד, ואין הפרש בין שלשה המשקלים.

ד

הבינוני – הפ"א בחולם בכל שלשה גופים, והעי"ן בצירי ביחיד לבד כמו פּוֹקֵד. אבל בשאר הגופים נהפך לשוא כדרכו, כמו פּוֹקְדִים, פּוֹקְדָה, פּוֹקְדוֹת. ודע כי הנקבה תבא על הרוב בתי"ו בסוף ושני סגולים לפניה, כמו פּוֹקֶדֶת, ועל המעט בה"א, כמו "הֹלְכָה הִיא" (ירמיהו ג, ו), "הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל" (שופטים ד, ד). ועוד אדבר בזה במאמר שלישי בעקר חמישי בסימן ב.

ה

הפָּעוּל – הפ"א בקמץ ביחיד, כמו פָּקוּד, ובשאר הגופים נהפך לשוא כדינו שכתבתי לעיל בעבר. ובכולם העי"ן בשורק, כמו פְּקוּדִים, פְּקוּדָה, פְּקוּדוֹת.

המקור – הפ"א בקמץ, כמו פָּקוֹד, וזה כשיסמכו לעבר או לעתיד, כמו "שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן" (דברים יא, כב), "הָלֹךְ הָלַכְתָּ" (בראשית לא, ל). וכן כשיבא במקום צווי, כאשר כתבתי במאמר הראשון עקר ששי עיין שם. ובאותיות בכל"ם נהפך הקמץ לשוא. ולפעמים גם כן זולת בכל"ם, כמו "עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים" (דברים ז, כ), וכן "עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד" (קהלת ג, ד). והעי"ן בחולם. ואותיות בכל"ם בחירק והאות שאחר בכל"ם רפויה, כמו בִּפְקוֹד, לִפְקוֹד. ואחר המ"ם דגש, כמו מִפְּקוֹד, וזה לחסרון נו"ן מִן, כאשר יתבאר לך בפרק שירה שיר ה'.

ו

הצווי ליחיד – הפ"א שואית והעי"ן בחולם על דרך המקור עם בכל"ם, וברבים וביחידים הפ"א בחירק, וזה לפי שהעי"ן שואית, כאשר יתבאר במאמר השלישי בעקר י בסימן ב. וכן כשיבא היחיד בתוספת ה"א בסוף אז הפ"א בחיריק, כמו "שִׁכְבָה עִמִּי" (בראשית לט, יב), "שִׁלְחָה הַנַּעַר" (בראשית מג, ח). וזה כשהעי"ן בפתח, כמו שְׁלַח, שְׁכַב. וכשהעי"ן בחולם הפ"א בקמץ-חטף, כמו מן זָכוֹר תאמר "זָכְרָה לִּי" (נחמיה ה, יט). ויש היוצאים מהכלל, ואין לי בהם עסק פה.

ז

העתיד – כבר ידעת כי סימנו אית"ן בראש, ונקודות העתיד כנקודות הצווי. וכלל זה תקח בידך, בכל הבנינים מכל הגזרות תוסיף אותיות אית"ן על הצווי ותמצא העתיד. ובזה הבנין תמיד האית"ן בחירק, חוץ מהאל"ף שהיא בסגול, כמו אֶפְקוֹד, לפי שהיא גרונית.

ח

ודע כי גופי המדבר בעדו ליחיד ולרבים יבאו לפעמים בתוספת ה"א בסוף, כמו "אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים" (תהלים עז, ד), "נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים" (דברים א, כב). וגופי הנסתרים והנמצאים יבאו לפעמים בתוספת נו"ן בסוף, כמו "אֲשֶׁר יִלְמְדוּן" (דברים ד, י), "שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן" (דברים ו, יז). ודין ה"א ונו"ן זה כולל כל הבנינים. ודע כי עם יו"ד ותי"ו האית"ן לא תבוא ה"א נוספת בסוף רק בקצת מקומות, כמו "יְמַהֵר יָחִישָׁה" (ישעיהו ה, יט), "וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה" (שם), "תָּעֻפָה כַּבֹּקֶר תִּהְיֶה" (איוב יא, יז) ודומיהם מעטים.

ט

דע כי נמצא פעלים שיבא לפעמים העתידים בחולם בסוף ולפעמים בפתח. כמו "וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן" (יהושע ה, יב) – בחולם, "לָמָּה תִשְׁבַּת הַמְּלָאכָה" (נחמיה ו, ג) – בפתח. גם נמצאים שהם לעולם פתוחים, ורובם הם פעלים עומדים. כמו יִשְׁכַּב, יִרְכַּב, "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (דברים לב, טו). אבל אותם שהם בחולם הם על הרוב יוצאים, זולת כשלמ"ד-הפעל ע"ין או חי"ת, אז הם לעולם פתוחים בין שהם עומדים בין שהם יוצאים, כמו יִשְׁמַע, יִשְׁלַח. וכן כשעי"ן-הפעל עי"ן או חי"ת, כמו "תִּשְׂחַק לָמוֹ תִּלְעַג לְכָל גּוֹיִם" (תהלים נט, ט). ויוצאים מן הכלל שהם פעלים עומדים: "וְיִנְהֹם עָלָיו" (ישעיהו ה, ל), "וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְיָ" (במדבר כג, ח). וכל הדינים הללו כוללים גם כן הצווי, כי דין אחד לעתיד ולצווי בנקודתם, כאשר כתבתי לעיל בסימן ז.

י

בנין נִפְעַל סימנו נו"ן נוספת בראש, והוא קל כאביו, שאין בו דגש לסימנו.

העבר כולו בנו"ן בחיריק בראש ושוא-נח אחריה והעי"ן פתוחה, כמו נִפְקַד, נִפְקַדְתָּ, וכל נקודתו כדרכי אביו.

יא

הבינוני גם הוא בנו"ן נוספת כמו העבר, אבל העי"ן קמוצה בכלן. כמו נִפְקָד, נִפְקָדִים, נִפְקָדָה כמו "רוּחַ נִשְׁבָּרָה" (תהלים נא, יט), והוא תמיד מלרע. אבל "אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּֽרָה" (תהלים לד, כא) שהוא מלעיל, הוא עבר לנקבה, ולא יבא כן רק בהפסק. אבל זולת הפסק הוא בשוא, כמו "נִשְׁבְּרָה קִרְיַת תֹּהוּ" (ישעיהו כד, י) ודומיהם.

הפָּעוּל איננו פה כאשר ידעת.

המקור בא בחסרון נו"ן הבנין, ותמיד הפ"א דגושה להורות על הנו"ן, ועל כן הוצרכו לשום ה"א נוספת קודם הפ"א, כמו "אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט" (בראשית יג, יד), וזה כדי לעשות הדגש חזק, כי אין דגש חזק בתחילת המלה, כאשר יתבאר בפרק שירה בשיר החמישי. ואפילו עם אותיות בכל"ם תבא הה"א, כמו "בְּהִקָּהֵל הָעֵדָה" (במדבר יז, ז). רק במקומות מעטים תחסר הה"א, כמו "בֵּעָטֵף עוֹלֵל" (איכה ב, יא) "לֵעָנֹת מִפָּנָי" (שמות י, ג) "וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ" (משלי כד, יז).

יב

הצווי תמיד בה"א, כמו "הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי" (בראשית יג, ט). אבל העתיד אין צריך לה"א, כי אותיות אית"ן שבראש יעשו הדגש חזק. והכלל כי זה הבנין תמיד הנו"ן והה"א ואותיות אית"ן חרוקים, אפילו האל"ף של אית"ן על הרוב, כמו "אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ" (בראשית כא, כד), מה שאין כן בקל כמו שכתבתי. ותמיד הפ"א בדגש ובקמץ, זולת כשהפ"א מאותיות א"ח הע"ר, אז הה"א והאית"ן בצירי, כמו הֵאָסֵף, יֵעָבֵר וכולי, כמו שיתבאר בפרק שירה בשיר התשיעי.