ספר הבחור/מאמר ב/עיקר יב

<< · ספר הבחור · מאמר ב · עיקר יב · >>

העקר השנים עשר

בביאור חמשה הבנינים האחרונים מגזרת הכפולים

א

בנין פִּעֵל – זה הבנין בא על הרוב על דרך השלמים – קִלֵּל, קִלַּלְתָּ וכולי, ואין צורך לבארו. אבל יבא לפעמים על דרך בנין פִּעֵל מנחי העי"ן, שכפול בו למ"ד-הפעל במקום הדגש, רק שאלו פתוחים, כמו "וְרוֹמַם תַּחַת לְשׁוֹנִי" (תהלים סו, יז), "אֲשֶׁר עוֹלַל לִי" (איכה א, יב), ונחי העי"ן צרויים כמו שכתבתי. ונאמר מן רמם – "רוֹמְמוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ" (תהלים צט, ט), אֲרוֹמֵם, יְרוֹמֵם וכולי, וכן מן כון – כּוֹנֵן, כּוֹנְנוּ. והטעם, לפי שדומות בו שני האותיות האחרונות, לכך היה קשה בעיניהם להדגיש האחת מהכפולים, כי ידמה שהיה שם שלשה אותיות דומות זו אחר זו, כי הדגש מורה על אות כפל כמו שכתבתי, ולכן הפילו לפעמים הדגש ושמו תחתיו וי"ו נחה. ועל כן יפול הספק בקצת מהפעלים האלה אם הם מנחי העי"ן או מהכפולים.

ב

אבל הבינוני והפעול לא יבאו כי אם בשלמות, כמו מְסַבֵּב, מְחַלֵּל. ולכן כל אשר תמצא על משקל מְפוֹעֵל בצירי, או מְפוֹעָל בקמץ – כמו "מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת" (ישעיהו נח, יב), "מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ" (דברים יח, י), "וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ" (ישעיהו נג, ה), "וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה" (נחמיה ט, ה) – הם מנחי העי"ן ולא מהכפולים. כן דעת רא"ע בספר צחות. אך קשה לי על "וּמְחוֹנֵן עֲנָוִים" (משלי יד, כא), שהוא ודאי מהכפולים שרשו חנן. ורבי דוד קמחי הביא קצת מהם בנחי העי"ן ובכפולים עיין בשרשו.

וההִתְפַּעֵל בא על הרוב בשלמות, כמו הִתְפַּלֵּל, הִתְחַנֵּן ודומיהם. ולפעמים באים על דרך נחי העי"ן, כמו מן מדד – "וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד" (מ"א יז, כא), ומן גלל – "מִתְגֹּלֵל בַּדָּם" (ש"ב כ, יב) ודומיהם.

ג

בנין הִפְעִיל – העבר בא על שני פנים ובשניהם הה"א בצירי. האחד אף הפ"א בצירי, כמו "וְהֵסֵב לֵב מֶלֶךְ אַשּׁוּר" (עזרא ו, כב), "הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם" (במדבר יז, יב), "הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע" (משלי כא, כט). והשני יבא הפ"א בפתח, כמו "הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד" (רות א, כ), "הֵקַל אַרְצָה זְבֻלוּן" (ישעיהו ח, כג). וכן הנסתרים והנסתרות יבאו על שני משקלים הללו. בצירי, כמו "הֵסַבּוּ אֵלַי אֶת אֲרוֹן" (ש"א ה, י), "וְהַמַּשְׂאֵת הֵחֵלָּה" (שופטים כ, מ). ובפתח, כמו הֵמַקּוּ, הֵמַקָּה. אבל שאר גופי העבר יבאו כלם על דרך נחי העי"ן, רק שאלו הם דגושים – כמו "הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם" (מ"א יח, לז), "וַהֲזִכּוֹתִי בְּבֹר כַּפָּי" (איוב ט, ל) – ונחי העי"ן רפויים, כמו וַהֲשִׁיבֹותָ, הֲשִׁיבוֹתִי וכולי. ואם פ"א-הפעל גרונית תנקד הה"א בפתח, כמו "הַחִלֹּתִי לִשְׁאָל לוֹ" (ש"א כב, טו).

ד

הבינוני גם הוא בצירי כמו בנחי העי"ן, אבל אותם הפ"א בחירק – כמו מֵקִים, מֵשִׁיב – ובאלו הם בצירי – "מֵסֵב אֶת כְּלֵי הַמִּלְחָמָה" (ירמיהו כא, ד), "מֵחֵל לְהָרַע" (ירמיהו כה, כט). והשאר בדגש, כמו מְסִיבִּים, מְסִיבָּה, ונחי העי"ן ברפי, כמו מְשִׁיבִים, מְשִׁיבָה.

הפעול במ"ם שרוקה או בקבוץ כדרכו תמיד, כמו מוּסַב, והשאר בדגש, כמו מוּסַבִּים, מוּסַבָּה, מוּסַבּוֹת, יש מלאים ויש חסרים על פי המסורת. ונחי העי"ן רפויים – מוּשָׁבִים, מוּשָׁבָה, מוּשָׁבוֹת.

ה

המקור בה"א קמוצה וצרי אחריה, כמו "הָמֵק בְּשָׂרוֹ" (זכריה יד, יב). ובא בצירי אפילו עם בכל"ם, כמו לְהָחֵל, לְהָדֵק. אבל "כִּתַּת לְהֵדַק" (דה"ב לד, ז) בפתח במקום צרי בפ"א-הפעל. מה שאין כן בנחי העי"ן שהם בחירק, כמו לְהָקִים, לְהָשִׁיב.

ו

וכן הצווי בצרי, כמו "הָחֵל רָשׁ" (דברים ב, כד). ושאר הגופים דגושים, כמו הָסֵבּוּ, "הָסֵבִּי עֵינַיִךְ" (שה"ש ו, ה), כלם מלעיל, כי זולת זה לא היה יכול הדגש לבא. ולרבות הֲסִיבֶּנָה.

ז

העתיד – אותיות אית"ן בא בקמץ כמו בנחי עי"ן, ונבדלים מהם, שאלו הפ"א בצרי – כמו "אָחֵל גַּדֶּלְךָ" (יהושע ג, ז), "יָקֵל אֶת יָדוֹ" (ש"א ו, ה) – ואותם הם בחירק, כמו אָקִים, יָקִים. וכאשר יבאו עם וי"ו ההפוך ישוב הצרי לסגול בעבור שישב הטעם לעיל, כמו "וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן" (בראשית כט, י), "וַיָּדֶק לְעָפָר" (מ"ב כג, ו), ובזה הם דומים לנחי העי"ן כמו שכתבתי שם.

ונמצא משקל שהאית"ן בפתח ודגש אחריו, כמו "וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם" (שמות יג, יח), "כִּי תַתֵּם דְּרָכֶיךָ" (איוב כב, ג). ונמצא "וַיַּסֵּבּוּ פְּנֵיהֶם" (שופטים יח, כג), "וַיַּסֵּבּוּ אֶת אֲרוֹן" (ש"א ה, ח) – הסמ"ך והבי"ת דגושים שלא כדין, כי אין דין לבא שני דגושים להבלעת אות אחת, והראוי וַיָסֵבּוּ. והנקבות הרבות הם בשוא, כמו "וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע" (בראשית מא, נד).

ח

בנין הָפְעַל – העבר הה"א בשורק – הוּסַב כמו שכתבתי לעיל בנחי העי"ן, ושאר הם דגושי העי"ן, כמו הוּסַבּוֹתָ, הוּסַבּוֹתִי וכולי. ונחי העי"ן רפויים, כמו הוּשַׁבְתָּ, "וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם" (ישעיהו ה, ח).

העתיד יבא בשני פנים, האחד על הרוב אותיות אית"ן בשורק ורפי אחריו, כמו "לֶחֶם יוּדָק" (ישעיהו כח, כח), "עַל כַּמֹּן יוּסָּב" (ישעיהו כח, כז). אבל "מִבְצָרֶיךָ יוּשַּׁד" (הושע י, יד), "כַּהֲתִמְךָ שׁוֹדֵד תּוּשַּׁד" (ישעיהו לג, א), הם דגשים עם הנח שלא כדין. ובאופן השני הם בשלש נקודות ובדגש, כמו "יֻכַּת שָׁעַר" (ישעיהו כד, יב), "מִבֹּקֶר לָעֶרֶב יֻכַּתּוּ" (איוב ד, כ).

בנין הִתְפַּעֵל כבר כללתיהו בבנין פִּעֵל, ואין צריך לשְנותו.