שלשה ספרי דקדוק/ספר אותיות הנוח (רמב"ג)/מאמר ב

מאמר ב

וזה הוא המאמר השני האוגר את כל הפעלים שתוכן, שהוא עי"ן הפועל, אות נח נסתר.

אמר יהודה: כבר נגמר הדבר על הפעלים שהפ"א שלהן נח נסתר, ואני מזכיר במאמר זה הפעלים שהעי"ן שלהם, שהוא האות השני מהן, נח נסתר. [לפי שכל פועל נבנה יסודו משלש אותיות לעומת פ"א ועי"ן ולמ"ד, שמלת פָּעַל היא אב לכל הפעלים וכולם נקראים על שמו, בין פעלים עוברים ובין פעלים עומדים, כולם על שמו נקראים.] <עמ' 33> ולפני חבורם וקבוצם אפרוש להם פירושים ובאורים, יעמידום על יסודם ויגלו פלאות סודם, ומה' העזר.

שער א

הדבר אשר היה על הפעלים שעי"ן שלהם אות נח וסתר

כשירצו העבריים לאמר פועל קל עובר, או שם איש, או מדת כל כלי, או מספר כל מאומה, מן הפעלים שעי"ן שלהם אות נח נסתר, הניחו את העי"ן ושמוה אל"ף נסתרת בדבור הלשון, וגרעו אותה מן המכתב ולא כתבוה כי אם במלים אחדים ונפרדים. אמרו וְהָיָה כִּי קָם הַפְּלִשְׁתִּי (ש"א יז מח), קָמוּ עָלַי (תהלים נד ה), בין הקו"ף והמ"ם נח נסתר, הוא עי"ן הפעל. ומשפטו להיות קָיַם על משקל פָּעַל שהוא יוצא מן קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים (אסתר ט לב), לְקַיֵּם דָּבָר (יחזקאל יג ו). וכבר כתבו נח זה שהוא עי"ן הפועל במלים מעט מזער, כמו וְקָאם שָׁאוֹן (הושע י יד). וכמו עי"ן נח זה: צָדוּ צְעָדֵינוּ (איכה ד יח), צוֹד צָדוּנִי (איכה ג נב) – העי"ן בין הצד"י והדל"ת. וראויים להיות צָיְדוּ, [צָיוֹד] צְיָדוּנִי, כמו שָׁמְרוּ, שָׁמוֹר שְׁמָרוּנִי, שהוא יוצא מן צַיִד, צַיָּדִים. וכן וְקָץ עָלָיו הָעַיִט (ישעיהו יח ו) הנאמר מן וְקַיִץ וָחֹרֶף (בראשית ח כב); וכמוהו דָּשׁ חִטִּים (דה"א כא כ) היוצא מן וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ (ויקרא כו ה); וכן דָּן, דָּנוּ, מן וְהָיָה יְיָ לְדַיָּן (ש"א כד טו); שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ (במדבר יא ח) מן אֳנִי שַׁיִט (ישעיהו לג כא). והוא הדין לאֲשֶׁר שָׁר לַייָ (תהלים ז א), רָר בְּשָׂרוֹ (ויקרא טו ג), רָשׁוּ וְרָעֵבוּ (תהלים לד יא), כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים (בראשית ד כה), שָׁב הַגִּלְגָּלָה (מ"ב ד לח), וכמוהם הרבה מאד. ודע כי גם מֵת הַיֶּלֶד (ש"ב יב יח) מכלל אלה הפעלים, שהוא מן מָוֶת וְחַיִּים (משלי יח כא), הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו (תהלים קטז טו). ובבאור זה הופרה עצת האומרים שאלה הפעלים עיקרם אותיות שתים בלבד.

ויש כשיפול הנח הנסתר שהוא עי"ן הפעל מן המכתב ומן המקרא כאחת, כשיאמרו מפעלים אלה וּפָעַלְתִּי וענינו לעתיד, כמו וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם (בראשית כח כא), וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלִַם וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי (ישעיהו סה יט), וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ הַהִיא (זכריה ג ט), וְקַמְתִּי עַל בֵּית יָרָבְעָם (עמוס ז ט). וגם יפול עוד כשיאמר מהם פְּעַלְתֶּם, כמו וְהִנֵּה קַמְתֶּם (במדבר לב יד), וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ (דברים יא כח), מַה זֶּה שַׁבְתֶּם (מ"ב א ה), וכן לכולם. ודע כי רוב השמות הנגזרים מן הפעלים האלה לאנשים או לכל מאומה, שהוא שוה למבנה הפועל העובר מהם בדבר. תאמר שם איש למי שהוא עומד: קָם, ולרבים – קָמִים עָלָי (תהלים ג ב), וכן תאמר בפועל העובר: וְהָיָה כִּי קָם הַפְּלִשְׁתִּי (ש"א יז מח). וכן צָד שם לאיש שהוא צַיָּד, כמו הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי (בראשית כז לג), וכמוהו בפועל העובר: צוֹד צָדוּנִי (איכה ג נב). [כי הו"ו בצָדוּנִי כנוי הפועלים הרבים, והנו"ן והיו"ד אחריו כנוי הפעול המדבר בעבור עצמו, כשתסלקם מן המלה ישאר צָד. וכן שָׂם – הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם אֶת יְרוּשָׁלִַם (זכריה יב ב), שלא תוכל לאמר 'הנה אנכי עָשָׂה' ולא 'הנה אנכי שָׁמַר', אבל אתה אומר הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה (ש"א ג יא), הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ (שמות כג כ), כמו שתאמר 'הנה אנכי מֵשִׂים', לכן הרי הוא כמו שם איש, אך נקרא שמו מן הפועל שפועל או מן המדה שהוא עומד בה; וכמוהו לפועל העובר: אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה (דברים ד מד). וכן שָׁב – הֹלֵךְ וָשָׁב (ש"א יז טו) – למי שהוא כן; וְהָעָם לֹא שָׁב (ישעיהו ט יב) – שהיה כבר.] וכן רָשׁ – אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָשׁ (ש"ב יב א), ולמי שנעשה דל תאמר גם רָשׁ, כמו שאמרת לרבים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ (תהלים לד יא). וכן מֵת למי <עמ' 34> שהוא כן, ולמי שהיה כבר – מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת (יהושע א ב). ואלה השמות והפעלים וזולתם ממה שהוא על בנינם, עיקרם להניע העי"ן על משקל פָּעַל או פָּעֵל לפי ענינם. וחשוב כי עיקר מֵת בענין שהוא שם ובענין שהוא פועל עובר, שיהיה מָוֵת בצרי תחת העי"ן שהיא הו"ו, על משקל חָפֵץ ויָבֵשׁ, שהם גם הם שמות ופעלים עוברים. [חָפֵץ שם: כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה (תהלים ה ה); וחָפֵץ פועל עובר: כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב (בראשית לד יט). ויָבֵשׁ שם: הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ (ישעיהו נו ג), שהוא שם לעץ, ויָבֵשׁ פועל עובר: יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ (ישעיהו מ ז).] אך כשהניחו ו"ו מָוֵת, נפל קמצות המ"ם, והונע המ"ם בצרי שהיה תחת הו"ו להורות על עיקרו. וכמוהו רֵק וזֵר ועֵר וכֵּן – כֵּנִים אֲנַחְנוּ (בראשית מב יא).

שער ב

שער

דע כי הפועל העתיד מאלה הפעלים בהנחת העי"ן והשיבה ו"ו נחה נסתרת, מונע האות אשר לפניה בשורק ברוב המלים, או בחולם במעוטם. נאמר יָקוּם, יָשׁוּב, יָסוּר, יָמוּת, יָפוּץ, יָמוּט. ולא יבנה כי אם בנח נוסף אחרי אותיות אינ"ת הנוספות בתחלתן לענין עתיד. זאת הסכמה שהסכימו עליה, ועל זאת נבנתה לשון העברית. והטעם אשר ממנו נוסף הנח הזה אחרי אותיות אלה בפעלים אלה, מפני שנח עי"ן הפועל שהיה ראוי להניעה, וכמו שנגרעה תנועתה וחסרה המלה ממה שהיתה, כשאתה מניע היו"ד בשוא, נמצאת לא תצא על משקל יִפְעַל. אבל כשתמשוך היו"ד בקמץ, ויולד נח בינו לבין הקו"ף, נמצאת שקולה כנגד יִפְעַל וימלא חסרונה.

ואוסיף עוד לבאר, ואומר כי משפט יָקוּם להיות יִקְיוֹם, כמו יִשְׁפֹּט, יִשְׁמֹר, וכבד עליהם להניע היו"ד שהוא עי"ן הפועל והניחוה. וכשהניחוה [והיתה הקו"ף נם היא נחה נקודה בשוא], אז נקבצו ארבעה נחים במלה, הראשון הקו"ף הנקודה בשוא, והשני עי"ן הפועל שהוא נח ועומד במקום מ"ם יִשְׁמוֹר ופ"א יִשְׁפֹּט, והשלשי ו"ו המשך שכנגד ו"ו יִשְׁמוֹר, יִשְׁפֹּט, והרביעי המ"ם שלעומת רי"ש יִשְׁמוֹר וטי"ת יִשְׁפֹּט. ואין כח בלשון להגות בהם ולא יתכנו במוצא שפתים, אז גרעו ו"ו המשך והניעו הקו"ף בתנועת הו"ו שהוא עי"ן הפועל, וכשנעה הקו"ף שהיתה נחה, [וחסרה המלה תנועת העי"ן, שהרי הוטלה על הקו"ף ונגרע נח הקו"ף שהיה בשוא, אז התרועעה והתמוטטה,] על כן הביאו אחרי הנוספות הנח הנעלם למלאת חסרונה ולהשלים מגרעה. שמור זה והבן בדבר, כי לא תמצא נח נסתר אחר הנוספות כי אם בפועל שחסר מקצת תנועותיו, כמו יָקוּם, שהיה ראוי להיות יִקְיוֹם, וכמו יָשֹׁמּוּ, יָסֹבּוּ, שמשפטם להיות יִשְׁמְמוּ, יִסְבְּבוּ. או חסר מקצת אותיותיו, כמו יִכֶל בְּשָׂרוֹ מֵרֹאִי (איוב לג כא), יִצֶף יְיָ (בראשית לא מט) וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה (בראשית לג יט), שעקרם יִכְלֶה, יִצְפֶּה, יִקְנֶה, ולפי מה שאני עתיד לפרש.

ואל ידמה בנפשו התועה כי אלה הו"וין אשר ביָקוּם, יָשׁוּב וחבריהן, מוספות במלים מפני המשך, כמו הו"וין אשר ביִשְׁמוֹר, יִשְׁפּוֹט. כי ו"וי יָקוּם, יָשׁוּב ויָנוּס וחבריהם קימים בהתחבר אליהם ו"וי הרבים, בין בהסמך הדברים בין בהפסקם. תאמר יָשׁוּבוּ, יָקוּמוּ, יָמוּתוּ, יָסוּרוּ, יָצוּמוּ. אך ו"וי יִשְׁמוֹר, יִשְׁפּוֹט וחבריהם, נופלות בהתחבר אליהם ו"וי הרבים בהסמך הדברים, תאמר יִשְׁמְרוּ, יִשְׁפְּטוּ, ותעמד השוא במקומה. <עמ' 35> וכבר נראה שו"וי יָשׁוּב, יָקוּם, אינן נוספות כמו אלה, וכי הם עי"ני הפעלים, ומשפטן להיות נעות, והניחון להקל מעליהם.

אך בסמוך אל אלה הפעלים כנויי הפעולים, יסור זה הנח שאחרי הנוספות שאיננו מן העיקר, נאמר יְצוּדֶנּוּ לְמַדְחֵפֹת (תהלים קמ יב) מן יָצוּד צֵיד (ויקרא יז יג). נעשה במקום הקמץ מן יָצוּד שבא תחת יו"ד יְצוּדֶנּוּ, ונפל הנח מן הדבר. וכן אַל תְּצֻרֵם (דברים ב יט), תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל (תהלים ב ט), אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה (תהלים לו יב), הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ (בראשית ג טו), אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב (במדבר כד יז), וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד (איוב לא טו), (ותמוגגנו) [וַתְּמוּגֵנוּ] בְּיַד עֲוֹנֵנוּ (ישעיהו סד ו). וכן יפול בהוסיף עליהם הנו"ן שמנהג העברים להוסיפה אחרי ו"ו הרבים, נאמר יְקוּמוּן, יְשׁוּבוּן, יְמוּתוּן, יְרוּמוּן, יבוֹאוּן, וכן לכולם.

ודע כי יאות לומר יָשׁוּב בשורק ויָשׁוֹב בחולם, וכן יָקוּם ויָקוֹם, יָמוּת ויָמֹת, יָרוּם ויָרֹם, יָנוּס, יָנֹס. לפי שהחולם והשורק במקצת המלים שוין. וכשיוסיפו על יָשׁוּב ויָקוּם שהם בחולם ובשורק וחבריהם, הו"ו הפתוחה שהופכת ענין עתיד לשעבר, תפול הו"ו שהיא עי"ן הפועל בהסמך הדברים, וישאר האות אשר לפניה בקמץ חטף להורות על הו"ו אשר נפלה, כמו וַיָּמׇת אַבְרָהָם (בראשית כה ח), וַיָּקׇם שְׂדֵה עֶפְרוֹן (בראשית כג יז), וַיָּשׇׁב מִיָּמִים לְקַחְתָּהּ (שופטים יד ח), וַיָּגׇר בִּגְרָר (בראשית כ א), וַיָּנׇס הַחוּצָה (בראשית לט יג), וַיָּעׇף אֵלַי (ישעיהו ו ו), וַיָּפׇג לִבּוֹ (בראשית מה כו), וַיָּצׇם דָּוִד (ש"ב יב טז), וַיָּרׇץ אֲחִימַעַץ (ש"ב יח כג), וַיָּמׇל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (יהושע ה ג). על המנהג הזה נוהג השער כולו, כי אם בהיות פ"א הפעל עי"ן או חי"ת או בהיות למ"ד הפועל עי"ן או חי"ת או רי"ש, שיש כשיכבד עליהם להניע אשר לפניהם בקמץ חטף ופתחו אותם. כמו וַיָּעַף דָּוִד (ש"ב כא טו), וַתַּחַשׁ עַל מִרְמָה רַגְלִי (איוב לא ה), וַתָּנַח הַתֵּבָה (בראשית ח ד), וַיָּנַע לְבָבוֹ (ישעיהו ז ב), וַיָּצַר עָלֶיהָ (מ"ב יז ה), וַיָּסַר אֵלֶיהָ (שופטים ד יח), וַיָּזַר אֶת הַגִּזָּה (שופטים ו לח). וכל הקורא אחת מהן בפתח מבלעדי המלים האלה וכמוהם הבאים מחמת טעם זה, טעות היא בידו. אך בהפסק הדבר והבדלו מאשר לאחריו, ישוב הו"ו שהוא עי"ן הפועל בדבור הלשון כמו שהיה קודם הוסיף הו"ו הראשון על המלה, נאמר וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל וַיָּמֹֽת (הושע יג א), לֵךְ שׁוּב וַיָּשֹֽׁב (ש"ב ג טז), וַיִּפְתַּח הַדֶּלֶת וַיָּנֹֽס (מ"ב ט י), והוא הדין לשארם. ובסמוך להם כנוי הרבים או זולתם תעמוד הו"ו במקומה, כמו וַיָּקוּמוּ, וַיָּנוּסוּ, וַיָּרוּצוּ.

שער ג

שער

דע כי צווי הזכר מן הפעלים האלה בהניח עי"ן הפועל שהיא הו"ו, והניע האות לפניה בשורק או בחולם, כמו הפועל העתיד. תאמר שׁוּב, קוּם, מוּת, נוּס, פּוּץ, גּוּר. ואם יאמר האומר, למה אמרת כי ו"וי קוּם, שׁוּב וחבריהם עי"ן הפועל והם נחים נסתרים, ולא אמרת בנחים הנסתרים הנמצאים במלי שֵׁב, רֵד, לֵךְ, שהם גם הם עי"ן הפעל, ותשימם נופלי היו"ד מן יָרַד, יָשַׁב. אשיבנו כי אין בשֵׁב ורֵד ולֵךְ ורֵשׁ והדומה להם נח נסתר מעיקר המלה, אך יקרה בהם מפני משך הטעם, ובסור הטעם מן המלה יסור המשך, [ויסור גם הנח בסור המשך]. ועד על הדבר שנאמר לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ (בראשית יב א), עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב־שָׁם (בראשית לה א), שאין בהם לא טעם ולא נח נסתר. אבל קוּם ושׁוּב ומוּת והדומה להם הנחים, והו"וין עומדים בהם וקימים, בין בשיש בהם טעם בין בשאין בהם טעם. וממה שיורה עוד על הנחים שיש ברֵד ושֵׁב ולֵךְ אינם מן העיקר, כי בסמוך להם הו"ו המורה על הרבים יפלו מן המלה, ותהיה במקומם שוא. נאמר שְׁבוּ נָא בָזֶה (במדבר כב יט), רְדוּ שָׁמָּה (בראשית מב ב), לְכוּ עֹד <עמ' 36> שְׁלֹשָׁה יָמִים (מ"א יב ה). אך נחי קוּם ושׁוּב ומוּת וחבריהם יתקימו כשתאמר קוּמוּ, שׁוּבוּ, בין בהפסק מלים בין בהסמכם. הרי עדים נאמנים וראיות ברורות מוכיחות שהו"וין בקוּם ושׁוּב והדומה להם עי"ני הפעלים.

והפעול הנלקח מאלה הפעלים נמצאו מלים מעטים מלמדים על זולתם, ו"וין שלהם נחים מונע אשר לפניהם בשורק, כמו צווי הזכר בשוה. נאמר סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים (שה"ש ז ג), וענין אחר: מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב (משלי יד יד), כִּי מֻלִים הָיוּ (יהושע ה ה), וּבוּז מִשְׁפָּחוֹת יְחִתֵּנִי (איוב לא לד), כִּי עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה (ש"ב יג לב), לוּטָה בַשִּׂמְלָה (ש"א כא י), פְּנֵי הַלּוֹט הַלּוֹט (ישעיהו כה ז) – השני פעול, שיש ללמוד מן וְהַמַּסֵּכָה הַנְּסוּכָה שאחריו; שֵׁן רֹעָה וְרֶגֶל מוּעָדֶת (משלי כה יט) – רֹעָה פעולה, כמו מוּעָדֶת. ונאמר כי עֲתָרַי בַּת פּוּצַי (צפניה ג י) כמו אלה. ועיקר הו"וין האלה כולם הנעתם ולהיות פ"א הפעל שלהם קמוצה על משקל כל פָּעוּל, אך כבד עליהם הדבר הזה, והניחום על כן והניעו אשר לפניהם בשורק, והמלה חסרה קמצות הפ"א והנעת העי"ן, ונפל ו"ו המשך [מפני נח העי"ן, לפי שלא יתכן לדבר בשני נחים נסתרים]. ויש כשיהיה בבנין זה שם איש שאיננו פעול [כי אם מדתו או דרכו], כמו הִפְנָה עֹרֶף מוֹאָב בּוֹשׁ (ירמיהו מח לט), בְּחִתִּיתָם מִגְּבוּרָתָם בּוֹשִׁים (יחזקאל לב ל), והיה ראוי להיות בָּיוֹשׁ, בְּיוֹשִׁים, כמו קָרוֹב, קְרוֹבִים, רָחוֹק, רְחוֹקִים, אך הניחו היו"ד והטילו תנועתה על אשר לפניה והפילו ו"ו המשך, בעבור כי נפגשו שני נחים נסתרים. וכמוהו טוֹב יְיָ לַכֹּל (תהלים קמה ט), הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה (במדבר יג יט). וכמוהו וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ (ירמיהו יז יג), סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה (ירמיהו ב כא), שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי (תהלים צד יז), כְּדֻמָה בְּתוֹךְ הַיָּם (יחזקאל כז לב), אע״פ שאלה בשורק והראשונים בחולם, עניינם שוה.

והמקור שהוא שם הפועל בשורק ובחולם כאלה בשוה, נאמר לֹא יַאֲמִין שׁוּב מִנִּי חֹשֶׁךְ (איוב טו כב), וְלֹא יֻכְלוּ קוּם (תהלים יח לט), עַל מוּת לַבֵּן (תהלים ט א). ויש כשיאמר בחולם – וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם יְיָ (ירמיהו ג א), קוֹם (ירמיהו מד כט), מוֹת יְשָׁרִים (במדבר כג י), נוֹחַ (אסתר ט טז), צוֹר (ישעיהו ח טז).

שער ד

שער

כשירצו העבריים לאמר מאלה הפעלים הפועל הכבד אשר על משקל הִפְעִיל, הוסיפו אחר אותיות אינ"ת הנוספות [בראש המלה, וכן במבנה מַפְעִיל מהם,] נח נסתר למלאת חסרונה ולתקן משקלה, כמו שזכרתי ביָקוּם, יָשׁוּב וחבריהם. ושמו עי"ן הפעל יו"ד נחה מונע אשר לפניה בחרק [והורו על הנח הנסתר הנוסף בהניע הה"א בצרי בפועל העובר ובמפעילו, ובקמץ גדול בפעלים העתידים]. ואמרו הֵקִים, הֵשִׁיב, יָקִים, יָשִׁיב, מֵקִים, מֵשִׁיב; וכמוהו הֵבִיא, יָבִיא, מֵבִיא, הֵסִיר, יָסִיר, מֵסִיר, הֵמִית, יָמִית, מֵמִית. אלא שהנח הנסתר בהִפְעִיל, מַפְעִיל צרי, והוא ביַפְעִיל ויתר אותיות אינ"ת קמץ. ועקר הֵקִים, יָקִים, מֵקִים, היה ראוי להיות הִקְיִים, יַקְיִים, מַקְיִים, על משקל הִשְׁלִיךְ, יַשְׁלִיךְ, מַשְׁלִיךְ; אך לפי שכבד על הלשון להניע היו"ד הניחוה והטילו תנועתה על הקו"ף אשר לפניה, ונפל מן הדבור נח המשך לפי שנפגשו שני נחים, והביאו הנח האחר הנוסף למלאת את חסרון המלה כמו שזכרתי. והיא המדה לכל הפעלים אשר על משקלו.

ובסמוך להֵקִים וחבריו ו"ו הקהל בלבד, ולא תהיה אות אחרת אחריה, או ה"א הנקבה שהוא כנוי הפועלת, עמד הנח במקומו, ונאמר הֵקִימוּ, הֵשִׁיבוּ, הֵקִימָה, הֵשִׁיבָה. אך בסמוך להם זולתם מכנוי הפועלים או הפעולים יסור הנח מהם, ויאמר <עמ' 37> הֲקִימוֹתִי, הֲשִׁיבוֹתִי, הֲרִימוֹתִי, הֲנִיפוֹתִי, הֲסִירוֹתִי, הֲנִיעוֹתִי, הֲפִיצוֹתִי, הֲבִינוֹתִי, הֲקִיצוֹתִי, הֲצֵרוֹתִי, הֲרֵעוֹתִי, הֲבִיאוֹתִי, הֲרִיקוֹתִי, הֲשִׁמּוֹתִי. ועקרם והדומה להם להיותם הִקְיַמְתִּי, הִשְׁיַבְתִּי, הִרְיַמְתִּי, על משקל הִשְׁמַעְתִּי, הִשְׁלַכְתִּי, הִשְׁמַדְתִּי. אך האודות אשר עליהם הונע סוף הֵקִים וחבריו בהסמך להם כנויין אלו בחולם וקיימו הו"ו אחריהם, לפי שכבד עליהם לדבר בם אחר הוסר הנח מראשיתם, ולכן הטילו אותו בסופם. וכן מנהג העבריים כשיסמכו הכנויים אל הפעלים, הניעו סופם שעומד במקום הלמ"ד מהם והביאו אחריהם נח להדביקם אל הכנויים מאחריהם.

ודע כי הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת (ישעיהו מא כה), הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם (דברים ד כו), ממין אלה הפעלים, והיו ראויים להיות הֲעִידוֹתִי, הֲעִירוֹתִי, בשבא ופתח שני ה"הין, כמו הֲקִימוֹתִי; אך כבד עליהם מפני אותיות אהח"ע שמנהגם לנקוד לפניהם בפתח, כמו שכבד עליהם באחרים מלבד אלה, כשאמרו הַיּוֹם הַחִלֹּתִי (ש"א כב טו), הַחִתֹּתָ כְּיוֹם מִדְיָן (ישעיהו ט ג), ולא אמרו הֲחִלּוֹתִי, הֲחִתּוֹתָ, כמו שאמרו וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ (ויקרא כו לב), הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם (מ"א יח לז), וּמַדּוּעַ הֱקִלֹּתַנִי (ש"ב יט מד). וכמו שכבד עליהם בה"א השאלה כשיביאוה על אותיות אהח"ע שמשפטה להיות בשבא ופתח, ומשכו אותם בפתח, אמרו הַעוֹדָם חַיִּים (שמות ד יח), הַעוֹדֶנּוּ חָי (בראשית מג כז), הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים (איוב א ט), הַחִידָה חַדְתָּ (שופטים יד טז), הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה (במדבר לא טו), הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים (ירמיהו ב יא). [ויש כשינקדו אותה בסגול, כשתהיה האות אשר אחריה משוכה בקמץ גדול, כמו הֶאָנֹכִי הָרִיתִי (במדבר יא יב). הֶהָיְתָה זֹּאת (יואל א ב).] משפט כולם להיות הֲהמיר, הֲחייתם, הֲעודנו, הֲהיתה, הֲחידה, הֲחנם, הֲאנכי, כמו שאמר הֲשָׁלוֹם לוֹ (בראשית כט ו), הֲשֹׁמֵר אָחִי (בראשית ד ט), הֲשֹׁמְרִים הֵם (שופטים ב כב), הֲטוֹבָה הִוא (במדבר יג יט), הֲקוֹלְךָ זֶה (ש"א כו יז), כן תהיה הה"א הזאת בשבא ופתח לעולם כשלא תפול על אהח"ע.

וכשיתחבר יָקִים וחבריו לכנויי הפעלים, יסור הנח אשר אחר הנוספות מתחלתו, נאמר יְשִׁיבֶנּוּ (איוב ט יב), יְסִירֶנּוּ, יְמִירֶנּוּ (ויקרא כז לג), יְפֵרֶנּוּ (במדבר ל יד), וַיְרִיצֻהוּ (בראשית מא יד), וַיְעִדֻהוּ (מ"א כא יג), וַיְעִידֵינִי [אולי: וַיְעִירֵנִי], וַיְנִעֵם (במדבר לב יג), יְסִיתְךָ (דברים יג ז). וכן יסור בהלוות אליהם הנו"ן אשר יוסיפו העבריים אחרי ו"ו הרבים, כמו יְקִימוּן, יְשִׁיבוּן, הֵמָּה יְנִיעוּן לֶאֱכֹל (תהלים נט טז). וכשתקבוץ מֵקִים וחבריו על שם הרבים תאמר מְקִימִים, מְשִׁיבִים, מְרִיקִים, מְמִיתִים. וכל זאת לפי שאיננו מעקר המלה, [וכבד עליהם כשיוסיפו בה להאריכה במה שאיננו מעקרה. אך מֵיטִיבִים אֶת לִבָּם (שופטים יט כב). שהנח שאחרי המ"ם בו מעקר המלה, נכתב יו"ד בה, לפי שהוא יוצא מעקר יטב, והיו"ד פ"א הפועל במקום שי"ן מַשְׁחִיתִים וכ"ף מַכְעִיסִים.

שער ה

שער

דע כי העברים יאמרו יָקִים בחרק, יָקֵם בצרי, והענין אחד, וכן יָסִיר – יָסֵר, יָפִיר – יָפֵר, יָשִׁיב ויָשֵׁב, יָפִיץ ויָפֵץ, והוא הדין לכל הדומה להם. וכבר אמרתי שהיו"ד ביָקִים וחבריו הוא עקר, וכן אומר כי הנח הנסתר ביָקֵם וחבריו אחר פ"א הפועל גם הוא עקר, והיא היו"ד גופה הנכתבת ביָקִים וחבריו.

וכשיוסיפו עוד עליהם ו"ו הפתוחה ההופכת עניין עתיד לשעבר, יסירו מהם הנחים שהם מעקרם והם עיי"ני הפעלים להקל מעליהם, זולתי מעט מזער, והניעו פ"יות הפעלים בסגול ללמד על היו"ד שנפלה מן הלשון; אמרו הֵקִים, יָקִים, וַיָּקֶם יְיָ (שופטים ב טז); (מן) [וכן] הֵשִׁיב, יָשִׁיב וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ (בראשית יד טז), וכן וַיָּטֶל (ש"א יח יא), וַיָּלֶט (מ"א יט יג), וַיָּמֶת (בראשית לח י), וַיָּנֶף (ויקרא ח כז), וַיָּשֶׁת (בראשית ל מ), וַיָּפֶץ (בראשית יא ח), וַיָּשֶׂם (בראשית ב ח), וַיָּרֶם (שמות ז כ), וַיָּרֶק (בראשית יד יד), <עמ' 38> על דרך הסגול הלך השער כולו. כי אם בהיות למ"ד הפועל עי"ן או חי"ת או ה"א או רי"ש, או תהיה פ"א הפועל פתוחה, כמו וַתָּרַע לַעֲשׂוֹת (מ"א יד ט), וַתָּגַח בְּנַהֲרוֹתֶיךָ (יחזקאל לב ב), וַיָּנַח יְיָ לָהֶם (יהושע כא מב), וַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ (בראשית ח כא), וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ (בראשית לח יד). וכבר באה מלה אחת בחרק, והיא וַתָּרִץ אֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ (שופטים ט נג), לפי שהיתה קודם לכן תָּרִיץ, וכשבאה הו"ו עליה נפלה יו"ד מן הלשון להקל, ונשארת בחרק כמו שהיתה קודם לכן.

ואם נסמכו לוַיָּקֶם, וַיָּשֶׁב ואחיהם כנויי הפועלים או הפעולים שבו הנחים שהם עיי"ני הפעלים למקומם, נאמר וַיָּקִימוּ, וַיָּשִׁיבוּ, וַתָּהִינוּ, וַיָּעִירוּ, וכן לשארם.

שער ו

שער

לשון הצווי לזכר מן הֵקִים, הֵשִׁיב והדומה להם, נאמר בקמצות ה"א ונח נסתר נוסף אחריה: הָקִים, הָקֵם, הָשִׁיב, הָשֵׁב, הָכִין והָכֵן – בחרק ובצרי. אך בסמוך להם ו"ו הרבים או יו"ד הנקבה כולם יהיו בחרק לבדו: הָקִימוּ (ירמיהו נא יב), הָכִינוּ לְבָנָיו (ישעיהו יד כא), הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר (בראשית לה ב), הָמִיתוּ (ש"א כב יז). ויש כשיהיה הצווי מהם בלא ה"א, כמו שִׂים לְךָ אֹרֵב (יהושע ח ב), לִין פֹּה (שופטים יט ט), בִּינוּ בֹּעֲרִים (תהלים צד ח), כִּי אִם שִׂישׂוּ וְגִילוּ (ישעיהו סה יח), נִירוּ לָכֶם נִיר (ירמיהו ד ג), שִׁירוּ לַייָ (שמות טו כא), שִׁיתוּ (לְבַבְכֶם) [לִבְּכֶם] (תהלים מח יד), הֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ שִׂיחוּ (שופטים ה י), דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט (ירמיהו כא יב).

ויש כשיאמר המקור שהוא שם הפועל על משקל הצווי הראשון, כמו לֹא יָדְעוּ הָבִין (ישעיהו נו יא), הָסֵר מִשָּׁם כָּל שֶׂה (בראשית ל לב); ויש כשיבוא על משקל האחרון, כמו בִּין תָּבִין (משלי כג א), רִיב יָרִיב אֶת רִיבָם (ירמיהו נ לד).

ויש כשיצמד שם הפועל על משקל זה: תְּקוּמָה, תְּשׁוּבָה, תְּנוּפָה, תְּרוּמָה, תְּשׂוּמָה, תְּבוּסָה, תְּרוּפָה, תְּנוּמָה, תְּשׁוּרָה, תְּכוּנָה, תְּמוּרָה, תְּקוּפָה, תְּמוּנָה, תְּעוּדָה, תְּפוּצָה, תְּרוּעָה, תְּשׁוּעָה, הו"וין בתוכם עקר והת"וין בראשם נוספות, וה"הין בסופם לשון נקבה. ונגזר תְּשׁוּעָה מן שוע, [ועומדת במקום שתים, כלומר קבול שוע.] אבל באמת יְשׁוּעָה נגזר מן ישע. [ויש לאמר שתי"ו תְּשׁוּעָה נחלפת מן יו"ד יְשׁוּעָה.]

ועוד יצמד השם על בניין זה: מְהוּמָה, מְבוּכָה, מְבוּסָה, מְשׁוּבָה, מְרוּצָה, מְשׂוּרָה, מְרוּדָה, מְגוּרָה, מְדוּשָׁה, מְחוּגָה, מְנוּחָה, מְלוּכָה, מְנוּסָה, מְצוּדָה, מְצוּרָה, גם אלה ו"ויהן עקר, [שהיו ראויים להיות כמו מִלְחָמָה, מִשְׁמָרָה, לולי שהונחו הו"וין,] וה"הין לשון נקבה. וגם יבא השם מבלי ה"א בסופו, נאמר כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ (קהלת ט יא) בצרי תחת המ"ם מפני הרי"ש, והיה ראוי להיות בקמץ, כמו מָלוֹן, מָקוֹר, מָנוֹח, מָצוֹר, מָנוֹס.

שער ז

שער

הפועל אשר לא הוזכר פועלו מן הפעלים האלה הכבדים, בהשיב הנח הנוסף אשר אחר הה"א בהִפְעִיל ואחר אותיות אינ"ת בלשון עתיד, ו"ו נחה מונע אשר לפניה בשרק; לפי שכל פועל לא הוזכר פועלו הנגזר מן הִפְעִיל, בשלא יהיה פ"א הפועל ממנו אחת מאותיות אהח"ע, לא יהיה לעולם כי אם יהיה קבוץ הה"א בשרק, וכן העתיד לנוספות. ועי"ן הפועל נופלת מן העובר והעתיד בהסמך הדברים. נאמר הוּקָם, הוּשָׁב, הוּנָף, הוּרָם, הוּבָא, יוּקָם, יוּשָׁב, יוּנָף, יוּרָם, יוּבָא, מוּקָם, מוּשָׁב, מוּנָף, מוּרָם, מוּבָא, וכלם כן. ואל יחשוב החושב כי אלה הו"וין כמו הו"וין אשר בהוּכַח בְּמַכְאוֹב (איוב לג יט), הוּרַד מִצְרָיְמָה (בראשית לט א), הַמּוּצָאִים (יחזקאל יד כב), מוּדַעַת זֹאת (ישעיהו יב ה); כי ו"וי הוּכַח, הוּרַד ואחיהם הם פ"יות הפעלים, וו"וי הוּקַם, הוּשַׁב וחבריהם מוספות על הדרך שהזכרתי ביָקוּם, יָשׁוּב וחבריהם, <עמ' 39> ויָקִים ויָשִׁיב וכיוצא בהם. ועקר הוּקָם, יוּקָם, מוּקָם והדומה להם – הוּקְיָם, יוּקְיָם, מוּקְיָם.

שער ח

שער

לשון נִפְעַל מן הפעלים האלה, בהשיב עי"ן הפועל ו"ו נחה נסתרת מונע אשר לפניה בחולם, והנעת הנו"ן שהוא ללשון נִפְעַל בקמץ, נולד בה נח נסתר אחריה, על המשפט הנזכר למעלה. נאמר נָבוֹן – אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ (בראשית מא לט); הנו"ן הראשונה נו"ן נִפְעַל, והנח הנסתר אחריה נוסף, והבי"ת פ"א נִפְעַל, והו"ו כננד העי"ן, והנו"ן האחרונה לעמת הלמ"ד. ומשפטו להיות נִבְוָן כמו נִשְׁמָר, נִשְׁכָּח, נִכְרָת, אך כבד עליהם להניע הו"ו והניחוהו. נָכוֹן מוֹצָאוֹ (הושע ו ג), נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים (משלי יט כט), נָמוֹטּוּ פְעָמָי (תהלים יז ה), וַיְהִי כָל הָעָם נָדוֹן (ש"ב יט י), כִּי תוֹעֲבַת יְיָ נָלוֹז (משלי ג לב), וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר (קהלת יב ו), נָזֹרוּ אָחוֹר (ישעיהו א ד), נָאוֹר אַתָּה אַדִּיר (תהלים עו ה), וְנָדוֹשׁ מוֹאָב (ישעיהו כה י), נָפֹשׁוּ עַמְּךָ (נחום ג יח), נָבֹכוּ עֶדְרֵי בָקָר (יואל א יח), וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה (אסתר ג טו), וְנָקֹטּוּ בִּפְנֵיהֶם (יחזקאל ו ט), ולֹא נָסוֹג אָחוֹר (תהלים מד יט), וְהַהֵיכָל נָמוֹג (נחום ב ז), וְגַם נָמֹגוּ (יהושע ב כד), נָפֹצוּ (בראשית י יח), כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ (זכריה ב יז) [בצרי תחת הנו"ן מפני העי"ן אשר אחריה].

ודע כי אות נִפְעָל שהוא שם איש או כל דבר שהוא כן בכל זמן והוא נקוד בקמץ תחת העי"ן, ואות נִפְעַל שהוא לשעבר שהוא נקוד בפתח תחת העי"ן, יסורו מן נָבוֹן וחבריו, מפני שו"ו נָבוֹן שהוא כנגד עי"ן נִפְעַל איננה נכרת במוצא הלשון ולא מונעת באחד מן המלכים.

וכשנאמר מן נָבוֹן לשון רבים, סר הנח אשר אחר הנו"ן, ונאמר אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים (דברים א יג), הֱיוּ נְכֹנִים (שמות יט טו), וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם (משלי ב טו), נְסֹגִים אָחוֹר (ירמיהו מו ה), נְמֹגִים אֶרֶץ וְכָל יֹשְׁבֶיהָ (תהלים עה ד).

ובעת אשר יחוברו נָבוֹן שעניינו לשעבר אל כנוי הנִפְעַל עצמו, יסירו הנח אשר אחר הנו"ן ויניעו פ"יות הפעלים בשורק להוכיח על עי"ני הפעלים אשר אחריהם, והלמ"ד בחולם, ונולד אחריהם נח נסתר, כמו שעשו בהֲקִימוֹתִי והדומה לו. אמרו וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי (ישעיהו י יג), אָחוֹר לֹא נְסוּגֹתִי (ישעיהו נ ה), נְפוּגוֹתִי וְנִדְכֵּיתִי עַד מְאֹד (תהלים לח ט), וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם (יחזקאל כ מג), אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם (שם) [בָּם] (יחזקאל כ לד).

וכשירצו להביא על לשון נִפְעַל ארבע אותיות אינ"ת שהן לעניין עתיד, יבליעו נו"ן נִפְעַל באות שאחריה ותדגש לזאת, לפי שכל אות אחר הנוספות בלשון נִפְעַל דגושה היא לעולם, כשלא ימנע מונע מאחת מחמש האותיות אהחע"ר, ויניחו הו"ו שהיא עי"ן הפועל כמו שהיתה, וסמכו על דגשות הפ"א לפניה להוכיח על לשון נִפְעַל, ואמרו לֹא יִכּוֹן אָדָם בְּרֶשַׁע (משלי יב ג), הכ"ף הדגושה מעידה כי עניינו יִפָּעֵל, ועקרו להיות יִכָּוֵן כמו יִשָּׁמֵר, יִשָּׁבֵר. וכמוהו וְיִכֹּנוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ (משלי טז ג). וַיְחַזְּקֵהוּ בְמַסְמְרִים לֹא יִמּוֹט (ישעיהו מא ז) עניינו יִפָּעֵל, כי אלו היה יִפְעַל אמר יָמוּט, כמו לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם (דברים לב לה), אך הוא יִפָּעֵל מן נָמוֹטּוּ פְעָמָי (תהלים יז ה), ולכן נדגשה המ"ם. וכמהו יִמּוֹטוּ עֲלֵיהֶם גֶּחָלִים (תהלים קמ יא); וכמהו אִם יִנּוֹעוּ וְנָפְלוּ עַל פִּי אוֹכֵל (נחום ג יב); וכמהו יִסֹּגוּ אָחוֹר וְיַחְפְּרוּ (תהלים לה ד); וכן יֵעֹרוּ מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ (ירמיהו נ מא) – יִפָּעֲלוּ, מן נֵעוֹר (זכריה ב יז); בְּתָפְשָׂם בְּךָ בַכַּף תֵּרוֹץ (יחזקאל כט ז) – תִּפָּעֵל, מן וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל (קהלת יב ו); וַיֵּאֹר לָהֶם (ש"ב ב לב), מן נָאוֹר אַתָּה (תהלים עו ה). והיו אלה ראויים להדגש פ"יות הפעלים להבלעת נו"ן נִפְעַל בהם, אבל אינם מקבלים דגשות אותיות אהחע"ר. וכן משפט אחרים מלבד אלה הפעלים שפ"א שלהם אחת מחמש אותיות אלה, כמו יֵאָמַר, יֵעָשֶׂה, יֵחָבֵא, יֵהָרֵג, יֵרָפֵא, להדגש, כמו יִשָּׁמֵר, יִקָּרֵב, יִכָּרֵת, יִבָּנֶה [וחבריהם, הנאמרים מן נִשְׁמַר, נִקְרַב, נִכְרַת, נִבְנָה, <עמ' 40> ונבלעה הנו"ן במה שאחריה, ונדגשה לזאת.]

וצווי הזכר מלשון זה: הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (עמוס ד יב), עניינו הִפָּעֵל, כמו הִשָּׁמֵר, ועל כן נדגשה הכ"ף, ועקרו להיות הִכָּוֵן עד שיצא על משקל הִשָּׁמֵר, הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ (מ"ב יד י). וכמהו הִמֹּלוּ לַייָ (ירמיהו ד ד).

ומשקל המקור שהוא שם הפועל על משקל הצווי בשוה, נאמר וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל (בראשית לד יז), וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ (ויקרא יד מג), עניינו הִפָּעֵל, כמו [הִמָּלֵט אִמָּלֵט (ש"א כז א). אִם הִפָּקֵד יִפָּקֵד (מ"א כ לט), והיה ראוי להיות לְהִמּוֹל על משקלם.] כְּהִדּוּשׁ מַתְבֵּן (ישעיהו כה י), אע״פ שזה בשורק והראשונים בחולם, אחד הם בכמה מקומות, ועל כן נדגשה הדל"ת. ויתכן להיות ממשקל זה הִבּוֹק תִּבּוֹק… וְהִבּוֹז תִּבּוֹז (ישעיהו כד ג).

שער ט

שער אחר

יש כשיכפלו העברים למ"ד אלה הפעלים, וישאירו העיי"נין ו"וין נחין כמו שהן לפני הכפל. ויתכן זאת מפני שנוי עניינם. נאמר מן הֵקִים, יָקִים – לְאוֹיֵב יְקוֹמֵם (מיכה ב ח). ו"ו יְקוֹמֵם עי"ן הפעל, ומשקלו יְפַעְלֵל. [יו"ד יְקוֹמֵם ויו"ד יְפַעְלֵל אינם נחלפים, כי שתיהן לעניין עתיד מלמדים על זכר שאינו נמצא עמך, אך קו"ף יקוֹמֵם כנגד פ"א יְפַעְלֵל, וו"ו יְקוֹמֵם היא העי"ן ביְפַעְלֵל, ומ"ם ראשונה לעמת למ"ד ראשונה, ומ"ם כפולה ביְקוֹמֵם היא למ"ד כפולה ביְפַעְלֵל.] וכן מִתְקוֹמָמָה (איוב כ כז) – מִתְפַּעְלָלָה; מִמִּתְקוֹמְמִים (תהלים יז ז) – מִמִּתְפַּעְלְלִים. וכן נאמר מן שָׁב, יָשׁוּב – לְשׁוֹבֵב יַעֲקֹב אֵלָיו (ישעיהו מט ה), מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת (ישעיהו נח יב), משקלם לְפַעְלֵל, מְפַעְלֵל. רָשׁ, רָשׁוּ – מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן (משלי יג ז) – מִתְפַּעְלֵל. רָם, יָרוּם, רָמָה יָדְךָ (ישעיהו כו יא) – גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי (ישעיהו א ב), מֵרוֹמְמֻתֶךָ (ישעיהו לג ג). שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ (במדבר יא ח) – שׁוֹטְטוּ (ירמיהו ה א), וְהִתְשׁוֹטַטְנָה (ירמיהו מט ג). הֵפִיץ, יָפִיץ, מֵפִיץ וְחֶרֶב (משלי כה יח) – וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי עַד (חבקוק ג ו). נָד, יָנוּדוּ, נֻּדוּ מְאֹד (ירמיהו מט ל) – וְהִתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה (ישעיהו כד כ), מִתְנוֹדֵד (ירמיהו לא יז). (וירע) [וַיָּרִיעוּ] הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה (יהושע ו כ), רֹעָה – הִתְרֹעֲעָה (ישעיהו כד יט). פָּר, יָפוּר, פּוֹר – הִתְפּוֹרְרָה (שם), פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ (תהלים עד יג), מוֹט – הִתְמוֹטְטָה (ישעיהו כד יט). זָר, וְהַזּוּרֶה תִּבָּקַע אֶפְעֶה (ישעיהו נט ה), כִּי רֶגֶל תְּזוּרֶהָ (איוב לט טו) – וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר (מ"ב ד לה). בָּס, יָבוּס, תָּבוּס נֹפֶת (משלי כז ז) – בּוֹסְסוּ מִקְדָּשֶׁךָ (ישעיהו סג יח), מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ (יחזקאל טז ו). מֵת, יָמוּת, הֵמִית – תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה (תהלים לד כב), מְמוֹתֵת אַחֲרָיו (ש"א יד יג), אָנֹכִי מֹתַתִּי (ש"ב א טז) – פִּעְלַלְתִּי. [משפטו בג' ת"וין, אך נבלעה השנית בשלישית שהיא תי"ו הפועל הדגושה. נָב, יָנוּב,] עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה (תהלים צב טו) – וְתִירוֹשׁ יְנוֹבֵב בְּתֻלוֹת (זכריה ט יז). הֵנִיף, יָנִיף, תְּנוּפָה, יְנֹפֵף יָדוֹ (ישעיהו י לב). עָף – יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ (בראשית א כ), כָּעוֹף יִתְעוֹפֵף כְּבוֹדָם (הושע ט יא). רָץ, יָרוּץ, תָּרִיץ יָדָיו (תהלים סח לב) – כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ (נחום ב ה). מָל, יָמוּל, כִּי לֹא מָלוּ אוֹתָם (יהושע ה ז) – יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ (תהלים צ ו). וּבֹשׁ מוֹאָב (ירמיהו מח יג), וְאֶל כָּל פָּנִים בּוּשָׁה (יחזקאל ז יח) – וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ (בראשית ב כה). וַיָּחִילוּ עַד בּוֹשׁ (שופטים ג כה) – כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה (שמות לב א). גָּר, יָגוּר, יָגוּרוּ בָךְ נִדָּחַי (ישעיהו טז ד) – אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ (מ"א יז כ). חָל, יחוּל, וְחָלָה חֶרֶב (הושע יא ו), יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב (ש"ב ג כט) – וְסַעַר מִתְחוֹלֵל (ירמיהו כג יט). לָן, יָלוּן, כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה (ישעיהו א ח) – בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן (תהלים צא א). הֵבִין, יָבִין – וְלֹא יִתְבּוֹנָן (איוב יא יא). כֵּן, יָכוּן – וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד (איוב לא טו), עַד יְכוֹנֵן (ישעיהו סב ז), וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן (משלי כד ג). הֵלִיץ, יָלִיץ אָשָׁם (משלי יד ט) – וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ (ישעיהו כח כב). הֵעִיר, יָעִיר, הָעִירָה וְהָקִיצָה (תהלים לה כג) – וְעוֹרֵר עָלָיו (ישעיהו י כו), מִתְעוֹרֵר לְהַחֲזִיק בָּךְ (ישעיהו סד ו). מָג, יָמוּג, וַתְּמוּגֵנוּ בְּיַד עֲוֹנֵנוּ (ישעיהו סד ו) – וּתְמֹגְגֵנִי תּוּשִׁיָּה (איוב ל כב). צָד, יָצוּד, יָצוּדוּ – מְצֹדְדוֹת אֶת נְפָשִׁים (יחזקאל יג כ). קָט, יָקוּט, אָקוּט בְּדוֹר (תהלים צה י) – וָאֶתְקוֹטָטָה (תהלים קיט קנח), וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט (תהלים קלט כא). קִינָה הִיא – וְקוֹנְנוּהָ (יחזקאל לב טז), וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ (דה"ב לה כה). שָׂח, יָשִׂיחוּ בִי יֹשְׁבֵי שָׁעַר (תהלים סט יג) – וְאֶת דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ (ישעיהו נג ח). ויתכן להיות נִיחֹחַ פִּעְלוֹל מן נָח, יָנוּח, מְנוּחָה, מָנוֹח. שָׁר, יָשִׁירוּ, מֵשִׁיר – מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת (עזרא ב סה).

אבל יְסוֹבְבֻהָ עַל חוֹמֹתֶיהָ (תהלים נה יא) אינו יוצא על דרך זו, מפני שמשקלו <עמ' 41> יְפוֹעֲלֻהָ, הסמ"ך פ"א הפועל, והו"ו מפני המשך, והבי"ת הראשונה עי"ן הפועל והשנית למ"ד הפועל, שהוא מעקר וְסָבַב בֵּית אֵל (ש"א ז טז), שמשקלו וּפָעַל, הבי"ת הראשונה עי"ן הפועל והשנית הלמ"ד. וכמהו וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם (ש"א כא יד) – וַיִּתְפוֹעֵל מן אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ (תהלים עה ה), שהוא כמו סוֹבְבִים, אל תָּסֹבּוּ. וכן וְאֶשְׁתּוֹמֵם (ישעיהו סג ה) – מְשׁוֹמֵם (עזרא ט ג), כי הם יוצאים מן שְׁמָמָה. וכן לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ (בראשית מג יח) – לְהִתְפֹּעֵל מן וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן (בראשית כט ג). וכמהו וִיבֹקְקוּ אֶת אַרְצָהּ (ירמיהו נא ב) – וַיְפוֹעֲלוּ מן בְקָקוּם בֹּקְקִים (נחום ב ג). וכן אֶשְׁתּוֹלְלוּ אַבִּירֵי לֵב (תהלים עו ו) שהוא מן וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ (יחזקאל כט יט). כל אלה הפעלים יש בהם שתי אותיות כפולות, הראשונה עי"ן הפועל [והשנית למ"ד הפעל, ואינם כראשונים, שהראשונים בם למ"ד הפועל כפולה, כי הו"ו לפניה עי"ן הפעל, והשנית הנכפלת מוספת, על כן יהיה משקל הראשונים יְפֹעְלֵל, ומשקל אלה האחרונים יְפוֹעֵל.]

ועוד יכפלו פעלים אלה מין אחר מן הכפל ויסור עי"ן הפעל בכפל זה, ולא יקרה זה כי אם בחלוק עניין ושנוי פתרון, כמו וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים (יונה א ה), שנאמר מעקרו מְטַלְטֶלְךָ טַלְטֵלָה גָּבֶר (ישעיהו כב יז), נכפל פ"א הפועל והלמ"ד, ואבדה העי"ן ביניהם. וכן אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ (ירמיהו ה כב) – וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה (אסתר ד ד), וְהָיְתָה חַלְחָלָה בְּכוּשׁ (יחזקאל ל ד). וְעַצְמִי חָרָה (איוב ל ל) – לְחַרְחַר רִיב (משלי כו כא). פּוֹר – הִתְפּוֹרְרָה (ישעיהו כד יט), שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי (איוב טז יב). זָע, יָזוּע – וְיִקְצוּ מְזַעְזְעֶיךָ (חבקוק ב ז). עָף, יעוּף – יְעוֹפֵף (בראשית א כ), לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה (תהלים קלב ד).

ועתה אחרי שבארתי אלה הכללות והצעתי את אלה הפתרונים שהעי"ן שלהם אות נחה נסתרת, עתה ראיתי לחבר אלה הפעלים ואדבר עליהם כל אחד ואחד מפני עצמו, ומה שאמצא לכל אחד מעניין או דרך שאינם בחבירו אזכירם לו לבד בעזרת האל. ואין דעתי בחבור אלה הפעלים שהעי"ן שלהם נחה נסתרת להזכיר איזה העי"ן ממנו ו"ו ואיזה ממנו יו"ד, למען כי הוא דבר שאיננו נכר ברובם. אך דעתי ומחשבתי ללמד על מקום הנח העומד במקום עי"ן הפועל, בין שהוא ו"ו ובין שהוא יו"ד. שאני יודע על נכון כי קָם משקלו פָּעַל, והנח אשר בין הקו"ף והמ"ם עומד במקום עי"ן פָּעַל; ויש לך לאמר כי הוא יו"ד כשתוציאנו מן לְקַיֵּם דָּבָר (יחזקאל יג ו), ויש לך לאמר כי הוא ו"ו כשתראה הו"ו הנחה במָקוֹם. [וכן מֵת, שכבר נראת בין המ"ם והתי"ו למוצא שפתים במָוֶת וְחַיִּים (משלי יח כא), הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו (תהלים קטז טו). וזה החלי לאוגרם ולקבצם בעזרת ה'.]

שער י

כלל הפעלים שתוכם והוא עי"ן שלהם אות נחה נסתרת, או ו"ו או יו"ד

איב – אָיַב, וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ (שמות כג כב), ואיב איוב אוֹיֵב. דברו העברים בפועל זה ביו"ד נראת יוצאת מן החך. בֶּן שָׁאוּל אֹיִבְךָ (ש"ב ד ח) – יו"ד אֹיִבְךָ מונעת בחרק. על משקל אֹסִפְךָ (מ"ב כב כ). וכן כל פּוֹעִילְךָ העי"ן נעה, אבל תנועתה מתחלקת למחלקות. ובכל זאת לא נמלט פועל זה מנוח וסתר העי"ן, נאמר וְאֵיבָה אָשִׁית (בראשית ג טו) [– היו"ד הנחה המונע לפניה בצרי הוא עי"ן הפועל].

<עמ' 42> איל – כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל (תהלים פח ה), אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה (תהלים כב כ). ומעקר זה ומעניינו נאמר יֶשׁ לְאֵל יָדִי (בראשית לא כט), כִּי יֶשׁ לְאֵל יָדָם (מיכה ב א), בין האל"ף והלמ"ד נח נסתר, הוא היו"ד אשר באֱיָל ואֱיָלוּתִי. ויש כשיכתב ביו"ד: יְדַבְּרוּ לוֹ אֵילֵי גִבּוֹרִים (יחזקאל לב כא עי"ש). [והוא נופל על שמות האנשים מן הפעלים, אך הראשון שם הפועל עצמו.]

אים – אָיַם, אָיַמְתִּי, אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת (שה"ש ו ד), אָיֹם וְנוֹרָא הוּא (חבקוק א ז), על משקל אָדוֹם – אֲדֻמָּה (במדבר יט ב), עָבוֹת – עֲבֻתָּה (יחזקאל ו יג), עָרוֹם – עֲרֻמָּה (הושע ב ה), עָקוֹב – עֲקֻבָּה (הושע ו ח). ונאמר שם הפועל בהניח היו"ד: נָשָׂאתִי אֵמֶיךָ אָפוּנָה (תהלים פח טז), עָלָיו אֵמִים (איוב כ כה), אֶת אֵימָתִי (שמות כג כז).

אוץ – וְלֹא אָץ לָבוֹא (יהושע י יג), לֹא אַצְתִּי מֵרֹעֶה אַחֲרֶיךָ (ירמיהו יז טז), יָאוּץ.

והפועל הכבד מעקר זה בהפוך הו"ו ליו"ד נחה, כמו שהודעתיך על משקל הִפְעִיל, והיה משפטו להיות הֶאֱיִיץ, כמו הֶאֱבִיד; וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים (בראשית יט טו), אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי (ישעיהו כב ד).

אור – אוֹר, אוֹרְתִּי, כִּי אֹרוּ עֵינַי (ש"א יד כט), הַבֹּקֶר אוֹר (בראשית מד ג), יֵאוֹר, וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו (ש"א יד כז). ודע כי משפט הַבֹּקֶר אוֹר להיות אָווֹר, שהוא פועל עובר נבנה על משקל וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף (בראשית מה א), יָקֹשְׁתִּי (ירמיהו נ כד), קָטֹנְתִּי (בראשית לב יא), אך הניחו הו"ו והטילו תנועתה על האל"ף אשר לפניה להורות וללמד על עקרו, ונפלה ו"ו המשך, בעבור כי נפגשו שני הנחים הנסתרים, ולא יכון להוציאם יחד בדבור הלשון. ולזאת נשתנה מאחיו בלשון פועל עובר, כמו נשתנו קָטֹנְתִּי, יָכֹלְתִּי (בראשית ל ח), יָקֹשְׁתִּי. וכן אומר בטוֹבוּ, בבּוֹשׁוּ וזוֹרוּ העוברים. ושם הפועל עצמו גם הוא אוֹר – יְהִי אוֹר (בראשית א ג), כמו הפועל העובר.

ובעקר פועל כבד נהפכה בו הו"ו ליו"ד: הֵאִירוּ בְרָקָיו תֵּבֵל (תהלים צז ד), מְאִירַת (תהלים יט ט).

ולשון נִפְעַל: נָאוֹר אַתָּה אַדִּיר (תהלים עו ה), וַיֵּאֹר לָהֶם בְּחֶבְרוֹן (ש"ב ב לב). וצווי הזכר והמקור שהוא שם הפועל: הֵאוֹר.

ויש בעקר עוד עניין אחר: לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם (ישעיהו נ יא). וממנו וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי (מלאכי א י), נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ (ישעיהו כז יא).

בוא – בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה (בראשית כז לה) – פועל עובר; הִנֵּה אָנֹכִי בָא (שמות ג יג) – שם הבא בכל עת וזמן. וכן וְרָחֵל בָּ֗אָה עִם הַצֹּאן (בראשית כט ט) – לשעבר; בָּאָ֖ה עִם הַצֹּאן (בראשית כט ו) – לעתיד ולכל זמן. והתקינו מכוני הטעמים טעם בָּאָה שעניינו לשעבר על הבי"ת, וטעם בָּאָה שהוא לכל עת וזמן, הטעם הוא על האל"ף, כמו הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָ֑ה (ש"א כה יט), בָּעֶרֶב הִיא בָאָ֗ה (אסתר ב יד). תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף (דברים לג טז), וַתָּבֹאת לִקְרָאתִי (ש"א כה לד). כשראיתי התי"ו שבסוף תָּבוֹאתָה נעה בקמץ גדול כדרך כל תי"ו שהוא ללשון זכר, כמו שָׁמַרְתָּ, זָכַרְתָּ, עָשִׂיתָ, רָאִיתָ; וראיתי תי"ו וַתָּבֹאת נקודה בשבא כמשפט כל תי"ו ללשון נקבה, כמו עָשִׂית, רָאִית; חשבתי התי"ו הראשונה שבתָּבוֹאתָה ללשון עתיד לזכר, והתי"ו הראשונה בוַתָּבֹאת ללשון עתיד לנקבה. [ושתי המלות האלו נפרדות מיוחדות ואין להם דומה, ומשקלם תִּפְעוֹלְתָּה לזכר, תִּפְעוֹלְתְּ לנקבה.] ופירוש תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף צווי על דרך תפלה, כאילו אמר: בֹּא על ראש יוסף. וכבר דברו תָּבֹאנָה ותְּבוֹאֶינָה לעדת הנקבות, בין שתספר בעדם ואינם עמך, בין שתדבר אליהם והם עמך. ויש לך לדעת שתָּבֹאנָה הוא העקר והמשפט, על משקל תִּשְׁמֹרְנָה, תַּעֲמֹדְנָה. וכן תָּשׁוֹבְנָה ותְּשׁוּבֶינָה בפסוק אחד (יחזקאל טז נה), והעקר תָּשׁוֹבְנָה. וכמו שאמרו וַתִּגְבְּהֶינָה (יחזקאל טז נ), והמשפט להיותו וַתִּגְבַּהְנָה, כמו וַתִּקְרַבְנָה (במדבר כז א) וחבריו.

והפועל הכבד בעקר זה: הֵבִיא, יָבִיא, מֵבִיא. הָבִיא – לשון צווי ולשון מקור שהוא שם הפועל. וכבר אמרו הֲבִיאוֹתִי <עמ' 43> והֵבֵאתִי, ומשפט להיות הֲבִיאוֹתִי. כמו שאמרו הֲכִינוֹתִי והֵכַנְתִּי, והנכון להיות הֲכִינוֹתִי; ונמצא הֵטַלְתִּי, והראוי להיות הֲטִילוֹתִי, כמו הֲקִימוֹתִי, הֲשִׁיבוֹתִי, הֲשִׂימוֹתִי, הֲנִיפוֹתִי, הֲרִימוֹתִי. ואמרו בשם הפועל מָבוֹא ומוֹבָא – אֶת מוֹצָאֲךָ וְאֶת מוֹבָאֶךָ (ש"ב ג כה), ומשפטו להיות מָבוֹא כחבריו – מָקוֹר, מָגוֹר, מנוֹס, מָנוֹחַ. ויתכן לאמר כי מוֹבָא נהגו בו מנהג מוֹצָא להזדוג עמו ולדבר בו כלשונו, ולא השגיחו על עקרו; מפני כי מוֹצָא מעקר יָצָא ומשקלו מִפְעָל, ו"ו מוֹצָא עומדת במקום פ"א מִפְעָל ושי"ן מִשְׁפָּט; אך מוֹבָא הנלוה אליו לא הוא כן, כי אין הפועל העובר ממנו יָבָא כמו יָצָא, כי אם בָּא כמו קָם, על כן היה ראוי להיות מָבוֹא, כמו וַיְבִיאֵנִי בַמָּבוֹא (יחזקאל מו יט), מְבוֹאֲךָ כמו מְקוֹמְךָ. ונאמר עוד שם הפועל על משקל פִּעְלָה – סֵמֶל הַקִּנְאָה הַזֶּה בַּבִּאָה (יחזקאל ח ה). ומשקלו חִידָה, שִׁירָה, שִׂיחָה.

בוז – בָּז, בַּזְתִּי, לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב (משלי ו ל), גַּם לֹא יָבוּזוּ לִי (שה"ש ח א), בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ (משלי יג יג), בָּזָה לְךָ (מ"ב יט כא), כי הה"א בו ה"א הנקבה, והוא לזכר בָּז. אך כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה (במדבר טו לא), וּבֹזַי יֵקָלּוּ (ש"א ב ל), מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְיָ (ש"ב יב ט), עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי (ש"ב יב י), יוצאים משורש אחר.

בין – הֵבִין, הֲבִינוֹתִי.

ולשון נִפְעַל: נָבוֹן, נְבוּנוֹתִי, יָבוּן. הִבּוֹן – צווי הזכר והמקור שהוא שם הפועל.

ובעקר פועל כבד אחר, כפלו בו את למ"ד הפועל: בּוֹנֵן, בּוֹנַנְתִּי, יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ (דברים לב י). בּוֹנֵן – צווי ושם הפועל.

בוס – בָּס, בַּסְתִּי, אָבוּס, תָּבוּס נֹפֶת (משלי כז ז), וְעַל הָרַי אֲבוּסֶנּוּ (ישעיהו יד כה), יָבוּס צָרֵינוּ (תהלים ס יד).

ונאמר מוּפְעָל מלשון הִפְעִיל – מוּבָס (ישעיהו יד יט), יאמר ממנו פועל שלא הוזכר פועלו – הוּבָס, יוּבָס.

ופועל כבד אחר כפול הלמ"ד: בּוֹסֵס, בּוֹסַסְתִּי, בּוֹסְסוּ מִקְדָּשֶׁךָ (ישעיהו סג יח), מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ (יחזקאל טז ו).

בושׁ – בָטְחוּ וְלֹא בוֹשׁוּ (תהלים כב ו), בֹּשְׁנוּ כִּי שָׁמַעְנוּ חֶרְפָּה (ירמיהו נא נא), כִּי בֹשְׁתִּי (עזרא ח כב), וּבֹשׁוּ מִתְּבוּאֹתֵיכֶם (ירמיהו יב יג) [– זה צווי הרבים שאתה אומר להם שיבשו, והוא על משקל הפֹעל העובר שאתה מספר בעד הרבים שכבר בּוֹשׁוּ. ושם הפועל:] וְאֶל כָּל פָּנִים בּוּשָׁה (יחזקאל ז יח). [ועל משקל אחר: וְלֹא יוֹדֵעַ עַוָּל בֹּשֶׁת (צפניה ג ה). ושם האיש נקרא בּוֹשׁ –] הִפְנָה עֹרֶף מוֹאָב בּוֹשׁ (ירמיהו מח לט); ולרבים: בְּחִתִּיתָם מִגְּבוּרָתָם בּוֹשִׁים (יחזקאל לב ל). וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ (בראשית ב כה).

והפועל הכבד: הֵבִישׁ, יָבִישׁ, הֱבִשֹׁתָה כִּי אֱלֹהִים מְאָסָם (תהלים נג ו), בֵּן מֵבִישׁ וּמַחְפִּיר (משלי יט כו).

אך לא יצא משרש זה הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם (ש"ב יט ו), הֹבִישׁוּ חֲכָמִים (ירמיהו ח ט), כֹּל הוֹבִישׁ (ישעיהו ל ה). כי המה מן הפעלים שתחלתם יו"ד. ויש מי שיאמר שהם הפוכי תוכם לתחלתם, כלומר שהיו"ד או הו"ו שהוא עי"ן הפועל בבּוֹשׁוּ, הֱבִישׁוֹתָ, נהפכה לפ"א הפועל בהוֹבִישׁ. ונאמר גם כן בגַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ (ירמיהו ו טו) – הנח הנסתר העומד במקום פ"א הפועל אחר יו"ד יֵבוֹשׁוּ הכתובה לעתיד היא יו"ד אחרת נחה, ועל כן לא נאמר יָבוֹשׁוּ קמץ היו"ד כמו יָבוֹאוּ. ויתכן להיות כן. וגם יתכן עוד להיותם שני עקרים בעניין אחד, כמו טוב – יטב, והם קרובים זה לזה בדבור הלשון.

ויש עוד בעקר זה עניין אחר: וַיָּחִילוּ עַד בּוֹשׁ (שופטים ג כה).

ובעניין זה פועל כבד כפול הלמ"ד: כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה (שמות לב א), מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ <עמ' 44> רִכְבּוֹ (שופטים ה כח), בּוֹשַׁשְׁתִּי, יְבוֹשֵׁשׁ, ולרבים: יְבוֹשְׁשׁוּ, ובהפסק הדברים: יְבוֹשֵׁשׁוּ, כמו כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵֽצוּ (נחום ב ה).

גוז – גָּז, כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה (תהלים צ י), יָגוּז, אָגוּז, וַיָּגָז שַׂלְוִים (במדבר יא לא). ויתכן להיות מעקר זה אַתָּה גוֹזִי (תהלים עא ו). [ויהיה גּוֹז קודם שתסמכנו אל נפשך, על משקל קוֹם, אחד מן הַקּוֹמִים עָלָי (מ"ב טז ז).]

גיח – הִגִּיחַ, הֲגִיחוֹתִי, אָגִיחַ, כִּי יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל פִּיהוּ (איוב מ כג). ויתכן להיות מזה כִּי אַתָּה גֹחִי (תהלים כב י), כדרך שהזכרתי בגוֹזִי.

גול – גָּל, גַּלְתִּי, וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלִַם (ישעיהו סה יט), יָגוּל, אָגוּל.

והפועל הכבד: הֵגִיל, הֲגִילוֹתִי, אָגִיל, עָלָיו יָגִילוּ (הושע י ה), גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק (משלי כג כד) – נכתב גול יגול, כי הפועל הקל והכבד נמצאו בעקר זה. [ויצא גּוֹל יָגוּל על משקל קוֹם יָקוּם, ויצא גִּיל יָגִיל על משקל בִּין יָבִין.]

גור – עִם לָבָן גַּרְתִּי (בראשית לב ה), יָגוּרוּ בָךְ נִדָּחַי (ישעיהו טז ד), וַתָּגָר בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים (מ"ב ח ב), גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת (בראשית כו ג), אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ (מ"א יז כ).

ויש בעקר זה עניין שני: לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ (דברים א יז), וַיָּגָר מוֹאָב (במדבר כב ג), גּוּרוּ לָכֶם מִפְּנֵי חֶרֶב (איוב יט כט), וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם (ישעיהו סו ד), מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ (משלי י כד). אך אֲשֶׁר אַתָּה יָגוֹר (ירמיהו כב כה), כִּי יָגֹרְתִּי (דברים ט יט), באים מפועל שתחלתו יו"ד, לפי מה שהזכרתי בחבור הפעלים שתחלתם יו"ד.

גיף – הֵגִיף, הֲגִיפוֹתִי, יָגִיפוּ הַדְּלָתוֹת (נחמיה ז ג). ותצוה הזכר: גִּיף או הָגֵף, כמו בִּין או הָבֵן.

דוג – דָּג, דַּגְתִּי, אָדוּג. ותאמר לבעל דָּגִים דַּיָּג או דַּוָּג – הִנְנִי שֹׁלֵחַ לְדַיָּגִים רַבִּים (ירמיהו טז טז), וְהָיָה עָמְדוּ עָלָיו דַּוָּגִים (יחזקאל מז י).

והפועל הכבד: דִּיֵּג, מְדַיֵּג, וְדִיגוּם (ירמיהו טז טז) ראוי היה להיות דגש היו"ד, אך הרפוה להקל מעליהם; כמו שהרפו קו"ף אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ (אסתר ו ב) הראויה להדגש, שהוא מן בִּקֵּשׁ, יְבַקֵּשׁ; וכמו שהרפו סמ"ך וַיִּסְעוּ להקל, וראוי היה להדגש שהוא מן נָסַע, יִסַּע, ונו"ן נָסַע נבלעת בסמ"ך יִסַּע כי הוא דגש, ונפלה מן וַיִּסְעוּ כי הוא רפה; וכמו שהרפו קו"ף וַיִּקְחוּ שהוא מן לָקַח, יִקַּח, וּמִקַּח שֹׁחַד (דה"ב יט ז); וכמו שהסירו הדגש ממ"ם הַמְשָׁרְתִים (אסתר א י), הַמְלַקְקִים (שופטים ז ו) וזולתם להקל, ועקרם להדגש.

דוח – דּוֹחְתִּי, דּוֹחַ, דֹּחוּ וְלֹא יָכְלוּ קוּם (תהלים לו יג).

והפועל הכבד: הֵדִיחַ, הֲדִיחוֹתִי, יָדִיחוּ אֶת הָעֹלָה (יחזקאל מ לח).

דון – דָּן, דַּנְתִּי, לֹא יָדוֹן רוּחִי (בראשית ו ג), אָדוּן, יְגָרֶה מָדוֹן (משלי טו יח). וכבר הונעה הו"ו והפכוה ליו"ד בשם הפועל – מִדְיָנִים יְשַׁלֵּחַ (משלי ו יד), ומשקלו מִשְׁפָּטִים. וצווי הזכר: דּוֹן או דִּין.

ולשון נִפְעַל: נָדוֹן, נְדוּנוֹתִי, וַיְהִי כָל הָעָם נָדוֹן (ש"ב יט י) יִדּוֹן, אִדּוֹן, הִדּוֹן לצווי הזכר ושם הפועל.

ויש בעקר עוד עניין שני: דָּן, דַּנְתִּי, לֹא דָנוּ (ירמיהו ה כח). דָּנַנִּי (בראשית ל ו) משפטו להיות דְּיָנַנִי, [על משקל שְׁמָרַנִי אֱלֹהִים, אך דגשות הנו"ן השנית אינו מן העקר, כי הוא כמו יִסְּרַנִּי יָּהּ (תהלים קיח יח), הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי (דברים לא כז)]. יָדוּן, דּוּן. ושם האיש מפועל זה: דָּן אָנֹכִי (בראשית טו יד), ונאמר וְהָיָה יְיָ לְדַיָּן (ש"א כד טו).

והפעל הכבד: הֵדִין, יָדִין בַּגּוֹיִם (תהלים קי ו), כִּי יָדִין יְיָ עַמּוֹ (דברים לב לו), וְלֹא יוּכַל לָדִין (קהלת ו י), וצווי הזכר: דִּין.

<עמ' 45> דום – שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי (תהלים צד יז), כְּדֻמָה בְּתוֹךְ הַיָּם (יחזקאל כז לב). ויתכן להיות מזה גַּם מַדְמֵן תִּדֹּמִּי (ירמיהו מח ב), ועקרו תִּתְדּוֹמְמִי – תִּתְפַּעְלְלִי.

דוץ – דַּצְתִּי, אָדוּץ, וּלְפָנָיו תָּדוּץ דְּאָבָה (איוב מא יד).

דור – דָּר, דַּרְתִּי, אָדוּר, מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע (תהלים פד יא).

וע"א: דָּר, יָדוּר, וְגַם דּוּר הָעֲצָמִים תַּחְתֶּיהָ (יחזקאל כד ה), אַגְדִּיל הַמְּדוּרָה (יחזקאל כד ט), מְדֻרָתָהּ אֵשׁ וְעֵצִים (ישעיהו ל לג).

דישׁ – דָּשׁ, וְדַשְׁתִּי אֶת בְּשַׂרְכֶם (שופטים ח ז), דָּשׁ חִטִּים (דה"א כא כ), אָדוֹשׁ יְדוּשֶׁנּוּ (ישעיהו כח כח), וְחַיַּת הַשָּׂדֶה תְּדוּשֶׁהָ (איוב לט טו), קוּמִי וָדוֹשִׁי בַת צִיּוֹן (מיכה ד יג), מְדֻשָׁתִי וּבֶן גָּרְנִי (ישעיהו כא י), דַּיִשׁ.

ולשון נִפְעַל: וְנָדוֹשׁ מוֹאָב (ישעיהו כה י), אִדּוֹשׁ, יִדּוֹשׁ. וצווי הזכר והמקור שם הפועל: הִדּוֹשׁ בחולם. ונאמר הִדּוּשׁ בשורק – לפי שהם שקולים ברוב המלים – כְּהִדּוּשׁ מַתְבֵּן (ישעיהו כה י).

הים – הָם, הַמְתִּי, וְהָמָם מְהוּמָה (דברים ז כג) – פְּעָלָם. [ומשקלו וְלֹא שָׁתָם עַל צֹאן לָבָן (בראשית ל מ), המ"ם הראשונה עומדת במקום תי"ו שָׁתָם, והשנייה ללשון רבים.] ועקרו להיות הֲיָמָם, והמ"ם הראשונה קמוצה כדרך כל למ"ד פְּעָלָם להיות קמוצה. אך וְהָמַם גִּלְגַּל עֶגְלָתוֹ (ישעיהו כח כח) איננו יצא מן שורש זה, שמשקלו וּפָעַל מן אֲכָלַנִי הֲמָמַנִי (ירמיהו נא לד), וכשתרצה לאמר מן עקר זה פְּעָלָם, תאמר הֲמָמָם. והונעה מ"ם וְהָמַם גִּלְגַּל עֶגְלָתוֹ בפתח, כדרך כל עי"ן הפעל להיות פתוחה, כי אם באתנח וסוף פסוק וזקף במקצת מקומות. בָּרָק וַיָּהֹם (ש"ב כב טו), וַיָּהָם יְיָ אֶת (מַחֲנֶה) סִיסְרָא (שופטים ד טו). [ויתכן להיות אלה האחרונים מעקר וְהָמַם גִּלְגַּל עֶגְלָתוֹ, כמו וַיִּסֹב, וַיָּסָב, מן סָבַב, וַיְהֻמֵּם (יהושע י י) כמו וַיְסֻבֵּם, עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי (תהלים מט ו).]

ובעקר זה פועל כבד על משקל הִפְעִיל: הֵהִים, הַהִימוֹתִי – בפתחות הה"א, כמו שהודעתיך בהַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן (ישעיהו מא כה), הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם (דברים ד כו). אָרִיד בְּשִׂיחִי וְאָהִימָה (תהלים נה ג), תְּהִימֶנָה מֵאָדָם (מיכה ב יב). ומשפטו להיות תָּהִימְנָה, כמו הָקֵים תָּקִימְנָה (ירמיהו מד כה). מֵהִים, מְהִימִים.

ולשון נִפְעַל: נֵהוֹם, נֵהוֹמְתִּי, וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר (רות א יט), כמו וַיֵּאֹר לָהֶם בְּחֶבְרוֹן (ש"ב ב לב).

הין – הֵהִין, הֲהִינוֹתִי, וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה (דברים א מא), אָהִין, יָהִין.

זוב – זָב, זַבְתִּי, זָב עִמְקֵךְ (ירמיהו מט ד), כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ (ויקרא טו כה), וַיָּזֻבוּ מָיִם (ישעיהו מח כא), אֶרֶץ זָבַת חָלָב (שמות ג ח), וְהַזָּב (ויקרא טו לג).

זוד – זָד, זַדְתִּי, אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם (שמות יח יא), כִּי אֶל יְיָ זָדָה (ירמיהו נ כט), זֵד יָהִיר (משלי כא כד), אָזוּד, הַזֵּידוֹנִים (תהלים קכד ה) – פֵּעְלוֹנִים, כמו זֵרְעֹנִים (דניאל א טז), נכתב ביו"ד בין הזי"ן והדל"ת על המשפט והעקר.

והפועל הכבד: הֵזִיד, כִּי הֵזִידוּ עֲלֵיהֶם (נחמיה ט י), וְכִי יָזִד אִישׁ (שמות כא יד).

זול – זָל, יָזוּל, הַזָּלִים זָהָב מִכִּיס (ישעיהו מו ו).

זון – זָן, זַנְתִּי, אָזוּן, מְפִיקִים מִזַּן אֶל זַן (תהלים קמד יג), בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן (בראשית מה כג).

זוע – זָע, זַעְתִּי, וְלֹא זָע מִמֶּנּוּ (אסתר ה ט), בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת (קהלת יב ג), זוּעַ – צווי לזכר, וכן המקור שהוא שם הפועל. וכבר הונעה הו"ו בשם הפועל, נאמר וְהָיָה רַק זְוָעָה (ישעיהו כח יט). ויש מי שאומרים כי זַעֲוָה הוא נהפך מן זְוָעָה, ועמדה עי"ן הפעל במקום הלמ"ד.

<עמ' 46> זור – זָר, זַרְתִּי, וַתִּשְׁכַּח כִּי רֶגֶל תְּזוּרֶהָ (איוב לט טו), וַיָּזַר אֶת הַגִּזָּה (שופטים ו לח). ולשון פעוּל: זוּר, וְהַזּוּרֶה תִּבָּקַע אֶפְעֶה (ישעיהו נט ה) – הה"א שבסוף וְהַזּוּרֶה ללשון נקבה, כמו הה"א שבסוף וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ (זכריה ה ד).

ובעקר עניין שני: זָר, זַרְתִּי, לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם (תהלים עח ל), רוּחִי זָרָה לְאִשְׁתִּי (איוב יט יז), לְאִישׁ זָר (ויקרא כב יב), וְזָרִים לֹא יַעַבְרוּ בָהּ (יואל ד יז). ויאמר עוד בפועל העובר לשון אחר: זוֹר, זוֹרְתִּי, זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם (תהלים נח ד).

ולשון נִפְעַל: נָזֹרוּ אָחוֹר (ישעיהו א ד), יִזּוֹר, אִזּוֹר, הִזּוֹר – צווי לזכר, וכן שם הפועל.

חוב – חֲבֹלָתוֹ חוֹב יָשִׁיב (יחזקאל יח ז).

ויש בעקר זה פועל כבד, שבה בו הו"ו הנחה יו"ד דגושה: חִיֵּב, חִיַּבְתִּי, וְחִיַּבְתֶּם אֶת רֹאשִׁי (דניאל א י), יְחַיֵּב, מְחַיֵּב.

חוג – חָג עַל פְּנֵי מָיִם (איוב כו י), אָחוּג, יָחוּג, בְּחוּקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם (משלי ח כז), וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ (ישעיהו מד יג).

חוד – חָד, חַדְתִּי, אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה (שופטים יד יב), חוּד חִידָה וּמְשֹׁל מָשָׁל (יחזקאל יז ב), חוּדָה חִידָתְךָ וְנִשְׁמָעֶנָּה (שופטים יד יג).

חול – חָל, חַלְתִּי, לֹא חַלְתִּי וְלֹא יָלַדְתִּי (ישעיהו כג ד), כִּי חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן (ישעיהו סו ח), הָרִינוּ חַלְנוּ (ישעיהו כו יח), הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ (ירמיהו ה ג), חוּל תָּחוּל (יחזקאל ל טז).

ויש בעניין זה פועל כבד: הֵחִיל, הֲחִילוֹתִי, מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ (ירמיהו ה כב), מִפָּנָיו יָחִילוּ עַמִּים (יואל ב ו), וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים (ש"א לא ג), חִיל כַּיֹּלֵדָה (ירמיהו כב כג).

ובעניין זה פועל כבד, נכפל בו למ"ד הפועל: חוֹלֵל, חוֹלַלְתִּי, קוֹל יְיָ יְחוֹלֵל (תהלים כט ט), מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין (ישעיהו נא ט).

ובעקר זה עניין אחר: חָל, חַלְתִּי, יָחוּל, יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב (ש"ב ג כט), עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים יָחוּל (ירמיהו כג יט), וְסַעַר מִתְחוֹלֵל (ירמיהו כג יט). ויתכן להיות מעקר זה חֹלְלָה יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִיחַ (איוב כו יג), וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ (דברים לב יח), וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל (תהלים צ ב), בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי (משלי ח כד).

חוס – חָס, חַסְתִּי, אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן (יונה ד י), לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן (יחזקאל טז ה), אָחוּס, יָחֹס עַל דַּל וְאֶבְיוֹן (תהלים עב יג), וַתָּחָס עָלֶיךָ (ש"א כד י), חוּסָה יְיָ עַל עַמֶּךָ (יואל ב יז).

חור – חָר, חַרְתִּי, וְחָרָה נְחֻשְׁתָּהּ (יחזקאל כד יא), וְעַצְמִי חָרָה (איוב ל ל), חָרוּ יֹשְׁבֵי אֶרֶץ (ישעיהו כד ו), אָחוּר, יָחוּר.

חושׁ – וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ (דברים לב לה), חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי (תהלים קיט ס), יָחוּשׁ, חוּשָׁה לְעֶזְרָתִי (תהלים לח כג), וַתַּחַשׁ עַל מִרְמָה רַגְלִי (איוב לא ה).

והפועל הכבד: הֵחִישׁ, הֲחִישׁוֹתִי, יָחִישׁ, אָחִישָׁה מִפְלָט לִי (תהלים נה ט), אֲנִי יְיָ בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה (ישעיהו ס כב), כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה (תהלים צ י).

טוח – כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם (ישעיהו מד יח), אֲשֶׁר טַחְתֶּם תָּפֵל (יחזקאל יג יד), וְטָח אֶת הַבָּיִת (ויקרא יד מב), אָטוּחַ.

ולשון נִפְעַל: נִטּוֹחַ, נִטּוֹחוֹתִי, אִטּוֹחַ, יִטּוֹחַ. והמקור שהוא שם הפועל: וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ (ויקרא יד מג), וכן לצווי הזכר.

טוב – מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ (במדבר כד ה), מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ (שה"ש ד י), יָטוּב, אָטוּב, טוֹב.

ויש בעקר זה פועל כבד: הֵטִיב, הֲטִיבוֹתָ, על משקל הֵשִׁיב, הֲשִׁבוֹתָ; יָטִיב, תָּטִיב. ונאמר כי וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְיָ (במדבר י לב), נהפך הו"ו הנחה הנסתרת שהיא עי"ן הפעל בהַטּוֹב, ליו"ד נחה היא פ"א הפועל ביֵיטִיב. ויתכן להיותם שני עקרים: טוב ויטב, אך נאמרו שניהם כאחד מפני שדבורם קרוב ועניינם שוה.

<עמ' 47> טיל – וַייָ הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם (יונה א ד), הֲטִילוֹתִי, וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים (יונה א ה), שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם (יונה א יב), כִּי יִפֹּל לֹא יוּטָל (תהלים לז כד), מַדּוּעַ הוּטְלוּ (ירמיהו כב כח).

ולשון נִפְעַל: נִטּוֹל, נִטּוֹלוֹתִי. הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל (ישעיהו מ טו), הִטּוֹל. ויתכן להיות כַּדַּק יִטּוֹל מעקר אחר [– כִּי נָטַל עָלָיו (איכה ג כח), כמו נָפַל, ולעתיד יִטּוֹל כמו יִפּוֹל].

טושׁ – טָשׁ, טַשְׁתִּי, כְּנֶשֶׁר יָטוּשׂ עֲלֵי אֹכֶל (איוב ט כו), טוּשׁ לצווי הזכר, וכן למקור שהוא שם הפועל.

כול – וְכָל בַּשָּׁלִשׁ (ישעיהו מ יב), כָּל, כַּלְתִּי, אָכֻל. כּוּל לצווי הזכר.

ויש בו פועל כבד: הֵכִיל, הֲכִילוֹתִי, יָכִיל – אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל (מ"א ז כו), קָטֹן מֵהָכִיל אֶת הָעֹלָה (מ"א ח סד).

כון – כָּן, כַּנְתִּי, אָכוּן. וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד (איוב לא טו). ויתכן להיות מעקר זה אִם כֵּנִים אַתֶּם (בראשית מב יט), לֹא כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים (מ"ב ז ט), אָבוֹא עַד תְּכוּנָתוֹ (איוב כג ג).

ויש בעניין זה פועל כבד: הֵכִין, יָכִין, אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ (אסתר ו ד), אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי (שמות כג כ).

ולשון נִפְעַל: כְּשַׁחַר נָכוֹן מוֹצָאוֹ (הושע ו ג), נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים (משלי יט כט), הִכּוֹן, יִכּוֹן.

ופועל כבד אחר יש בעקר כפול הלמ"ד: כּוֹנֵן, כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית (ישעיהו נא יג), כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל יֶתֶר (תהלים יא ב), כּוֹנְנָה עָלֵינוּ (תהלים צ יז), עַד יְכוֹנֵן (ישעיהו סב ז).

לוז – לָז, לַזְתִּי, יָלוּז, אַל יָלֻזוּ מֵעֵינֶיךָ (משלי ג כא). וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם (משלי ב טו), יִלּוֹז, הִלּוֹז.

לוט – לוּטָה בַשִּׂמְלָה (ש"א כא י), פְּנֵי הַלּוֹט הַלּוֹט (ישעיהו כה ז), השני פעול כחברו אל הַמַּסֵּכָה הַנְּסוּכָה שאחריו.

והפועל הכבד: הֵלִיט, יָלִיט, וַיָּלֶט פָּנָיו (מ"א יט יג). [כמו הֵקִים, יָקִים – וַיָּקֶם.] ולשון אחר נאמר באל"ף שלם: לָאַט אֶת פָּנָיו (ש"ב יט ה). וכבר נהפכה זאת האל"ף לה"א ונאמר בְּלַהֲטֵיהֶם (שמות ז יא), וגם הניחוה כשיאמרו בְּלָטֵיהֶם (שמות ז כב). [והפילוה מן הכתב בטוחים על הגות הלשון.] ויתכן להיות מעקר זה על דרך שמוש שלם לָאַט [אֶת פָּנָיו] (ש"ב יט ה), לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם (ש"ב יח ה) [– לשון צווי על משקל לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר (שמות כט א).] ושם הפועל גם לְאַט – הַהֹלְכִים לְאַט (ישעיהו ח ו), אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי (בראשית לג יד). וכבר נחה אל"ף זאת: דַּבְּרוּ אֶל דָּוִד בַּלָּט (ש"א יח כב). ויש מי שאומרים שהלמ"ד הזאת מודבקת אל המלה ואינה מעקרה, לפי שנאמר וַיְהַלֵּךְ אַט (מ"א כא כז). [ויתכן שתפול הלמ"ד מן אַט, כמו שנפלה למ"ד לָקַח מן קָח עַל מַיִם רַבִּים (יחזקאל יז ה).]

לון – לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא (בראשית לב כב), לַנְתִּי, וְלַנּוּ בַגִּבְעָה (שופטים יט יג), אָלוּן, יָלוּן, לוּן, מְלוּנָה, מָלוֹן.

והפועל הכבד, רק איננו מתעבר אל פעול, כי עניינו ועניין הקל שוה – הֵלִין, יָלִין, וַיָּלֶן יְהוֹשֻׁעַ (יהושע ח ט). [ואילו היה מן הקל היה וַיָּלָן. כמו וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן (בראשית כג יז). אבל הוא מן הֵלִין, יָלִין, כמו וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב (תהלים עח ה), אלא שוַיָּקֶם מתעבר אל מוּקָם שהקים, ולא כן וַיָּלֶן, כי הוא הלן בעצמו. וכן וַיָּלִינוּ שָׁם (שופטים יח ב), כִּי בָרְחוֹב נָלִין (בראשית יט ב).]

ויש בעקר עניין אחר: אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי (במדבר יד כט), וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה (שמות יז ג).

לוץ – הֵלִיץ, אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ (משלי ג לד), וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ (ישעיהו כח כב).

ויש בעקר זה עניין אחר: כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם (בראשית מב כג), מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף (איוב לג כג), יָלִיץ.

לושׁ – לַשְׁתִּי, יָלוּשׁ, לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת (בראשית יח ו).

<עמ' 48> מוג – מָג, מַגְתִּי, הַנּוֹגֵעַ בָּאָרֶץ וַתָּמוֹג (עמוס ט ה), וַתְּמוּגֵנוּ בְּיַד עֲוֹנֵנוּ (ישעיהו סד ו).

ולשון נִפְעַל: נְמֹגִים אֶרֶץ וְכָל יֹשְׁבֶיהָ (תהלים עה ד), יִמּוֹג, הִמּוֹג.

ויש בעקר זה פועל כבד כפול הלמ"ד: מוֹגֵג, מוֹגַגְתִּי, יְמוֹגֵג, וּתְמֹגְגֵנִי תּוּשִׁיָּה (איוב ל כב), בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה (תהלים סה יא).

מוט – מָט לִפְנֵי רָשָׁע (משלי כה כו), יָמוּט, תָּמוּט רַגְלָם (דברים לב לה), וּמָטִים לַהֶרֶג (משלי כד יא), וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה (ישעיהו נד י), ומשפטו להיות תָּמוֹטְנָה כמו תָּשׁוֹבְנָה, לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט (תהלים נה כג).

והפועל הכבד: הֵמִיט, יָמִיט, כִּי יָמִיטוּ עָלַי אָוֶן (תהלים נה ד).

ולשון נִפְעַל: נָמוֹטּוּ פְעָמָי (תהלים יז ה), וַיְחַזְּקֵהוּ בְמַסְמְרִים לֹא יִמּוֹט (ישעיהו מא ז), יִמּוֹטוּ עֲלֵיהֶם גֶּחָלִים (תהלים קמ יא).

מול – וּמָל יְיָ אֱלֹהֶיךָ (דברים ל ו), אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ (יהושע ה ד), וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם (דברים י טז), אָמוּל, וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (יהושע ה ג), כִּי מֻלִים הָיוּ (יהושע ה ה).

ולשון נִפְעַל: נִמּוֹל, הִמֹּלוּ לַייָ (ירמיהו ד ד), וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל (בראשית לד יז), הִמּוֹל יִמּוֹל (בראשית יז יג).

והפועל הכבד: הֵמִיל, יָמִיל, כִּי אֲמִילַם (תהלים קיח י).

ומין אחר מן הפועל הכבד כפול הלמ"ד: מוֹלֵל, מוֹלַלְתִּי, יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ (תהלים צ ו), אך וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר (בראשית לד כד), כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים (בראשית לד כב), אינם יוצאים מן שורש זה. כי אם מן נמ"ל כמו שנאמר וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם (בראשית יז יא), ונבלעת הנו"ן במ"ם. ומשקלם וַיִּפְעוֹלוּ, נִפְעוֹלִים, וכן נִמּוֹל אַבְרָהָם (בראשית יז כו) – נִפְעוֹל, על משקל וְנַעְתּוֹר לָהֶם (דה"א ה כ), אלא שנפתחה נו"ן נַעְתּוֹר מפני העי"ן, ולולא זאת גם היא היתה בחירק. וגם יתכן להיות הִמּוֹל יִמּוֹל מן נמ"ל, על משקל כְּהִנְדֹּף עָשָׁן תִּנְדֹּף (תהלים סח ג), וכן הִמֹּלוּ לַייָ (ירמיהו ד ד), וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל (בראשית לד יז), אך לא יהיה עניינם מלשון נִפְעַל בהיותם מן נמ"ל, הבין תדע.

מיץ – כִּי מִיץ חָלָב יוֹצִיא חֶמְאָה וּמִיץ אַף יוֹצִיא דָם (משלי ל לג), כִּי אָפֵס הַמֵּץ (ישעיהו טז ד).

מיר – הֵמִיר כְּבוֹדוֹ (ירמיהו ב יא), וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם (תהלים קו כ), וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ (ויקרא כז י).

מושׁ – לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה (במדבר יד מד), וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ (זכריה ג ט), כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ (ישעיהו נד י).

והפועל הכבד: הֵמִישׁ, הֲמִישׁוֹתִי, לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן (שמות יג כב), אך ענינו לא יָמוֹשׁ, מפני שאינו מתעבר אל פעול; אֲשֶׁר לֹא תָמִישׁוּ מִשָּׁם צַוְּארֹתֵיכֶם (מיכה ב ג) – שהאנשים מֵמִישִׁים את הצוארות, והצוארות מוּמָשִׁים.

מות – מֵת הַיֶּלֶד (ש"ב יב יח) בצרי תחת המ"ם, אך כשסמכו לו כנוי הפועל כבד עליהם להניעה בצרי, ואמרו פֶּן תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי (בראשית יט יט), התי"ו אשר היא למ"ד הפעל נבלעה בתי"ו הפועל הכתובה, ולכן נדגשה. [ומשקלו זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי (ש"א יב ב), כשיהיה וָמַתְתִּי בשתי ת"וין, הראשונה למ"ד הפועל כנגד בי"ת וָשַׂבְתִּי, והשנית לפועֵל, לעמת תי"ו וָשַׂבְתִּי. ומשפטם שניהם במלאת חסרונם: וּמָיַתְתִּי, וְשָׂיַבְתִּי, על משקל וּפָעַלְתִּי, וְשָׁמַרְתִּי.] מָוֶת וְחַיִּים (משלי יח כא), הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו (תהלים קטז טו), בְּנֵי תְמוּתָה (תהלים עט יא).

והפועל הכבד: הֵמִית, יָמִית, מֵמִית.

ויש עוד מין אחר: מוֹתֵת – בו"ו, יְמוֹתֵת, אָנֹכִי מֹתַתִּי (ש"ב א טז), גם זה נבלעה בו הלמ"ד הכפולה בתי"ו הפועל. [ומשקלו מוֹתַתְתִּי בשלש ת"וין, על משקל רוֹמַמְתִּי ובי"ת שׁוֹבַבְתִּי, והשלישית לפועֵל כנגד שני ת"וין רוֹמַמְתִּי, שׁוֹבַבְתִּי.] תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה (תהלים לד כב), מְמוֹתֵת אַחֲרָיו (ש"א יד יג), אֲשֶׁר לֹא מוֹתְתַנִי (ירמיהו כ יז).

<עמ' 49> נוב – נָב, נַבְתִּי, חַיִל כִּי יָנוּב (תהלים סב יא), עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה (תהלים צב טו), מִתְּנוּבֹת שָׂדָי (איכה ד ט), וְנִיבוֹ נִבְזֶה אָכְלוֹ (מלאכי א יב).

והפועל הכבד: נוֹבֵב, נוֹבַבְתִּי, וְתִירוֹשׁ יְנוֹבֵב בְּתֻלוֹת (זכריה ט יז).

נוד – נָד, נַדְתִּי, נֻדוּ לוֹ (ירמיהו מח יז).

והפועל הכבד: הֵנִיד, יָנִיד, וְיַד רְשָׁעִים אַל תְּנִדֵנִי (תהלים לו יב), לְהָנִיד רֶגֶל יִשְׂרָאֵל (מ"ב כא ח).

נוה – וְלֹא נֹהַּ בָּהֶם (יחזקאל ז יא), וכבר נהפכה הו"ו ליו"ד נחה נסתרת, נאמר וְנָשְׂאוּ אֵלַיִךְ בְּנִיהֶם קִינָה (יחזקאל כז לב).

נוח – נָח, וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי (איוב ג כו), וְנַחְנוּ עָלָיו (ש"ב יז יב), אָנוּחַ לְיוֹם צָרָה (חבקוק ג טז), יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם (ישעיהו נז ב), וַתָּנַח הַתֵּבָה (בראשית ח ד), מָנוֹחַ, מְנוּחָה. ויתכן נִיחֹח להיות מעקר זה [על משקל פִּעְלוֹל, יו"ד נִיחֹח כנגד עי"ן פִּעְלוֹל, והחי"ת כפולה כמו למ"ד פִּעְלוֹל. והדומה לו: וּפֹעֲלוֹ לְנִיצוֹץ (ישעיהו א לא).]

והפועל הכבד: הֵנִיחַ, וַהֲנִחֹתִי לָךְ (שמות לג יד), יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ (משלי כט יז), וַיָּנַח יְיָ לָהֶם (יהושע כא מב), לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ (יחזקאל מד ל), וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה (אסתר ב יח).

נוט – נָט, נַטְתִּי, אָנוּט, יֹשֵׁב (ה)כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ (תהלים צט א).

נום – נָם, נָמוּ רֹעֶיךָ (נחום ג יח), נָמוּ שְׁנָתָם (תהלים עו ו), הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן (תהלים קכא ד), תַּלְבִּישׁ נוּמָה (משלי כג כא), לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה (תהלים קלב ד).

נוס – נָס, נַסְתִּי, עַל סוּס נָנוּס (ישעיהו ל טז), כִּי אִם נֹס נָנוּס (ש"ב יח ג) וַיָּנָס הַחוּצָה (בראשית לט יג), וְנַסְנוּ לִפְנֵיהֶם (יהושע ח ה), בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל (יהושע י יא).

והפועל הכבד: הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו (שמות ט כ), הֲנִיסוֹתִי, אָנִיס.

נוע – נָע, נַעְתִּי, אָנוּעַ, נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ (ישעיהו כד כ), וַיָּנַע לְבָבוֹ… כְּנוֹעַ עֲצֵי יַעַר (ישעיהו ז ב).

והפועל הכבד: הֵנִיעַ, וַהֲנִעוֹתִי בְכָל הַגּוֹיִם (עמוס ט ט), וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר (במדבר לב יג), הֵמָּה יְנִיעוּן לֶאֱכֹל (תהלים נט טז).

ולשון נִפְעַל, נָנוֹעַ, נְנוּעוֹתִי, אִנּוֹע, כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה (עמוס ט ט), אִם יִנּוֹעוּ וְנָפְלוּ (נחום ג יב).

ניף – הֵנִיף אַהֲרֹן תְּנוּפָה (ויקרא ט כא), וַיְנִיפֵהוּ תְנוּפָה (ויקרא ח כט), לַהֲנָפָה גוֹיִם (ישעיהו ל כח).

ופועל כבד אחר: נוֹפֵף, נוֹפַפְתִּי, יְנֹפֵף יָדוֹ (ישעיהו י לב), מְנוֹפֵף.

ניץ – הֵנִיץ או הֵנֵץ, הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים (שה"ש ו יא) – על משקל הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי (ירמיהו לא לא), אָנֵץ, יָנֵץ, וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד (קהלת יב ה), מֵנִיץ כמו מֵקִים, הָנֵץ – צווי לזכר, וכן המקור שהוא שם הפועל, [כמו הָקֵם, הָשֵׁב.]

ניר – הֵנִיר, הֲנִירוֹתִי, נִירוּ לָכֶם נִיר (ירמיהו ד ג), לְמַעַן הֱיוֹת נִיר לְדָוִיד עַבְדִּי (מ"א יא לו).

ויש בעקר עניין אחר: נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ (תהלים קיט קה), וּמְנוֹרָה וְנֵרֹתֶיהָ (דה"א כח טו).

סוג – סָג, כֻּלּוֹ סָג (תהלים נג ד), סַגְתִּי, אָסוּג, מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב (משלי יד יד).

ולשון נִפְעַל: לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ (תהלים מד יט), נָסֹגוּ אָחוֹר (ישעיהו מב יז), וְאֶת הַנְּסוֹגִים (צפניה א ו), יִסֹּגוּ אָחוֹר (תהלים לה ד). וְהֻסַּג אָחוֹר מִשְׁפָּט (ישעיהו נט יד), אם הוא מעקר זה, תהיה דגשות הסמ"ך תמורת עי"ן הפועל שחסר מן המלה ועמדה במקומו, לפי שהוטלה תנועתה על הסמ"ך לפניה, שהיה ראוי להיות הֻוְסַג כמו הֻשְׁכַּב. ויותר מה שנהגו להמיר מן החסרון בדגש הפעלים שמקום העי"ן והלמ"ד מהם אות אחת כפולה, לפי <עמ' 50> מה שהזכרתי בספר שחברתי בהם. ואילו נאמר וְהוּסַג ברפיות הסמ"ך כמו וְהוּקַם, וְהוּבָא, אז היה טוב. ויתכן גם להיות וְהֻסַּג אָחוֹר, אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם (משלי כב כח), מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ (דברים כז יז), [לֹא יִסַּג כְּלִמּוֹת (מיכה ב ו),] עקר אחר [– מן נסג].

ויש בעקר זה עוד עניין אחר: סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים (שה"ש ז ג).

סוף – סַפְתִּי, כמו סָפוּ תַמּוּ (תהלים עג יט), יַחְדָּו יָסֻפוּ (ישעיהו סו יז).

ובעקר פועל כבד: הֵסִיף, הֲסִיפוֹתִי, אָסוּף, אָסֵף כֹּל (צפניה א ב), אָסֹף אֲסִיפֵם (ירמיהו ח יג) – אָסֹף איננו מעקר זה כי אם מן אָסַף, אָסַפְתִּי. ופתרונם: בקבוצם וכל קהלם אשמידם יחד. ויש מי שאומרים כי גם אָסֹף מעקר אֲסִיפֵם, כלומר השמד אשמידם, אך נוספה האל"ף בתחלתו כמו שנוספה באָדוֹשׁ יְדוּשֶׁנּוּ (ישעיהו כח כח), שהוא מן דָּשׁ חִטִּים (דה"א כא כ).

סור – וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל (במדבר יב י), וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ (דברים יא כח), אָסוּר, יָסוּר, מִיּוֹם סוּר אֶפְרַיִם (ישעיהו ז יז), וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ (ירמיהו יז יג), סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה (ירמיהו ב כא), גֹּלָה וְסוּרָה (ישעיהו מט כא).

והפועל הכבד: הֵסִיר, הֲסִירוֹתִי, וְהֵסִיר יְיָ מִמְּךָ כָּל חֹלִי (דברים ז טו), יָסִיר, וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ (בראשית לח יד). [היה ראוי להיות הסמ"ך בסגול, כמו וַתָּשֶׂם בַּסּוּף (שמות ב ג), אבל יש כשפותחין לפני הרי"ש כמו שפותחים לפני העי"ן והחי"ת, כמו וַיָּרַח יְיָ (בראשית ח כא), וַתָּרַע לַעֲשׂוֹת (מ"א יד ט).] מֵסִיר מִירוּשָׁלִַם (ישעיהו ג א), הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה (משלי ד כד).

ויש בעקר עניין אחר קרוב לראשון: וַיַּרְא יְיָ כִּי סָר לִרְאוֹת (שמות ג ד), אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה (שמות ג ג), יָסֻר שָׁמָּה (מ"ב ד ח), וַיָּסַר אֵלֶיהָ (שופטים ד יח). [היה ראוי להיות וַיָּסׇר בקמץ חטף אבל יש כשפותחין לפני הרי"ש, כמו העי"ן בוַיָּנַע לְבָבוֹ (ישעיהו ז ב), ויש בשאין פותחין, כמו וַיָּגׇר בִּגְרָר (בראשית כ א) שהוא בחטף קמץ כחבריו וַיָּקׇם, וַיָּשׇׁב ושארם.]

סוך – וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי (דניאל י ג), וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ (רות ג ג), אָסוּךְ, יָסוּךְ, וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ (דברים כח מ), וַיְסֻכוּם (דה"ב כח טו), סוּךְ.

והפועל הכבד בא בעניון אחר: הֵסִיךְ, הֲסִיכוֹתִי, אָסֵךְ, אַךְ מֵסִיךְ הוּא (שופטים ג כד), וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו (ש"א כד ג).

סית – וְאַף הֲסִיתְךָ (איוב לו טז), הֲסִיתוֹתִי על הראוי, ואם יכבד על הלשון יאמר הֵסַתִּי בהבליע התי"ו הראשונה שהוא למ"ד הפועל, בשנית שהיא למדבר בעד נפשו. ודע כי דגשות תי"ו הֵסַתָּה אֹתוֹ (מ"א כא כה) יצאה מחוק הלשון, כי היתה ראויה להרפות, כי יאמר הֵסִית או הֵסֵת לזכר, והֵסִיתָה או הֵסֵתָה לנקבה. כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ (דברים יג ז), וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם (ש"ב כד א), וַיְסִיתֵם אֱלֹהִים מִמֶּנּוּ (דה"ב יח לא), וַתְּסִיתֵנִי בוֹ (איוב ב ג), מֵסִית.

עיב – הֵעִיב, הֲעִיבוֹתִי, אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ (איכה ב א). ויתכן להיות ממנו עָבִים.

עוג – עָג, עַגְתִּי, אָעוּג, תְּעֻגֶנָה לְעֵינֵיהֶם (יחזקאל ד יב), עֻגָה קְטַנָּה (מ"א יז יג), אִם יֶשׁ לִי מָעוֹג (מ"א יז יב). עוּג לשון צווי, וכן המקור שהוא שם הפועל.

עוד – יֹאכַל עַד (בראשית מט כז), אָז חֻלַּק עַד שָׁלָל (ישעיהו לג כג).

ויש בעקר פועל כבד בדגשות הו"ו: עִוֵּד, עִוַּדְתִּי, אֲעַוֵּד, (כִּי שֶׁקֶר עִוְּדוּנִי) [חֶבְלֵי רְשָׁעִים עִוְּדֻנִי (תהלים קיט סא)].

ויש עוד בעקר עניין שני: הֵעִיד, הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם (דברים ד כו), הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ (בראשית מג ג), וַיָּעִידוּ בָם (דה"ב כד יט), וַיָּעַד יְיָ (בהם) (מ"ב יז יג), וְהוּעַד בִּבְעָלָיו (שמות כא כט), עֵד יְיָ בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ (ש"א יב ה), צוֹר תְּעוּדָה (ישעיהו ח טז).

ויש עוד עניין שלישי: הֵעִיד, הֲעִידוֹתִי, מָה אֲעִידֵךְ מָה אֲדַמֶּה לָּךְ (איכה ב יג).

<עמ' 51> עיז – הָעִזוּ בְּנֵי בִנְיָמִן (ירמיהו ו א), הָעִיזוּ אַל תַּעֲמֹדוּ (ירמיהו ד ו), שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ (שמות ט יט). והפועל אשר לא הוזכר (פעולו) [פועלו]: הוּעַז, מוּעַז, יוּעַז.

עול – עָל, עַלְתִּי, עָלוֹת עָלָי (בראשית לג יג), עָלוֹת יְנַהֵל (ישעיהו מ יא), עוּל יָמִים וְזָקֵן (ישעיהו סה כ) – פָּעוּל. וכבר נאמר שם האיש מפועל זה בהניע הו"ו והראותה במוצא שפתים: אֶל עֲוִיל (איוב טז יא), על משקל גְּבִיר, אֱוִיל; גַּם עֲוִילִים מָאֲסוּ בִי (איוב יט יח), יְשַׁלְּחוּ כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם (איוב כא יא). ויכון להיות מעניין זה עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם (איכה ד ד), מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים (תהלים ח ג).

ויש בעקר עניין אחר: עִוֵּל, עִוַּלְתִּי, אֲעַוֵּל, בְּאֶרֶץ נְכֹחוֹת יְעַוֵּל (ישעיהו כו י), מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ (תהלים עא ד). אך זה פועל כבד; והפועל הקל שבעניין זה: עוּל, יָעוּל. ושם האיש נקרא עַוָּל – וְלֹא יוֹדֵעַ עַוָּל בֹּשֶׁת (צפניה ג ה). ושם הפועַל: לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט (ויקרא יט טו). וכשתטפלנו אל אחר, נאמר בְּעֶוֶל רְכֻלָּתְךָ (יחזקאל כח יח). ונאמר על בניין אחר: וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה (ש"ב ז י). וגם יתכן להיות מעניין זה יַסְגִּירֵנִי אֵל אֶל עֲוִיל (איוב טז יא). ונאמר כי עַלְוָה (הושע י ט) נהפך מעַוְלָה, כמו שַׂלְמָה – שִׂמְלָה, כֶּשֶׂב וכֶּבֱשׂ. וכבר נחה ו"ו זאת: (אך) [אַף] בְּלֵב עוֹלֹת תִּפְעָלוּן (תהלים נח ג), וְעֹלָתָה קָפְצָה פִּיהָ (איוב ה טז).

עיף – עָיַפְתִּי, כִּי עָיֵף אָנֹכִי (בראשית כה ל), נֶפֶשׁ עֲיֵפָה (ירמיהו לא כד), עָיֵף וְיָגֵעַ (דברים כה יח). נשתמשו בעקר זה בהנעת היו"ד שהיא עי"ן הפעל. ונאמר עוד כי נהפך מעקר יָעַף, היו"ד שהיא בתחלת יָעַף נקבעה באמצע עָיַף.

ויש בעקר זה בעניין אחר פועל כבד: הֵעִיף, הֲעִיפוֹתִי, הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ (משלי כג ה), כמו הוּעַף, מוּעָף. ויתכן להיות מעקר זה עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה (עמוס ד יג), אֶרֶץ עֵיפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל (איוב י כב).

ועוד עניין שלישי: עָף, עַפְתִּי, מְגִלָּה עָפָה (זכריה ה א), כַּחֲלוֹם יָעוּף (איוב כ ח), מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם (תהלים צא ה).

והכבד בעניין זה: עוֹפֵף, עוֹפַפְתִּי, וְעוֹף יְעוֹפֵף (בראשית א כ), כָּעוֹף יִתְעוֹפֵף כְּבוֹדָם (הושע ט יא), מְעוֹפֵף (ישעיהו יד כט).

עיק – הֵעִיק, הֲעִיקוֹתִי, הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק… כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה (עמוס ב יג), הוּעַק, יוּעַק, מוּעָק, שַׂמְתָּ מוּעָקָה בְמָתְנֵינוּ (תהלים סו יא), מִפְּנֵי עָקַת רָשָׁע (תהלים נה ד).

עור – עֵר, עַרְתִּי, אָעוּר, לֹא אַכְזָר כִּי יְעוּרֶנּוּ (איוב מא ב), אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר (שה"ש ה ב), עוּרִי צָפוֹן (שה"ש ד טז), עוּרִי דְּבוֹרָה (שופטים ה יב), עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי (תהלים מד כד).

והפועל הכבד: הֵעִיר יְיָ (ירמיהו נא יא), הַעִירוֹתִי מִצָּפוֹן וַיַּאת (ישעיהו מא כה), וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ (תהלים עח לח), הָעִירָה וְהָקִיצָה (תהלים לה כג).

ופועל כבד אחר כפול הלמ"ד: וְעוֹרֵר עָלָיו יְיָ צְבָאוֹת (ישעיהו י כו), עוֹרַרְתִּי, אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ (שה"ש ב ז), עוֹרְרָה אֶת גְּבוּרָתֶךָ (תהלים פ ג), וְהִתְעֹרַרְתִּי כִּי מְצָאוֹ רָע (איוב לא כט), מִתְעוֹרֵר לְהַחֲזִיק בָּךְ (ישעיהו סד ו).

ולשון נִפְעַל: כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ (זכריה ב יז), נֵעוֹרְתִּי, יֵעוֹרוּ וְיַעֲלוּ הַגּוֹיִם (יואל ד יב), יֵעֹרוּ מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ (ירמיהו נ מא). ויתכן להיות מעניין זה ומעקר זה נָשֻׂא לַשָּׁוְא עָרֶיךָ (תהלים קלט כ), וַיְהִי עָרֶךָ (ש"א כח טז), וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל עָרִים (ישעיהו יד כא).

עושׁ – עָשׁ, עַשְׁתִּי, עוּשׁוּ וָבֹאוּ כָל הַגּוֹיִם (יואל ד יא).

עות – עָוְתָה וַשְׁתִּי (אסתר א טז), יֶעֱוַת, עָוַת – נאמר זה הפועל בהראות הו"ו במוצא שפתים.

והפועל הכבד: עִוֵּת, יְעַוֵּת, אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ (קהלת ז יג), לְעַוֵּת אָדָם בְּרִיבוֹ (איכה ג לו), מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן (קהלת א טו).

ובעקר זה עניין אחר, נחה הו"ו והונע אשר לפניה בקמץ בפועל העובר, נאמר עָת, עַתִּי – בהבליע התי"ו הראשונה שהיא למ"ד הפועל בשנית שהיא כנוי הפועל, לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר (ישעיהו נ ד).

<עמ' 52> פוג – פָּג, פַּגְתִּי, עַל כֵּן תָּפוּג תּוֹרָה (חבקוק א ד), יָדִי לַיְלָה נִגְּרָה וְלֹא תָפוּג (תהלים עז ג), אַל תִּתְּנִי פוּגַת (איכה ב יח). ולשון נִפְעַל: נָפוֹג, נְפוּגוֹתִי וְנִדְכֵּיתִי (תהלים לח ט), אָפוּג, יָפוּג, תָּפוּג.

פוח – פָּח, פַּחְתִּי, עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם (שה"ש ב יז), פּוּחַ. אבל ומַפַּח נָפֶשׁ (איוב יא כ), וַיִּפַּח בְּאַפָּיו (בראשית ב ז), נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם (ישעיהו נד טז), באים מעקר אחר שהוא נָפַח.

ובעקר זה עניין אחר: הֵפִיחַ, יָפִיחַ לוֹ (תהלים יב ו), הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם (ישעיהו מב כב). ונאמר עוד מעניין זה: הַפַּח נִשְׁבָּר (תהלים קכד ז).

פון – פַּנְתִּי, אָפוּן, נָשָׂאתִי אֵמֶיךָ אָפוּנָה (תהלים פח טז).

פוץ – פָּץ, פַּצְתִּי, פֶּן נָפוּץ (בראשית יא ד), יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה (משלי ה טז), וַתְּפוּצֶינָה מִבְּלִי רֹעֶה (יחזקאל לד ה), וַיֹּאמֶר שָׁאוּל פֻּצוּ בָעָם (ש"א יד לד).

והפועל הכבד: הֵפִיץ, הֲפִיצוֹתִי, מְאַבְּדִים וּמְפִצִים (ירמיהו כג א), מֵפִיץ וְחֶרֶב (משלי כה יח), וַיָּפֶץ יְיָ אֹתָם מִשָּׁם (בראשית יא ח), הָפֵץ עֶבְרוֹת אַפֶּךָ (איוב מ יא).

ופועל כבד אחר כפול הלמ"ד: פּוֹצֵץ, וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע (ירמיהו כג כט), וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי עַד (חבקוק ג ו).

פוק – פָּק, פָּקוּ פְּלִילִיָּה (ישעיהו כח ז), אָפוּק, לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב (ש"א כה לא).

והפועל הכבד: הֵפִיק, הֲפִיקוֹתִי, יְחַזְּקוּם וְלוֹא יָפִיק (ירמיהו י ד), וּפִק בִּרְכַּיִם (נחום ב יא).

ועניין אחר: הֵפִיק, יָפִיק, וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ (ישעיהו נח י), זְמָמוֹ אַל תָּפֵק (תהלים קמ ט), וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְיָ (משלי ח לה).

פיר – יְיָ הֵפִיר עֲצַת גּוֹיִם (תהלים לג י), הֲפִירוֹתִי או הֵפַרְתִּי, כמו שנאמר הֲבִיאוֹתִי והֵבֵאתִי. אָפִיר, יָפִיר או יָפֵר – וְאִם הָפֵר יָפֵר (במדבר ל יג), מֵפִיר או מֵפֵר – מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים (ישעיהו מד כה), גַּם בְּרִיתִי תֻפַר (ירמיהו לג כא), לֵךְ הָפֵרָה (מ"א טו יט), [לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי (ויקרא כו טו) משפטו לַהֲפִירְכֶם, והוסב פתח הלמ"ד בה"א ושבא הה"א בלמ"ד להקל.]

ויש בו פועל כבד אחר מעניין אחר: פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ (ישעיהו כד יט), אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם (תהלים עד יג), יְפוֹרֵר, מְפוֹרֵר, פּוֹרֵר בצווי הזכר, וכן המקור שהוא שם הפועל.

פושׁ – פָּשׁ, וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם (מלאכי ג כ), כִּי תָפוּשׁוּ כְּעֶגְלָה דָשָׁא (ירמיהו נ יא), פּוּשׁ. ודע כי פ"א וּפִשְׁתֶּם נקודה בחרק והיא משונה מחברותיה שהם בפתח, כמו וְקַמְתֶּם, וְשַׁבְתֶּם. וחשוב את זאת לפי שהיתה משפטה וּפְיִשְׁתֶּם בחרק תחת היו"ד שהיא עי"ן הפעל, כמו וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ (דברים יא לא), אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ (במדבר יא יב), וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ (שופטים יג ו), שעי"ן הפעל מהם בחרק. אך כשחסרה עי"ן הפעל מן וּפִשְׁתֶּם, הוטלה תנועתה על הפ"א לפניה, ונשארה החרק ללמ"ד על העי"ן החסרה כי חרק היה משפטה כמו יְלִדְתִּיהוּ וחבריו [שנשתנו לבא בחרק].

צוד – צָד, צַדְתִּי, צוֹד צָדוּנִי (איכה ג נב), אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה (ויקרא יז יג), אֶשְׁלַח לְרַבִּים צַיָּדִים וְצָדוּם (ירמיהו טז טז), מְצוֹדִים וַחֲרָמִים (קהלת ז כו), וְצוּדָה לִּי צָיִד (בראשית כז ג).

וכבר נכפלה הלמ"ד, נאמר צוֹדֵד, צוֹדַדְתִּי, לְצוֹדֵד נְפָשׁוֹת (יחזקאל יג יח), מְצֹדְדוֹת אֶת נְפָשִׁים (יחזקאל יג כ).

וע"א: צֵידָה שָׁלַח לָהֶם (תהלים עח כה), וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ (בראשית מב כה), הִצְטַיַּדְנוּ אֹתוֹ (יהושע ט יב).

צור – צָר, וְצַרְתָּ עָלֶיהָ (דברים כ יב), כִּי תָצוּר אֶל עִיר (דברים כ יט), אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם (דברים ב יט), וַיָּצַר עָלֶיהָ (מ"ב יז ה), וְהִנָּם צָרִים אֶת הָעִיר (שופטים ט לא), עֲלִי עֵילָם צוּרִי מָדַי (ישעיהו כא ב), וּבָנִיתָ מָצוֹר (דברים כ כ), בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק (דברים כח נג), וַהֲקִימֹתִי עָלַיִךְ מְצֻרֹת (ישעיהו כט ג).

והפועל הכבד: הֵצִיר או הֵצֵר, וַהֲצֵרֹתִי לָאָדָם (צפניה א יז), יָצֵר, יָצֵרוּ, וּכְהָצֵר לוֹ (דה"ב לג יב).

וכבר נאמר וְהֵצַר לְךָ (דברים כח נב) שלא <עמ' 53> כדת, והיה ראוי לומר הֵצִיר או הֵצֵר. ועל מנהג זה נהגו אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב (דברים ב ט), לֹא יֵצַר צַעֲדֶךָ (משלי ד יב), יֵצְרוּ צַעֲדֵי אוֹנוֹ (איוב יח ז), ואבדה עי"ן הפועל מן הבניין הזה. אבל הנח הנסתר הנוסף אחרי אחת הנוספות אינ"ת קיים, להוכיח על העי"ן האובדת מן המלה להיות תמורה מן הנגרע ממנה, ועל כן תתמך יו"ד יֵֽצְרוּ בגעיא. וכן נאמר הֵרַע לָעָם הַזֶּה (שמות ה כג), ומשפטו להיות הֵרִיעַ או הֵרֵעַ. ועל זה המנהג נהגו וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ (דברים טו י), לֹא אָרַע לְךָ (ש"א כו כא), מַדּוּעַ לֹא יֵרְעוּ פָנַי (נחמיה ב ג). ועי"ן הפעל גם בדרך זה אובדת מן המלים האלה. והנח הנסתר קיים, ולכן הועמדה גם יו"ד יֵֽרְעוּ בגעיא. והשמוש שנוהג על דרך זה מעט מזער הוא ואין ללמוד ממנו, אך הדת והחוק לנהוג על דרך הֵצִיר או הֵצֵר, הֵרִיעַ או הֵרֵעַ, והוא הדרך הידוע בכל המקרא. וגם יתכן להיות לֹא יֵצַר צַעֲדֶךָ, יֵצְרוּ צַעֲדֵי אוֹנוֹ, יָצַר לוֹ (מ"א ח לז), וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן (ש"ב יג ב), מעקר אחר.

ובעקר זה עניין אחר: וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף (דברים יד כה), וַיָּצֻרוּ וַיִּמְנוּ (מ"ב יב יא), וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף (מ"ב ה כג), צוֹר תְּעוּדָה (ישעיהו ח טז).

ויש בו עוד עניין שלישי: וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח (עובדיה א א), צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו (משלי כה יג). ולשון התפעל: וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ (יהושע ט ד), אך הוחלפה תי"ו [יְשְׁתַּמֵּר הנאמר מן שָׁמַר, ותי"ו יִסְתַּבֵּל הנאמר מן סָבַל,] בטי"ת [וַיִּצְטַיָּרוּ], לבאר מוצא הצד"י מן הלשון, [שלא תהפך לסמ"ך במשמעה. ונקדמה הצד"י על הטי"ת, כי כן משפט השי"ן והצד"י והסמ"ך להקדימם על תי"ו הִתְפַּעֵל, אלא שהתי"ו עם השי"ן והסמ"ך כמו שהיא, והיא עם צד"י מוחלפת בטי"ת,] כמו [וַיִּצְטַיָּרוּ], הִצְטַיַּדְנוּ (יהושע ט יב), וּמַה נִּצְטַדָּק (בראשית מד טז). [אבל התי"ו עם אותיות אחרות קודמת לפ"א הפועל, כמו וְהִתְגַּלָּח (ויקרא יג לג), וְהִתְעַמֶּר בּוֹ (דברים כד ז), הִתְעַלַּלְתִּי (שמות י ב), ולפי שהזכרתי כבר.]

ויש בעקר עוד עניין רביעי: וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל (תהלים מט טו), צוּרַת הַבַּיִת (יחזקאל מג יא), וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט (שמות לב ד).

צום – צָם, צַמְתִּי, צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ (ש"ב יב כא), לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ (ישעיהו נח ג), וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים (ש"א לא יג), וַיָּצוֹם (מ"א כא כז), וְצוּמוּ עָלַי (אסתר ד טז), הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי (זכריה ז ה), עי"ן הפעל נופלת מן צַמְתֻּנִי, ועקרו להיות צְיַמְתּוּנִי, כמו שְׁמַרְתּוּנִי, על משקל פְּעַלְתּוּנִי.

צוף – צָף, צַפְתִּי, צָפוּ מַיִם (איכה ג נד).

והפועל הכבד: הֵצִיף, אָצִיף, וַיַּשְׁלֶךְ שָׁמָּה וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל (מ"ב ו ו).

ציץ – צָץ הַמַּטֶּה (יחזקאל ז י), צַצְתִּי, אָצוּץ.

והפועל הכבד: הֵצִיץ, הֲצִיצוֹתִי, ואם כבד על הלשון יאמר הֵצַצְתִּי, וְיָצִיצוּ מֵעִיר (תהלים עב טז), וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן (תהלים צב ח), יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל (ישעיהו כז ו), וַיָּצֵץ צִיץ (במדבר יז כג), הָצֵץ לצווי הזכר, וכן המקור שם הפועל.

ויש בו עוד עניין אחר: הָצֵץ, יָצִיץ נִזְרוֹ (תהלים קלב יח), וְעָשִׂיתָ צִּיץ (שמות כח לו).

צוק – הֵצִיק, הֲצִיקוֹתִי – וַהֲצִיקוֹתִי לַאֲרִיאֵל (ישעיהו כט ב), הֱצִיקַתְנִי רוּחַ בִּטְנִי (איוב לב יח), אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ (דברים כח נג), וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק (ישעיהו נא יג), בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק (דברים כח נג), בְּאֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה (ישעיהו ל ו).

[ושם דבר והוא ע"א: הַשֵּׁן הָאֶחָד מָצוּק מִצָּפוֹן (ש"א יד ה), על משקל מָלוֹן, מָכוֹן, אלא שבא השורק תחת החולם. והמסרת עליו: לית, ות"י: מִסְתְּכֵי, כלומר שהיה נוטה גבהו מצפון. ולרבים: מְצֻקֵי אֶרֶץ (ש"א ב ח).]

קוא – קָא, קָאתִי, כמו בָּא, בָּאתִי, יָקוֹא, תָּקוֹא, כַּאֲשֶׁר קָאָה (ויקרא יח כח), על משקל בָּאָה. וצווי הזכר: קוֹא על משקל בּוֹא. וכבר נאמר שלא כדת שְׁתוּ <עמ' 54> וְשִׁכְרוּ וּקְיוּ (ירמיהו כה כז), והיה משפטו קוֹאוּ על משקל בּוֹאוּ. ויתכן שהפילו האל"ף מן המלה והניעו הו"ו והחליפוה ביו"ד, כמו שאמרו יְראוּ אֶת יְיָ קְדֹשָׁיו (תהלים לד י), שהפילו מוצא האל"ף מן הלשון אע"פ שהיא כתובה, מוצאו מוצא קְיוּ שאין בו אל"ף כתובה. או שהפילו הו"ו וכתבו היו"ד במקום אל"ף קָאָה. וגם יתכן להיותו מעקר אחר, נאמר קָיָה, יִקְיֶה, קְיֵה קְיוּ. כמו הָיָה, יִהְיֶה, הֱיֵה, הֱיוּ.

והפועל הכבד בעקר זה: הֵקִיא, הֲקִיאוֹתִי. נאמר וַהֲקֵאתוֹ (משלי כה טז), והיה ראוי לומר וַהֲקֵאוֹתוֹ, כמו וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ (דברים כב ב); וכן נאמר וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ (דברים כא יב) ומשפטו וַהֲבִיאוֹתָהּ; וכן וְהֵטַלְתִּי אֹתְךָ (ירמיהו כב כו), וְהֵצַר לְךָ (דברים כח נב), הֵרַע לָעָם הַזֶּה (שמות ה כג), ומשפטו וַהֲטִילוֹתִי, וְהֵצִיר לך, וְהֵרִיעַ. וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם (ויקרא יח כח), וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה (יונה ב יא), קִיא צֹאָה (ישעיהו כח ח), כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ (משלי כו יא). וצווי הזכר: הָקֵא, כמו הָבֵא.

קוט – קָט, קַטְתִּי, אָקוּט בְּדוֹר (תהלים צה י), אֲשֶׁר יָקוֹט כִּסְלוֹ (איוב ח יד), רָאִיתִי בֹגְדִים וָאֶתְקוֹטָטָה (תהלים קיט קנח), וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט (תהלים קלט כא).

קום – קָם, קַמְתִּי אֲנִי (שה"ש ה ה), וְקָאם שָׁאוֹן בְּעַמֶּךָ (הושע י יד), עַתָּה אָקוּם (ישעיהו לג י), וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן (בראשית כג יז), קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ (בראשית יג יז), קוּמוּ צְּאוּ (בראשית יט יד), וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה (ויקרא כו לז), קָמִים עָלָי (תהלים ג ב), שְׁאוֹן קָמֶיךָ (תהלים עד כג). ונאמר עוד בשם איש נקרא מפועל זה: קוֹם. ולרבים: הַקּוֹמִים עָלָי (מ"ב טז ז), לפי מה שהזכרתי בבּוֹשִׁים וטוֹבִים.

והפועל הכבד: הֵקִים, הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר יְיָ (ש"א טו יג), וַיְקִימֵנִי לוֹ לְמַטָּרָה (איוב טז יב), הָקֵים תָּקִימְנָה (ירמיהו מד כה), יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה (תהלים קז כט), וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב (תהלים עח ה), הֻקַם עָל (ש"ב כג א).

ויש בו פועל כבד, נכפלה בו למ"ד הפועל: קוֹמֵם, קוֹמַמְתִּי, וְחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם (ישעיהו מד כו), מִמִּתְקוֹמְמִים בִּימִינֶךָ (תהלים יז ז), וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט (תהלים קלט כא) – על משקל תְּחוֹלְלֶיךָ.

ופועל כבד אחר בהניע עי"ן הפעל ודִגושהּ: וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם (אסתר ט לב), קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים (אסתר ט כז), לְקַיֵּם כָּל דָּבָר (רות ד ז).

קון – קִינָה הִיא וְקוֹנְנוּהָ (יחזקאל לב טז), וַתְּהִי לְקִינָה (יחזקאל יט יד), שָׂא קִינָה (יחזקאל יט א).

והפועל הכבד [נכפל בו הלמ"ד]: קוֹנֵן, וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ (דה"ב לה כה), וְקוֹנְנוּהָ… תְּקוֹנֵנָּה אוֹתָהּ (יחזקאל לב טז), הנו"ן השנית בתְּקוֹנֵנָּה נחה והיא נבלעת בשלישית הדגושה, [שהיא ללשון נקבות רבות כמו תִּשְׁמַעְנָה, תִּשְׁלַחְנָה.] וכן תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי (תהלים עא כג). [שניהם ראויין להיות בשלש נו"נין, הראשונה בתְּקוֹנֵנָּה למ"ד הפעל, והשנית הנכפלת, והשלישית לנקבות; והראשונה בתְּרַנֵּנָּה עי"ן הפעל, והשנית למ"ד הפעל, והשלישית לנקבות, אך הבליעו האחת מהם בשאחריה, ונשארו שתים במקום שלש.]

קוץ – קָץ, קַצְתִּי, וְקָץ עָלָיו הָעַיִט (ישעיהו יח ו), וְקַיִץ וָחֹרֶף (בראשית ח כב).

ויש בו ענין אחר: קָץ, קַצְתִּי בְחַיַּי (בראשית כז מו), תֵּעָזֵב הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה קָץ (ישעיהו ז טז), וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות א יב), וַיָּקָץ מוֹאָב (במדבר כב ג), וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ (משלי ג יא), וָאָקֻץ בָּם (ויקרא כ כג).

והפועל הכבד בעניין זה: הֵקִיץ, יָקִיץ, תָּקִיץ, נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה (ישעיהו ז ו).

ויש עוד עניין שלישי בעקר זה: לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר (מ"ב ד לא), עַל זֹאת הֱקִיצֹתִי וָאֶרְאֶה (ירמיהו לא כה), וְאֵין רֹאֶה וְאֵין יוֹדֵעַ וְאֵין מֵקִיץ (ש"א כו יב), הָעִירָה וְהָקִיצָה (תהלים לה כג).

קור – קָר, קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי (מ"ב יט כד), אָקוּר, וְקֹר וָחֹם (בראשית ח כב), מָקוֹר נִפְתָּח… לְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם (זכריה יג א), מְקוֹר מַיִם חַיִּים (ירמיהו ב יג).

ומפועל הכבד בעניין זה: הֵקִיר, יָקִיר, כְּהָקִיר בַּיִר מֵימֶיהָ כֵּן הֵקֵרָה רָעָתָהּ (ירמיהו ו ז), הוֹקֵר, יוֹקֵר, מוֹקֵר.

<עמ' 55> רוב – רַבְתָּ אֲדֹנָי רִיבֵי נַפְשִׁי (איכה ג נח), הוֹי רָב אֶת יֹצְרוֹ (ישעיהו מה ט), הֲרֹב עִם שַׁדַּי (איוב מ ב), הֲרוֹב רָב עִם יִשְׂרָאֵל (שופטים יא כה), אָרוּב, רוּב.

והפועל הכבד: הֵרִיב, הֲרִיבוֹתִי, רִיב יָרִיב אֶת רִיבָם (ירמיהו נ לד). וכבר באה מלה בלשון פועל עובר נטולת ה"א בתחלתה שלא כמשפט: מַדּוּעַ אֵלָיו רִיבוֹתָ (איוב לג יג), והיה ראוי להיות הֲרִיבוֹתָ. וכמהו בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים (דניאל ט ב), וראוי להיות הֲבִינוֹתִי. וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר (בראשית כו כ), רִיבָה יְיָ אֶת יְרִיבַי (תהלים לה א). נאמר ביְרִיבַי שהוא הפוך היו"ד, שהוא עי"ן הפועל ברִיבָה, נהפכה לפ"א הפועל ביְרִיבַי. וכמהו וְאֶת יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב (ישעיהו מט כה). וחבירי יְרִיבַי – שְׂרִידַי, פְּלִיטַי. ויתכן שיהיו שני עקרים: רו"ב – יר"ב, כמו שאמרתי בטוב – יטב, בושׁ – יבשׁ.

רוד – וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל (הושע יב א), מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ (ירמיהו ב לא), אָרוּד, יָרוּד.

והפועל הכבד: הֵרִיד, אָרִיד בְּשִׂיחִי (תהלים נה ג), וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד (בראשית כז מ). ולא יצא מעקר זה לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ (ויקרא כה מג), וְהַכֹּהֲנִים יִרְדּוּ עַל יְדֵיהֶם (ירמיהו ה לא), רֹדֶה בָאַף גּוֹיִם (ישעיהו יד ו), וַיִּרְדֶּנָּה (איכה א יג), [כי אם מעקר אחר, והוא רָדָה, כמו עָשָׂה, בָּנָה, רָאָה.]

ריח – וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם (ויקרא כו לא), אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן (תהלים קטו ו), וַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ (בראשית ח כא), מֵרִיחַ.

רום – רָם, יָדֵנוּ רָמָה (דברים לב כז), רַמְתִּי, וַיָּרָם כְּבוֹד יְיָ (יחזקאל י ד), אָרוּם בַּגּוֹיִם (תהלים מו יא), רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים (תהלים נז ו), רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא (חבקוק ג י).

הֵרִים, הֲרִימוֹתִי, וַיָּרֶם הַטַּבָּח (ש"א ט כד), תָּרִימוּ תְרוּמָה (במדבר טו יט), הוּרַם הַתָּמִיד (דניאל ח יא), וַאֲשֶׁר הוּרָם (שמות כט כז), מוּרָם.

ויש פועל כבד אחר כפול הלמ"ד: רוֹמֵם, רוֹמַמְתִּי – רוֹמַמְתִּי וְגִדַּלְתִּי (ראה ישעיהו א ב), אֲרוֹמִמְךָ יְיָ (תהלים ל ב).

ודע כי אֵרוֹמָם (ישעיהו לג י) כמו אֶתְרוֹמָם, משפט הרי"ש להדגש מפני הבלעת התי"ו בתוכה, אך זה הוא מנהגם ברוב הר"שין להרפותם במקום שהם ראויים להדגש. והרבה שיבליעו תי"ו הִתְפַּעֵל באות שאחריה אע"פ שאיננה כמוה, כמו תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן (במדבר כא כז), שהוא תִּתְכּוֹנֵן, וכמהו שְׁמִי מִנֹּאָץ (ישעיהו נב ה) – מִתְנוֹאָץ, וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו (במדבר ז פט) – מִתְדַּבֵּר, לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם (קהלת ז טז) – תִּתְשׁוֹמֵם, וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים (יחזקאל כג מח) – וְנִתְוַסְּרוּ, וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם (דברים כא ח) – וְנִתְכַּפֵּר. וכן הוא אומר ביִרַדֹּף אוֹיֵב נַפְשִׁי (תהלים ז ו), שהוא יִתְרַדֹּף, ומשפט הרי"ש להדגש, וכמהו הַאִדָּרֹשׁ אִדָּרֵשׁ (יחזקאל יד ג), אל"ף הַאִדָּרֹשׁ למדבר בעבור עצמו, ודגשות הדל"ת להבלעת התי"ו בתוכה.

וגם הנו"ן יבליעוה באות הסמוכה לה לאחריה אע"פ שאינה כמוה, כמו נו"ן נִבְנֶה בבי"ת יִבָּנֶה, וכן נו"ן נִמְנֶה במ"ם יִמָּנֶה, ונו"ן נִשְׁבַּר ביִשָּׁבֵר. וכן פ"א הפועל בעי"ן הפועל, כמו נו"ן נָטַר ביִטּוֹר (תהלים קג ט), ונו"ן נָקַם ביִקּוֹם (דברים לב מג), ונו"ן נָדַר ביִדֹּר (במדבר ו כא), ונו"ן נָפַל ביִפֹּל (ש"א יז לב), ונו"ן נָזַר ביַזִּיר (במדבר ו ג), ונו"ן נָסַע ביִסַּע (ישעיהו לג כ), ונו"ן נָגַהּ ביִגַּהּ (איוב יח ה). ועוד יבליעו הלמ"ד שהיא במקום פ"א הפעל בעי"ן יִפְעַל, כמו למ"ד לָקַח בקו"ף יִקַּח, תִּקַּח, וּמִקַּח שֹׁחַד (דה"ב יט ז).

נמצאו האותיות הנבלעות באחרות שאינם כמוהם על פי מה שנמצא במקרא, הנו"ן והתי"ו והלמ"ד, ואות הנח הנסתר, כמו שהגדתי בתחלת החבור בהבלעת יו"ד יָצַק, יָצַר, באֶצָּק מַיִם (ישעיהו מד ג), אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן (ירמיהו א ה). ושאר האותיות אינם נבלעות כי אם בכמוהם ודומה להם.

ודע כי עקר וַיֵּרֹמּוּ הַכְּרוּבִים (יחזקאל י טו), להיות וַיִּתְרוֹמְמוּ, הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה (במדבר יז י) – הִתְרוֹמְמוּ, מפני שהמ"ם דגושה במקום שתים, וראויה הרי"ש להדגש להבלעת התי"ו אבל הרפוה שאינה מקבלת דגשות. וכשיכבד <עמ' 56> עליהם להנעת שתי אותיות דומות זו לו"ו והם כפולות, יבליעו הראשונה בשנייה, ותדגש השנית לזאת. כמו יָסֹבּוּ עָלַי רַבָּיו (איוב טז יג), יָשֹׁמּוּ יְשָׁרִים עַל זֹאת (איוב יז ח), וַיָּסֹלּוּ עָלַי דַּרְכָּם (איוב יט יב), שעקרם יִשְׂטְמוּ, יִסְבְּבוּ, יִסְלְלוּ, לפי שיָסֹבּוּ יוצא מן וְסָבַב בֵּית אֵל (ש"א ז טז) יָשֹׁמּוּ מן שְׁמָמָה, וַיָּסֹלּוּ מן מַסְלוּל וָדֶרֶךְ (ישעיהו לה ח), לֹא סְלוּלָה (ירמיהו יח טו). וכן קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה (איכה ב יט), משפטו להיות רִנְנִי, שהוא מן רַנֵּן יְרַנֵּנוּ (תהלים קלב טז). וכן דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם (ש"א יד ט), עקרו להיות דִּמְמוּ, שהוא יוצא מן דְּמָמָה דַקָּה (מ"א יט יב), ורבים כמו אלה.

רוע – רָע, רַעְתִּי, וְרָעָה עֵינְךָ (דברים טו ט), אָרוּעַ, וְרָעִים לֹא נִתָּקוּ (ירמיהו ו כט), וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ (ש"א כה כח), רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם (ירמיהו כו ג), הֵרִיע או הֵרֵעַ, הֵרֵעוּ מַעַלְלֵיהֶם (מיכה ג ד), וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי (מיכה ד ו), לֹא יֵיטִיב יְיָ וְלֹא יָרֵעַ (צפניה א יב), וַתָּרַע לַעֲשׂוֹת (מ"א יד ט), אַף תֵּיטִיבוּ וְתָרֵעוּ (ישעיהו מא כג), כִּי מְרֵעִים יִכָּרֵתוּן (תהלים לז ט).

והנִפְעַל: נֵרוֹעַ, נֵרוֹעוֹתִי, רַע יֵרוֹעַ (משלי יא טו), וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ (משלי יג כ).

וע"א בעקר אחר: הֵרִיע, הֲרִיעוֹתִי, וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת (במדבר י ט), תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ (במדבר י ז), יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ (ישעיהו מב יג), וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ (יהושע ו כ), תְּרוּעָה יִתְקְעוּ (במדבר י ו), יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ (תהלים סה יד), עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרֹעָעִי (תהלים ס י).

ויש בו ענין שלישי: רָע, רַעְתִּי, אָרוּעַ, תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל (תהלים ב ט), הֲיָרֹעַ בַּרְזֶל בַּרְזֶל (ירמיהו טו יב), יָרֹעַ כַּבִּירִים לֹא חֵקֶר (איוב לד כד), שֵׁן רֹעָה (משלי כה יט), רֹעוּ עַמִּים (ישעיהו ח ט).

רוף – (פריו יהיה) [וְהָיָה פִרְיוֹ] לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה (יחזקאל מז יב). וקרוב מזה: עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ (איוב כו יא).

רוץ – הַנַּעַר רָץ (ש"א כ לו), כִּי אִם רַצְתִּי אַחֲרָיו (מ"ב ה כ), רָץ לִקְרַאת רָץ יָרוּץ (ירמיהו נא לא), וַיָּרָץ עֵשָׂו (בראשית לג ד), רֻץ מְצָא נָא אֶת הַחִצִּים (ש"א כ לו), כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ (קהלת ט יא), כִּמְרֻצַת אֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק (ש"ב יח כז).

והפועל הכבד אשר על משקל הִפְעִיל: הֵרִיץ, הֲרִיצוֹתִי, יָרִיץ, כּוּשׁ תָּרִיץ יָדָיו (תהלים סח לב), וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר (בראשית מא יד), כִּי אַרְגִּיעָה אֲרִיצֶנּוּ מֵעָלֶיהָ (ירמיהו מט יט), וְהָרֵץ הַמַּחֲנֶה לְאַחֶיךָ (ש"א יז יז).

ויש פעל כבד אחר כפול הלמ"ד בעניין הזה: רוֹצֵץ, רוֹצַצְתִּי, כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ (נחום ב ה).

ויש בו עניין שני: הֵרִיץ, וַתָּרִץ אֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ (שופטים ט נג), וְעַל הָעֹשֶׁק וְעַל הַמְּרוּצָה (ירמיהו כב יז).

ובעניין זה פועל כבד אחר: רוֹצֵץ, וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ (שופטים י ח), וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים (בראשית כה כב). ולא יכון להיות מעקר זה כִּי רִצַּץ עָזַב דַּלִּים (איוב כ יט), [כי אלה הנזכרים עי"ן הפעל בהם היא הו"ו והלמ"ד כפולה בהם, אך הצד"י הראשונה מן רִצַּץ עי"ן הפעל והשנית למ"ד הפעל, ויצא על משקל סִגַּר, שִׁבַּר.]

ולשון נִפְעַל: וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל (קהלת יב ו), בְּתָפְשָׂם בְּךָ בַכַּף תֵּרוֹץ (יחזקאל כט ז), הֵרוֹץ.

ריק – הֵרִיק, יָרִיק, הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם (בראשית מב לה), וְרֵיקָה נַפְשׁוֹ (ישעיהו כט ח), נָעוּר וָרֵק (נחמיה ה יג), וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק (תהלים ב א).

ויש בו עניין אחר: וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב (ויקרא כו לג), וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו (בראשית יד יד), וְהָרֵק חֲנִית וּסְגֹר (תהלים לה ג).

ויש בו עניין שלישי קרוב לראשון: עַל הָאָרֶץ יָרִיקוּ (קהלת יא ג), הַמְרִיקִים מֵעֲלֵיהֶם הַזָּהָב (זכריה ד יב), וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי (ירמיהו מח יא), שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ (שה"ש א ג).

ריר – רָר בְּשָׂרוֹ (ויקרא טו ג), וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ (ש"א כא יד), בְּרִיר חַלָּמוּת (איוב ו ו).

רישׁ – רָשׁ, רַשְׁתִּי, כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ (תהלים לד יא), רָאשׁ עֹשֶׂה כַף רְמִיָּה (משלי י ד), אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ (ש"ב יב א), יִשְׁתֶּה וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ (משלי לא ז), רֵאשׁ וָעֹשֶׁר (משלי ל ח). ויתכן להיות יְרֹשֵׁשׁ <עמ' 57> עָרֵי מִבְצָרֶיךָ (ירמיהו ה יז), מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב (משלי יג ז) מעקר זה. [והשי"נין שבהם, למ"ד הפעל שנכפלה, ומשקלם יְפֹעְלֵל, מִתְפֹּעְלֵל, כמו יְקוֹמֵם, מִתְקוֹמֵם, הנכפל מן קָם, יָקוּם.] ויתכן להיות מן רשׁשׁ, כמו כִּי תֹאמַר אֱדוֹם רֻשַּׁשְׁנוּ (מלאכי א ד). [ויהי משקלם על דרך זה יְפוֹעֵל, מִתְפּוֹעֵל.]

שׁוב – שָׁב, שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת הַשֶּׁמֶשׁ (קהלת ט יא), יָשׁוּבוּ, שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים (ירמיהו ג יד), וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה (ש"ב יא א).

והפועל הכבד: הֵשִׁיב, הֲשִׁיבוֹתִי, הֲשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ (בראשית מד ח), הֵשִׁיבוּ אֶשְׁכָּרֵךְ (יחזקאל כז טו), מִנְחָה יָשִׁיבוּ (תהלים עב י), וַיָּשֶׁב אֶת הַכֶּסֶף (שופטים יז ד). ונאמר כי אִם יָשׁוֹב יְשִׁיבֵנִי יְיָ (ש"ב טו ח) הפוך, היו"ד אשר ביְשִׁיבֵנִי עי"ן, נאמרה ביָשׁוֹב פ"א.

ובעניין פועל כבד אחר כפול הלמ"ד: נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב (תהלים כג ג), לְשׁוֹבֵב יַעֲקֹב (ישעיהו מט ה), מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת (ישעיהו נח יב).

ועניין שני: הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב (ירמיהו ל יח), וְשָׁב שבותם [קרי: שְׁבִיתָם] (צפניה ב ז), בְּשׁוּב יְיָ אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן (תהלים קכו א), בְּשׁוּבָה וָנַחַת (ישעיהו ל טו), שׁוּבָה יְיָ רִבְבוֹת (במדבר י לו), וְהוּא כִלְכַּל אֶת הַמֶּלֶךְ בְשִׁיבָתוֹ בְמַחֲנַיִם (ש"ב יט לג).

ועניין שלישי: וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ (ירמיהו ב יט), כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם (משלי א לב), מְשֻׁבָה נִצַּחַת (ירמיהו ח ה).

ובעניין זה פועל כבד אחר: מַדּוּעַ שׁוֹבְבָה (ירמיהו ח ה), וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב (ישעיהו נז יז), בָּנִים שׁוֹבָבִים (ירמיהו ג כב).

שׂוב – שָׂב, שַׂבְתִּי, זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי (ש"א יב ב), גַּם שָׂב גַּם יָשִׁישׁ בָּנוּ (איוב טו י), אָשׂוּב, גַּם שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ (הושע ז ט), כִּי קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ (מ"א יד ד).

שׂוד – וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד (דברים כז ב), אָשׂוּד, יָשׂוּד, תָּשׂוּד, שׂוּד.

שׂוח – שָׂח, שַׂחְתִּי, יָשׂוּח, וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה (בראשית כד סג), שׂוּחַ.

והפועל הכבד: הֵשִׂיחַ, אָשִׂיחַ, יָשִׂיחַ, אָשִׂיחַ בְּפִקּוּדֶיךָ (תהלים קיט עח), יָשִׂיחוּ בִי יֹשְׁבֵי שָׁעַר (תהלים סט יג), אָרִיד בְּשִׂיחִי (תהלים נה ג), אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתֹרֶךָּ (איוב יב ח), וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ שִׂיחוּ (שופטים ה י).

ופועל כבד אחר: שׂוֹחֵחַ, שׂוֹחַחְתִּי, בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ אֲשׂוֹחֵחַ (תהלים קמג ה), שׂוֹחֵחַ – צווי לזכר, וכן המקור שהוא שם הפועל.

שׁוט – שָׁטוּ הָעָם (במדבר יא ח), וַיָּשֻׁטוּ בְּכָל הָאָרֶץ (ש"ב כד ח), שׁוּט נָא (ש"ב כד ב), מִשּׁוּט בָּאָרֶץ (איוב א ז), אֳנִי שַׁיִט (ישעיהו לג כא), שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם (ירמיהו ה א), עֵינֵי יְיָ הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ (זכריה ד י).

וע"א: שָׁט, שַׁטְתִּי, הָיוּ שָׁטִים לָךְ (יחזקאל כז ח), הַשָּׁטִים אֹתָךְ (יחזקאל כז כו), כֹּל תֹּפְשֵׂי מָשׁוֹט (יחזקאל כז כט), עָשׂוּ מִשּׁוֹטָיִךְ (יחזקאל כז ו), ויתכן להיות אֳנִי שַׁיִט מעניין זה.

שׂוך – שָׂךְ, שַׂכְתִּי, הִנְנִי שָׂךְ אֶת דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים (הושע ב ח), יָשָׁר מִמְּשׂוּכָה [לפנינו: מִמְּסוּכָה] (מיכה ז ד).

שׂום – שָׂם, שַׂמְתִּי, אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם (שמות ד יא), מִטֶּרֶם שׂוּם אֶבֶן (חגי ב טו), לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא (במדבר יא יא), כִּי עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה (ש"ב יג לב), אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד (ויקרא ה כא), הֵשִׂים, הֲשִׁימוֹתִי, וַהֲשִׂמֹתִיהוּ לְאוֹת וְלִמְשָׁלִים (יחזקאל יד ח), נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ (מ"א כ לא), מִבְּלִי מֵשִׂים (איוב ד כ), שִׂים לְךָ אֹרֵב (יהושע ח ב), ולְבִלְתִּי שום [קרי: שִׂים] לְאִישִׁי (ש"ב יד ז).

רק וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן (בראשית נ כו) נפרד מחבריו ונבדל מאחיו, ואומרין כי הוא כמו וַיּוּשַׂם לְפָנָיו (בראשית כד לג), והוא פועל שלא הוזכר שם פועלו, וכי הסגול אשר תחת השי"ן בוַיִּישֶׂם מומר מן הפתח בוַיּוּשַׂם, כי גֶּשׁ הָלְאָה (בראשית יט ט) וגַּשׁ פְּגַע בּוֹ (ש"ב א טו) אחד הם. וכן וַיִּיקֶץ נֹחַ (בראשית ט כד), וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ (בראשית כח טז). וזהו דבר רחוק להיות, לפי שכל פעל לא הוזכר פועלו תחלת אותיותיו מונעת בשורק, שהשורק מוכיח עליו והוא האות על בניינו, וכבר חסר האות הזה מן <עמ' 58> וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן. ולכן אמרתי כי הוא נפרד מאחיו, ויתכן להיות מן עקר ישם, [כמו וַיִּיקֶץ מן יקץ.]

שׁוע – אִם בְּפִידוֹ לָהֶן שׁוּעַ (איוב ל כד), הִנֵּה קוֹל שַׁוְעַת בַּת עַמִּי (ירמיהו ח יט), הַנּוֹתֵן תְּשׁוּעָה לַמְּלָכִים (תהלים קמד י).

והפועל הכבד: שִׁוֵּעַ, שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי (יונה ב ג), אֲשַׁוַּע אֵלֶיךָ (איוב ל כ), יְשַׁוְּעוּ וְאֵין מוֹשִׁיעַ (תהלים יח מב).

שׁוף – שָׁף, שַׁפְתִּי, אָשׁוּף, הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב (בראשית ג טו), אֲשֶׁר בִּשְׂעָרָה יְשׁוּפֵנִי (איוב ט יז), שׁוּף.

ועניין שני: אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי (תהלים קלט יא).

שׁוק – וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ (בראשית ג טז).

ועניין שני: וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר (יואל ב כד), אָשִׁיק, יָשִׁיק.

שׁור – אֲשֶׁר שָׁר לַייָ (תהלים ז א), שָׁרִים וְשָׁרוֹת (ש"ב יט לו).

והפועל הכבד: הֵשִׁיר, הֲשִׁירוֹתִי, אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה (שמות טו א), אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי (ישעיהו ה א), וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה (שופטים ה א), שִׁירוּ לַייָ (שמות טו כא), שִׁיר הַשִּׁירִים (שה"ש א א).

והנכפל מן הלמ"ד: שׁוֹרֵר, שׁוֹרַרְתִּי, יְשׁוֹרֵר בַּחַלּוֹן (צפניה ב יד), מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת (עזרא ב סה), וְהַשִּׁיר מְשׁוֹרֵר (דה"ב כט כח).

ויש בעקר עניין אחר: שָׁר, כְּנָמֵר עַל דֶּרֶךְ אָשׁוּר (הושע יג ז), אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב (במדבר כד יז), יָשׁוּר כְּשַׁךְ יְקוּשִׁים (ירמיהו ה כו), תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה (שה"ש ד ח), וַתָּשֻׁרִי לַמֶּלֶךְ בַּשֶּׁמֶן (ישעיהו נז ט). ומעניין זה אֲשֶׁר שֹׁרְרוּ אֲנָשִׁים (איוב לו כד).

ועניין שלישי: וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא (ש"א ט ז).

שׂור – שָׂר, שַׂרְתִּי, אָשׂוּר, שָׂרִים עָצְרוּ בְמִלִּים (איוב כט ט), חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ (שופטים ה כט), בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ (משלי ח טז), וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ (הושע יב ה), וַיָּשַׂר אֲבִימֶלֶךְ (שופטים ט כב).

והפועל הכבד: הֵשִׂירוּ וְלֹא יָדָעְתִּי (הושע ח ד). [כי פשרו: שמו שַׂר עליהם ולא ברשותי.]

ועניין שני: וּבַמְּשׂוּרָה (ויקרא יט לה).

שׂושׂ – כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְיָ עֲלֵיכֶם (דברים כח סג), שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ (תהלים קיט קסב), וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי (ישעיהו סה יט), אָשׂוּשׂ, יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה (ישעיהו לה א), לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב (דברים ל ט), מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ (תהלים מח ג).

והפועל הכבד: הֵשִׂישׂ, הֲשִׂישׂוֹתִי או הֵשַׂשְׂתִּי אם יכבד על הלשון. אָשִׂישׂ בַּייָ (ישעיהו סא י), יָשִׂישׂוּ וְיִשְׂמְחוּ בְּךָ (תהלים מ יז), כִּי אִם שִׂישׂוּ וְגִילוּ (ישעיהו סה יח), [אך הוא פועל פועל בעצמו ואיננו מתעבר אל פעול, כמו הֵקִים שהוא מקים לאחרים, כי הוא שש והוא המשיש לעצמו ולא לאחר.]

שׁות – שָׁת לִי אֱלֹהִים (בראשית ד כה), וְלֹא שָׁתָה לִבָּהּ (ש"א ד כ), שַׁתִּי – בהבליע התי"ו שהוא למ"ד הפועל ונפל עי"ן הפעל מן שַׁתִּי בַּאדֹנָי יְיִ מַחְסִי (תהלים עג כח), אָשׁוּת, שֹׁת שָׁתוּ הַשָּׁעְרָה (ישעיהו כב ז).

והפועל הכבד: הֵשִׁית, ואם כבד על הלשון יאמר הֵשַׁתִּי כמו הֵמַתִּי בהבלעת התי"ו הראשונה בשנית, כמו שהודעתיך כבר. עֵינֵיהֶם יָשִׁיתוּ (תהלים יז יא), וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי (משלי כב יז), שִׁיתִי כַלַּיִל (ישעיהו טז ג), לְמַעַן שִׁתִי (שמות י א), וְשִׁית לַעֲרָפֶל (ירמיהו יג טז).

תור – תָּר, תַּרְתִּי, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ (במדבר יג לב), וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן (במדבר יג ב), מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ (במדבר יד ו).

והפועל הכבד: וַיָּתִירוּ בֵית יוֹסֵף (שופטים א כג).

נגמר המאמר השני אשר העי"ן ממנו נוח וסתר העבריות, ולאל תודה על עזרו.