קטגוריה:תהלים עח ל

(כט - לא) "ויאכלו וישבעו"כו'. הנה דרך המתאוה תאוה גופנית אשר לא כדת, שיקוץ בה אחר מלאת תאותו כמעשה דאמנון עם תמר אחותו, אמר הלא אמרה תורה (במדבר שם) לא יום אחד תאכלון ולא יומים עד יהיה להם לזרא, ואלו "ויאכלו וישבעו מאד"ולא קצו בתאוה, כי אם אדרבא "ותאותם"היתה שיביא להם, יותר, כי "לא זרו מתאותם", על כן לא האריך להם עד כלות אכלם מפיהם כי אם "עוד אכלם בפיהם ואף אלקים"מיד "עלה בהם"כו'. וזהו "וישבעו מאד ותאותם יביא להם לא זרו"כו':

או יאמר במה שכתבנו על מאמרו ית' (במדבר שם) "התאוו תאוה" כי שתי תאות היו, אחד תאות עריות והשני תאות בשר אך בושו מלגלות של עריות ולא אמרו בפה רק מי יאכילנו בשר, ובזה יתכן מאמר הכתוב לא יום אחד תאכלון כו' עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא (שם), שאמר מה שאמרתי (להם) [לכם] עד חדש ימים הוא עד אשר הבשר יצא מאפכם שתקוצו בו, אך בזאת שהתאוה שהיא "לכם" בקרבכם שהיא של עריות תהי לכם "לזרא" שהוא לתאוה זרה ורעה שהיא חרטה ותשובה, וזה אומרו "לכם", כלומר שאם מתחלת בא הבשר לא תהיה לכם התאוה אחרת לזרא, לא אאריך לכם. ואמר פה הנה "ויאכלו"מיד "וישבעו מאד ותאותם"של בשר היתה שעוד "יביא להם", וגם התאוה האחרת של עריות "לא זרו מתאותם"כי לא היתה להם לזרא. על כן לא האריך להם כי אם "עוד אוכלם בפיהם"כלומר שמה שהוא "עוד אכלם"כד"א (משלי ל) אכלה ומחתה פיה, היה "בפיהם" המחשבה הרעה של עריות היו מוציאים בפה, ולא בפירוש ממש, אלא אמור "עוד אכלם" זהו מה שהיה "בפיהם", כלומר כאשר ניתן למו אוכל זה מי יתן "עוד אכלם" יותן, כי "בפיהם"היה אמור "עוד אכלם", מיד "ואף ה' עלה"כו':