מלבי"ם על תהלים עח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על תהלים · עח · >>

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"משכיל", המשורר כיון בדבריו להחזיק מלכות בית דוד ואת בהמ"ק אשר בנה, נגד מלכות אפרים ונגד שהיה המשכן עומד בחלקו, כמ"ש בסוף דברו וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר, וספר כל קורות ישראל בעת צאתם ממצרים עד מלוך דוד, לומר שהגם שהיו הדורות מכעיסים ידע ה' כי יקום דור כלבבו יראו יקחו מוסר, וכי יקום מלך שיהיה הוא והמקדש אשר יבנה מהלך שלמות הכללי, ותיקון קלקול הדורות שלפניו, ותכלית ואחרית ותקוה לדורות הבאים עד עת קץ, "האזינה עמי תורתי", כי בשיר הזה יספר קורות האבות כפשוטם, אמנם ספורי קורות ישראל נבדלו מאד מקורות יתר העמים, כי כל המוצאות לעם ה' היה בהשגחה פרטית ובנסי ה' ופליאותיו, עד שידיעת קורות ישראל בימי קדם היא עצמה תורה ואמונה, כי בם נודע מציאות ה' יכלתו והשגחתו שכרו וענשו, לכן אמר "האזינה תורתי", וגם "הטו אזנכם לאמרי פי", כי חיצונית הספור שהוא אמרי פיו, עם פנימותיו שהיא התורה הרצופה בו, משולבות אשה אל אחותה:


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אפתחה", ר"ל כי כל העמים הקדמונים היה להם בהבלי אמונתם ספורים רבים מקורות אליליהם מימי קדם, והם ספורים בדויים בדו כהני האליל, אשר היה למשל אל ענינים פנימים, איזה חכמה או מוסר שהלביש בו ממציא הספור, ובזה היו בם שני מגרעות,

  • א) במה שהמשל הוא דבר בדוי וכזב,
  • ב) שגם המשל דברו אותו בחדות ובדברים נעלמים שלא יבינום ההמון רק חכמיהם, וההמון שלקחו הספורים הבדוים כפשוטן נחלו שקר, וגם אולת, כנודע בהבלי שירי האלילים והמיטאלאגיא שלהם, לא כן ספורי התורה, ואנכי "אפתחה במשל פי", וגם "אביעה חדות מני קדם", אשר יש להם שני מעלות,
  • א) שאינם חדות צפונות וחתומות, רק.


 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אשר שמענו ונדעם", כי מה שספר מקריעת הים והורדת המן והשלו וירידת ה' על הר סיני וכדומה, אינם חדות סתומים רק נדעם שכן היה, וכן אינם משלים בדוים "רק אבותינו ספרו לנו", שכן היה באמת, עד שהספורים האלה מהנפלאות הגם שהם חדות, (כי אין אנו מבינים איך היה), בכ""ז נדעם שהיו באמת, והגם שהם משלים שעל ידם נכיר ההשגחה והיכולת, בכ"ז אינם כמשלים אחרים שאינם אמת, כי אבותינו ספרו לנו שהיו המעשים באמת:


 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא נכחד", הנה הבלי היונים וחדותיהם הם מכחידים אותם מבניהם, כי לא ימסרו אותם רק לזקניהם וכהניהם, אבל משלי התורה וספוריה "לא נכחד מבניהם עד דור אחרון", כי הם "מספרים תהלות ה' ועזוזו", ר"ל כי הבלי היונים יספרו דופי אליליהם ומעשים מגונים קנאה תאוה ואכזריות, אבל הם מספרים "תהלות ה'",

  • ב) הם מספרים חולשת אליליהם איך נפלו ולא קמו לפני כחות נשגבות מהם, אבל הם מספרים "עזוזו",
  • ג) הם מספרים נפלאות אשר לא עשו, כי המהבילים בדו הספורים מלבם, אבל משלי התורה יספרו "נפלאותיו אשר עשה" באמת:


 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויקם", ספורי התורה הפשוטים נקראים "עדות", שהם מעידים על דברים אמתיים שהיו במציאות, כמו הבריאה והמבול ועונש סדום והפלגה וספורי האבות וספורי גאולת מצרים, והלמודים אשר יצאו מן הספורים האלה נקראים "תורה", ותחת הספורים האלה נצפנים ענינים נשגבים מסודות הבריאה והאלהות ממעשה בראשית ומרכבה וכדומה, "והעדות הקים ביעקב", שהם ההמון, "והתורה שם בישראל" שהם הגדולים ושני אלה "צוה את אבותינו שיודיעו אותם לבניהם", ולא יעלימו מהם דבר רק שתמשך הקבלה מדור דור, כי התועלת הנמשך מהודעה זאת, הוא.


ביאור המילות

"עדות, תורה". ע"ל ס' קי"ט.

"יעקב, ישראל". התבאר תמיד יעקב ההמון וישראל הם הגדולים, עי' ישעיה (ט' ז'):

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למען ידעו דור אחרון", שהגם שבין הספורים האלה היא העדות של העונשים שהעניש ה' לדור המדבר ועדת קרח ומרגלים, בכ"ז ידע ה' שהדורות הבאים ילכו מהלך השלמות, וע"י העדות האלה שיעידו בם מעונשי ה' והשגחתו יקום דור אחרון שישמרו העדות האלה ולא יבגדו עוד (וכיון בזה על דור דוד ושלמה), וז"ש "למען ידעו דור אחרון", כי עוד "יולדו בנים" אשר "יקומו ויספרו" העדות והתורה "לבניהם" והם.


 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וישימו באלהים כסלם",

  • א) הבטחון לבטוח בה' ולהאמין בו,
  • ב) "שלא ישכחו מעללי אל", שהם הפעולות המעידים על מדותיו חנון ורחום וכו',
  • ג) "ומצותיו ינצורו" שהם המצות שצוה להם:


ביאור המילות

"כסלם". הבטחון שישמרם מכל רע (איוב ד'):

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ולא", והדור האחרון הזה שיגיעו אל השלמות ולא יהיו כאבותם, שהיה,

  • א) "דור סורר ומורה" יודעים רבונם ומורדים בו,
  • ב) "דור לא הכין לבו" לדרוש את ה' כלל ולדעתו,
  • ג) "ולא נאמנה את אל רוחו", שרוחו הפנימי המעלה הציורים על הלב היה מעלה ציורים רעים לכל חטאת עד שלא יכול לעמוד באמונה בעבודת האל:


ביאור המילות

"לבו, רוחו". עי' לעיל נ"א י"ב:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בני אפרים", אחר ההצעה הזאת מתחיל דבריו, ויתחיל לדבר ממה שמאס ה' במשכן שילה שעמד בחלק של אפרים, ובבני אפרים בימי עלי, הגם "שבני אפרים" היו "נושקי רומי קשת", בכ"ז "הפכו ביום קרב" עם הפלשתים, וזה היה על כי.


ביאור המילות

"נשקי, רומי". נושקי נשק, רומי קשת, הפכו, עורף:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


(י-יא) "לא שמרו", ר"ל שה' היה משתדל להושיעם מפני ג' טעמים,

  • א) מצד הברית שכרת עמם אבל הם "לא שמרו ברית אלהים",
  • ב) בזכות ששומרים התורה, אבל הם "ובתורתו מאנו ללכת",
  • ג) מצד שכבר עשה עמהם נפלאות בימי קדם ובו הם מזכירים אותו בתפלותיהם, אבל הם "שכחו עלילותיו ונפלאותיו":


 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)




ביאור המילות

"עלילותיו". הם הפעולות היוצאים מתכונות נפשיות כמו רחום וחנון:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נגד", הגם שהנפלאות נעשו נגד עיני אבותיהם שמסרו להם בקבלה שהם ראום בעיניהם, "שנגד אבותם עשה פלא", ר"ל נגד עיניהם, וזאת שנית שהיו הנפלאות גלוים וכוללים לעיני כל מצרים, כמ"ש לכל האותות והמופתים וכו' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו וכו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ועז"א "בארץ מצרים שדה צוען":


 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בקע", מבאר מ"ש נפלאותיו ועלילותיו, הפלא הוא הנס, והעלילה הוא מה שבו מתראה מדות ה' ודרכיו שעלילות הם הפעולות היוצאות מתכונות נפשיות, ומפרש נגד נפלאותיו "בקע ים", שזה היה נס ופלא, ונגד עלילותיו "ויעבירם", כי מה שהעביר בו את ישראל היה מצד מדותיו של רחמים וחסד, "ויצב מים כמו נד" שבזה נפתו מצרים לרדת אל תוך הים, כמ"ש "וברוח אפיך נערמו מים" שהמים עשו ערמה, שבמה שנצבו כמו נד ערבו המצרים את לבם לרדת אל תוך הים, וזה ג"כ מצד עלילותיו ומדותיו שרצה להטביע את המצרים לשלם להם כמדתם, כמ"ש כי בדבר אשר זדו עליהם, שזה מעלילות ה' לשלם מדה כנגד מדה:


 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וינחם", קריעת ים סוף מורה יכלתו לשדד הטבע וינחם בעמוד הענן והאש, וכן נתינת המים שמורים השגחתו וטובו להנחותם הדרך ולתת להם צרכיהם בדרך פלא:


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(טו-טז) "יבקע צורים במדבר", הגם שהמדבר אינו מקום מעינות "השקה אותם כתהומות רבה", ולא תאמר שבמקום זה היה מקום מעין שהלא "הוציא נוזלים מסלע" שבארה של מרים היה סלע יחידי מתגלגל עמהם ממקום למקום, ובכ"ז "הוריד מים כנהרות":


ביאור המילות

(טו-טז) "צורים, סלע". צור קשה מסלע, ותחלה הכה צור בחורב (שמות י"ז) ואח"כ את הסלע (במדבר כ'), והמשורר סמך בקיעת ים שעשה מן המים יבשה אל הוצאת מים מן הסלע שהוציא מיבשה מים, וכמ"ש מה לך הים כי תנוס מלפני אדון ההופכי הצור אגם מים, עמ"ש שם:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)




 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויוסיפו", בכ"ז "חטאו לו", והיו מסתפקים ביכולת האל, והוא כי היו משוקעים בדעות מושחתות אשר נחלו ממצרים, שאל עליון שהוא סבת הסבות אינו משגיח בפרטים רק חלק כח אלהות לכחות פרטיים נשגבים טבעיים, זה מושל על המים וזה על הלחם וכדומה, וחשבו כי גם האלהים אשר עשה הנפלאות למשה אינו אל עליון סבת הסבות, רק הוא מן האלים מלאך או גלגל או כח למטה ממנו, אשר עפ"י רב כחו יוכל להשפיע שפע על איש או עם או מקום פרטי, ומ"מ כח מוגבל ובעל תכלית, ועז"א שחטאו "למרות עליון", שהיה המרי נגד עליון שהוא סבת הסבות, שהיו מכחישים שאינו משגיח "בציה":


 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וינסו" הנה בספורי התורה מבואר שנתן להם המן והשלו טרם שהוציא נוזלים מסלע, כי הוצאת המים היה ברפידים, וזה סותר למ"ש כאן? אולם התבאר אצלי, שהמתאוננים שנזכרו בפרשת בהעלותך היה ענין אחד עם מ"ש אח"כ והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, כי באמת לא אל הבשר התאוו רק רצו לנסות את ה', שלא האמינו שכחו הוא בלתי ב"ת ושיוכל למלא הבטחתו מהורשת הכנענים, והנה בתחלה בעת נתן להם המן ירד להם המן והשלו כמ"ש בפרשת בשלח בערב תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם, אולם השלו נפסק בבואם לרפידים, ששם הוציא להם מים, וחשבו ישראל שע"י שכחו מוגבל ובעל תכלית אין לו כח להוציא ג' דברים כאחד, לחם ובשר ומים, ושלכן כשהוצרכו למים לא יכול עוד לתת להם בשר, שכחו היה די על לחם ובשר לבד, או לחם ומים לבד, שהם שני דברים, לא על שלשה דברים, (שכן הוא בכל מי שכחו מוגבל ואינו מעצמו, כמו אליהו שלא יכול שיהיה בידו מפתח של גשמים ותחיה כאחד כמ"ש חז"ל), וע"ז רצו לנסות אם יוכל לתת להם גם בשר, שבזה ידעו שאין כחו כח מוגבל, וז"ש "וינסו אל בלבבם לשאל אוכל לנפשם" מה ששאלו אוכל לא היה מצד התאוה לבד רק מצד הנסיון שהסתפקו ביכולת האל:


ביאור המילות

"לנפשם". לתאותם כמו כי תאוה נפשך לאכול בשר:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וידברו באלהים שאמרו היוכל אל לערך שלחן" שהשלחן לא יחסר כל בו לחם ובשר ומים, אם יוכל לערוך שלחן שלם שלא יחסר דבר, שהגם שעד עתה נתן לנו בשר.


ביאור המילות

"לערך שלחן". שלחן מלא מכל:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הן הכה צור ויזובו מים", וכבר נגרע מכחו אל הוצאת המים, וא"כ עתה נרצה לנסות "הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו", ר"ל עתה שנגרע כחו ע"י הוצאת המים, אם ירצה להכין למו שאר ובשר לא יוכל לתת לחם, כי כחו מוגבל, וחשבו שלכן פסק מלתת הבשר, מפני שאם היה נותן להם גם בשר עתה שהוצרך לתת מים לא יוכל לתת לחם, ולכן פסק מלתת הבשר כדי שיוכל לתת לחם שהוא נחוץ יותר:


 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ולכן שמע ה'" והבין את דבריהם וכונתם, "ויתעבר", ותחלה "אש נשקה ביעקב" שהוא מה שבערה בהם אש ה' ע"י המתאוננים שהיה ג"כ ענין זה בעצמו, היה רק ביעקב שהם הפחותים, כמ"ש ותאכל בקצה המחנה שהם הפחותים, ואח"כ גם "אף עלה בישראל" שהם המובחרים שבהם, עת שגם הם רבו על הבשר כמ"ש וישובו ויבכו גם בני ישראל לאמר מי יאכילנו בשר, שבכו גם גדוליהם. עלה אף ה' שנית בקברות התאוה, וטעם האף לא היה בעבור שהתאוו אל הבשר, רק בעבור.


ביאור המילות

"יעקב, ישראל". כנ"ל פסוק ה':

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי לא האמינו באלהים", וחשבו שכחו מוגבל ובעל תכלית, וע"כ "לא בטחו בישועתו", והסתפקו אם יוכל להושיע להם על ירושת הארץ:


 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כג-כד) "ויצו", ולכן הראה להם שהגם "שצוה שחקים ממעל וימטר עליהם מן לאכול", בכ"ז "המטיר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף", והראה להם שהגם שנתן להם לחם כבתחלה בכ"ז היה יכול לתת גם בשר בשפע רב,- "ויצו שחקים ממעל". יש הבדל בין שחקים ובין שמים, שהשחקים גבוהים משמים ומורים על השפעה הנסיית שהוא למעלה מן השפעה הטבעיית היורדת משמים, והמן לא ירד משמים, ר"ל מן המערכה והטבע, רק משחקים שהם ממעל, כאילו נפל משחקים אל השמים, ודרך דלתי שמים אשר פתח נפל אל הארץ, ובאופן זה המטיר עליהם מן לאכול, ולא היה מזון טבעי "כי דגן שמים נתן למו", ובאשר גם מן טבעי יורד במדבר ההוא בשני חדשי השנה, בא להוציא מלב המכחישים בל יאמרו שהיה מזון טבעי הנמצא גם עתה במדבר, לכן באר סימנים שבם נדע שהיה דגן שמים כי.


ביאור המילות

"שחקים, שמים". שחקים גבוהים משמים (כנ"ל ע"ז י"ח) ומורה על הפלאות, ומציין שירד משחקים דרך דלתות שמים. ומוציא מן ההיכל הפנימי דרך דלתות שער החצר החיצונה:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)




 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לחם אבירים אכל איש", שהמן היורד במדבר אינו מאכל בריאים לשובע רק נותנים אותו לחולים, והוא היה לחם הנאות לאנשים אבירים, זאת שנית שהמן היורד בטבע אינו משביע, ואינו יורד רק מעט, וא"א שיהיה מספיק לכל איש ואיש שהיו ששים רבוא, ופה "לחם אבירים אכל כל איש", וגם "ששלח להם צידה לשובע", שזה א"א במן הטבעי:


 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יסע", והגם שנתן להם המן, נתן להם גם בשר הפך דעתם, ולבל יאמרו שהרוח שהגיז שלוים מן הים היה דרך מקרה שהרוח נשאם לשם בטבע, מבאר בראיה שגם זה היה בנס, כי הים היה במערב וצפון לישראל, וא"א שישאם למחנה ישראל רק רוח מערבי או רוח צפוני, אבל "יסע קדים בשמים" שהיה רוח מזרחי, וגם "ינהג בעזו תימן", הוא רוח דרומית, שלפי הטבע היה ראוי שרוחות אלה ירחיקום מגבול ישראל וישאם הלאה לצד האחר, וא"כ היה הנשיאה הפך ממקום הרוח בדרך נס:


 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וימטר", והנס השני היה כשבא למחנה ישראל לא פרחו משם הלאה, רק שם המטיר אותו עליהם מלמעלה למטה "כעפר" שנופל למטה, והיו רבים כחול ימים:


 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויפל", וגם שהפיל את השלו "בקרב מחנהו", הגם שטבע העוף להתרחק מבני אדם נפלו "סביב למשכנותיו" לא רחוק, ולא על גבי האהלים:


 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(כט-ל) "ויאכלו", כבר בארתי באה"ש דרוש ח', שה' הביא ראיה שעיקר תלונת העם לא היה מצד התאוה שהתאוו לבשר, רק מצד הכפירה שהתחרטו על יציאת מצרים ששם לא היה עליהם עול מצות, ומאסו את ה' ואת מצותיו, ותלונת הבשר היה רק עלילה, וכמ"ש חז"ל שבכו על משפחות שנאסרו להם, והסימן לזה, כי יש הבדל בין החוטא מצד התאוה לבין החוטא מצד המרד והכפירה, שהחוטא מצד התאוה אז כשמלא תאותו יתחרט תיכף על חטאו, וכשמלא תאותו ומוסיף בחטא זה סימן שהוא חוטא מצד הכפירה, וז"ש לא יום אחד תאכלון ולא יומים עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא, שהגם שלא יהיה לכם עוד תאוה אל הבשר בכל זה תאכלו ממנו ולא תתחרטו על מעשיכם, זה סימן שלא רציתם הבשר מצד התאוה רק מצד כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם, שהיה החטא מצד הכפירה, ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים, שעיקר בכיתכם היה שהתחרטתם על יציאת מצרים וקבלת עול תורה ומצות, וז"ש "ויאכלו וישבעו", הגם "שתאותם יביא להם" וכבר נתמלא תאותם, בכל זה "לא זרו מתאותם ועוד היה אכלם בפיהם" וזה סימן שהיה החטא מצד הכפירה והזדון, לכן.


 

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)




ביאור המילות

" לא זרו". לא התנכרו, ופרושו כמו והיה לכם לזרא:

 

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואף אלהים עלה בהם", ולבל תאמר שמתו ע"פ הטבע שהשלו היה בשר קשה לעיכול, בפרט שלא אכלו בשר ימים רבים והזיק להם, עז"א "ויהרג במשמניהם", כי יצוייר שיזיק מאכל קשה העיכול לזקנים או לחלושי המזג, אבל פה מתו האנשים השמנים והגבורים, "ובחורי ישראל הכריע" לא הזקנים:


 

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בכל זאת חטאו עוד" במרגלים, "ולא האמינו בנפלאותיו", שהגם שראו שנתן להם בשר ג"כ, לא האמינו שיוכל לכבוש ארץ שבעה עממין:


 

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויכל בהבל ימיהם", בניכם יהיו רועים ארבעים שנה במדבר ונשאו את זנותיכם, "ושנותם בבהלה", ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה:


ביאור המילות

"ימיהם, ושנותם". עמ"ש (יחזקאל כ"ב ד'):

 

פסוק לד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אם הרגם ודרשוהו", כמ"ש ויתאבלו העם מאד, ואז דרשו אותו וידעו שה' משגיח "ושבו ושחרו אל" הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו:


 

פסוק לה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויזכרו כי אלהים צורם", ואז אמרו שיודעים שיש להם צור מעוז ומחסה בה', "ושגואלם הוא אל עליון" סבת הסבות ואינו מקבל כחו מאחרים, ובכ"ז


 

פסוק לו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויפתוהו בפיהם", אמרו זאת רק בפיהם, שע"י שהרגם אמרו כן, "ובלשונם יכזבו לו", הלשון מורה על דברים תבוניים, שבחקירתם בדבר בזה דברו לו כזבים, וחקרו חקירות פילוסופיות להכחיש בה':


ביאור המילות

"בפיהם, בלשונם". מבואר אצלי תמיד שהפה מורה הדבור החיצוני והלשון מורה הדבור התבוניי, שהלשון פנימי מן הפה (ע"ל נ' י"ט, ולמעלה ל"ד י"ז):

 

פסוק לז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ולבם לא נכון עמו", וגם במחשבת לבם לא היו נכונים לה', "ולא נאמנים בבריתו", רק הם חשבו שה' אין יודע מחשבותיהם, וחשבו שמרמים אותו בפיהם, כמ"ש בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני:


 

פסוק לח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והוא", ובכ"ז ע"י "שהוא רחום יכפר עון", ויש הבדל בין "אף וחמה", שהאף הוא האף החיצוני המעניש, והחמה היא החמה הפנימית השמורה בלב, והנה האף החיצוני כבר יצא והתחיל הנגף, וה' "הרבה ברחמיו להשיב אפו", ואת "החמה" הפנימית "לא יעיר כלל", כי כשהחמה מצטרפת עם האף א"א להשיבו, כמ"ש כי יגורתי מפני האף והחמה אשר אמר ה' להשמיד אתכם:


ביאור המילות

"אפו, חמתו". החמה הוא הכעס השמור בלב והאף הוא הגלוי (כנ"ל ו' ב') וכשיש אף וחמה ביחד בא להשחית, כמ"ש כי יגורתי מפני האף והחמה אשר אמר ה' להשמיד אתכם, ומשה עמד בפרץ להשיב חמתו מהשחית, כמ"ש חז"ל שחמה משה הרגו, וע"י שלא העיר החמה שב האף ולא השחית:

 

פסוק לט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויזכר", כי "זכר כי בשר המה", והבשר מוכן לחטוא מצד טבעו ויצרו הרע, וגם "רוח הולך ולא ישוב", שהרוח הפנימי שהוא הכח המעלה הציורים על הלב שהוא המעורר לחטוא, הלא הוא אפס עם הגויה והוא דומה כמו הבשר עלול לכל דבר פשע:


 

פסוק מ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כמה", וחוץ מחטאים שחשב, "המרוהו כמה פעמים במדבר" מצד המרי והמרד, וכמו מעשה העגל וקרח ובית פעור, וכמה "יעציבוהו בישימון", שהעציבו אותו מצד שהוא ישימון, שהתלוננו על לחם הקלוקל ועל חסרון המים, שזה מצד שהוא ישימון היו מעציבים אותו בדברי עוצב שחסר להם צרכיהם:


ביאור המילות

"במדבר בישימון". הישימון גרוע מן המדבר, ומציין השממון הגדול אשר שם, והמדבר הוא לפעמים ארץ זרועה (כמ"ש ירמיה ב' ב').

"וימרוהו, ויעציבוהו". מובדלים, וכן בישעיה (ס"ג י') כמ"ש שם:

 

פסוק מא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וישובו", ובזה שבו כפעם בפעם "וינסו אל", אם יוכל למלאות כל צרכיהם ששאלו בכל פעם, "וקדוש ישראל התוו", שחשבו אותו לבעל גבול ותוו תו סביבו, למדוד כחו ויכלתו וחפצו וכדומה:


ביאור המילות

"התוו". כמו תתאו לכם הר ההר, והתוית תו, גבול וסימן:

 

פסוק מב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לא זכרו", הוסיף לאמר שלא "זכרו את ידו" וגבורותיו, גם "ביום" ההוא בעצמו "אשר פדם מני צר", כי תיכף אחר גאולת מצרים שכחו נפלאותיו וחשבו שאין ביכלתו לעשות נסים יותר, כמ"ש וימרו על ים בים סוף:


 

פסוק מג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אשר שם במצרים אותותיו", היו בין המכות אותות ומופתים, שהיו מכות שהתרה בם תחלה והיו לאותות, כמו דם צפרדע היו אותו על מציאת ה', ערב דבר על שאין כמהו בכל הארץ, וכמו שבארתי בפי' התורה, והמכות שלא התרה בם תחלה היו מופתים, כמו כנים שחין וחשך שבשלש אלה לא היה התראה, כי הם לא היו מורים לאות על דבר, רק אחר כל שני מכות ששלח לאות על דבר ולא שמעו בקולו נתן להם מופת, היינו מכה שהכה בם דרך בזיון להענישם על שלא שמעו.

"האותות היו במצרים", כי היו ללמד את העם פנה מפנות האמונה, "והמופתים היו בשדה צוען", כי לא באו ללמד רק להכות את הארץ בכללה:


ביאור המילות

"אותותיו ומופתיו". האות הוא לסימן ולהוכחה על דבר, והם המכות שבאו בהתראה בזאת תדע כי אני ה', והמופת דבר זר היוצא מן הטבע, כמ"ש ישעיה (ח' י"ח), והם דברים מפליאים שבאו שלא בהתראה, ושדה צוען כולל כל מה ששייך לממלכת מצרים, שהמופתים הלכו בכל גבוליהם סביב, אבל האותות נתנו לפרעה ולשריו בארץ מצרים:

 

פסוק מד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויהפך", הנה במכות אלה שחשב פה דלג מכות כנים ושחין וחשך? וזה מבואר ממ"ש ששלש מכות אלה לא באו לאותות כמו יתר המכות שבאו לאות, שבסדר הראשון אמר בזאת תדע כי אני ה', ובסדר השני אמר כי אני ה' בקרב הארץ, ובסדר השלישי אמר כי אין כמוני בכל הארץ, ובא התראה לפני כל מכה, אבל שלש מכות אלה לא הורו על דבר, רק אחר כל שתי מכות שבאו בהתראה להורות על אחד מג' דברים הנזכרים, ולא שמעו, הכה אותם דרך בזיון בלא התראה, וע"כ דלג אותם פה מן החשבון שלא חשב רק המכות שבאו בהתראה, והנה תראה שהפך בה סדר המכות, וחשב "דם ערוב צפרדע ארבה ברד דבר מכות בכורות", והוא לכונה עמוקה ונפלאה מאד, כי פה בא להודיע שהיה תכלית המכות להראות כחו וגבורתו, ולכן כל המכות חוץ מדם באו כפולות, ר"ל ששש מכות שבאו בהתראה חוץ מדם, באו כפולות, שהיה יכול להכותם בשלש, ושלש מהם היו למותר כמו שיבאר, ובזה נראה שהיה הכונה להרבות אותותיו למען ידעו כחו וגבורותיו, והנה מכת דם לא היתה כפולה ולכן חשבה על הסדר, "ויהפך לדם יאוריהם, וגם נוזליהם בל ישתיון", כי גם כל המימות לקו, אולם יתר המכות היו כפולות, והם.


 

פסוק מה (כל הפרק)(כל הפסוק)


  • א) "ישלח בהם ערב", ר"ל שמכות ערוב וצפרדע היו כפולות, שאחר שבמכת ערוב באו כל החיות והשרצים המזיקים, ממילא בא גם הצפרדע בתוכם, ולמה שלח תחלה את הצפרדע בפני עצמו, הלא היתה כלולה במכת ערוב, וז"ש "הלא ישלח בהם ערוב ויאכלם", ובכ"ז "שלח צפרדע ותשחיתם", וא"כ היתה הצפרדע למותר:


ביאור המילות

"ותשחיתם", וכן ותעל הצפרדע, המין בא בלשון נקבה:

 

פסוק מו (כל הפרק)(כל הפסוק)


(מו-מז) "ויתן",

  • ב) מכות ארבה וברד היו כפולות, שאחר שהארבה אכל כל אשר הותיר הברד, והברד לא החריב את הכל, כמ"ש והחטה והכסמת לא נכו, וא"כ היה הברד למותר, שהיה די בארבה לבדו לאכול כל פרי ארצם, וז"ש הלא "יתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה" ובכ"ז "יהרג בברד גפנם", והיה הברד למותר, ועל כן הקדים המשורר ארבה לברד:


 

פסוק מז (כל הפרק)(כל הפסוק)




ביאור המילות

"חנמל". מין ברד:

 

פסוק מח (כל הפרק)(כל הפסוק)


(מח-מט) "ויסגר", הברד הרג גם את בהמתם, וגם זה היה למותר שזה נכלל במכת דבר שהדבר הרג את כל הבהמות, וא"כ מכת הברד על הבהמות היה למותר, וז"ש "ויסגר לברד בעירם" שהברד והרשפים הרג את בעירם ומקניהם וזה היה למותר, כי הלא "ישלח בם חרון אפו" הלא עתיד לשלח חרון אפו שהוא הדבר, והוא יכלה את הבהמות:


ביאור המילות

"בעירם, ומקניהם". בעירם הבהמות, ומקניהם כולל כל הקנינים שלא הוכו מהברד אכלום רשפי אש, כמ"ש ואש מתלקחת בתוך הברד:

 

פסוק מט (כל הפרק)(כל הפסוק)




ביאור המילות

"חרון אפו, עברה, וזעם". זעם משתתף עם השמות המורים על העונש והקללה (ישעיה י' ה'), וההבדל בין חרון אף ועברה שהעברה הוא שהכועס יעבור הגבול לכעוס גם על מי שלא חטא, כמ"ש בכ"מ כי בברד ניצול הירא את דבר ה' והניס מקנהו אל הבתים, לא כן הדבר הכה את כולם:

 

פסוק נ (כל הפרק)(כל הפסוק)


(נ-נא) "יפלס", גם מכת בכורות היה למותר, שהיה יכול להרוג את כולם בעת הדבר, כמ"ש כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ, רק ה' "יפלס נתיב לאפו", ר"ל שאף ה' שהוא הדבר שיצא היה ענינו להשחית את כולם, וה' פלס ושקל לו נתיב מיוחד, שהנתיב הוא דרך צר ליחיד, שגבל לו נתיבו שלא ילך בדרך הכולל להשחית את בני אדם, כי זה הניח למכה מיוחדת במכות בכורות והדבר לא השחית רק הבהמות כדי שיכפול אותותיו ומופתיו, וז"ש "לאפו אשר לא חשך ממות נפשם יפלס לו נתיב וחיתם לדבר הסגיר", ר"ל שאם היה אפו יוצא בדרכו הגדול לא היה חושך את נפשם ממות, לכן פלס לו ה' נתיב שילך בדרך היחיד, ורק חיתם לדבר הסגיר, ולא המית את האנשים, ועל ידי כן "ויך כל בכור במצרים", שלח עליהם שנית מכות בכורות להרוג אנשים, ומ"ש "ויך כל בכור" היינו גדול הבית, "וראשית אונים" הוא מי שנולד מטפה הראשונה, והנה הבכור וגדול הבית לא נהרג רק במדינת מצרים, בין שהיה מילדי מצרים בין שהיה מילדי מדינה אחרת וגר במצרים, וז"ש ויך כל בכור במצרים, והראשית אונים לא נהרגו רק מילדי מצרים ולא הגר שם ממדינה אחרת, אבל זה נהרג אף במדינה אחרת אם היה מילדי מצרים, ועז"א "ראשית אונים באהלי חם", שחם כולל השורש שמצרים יצא ממנו, כמ"ש ובני הם כוש ומצרים ופוט וגו', ואם נמצא יליד מצרים גם באהלי חם, שגר בכוש או בפוט וכנען, נהרג ג"כ, וכן אמרו חז"ל שנהרגו בכורי מצרים שגרו במקום אחר ובכורי אומות אחרות שגרו במצרים:


ביאור המילות

"יפלס נתיב". נתיב הוא שביל היחיד, ופלס שבא על הדרך בא תמיד על המעגל, פלס מעגל רגליך, וכל מעגלותיו מפלס (כמ"ש ישעיה כ"ו), שהוא שישקול הדרך הסבובי היוצא מדרך הישר, וכן שקל הנתיב הפרטי שנטה מדרך הכולל של אפו, כי הדרך הגדול הכולל של האף לא היה חושך ממות נפשם והיו מתים כולם בדבר, ושקל נתיב מיוחד שרק חיתם הסגיר לדבר:

 

פסוק נא (כל הפרק)(כל הפסוק)




 

פסוק נב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויסע כצאן עמו", שהסיעם אז ממצרים והם הלכו אחריו כצאן שהולך אחרי הרועה, "וינהגם כעדר במדבר", במדבר היו דומים כעדר שמוצא מרעהו שם, כן מצאו שם מחיתם מן ומי באר:


ביאור המילות

(נב-נג) "וינהגם, וינחם". שם נהג בא על נהוג הבהמות שהולכים בלא דעת, שעז"א כצאן, כעדר. ושם נחה על המוליך בן דעת, שאח"כ הלכו בדעת ולא פחדו:

 

פסוק נג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וינחם", ותחת שהצאן במדבר יראים מן חיות רעות, הם "לא פחדו", כי "את אויביהם כסה הים":


 

פסוק נד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויביאם", ובזה קיים כל הבטחותיו, ויביאם לארץ ישראל, ושם בחר להם הר המוריה לבית המקדש, כמ"ש תביאמו ותטעמו בהר נחלתך:


 

פסוק נה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויגרש", בשבע שכבשו ויפילם "בחבל נחלה" בשבע שחלקו, "וישכן באהליהם" אחר גמר החלוקה:


 

פסוק נו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וינסו", ובכל זאת שבו לנסות שנית אחר מות יהושע והזקנים, "וימרו את אלהים עליון", שהסתפקו שנית אם הוא אלהים עליון סבת הסבות, שלכן עבדו ע"ז בחשבם שהוא רק כח מכחות פרטים המושלים בתבל, "ועדותיו לא שמרו", שהם מה שהעידו בם הנביאים, וכן עדות של עונשי התורה:


 

פסוק נז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויסגו ויבגדו כאבותם", ר"ל אחר שהיה הכונה האלהית שילכו במהלך השלמות ממדרגה למדרגה לפנים, נסוגו הם לאחור אל מדרגת הבגידה של אבותיהם, "נהפכו כקשת רמיה", שמורה החץ נגד בעליו, כן תחת שחשב ה' שיהיו בידו כחצים ביד גבור ללמד אמונת האמתי ולבער הגלולים, שבו כחץ נגדו, כי.


 

פסוק נח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויכעיסוהו בבמותם", כמ"ש הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם, שכעס על הבליהם ובמות שעשו להבלים, וקנא על שהחליפו עבודתו בעבודת פסילים ובלא אל:


 

פסוק נט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(נט-ס) "שמע אלהים ויתעבר", גדר העברה הוא שמתוך קצפו עובר הגבול לכעוס גם על מי שלא חטא כנגדו, וכן פה ע"י שמאס מאד בישראל שהם חטאו כנגדו, עי"כ התעבר "ויטש משכן שלו", שע"י העברה נטש את המשכן, וטעם העברה היה, כי "אהל שכן באדם", שעקר משכן אהלו היה באדם, אם הם ראוים לכך, ואחר שבני אדם לא היו ראוים שישכון ביניהם, נטש את המשכן:


ביאור המילות

"ויתעבר". כנ"ל (מ"ט):

 

פסוק ס (כל הפרק)(כל הפסוק)




 

פסוק סא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויתן", מבאר איך היה נטישת המשכן, כי נתן את הארון "לשבי" ביד פלשתים, והארון הוא "עזו" מצד התורה שיש בו, והוא "תפארתו" מצד שעל ידו עשה אותות ומופתים, והוא "נתן תפארתו ביד צר", שהם הצליחו והתפארו:


ביאור המילות

"עזו ותפארתו". תפארת מוסיף על עז, ומורה תמיד על דבר נסיי ופלאיי:

 

פסוק סב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויסגר", ועי"כ "הסגיר עמו לחרב", שמתו שלשים אלף, "ובנחלתו התעבר" שחרב משכן שילה ע"י העברה כנ"ל:


ביאור המילות

"ובנחלתו התעבר". נחלה מניין הקדושה (כמ"ש ירמיה ב'). והתעבר עובר הגבול (כנ"ל מ"ט):

 

פסוק סג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בחוריו אכלה אש", כי במלחמת מצוה אפילו חתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה ושם נפלו הבחורים, "והבתולות לא הוללו" בחופה:


ביאור המילות

"לא הוללו". שהיו מהללים אותה כלה נאה וחסודה:

 

פסוק סד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כהניו", חפני ופינחס, "ואלמנותיו לא תבכינה" ואשת פנחס הרה ללדת וכו' ותמת:


 

פסוק סה (כל הפרק)(כל הפסוק)


(סה-סו) "ויקץ", ובכ"ז הקיץ כמו הישן על שקנא לכבוד הארון, "ויך צריו אחור" מה ששת להם עפולים שהוא מכת אחור ומכת חרפה ובוז:


 

פסוק סו (כל הפרק)(כל הפסוק)




 

פסוק סז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(סז-סח) "וימאס", ומאז "מאס באהל יוסף", שלא עמד המקדש עוד בחלקו של יוסף, וכן "בשבט אפרים לא בחר" אל המלוכה, ומפרש נגד מ"ש ובשבט אפרים לא בחר "ויבחר את שבט יהודה", ונגד מ"ש וימאס באהל יוסף אמר "ויבחר את הר ציון אשר אהב":


 

פסוק סח (כל הפרק)(כל הפסוק)




 

פסוק סט (כל הפרק)(כל הפסוק)


(סט-עב) "ויבן כמו רמים מקדשו" שהמקדש היה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה שהוא מקשר עולם העליון עם התחתון, והוא כמו רמים עולמות העליונים, "והיסוד" שלו הוא "כמו הארץ" כו', והנה המקדש ומלכות ב"ד שניהם היו צריכים לשלמות הכלל, והמקדש ומלכות ב"ד תלוים זה בזה כמו שבארתי בסי' קל"ב וז"ש ויבחר בדוד עבדו, והבחירה היתה מצד רעיית הצאן, כמ"ש במדרש שבחן טוב לבבו בהנהגת הצאן, וז"ש


 

פסוק עא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מאחר עלות הביאו" לרעות בשני מיני הנהגות,

  • א) המדינית, עז"א "ביעקב עמו",
  • ב) המוסרית, עז"א "ובישראל נחלתו" כי ישראל גדול מיעקב, והוא "רעה אותם כתום לבבו", בהנהגה התוריות "ובתבונות כפיו ינחם" בהנהגה המדינית:


ביאור המילות

"מאחר עלות". הצאן המניקות, כמ"ש עלות ינהל.

"יעקב, ישראל". כנ"ל פסוק ה'.

"עמו נחלתו". נחלה מציין הקדושה והדת (ירמיה ב'):