מלבי"ם על תהלים עז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על תהלים · עז · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למנצח לאסף", הוסד על הגלות:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קולי אל אלהים", אינו צועק על עניני עצמי רק על הנוגע בעניני האלהים, "ואצעקה", גם אצעק כן, ואומר בצעקתי "שקולי" הוא "אל אלהים", מה שנוגע לכבוד שמו, וע"כ בקשתיו "שיאזין אלי":

ביאור המילות

"והאזין". המקור במקום עתיד ויאזין:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ביום", הגם "שביום שבא עלי הצרה דרשתי את ה'" וממנו בקשתי ריוח והצלה, ובכ"ז "בלילה ידי נגרה" צייר שהיד שלו נגרה וזבה מן המכה שיש בידו, ולא תפוג מליגר, (תפס משל החולי שלו כאילו יש לו מכה טריה זבה ליחה ודם על היד והוא ציור למה שחשב שיד ה' התומכת אותו נחלה ונחלשה, וכמ"ש אח"כ חלותי היא שנות ימין עליון), וע"כ "מאנה הנחם נפשי", כי רואה כי אזלת יד, שיציין כאילו גם היד העליונה שהיתה בעזרו נחלשה ואין לה כח:

ביאור המילות

"ידי נגרה". ידי זבה ליחה.

"ולא תפוג". ולא תפסק לזוב, עיני נגרה מאין הפוגות:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אזכרה", מבאר מדוע מאנה נפשו להנחם, כי "אזכרה אלהים" שהוא היה תומך אותו בידו העליונה, ונדמה לו כי נשתנה ימין עליון עי"כ "ואהמיה" מצייר שמרוב חולשתו נפסק ממנו כח הדבור רק "אהמיה ואשיחה", המיה ושיח לבד, ואח"כ "תתעטף רוחי", כאילו נפל בחולשה קרובה אל המות:

ביאור המילות

"ואהמיה". היו"ד למ"ד הפעל. והה"א נוספת, אהמה בקול, ואשיח בלחש.

"ותתעטף רוחי". היא העילוף לגמרי, סדר החולשה עד העטפת הרוח:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אחזת", מצייר שמן החולשה הגדולה הזאת הגיע עד שערי מות והוא גוסס, עד שנאחזו ונסגרו "שמורות עיני", העפעפים השומרים את העינים, וגם "נפעם רוחי" עד "שלא אוכל לדבר" עוד, כגוסס בעת יציאת הנפש שחדל לראות ולדבר:

ביאור המילות

"אחזת שמורות עיני". כמו ויאחז את הבית בעצי ארזים, שסגרת שומרי עיני שהם העפעפים, ונפעמתי כמו ותפעם רוחי:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"חשבתי", בציור הזה שצייר כאילו הוא גוסס ונפשו קרובה לצאת, אז ההולך בדרך עולם תשוטט מחשבתו ברגע האחרונה על כל מה שעבר עליו בימי חייו, כן ידמה את האומה בכללה כי היא קרובה להיות אפס וכלא היה, שהיא הגויעה והביטול של גוף הכללי של האומה ותחשב ברגע האחרונה על מה שעבר עליה "בימי קדם" במצרים, ואח"כ "בדורות עולמים".

ביאור המילות

"ימים מקדם". הוא ימי הילדות, ובמליצה ימי יצ"מ, ושנות עולמים הדורות שאחריו:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


" אזכרה נגינתי בלילה", שעוד נשאר בידי הנגינות והשירים, זכר הנסים שעברו וגדולת העם והצלחתם בימי קדם, "ועם לבבי אשיחה", מדוע שקעה שמש הצלחתי, "ורוחי יחפש" ויחקור על כל צדדי האפשר, אם יצוייר זאת שיעזבה ה' ויסיר את האומה מהיות גוי לפניו, ואחרי החיפוש והחקירה יברר בטענות שזה דבר נמנע בחק האלהות:

ביאור המילות

"אזכרה". שעורו אזכרה בלילה נגינתי, ויחפש כפשטו, שחופש וחוקר בדבר:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הלעולמים",

  • א) זה דבר שאי אפשר מצד הרצון האלהי, שאחר שכבר רצה בנו פעם אחד איך ישתנה מרוצה ללא רוצה וה' לא ישתנה, ובהכרח שרצונו עוד קיים כמו בתחלה, רק שהיה תנאי ברצונו שרצה בנו כל עוד שניטיב מעשינו, וא"כ אם נשוב ללכת בדרך טובים רצונו עומד עלינו לטוב כמו בתחלה בלי שינוי, וז"ש "הלעולמים יזנח ה' ולא יוסיף לרצות עוד", וכי אפשר שתהיה הזניחה לעולמים ע"מ שלא ירצה עוד, זה א"א, רק שזנח ע"מ שישוב וירצו בנו אם ניטיב מעשינו, (טענה ב') מצד החסד העליון, אחר שחסד ה' בלתי תלוי בשום דבר וא"א שיכלה וא"כ ישאל.
 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"האפס לנצח חסדו". (טענה ג') מצד אמתת הבטחתו אחר שהבטיח לנו שנהיה לו לעם, א"כ הכי "גמר אומר", וכי גמר את אומר ההבטחה הזאת "לדור ודור", וכי היתה ההבטחה רק לדורות מיוחדים שנאמר שנגמרו הדורות וכלו וכלתה ההבטחה והאומר, הלא ההבטחה היתה לעולם. (טענה ד') מצד החנינה שלו, אחר שכבר מצאנו חן בעיניו פעם אחת, א"כ.

ביאור המילות

"האפס, גמר". הגמר משתתף עם המלות המורים על ההשלמה, כי ההבטחה יצוייר שהיה עד כמה דורות תמשך ונשלם הזמן, אבל החסד הוא דבר שאין לו גבול, אמר אפסי (וכנ"ל י"ב ב'), ויש הבדל בין עולם ונצח ובין דור ודור, שדור ודור מציין הזמן המתחלק לשני דורות, כמ"ש למעלה ל"ג י"א:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"השכח חנות אל", א"א שישכח חנות הזאת, שהגם שאין אנו ראוים עתה הלא מצאנו חן בימי קדם כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך, (טענה ה') מצד רחמיו בהביטו על ענינו ולחצנו, וכי "ע"י האף קפץ את רחמיו", הלא דרכו לרחם, והנה חשב פה חמש מדות של רחמים, "רחום" אם קפץ באף רחמיו, "וחנון" השכח חנות אל, "ארך אפים" הלעולמים יזנח, "ורב חסד" האפס לנצח חסדו, "ואמת" גמר אומר, וגם בנושאי המאמר באר טענות נכוחות, כי שיעזוב ה' אותנו לא יצוייר רק בהשתנות רצונו, עז"א הכי לא יוסיף לרצות עוד, או שישתנה יכלתו, עז"א האפס חסדו, גמר אומר, שנאמר שהחסד והאמת אפס וגמר מאין לו יכולת, או מחמת שכחה עז"א השכח, או מחמת כעס עז"א אם קפץ באף, "סלה" בזה סיים כל הטענות וצדדי החיפוש שעלה במחשבתו, ומזה יכריח שהעזיבה הזאת לא היתה מצדו אך מצדנו, ולכן.

ביאור המילות

"חנות". מקור בתוס' תי"ו.

"קפץ". סתם ומנע, כמו וכל עולה קפצה פיה:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ואומר", החלטתי בדעתי, כי "חלותי היא שנות ימין עליון", שבאמת ימין עליון אשר עשתה נוראות בימי קדם לא נשתנה, ומה שנדמה לי שנשתנה ימין עליון, הסבה לזה היא חלותי החולי שלי, כי המליץ צייר חולי האומה במ"ש "ידי לילה נגרה ולא תפוג", כאילו ידה השמאלית יש לה מכה טריה נגרת תמיד, ובציור הזה שמצייר שה' עומד תמיד לנכח פנינו להושיענו, א"כ ימין עליון מכוונת נגד ידנו השמאלית שבה המכה, ובעת שימין עליון עשתה נוראות היתה מתלבשת בידנו השמאלית, כי היתה פועלת בידנו ובעבורנו, וצריך שידנו השמאלית המקבלת גבורה מימין עליון תהיה בריאה וחזקה ומוכנת שימין ה' תעשה חיל על ידה, לא אם היא חולה ונגרה ממכתה, ובהיותי חולה וידי כהה נדמה לי כי נשתנה ימין עליון המכוונת נגד ידינו החולה, וזה טעות, כי סבת השינוי היא חולי היד שלנו, לא שינוי בימין עליון וכמו שיבאר:

ביאור המילות

"חלותי". שרשו חלה, והוא מקור מבנין הכבד.

"שנות". ענין שינוי, כמו כי אני ה' לא שניתי:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אזכור" ר"ל כי יחקור על "מעללי יה", שגדר המעללים הם הפעולות היוצאות ע"י תכונות הנפש ומדותיה, ואצל ה' יכוין על הפעולות שיעשה מצד מדותיו, לרחמים וחנינה וחסד או להעניש וכדומה, והנה מעללי ה' נחלקים לשנים,

  • א) המעללים שינהיג עפ"י חקי הטבע הקבועים מששת ימי בראשית,
  • ב) המעללים שיעשה כפי הנס והפלא והירוס ושידוד הטבע, שע"א "אזכר מעללי יה כי אזכרה מקדם פלאך", שהם המעללים שיעשה מצד ההנהגה הפלאיית, וזאת שנית.

ביאור המילות

"מעללי, פעלך". פעל, מציין העסק שעוסק באיזה דבר, ומעלל יציין פעולות מוסריות שמוצאם מתכונות נפשיות (כנ"ל כ"ח), ואצל ה' הדברים שיעשה מצד מדותיו לרחמים או לדין וכדומה:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הגיתי בכל פעלך", שהם הפעולות שעושה ע"פ הטבע כפי הסדרים והחקים שגבל בעת הבריאה, "ובעלילותיך אשיחה", ואשיח ואחקור במדותיך כפי ההנהגה הזאת. והנה כפי ההנהגה הטבעיית ראינו שמדותיו הוא שפעליו יהיה להם טבע קיים מתמיד בל ישתנה לעולם, וכפי מדותיו בהנהגה הפלאיית ראינו שדרכו להרוס סדרי ההנהגה הקבועים ולהנהיג הנהגה שהיא בלתי מתמדת, כי הנס הוא רק לפי שעה, ובאמת הפועל האלהי מצד שלימותו ראוי שיהיה שלם ומתוקן וקבוע בתכלית השלמות, עד שלא יצטרך להרסו ולבטלו בשום פעם, כי מתנאי החרש החכם שתהיה מלאכתו שלמה ולא יצטרך להרסו ולתקנו בשום פעם, שזה מורה שמצא איזה חסרון במלאכתו, וא"כ יקשה איך יצויר שישדד ה' לפעמים חקי הטבע כאלו לא השלים מלאכתו בכל האופנים ויצטרך לתקון ולשנות ולהרוס, אולם התשובה מבוארת, שמצד עצם הפועל והבונה יתברך לא היה מציאות שישנה לפעמים סדרי המלאכה אשר גבל בימי הבריאה, כי מלאכתו ערוכה ושמורה בתכלית החכמה עד שיספיק להנהיג בו הנהגת העולם לנצח, וצורך הנס הוא רק מפני האדם שהוא בעל בחירה והוא מקלקל לפעמים הסדר בבחירתו כי נתן לו רשות, ואז יצטרך העושה לתקן את מלאכתו כפי הצורך כפי מעשה בעלי הבחירה, וז"ש.

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אלהים בקדש דרכך", דרכך מצד עצמך היא בקדש, (שהקדש מורה שהוא נבדל מכל, והוא הולך לפי חקים הכוללים הקבועים) "כי מי אל גדול כאלהים", שגדר הגדולה הוא שמאתו יצאו כל המסובבים עד אחרית הסבות, עד שא"א שמעשיך יהיו צריכים תקון ע"י נס ופלא וביטול סדרי הטבע, אחר שאין מסובב וסבה בלעדך והכל קשור בך מראש הסבות עד אחרית המסובבים, רק.

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אתה", מה "שאתה האל עושה פלא", שבזה תשנה החקים הקבועים, הוא מפני בעלי הבחירה,

  • א) כי על ידי כן "הודעת בעמים עזך", שהעמים התולים הכל בטבע יכירו ע"י הפלא את עוזך, שבידך לשדד את הטבע ולשנותה,
  • ב) שעי"כ
 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גאלת בזרוע עמך", לפ"ז מבואר שתכלית הנפלאות הם בעבורנו לא מצד עצם האל ושלימותו, ולכן ע"י חלותי שידי נגרה, ואין אני מוכן לקבל הנפלאות, לא ירים ה' את ימינו לעשות אותות ומופתים, "סלה", סיום הענין:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ראוך", שיעור הכתוב "המים ראוך אתה אלהים, המים ראוך אתה מים! יחילו", מצייר במליצתו שאלהים התראה על המים בצורת מים, כי יען שה' הוא עצם מקור הנמצאות ושורש כל הנמצאות נמצא בו, עי"כ יתבטלו כל הנמצאים לפניו. ובאופן זה יצייר שעת ירצה לבטל טבע הנמצא, יתגלה לפניו בכחו השרשי שבו יעמוד הנמצא ההוא, שעת ירצה לבטל כח האש יתגלה בכח השרשי של האש בצורת אש, ואז ה' אלהיך אש אוכלה אש, כי יתבטל טבע החלקי בהתגלות הכל, בעת רצה לבטל טבע המים התלבש בצורת המים השרשים שמשם בא מציאות המים, ועז"א שע"י "שהמים ראוך אלהים" בצורת מים היסודיים, "וראוך שאתה מים", עי"ז "יחילו גם ירגזו תהומות":

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זרמו", מצייר שבקיעת מי הים למטה נתהוה ע"י התגלות טבע זאת בשרשם למעלה, שמשם בא הנס, וכמ"ש ראוך מים, ראוך מים ועפ"ז יצייר שבקיעת המים בהים למטה נשתלשל מן בקיעת המים בעננים בעיגול הנשימה, שכמו שיחצו המים בעב וענן ע"י רוח ורעמים וברקים, כן נבקעו ויחצו בתהומות, ושוב מצייר הפעולות שיתהוו בעבים ועננים שבעיגול הנשימה, שהם נמשכים ובאים מגבוה על גבוה עליהם, ומשתלשלים מבקיעות והחצות עבים עליונים למעלה מעבים הטבעיים אשר בשמים רק מעבים אשר הם בשחקים (שמבואר אצלנו ששם שחקים מציין תמיד המקום הגבוה משמים, ששם תחדל הטבע והמערכה, כי שם מקום הפלאות והנס וההשגחה), וכאלו ע"י רעם וברק ובקיעת העבים בשחקים העליונים נעשה רעם וברק ובקיעת העבים באדים התחתונים אשר ברקיע הטבעיי, וע"י בקיעת העבים והמים שברקיע נבקעו כל מימי הים ומי תהום רבה, והיא מליצה נפלאה לצייר שהכל השתלשל מן ההנהגה העליונה הנסיית ששרשה בשחקים, שמשם ירדה לשמים להתלבש בסדרי הטבע, ומשם יתהפך בעת הצורך כחומר חותם מן הטבע אל הנס, שההשגחה והפלא תתהפך אל הטבע ושוב תתהפך הטבע ותהי לפלא. וז"ש תחלה "זורמו מים עבות" העבות הגבוהות זורמו מים בשפע רב שנתבקעו העבים העליונים, וזה בא ע"י הרעם והברק העליון הנסיי, שעל הרעם הנסיי אמר "קול נתנו שחקים", ועל הברק הנסיי אמר "אף חצציך יתהלכו", ואח"כ ירד והשתלשל מן הנס אל הטבע, שמן קול הרעם בשחקים ישולשל.

ביאור המילות

"זרמו". מפועל הכבד ע"ד המרובע, העבות זורמו מים, היינו העבים, ורעהו בקר לא עבות (ש"ב כ"ג). ומבואר אצלי תמיד כי שחקים גבוהים משמים ומציינים מקום הפלאות והנסים (עי' ישעיה מ"ה ח').

"חצציך". מענין חצים, ור"ל הברקים כמו ויצא כברק חצו (זכריה ט') וישלח חציו וברקים רב (למעלה י"ח) שלח חיציך ברק ברק (להלן קמ"ד):

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קול רעמך בגלגל" התחתון שברקיע שלנו, (עד שגם קול זה נקרא קול רעמך, כי השתלשל מן הרעם העליון הבא מאתך), וכן מן חצציך והברקים העליונים השתלשלו הברקים למטה שעל ידם "האירו ברקים. תבל" (כאלו הם רק הארה והתגלות של חצצים וברקים העליונים), ועי"כ "רגזה ותחל הארץ" למטה, ועי"כ.

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בים דרכך" הגדול "ושבילך" היחיד נראה "במים רבים", שעי"ז מה שנעשה בים הכל הוא מאתך בין בכלל בין בפרט, הגם "שעקבותיך לא נודעו", הכל הוא מעשה יוצר בראשית, ובזה תבין מ"ש חז"ל במכילתא (פ' בשלח) על קריעת ים סוף, שבאותה שעה שהתפלל משה הראה לו הקב"ה טורמיוס של מה"ש עומדים לפניהם, שנאמר מנוגה נגדו עביו עברו ברד וגחלי אש. ועוד שם ומנין אתה אומר שאף המים העליונים והתחתונים נבקעו, שנאמר ראוך מים אלהים ראוך מים יחילו אלו העליונים, אף ירגזו תהומות אלו התחתונים, ר"נ אומר מקול רעם של מעלה נתזו צינורות של מטה. שנאמר קול רעמך בגלגל, ומובן במ"ש:

ביאור המילות

"דרכך, שבילך". שביל הוא מה שילך בו איש יחיד בודד: