קטגוריה:תהלים עח מה

עריכה

"ותשחיתם", וכן ותעל הצפרדע, המין בא בלשון נקבה:

• לפירוש "אלשיך" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

(מה) "ישלח בהם"כו'. ראוי לשים לב אל שנותו את סדרי המכות שמקדים הערוב לצפרדעים והארבה אל הברד, ועל פי דרכנו יתיישב מה שהשמיט כנים ושחין וחושך זולת מה שכתבנו. והוא מאמרנו על פסוק (שמות י) אשר התעללתי במצרים ואת אותותי כו', והוא כי כל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצריים במצרים היה בה נס כפול ומכופל והוא בשום לב כי מה שעשה הערוב היה יכול לעשות ע"י הצפרדע שקדם, והיה ע"י בריה יותר קלה, והוא כי הצפרדעים שהיו מקרקרים בכריסם ומה גם לספר הזוהר שכל מים שהיו שותים היו משריצים צפרדעים בקרבם ולכן אשר נתן כח בצפרדעים לסרסם למה לא נתן להם כח לבקע כרסם, האם קשה היה כח בשר כרסם מהשיש שברצפת הקרקע שהיה נבקע מפני הצפרדעים בעלותם הביתה ולמה לא המית הצפרדע כאשר המית בהם הערוב כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה י ד, שם ו) כי לא היה מצרי שלא היו צפרדעים בבטנו כי כולם היו שותים מים. וכן למה השאיר הוא ית' מהברד החטה והכסמת שלא נכו, ומה גם לרז"ל (שמות רבה יב ו) האומרים כי פלאי פלאות הוצרך הוא ית' לעשות בהם להשאירם, והוא מן התימה למה יעשה הוא יתברך ניסא לשקרי, וכן למה עצה טובה קא משמע למו במכת הברד באומרו ועתה שלח העז את מקנך (שמות ט), ולמה לא הניחם ולא ישאיר מהם שריד כי רחמי רשעים אכזרי:

אך הורה הוא ית' נס במה שמכה ונס במה שמעכב המכה מלהתפשט, והוא ענין מאמרם ז"ל (בראשית רבה מט ח) נוקם ה' ובעל חמה (נחום א) אמרו אין הקב"ה כבשר ודם שהאף והחימה מושלים בו ואין כח באדם לעכבה, כי חימת אדם בוערת בו ועושה מה שאח"כ מתחרט, אך הקב"ה הוא בעל ואדון על החימה לעשות ממנה מה שהוא חפץ, אם למונעה, אם לאחרה, אם לומר די במקצתה ולהשיבה אחור מלגמור פעולתה. והן אלה עשה הוא ית' בעשר מכות שהביא על המצריים במצרים, שלא השליט הצפרדעים להמית רק להשחית ולסרס בלבד ואם היה נותן בהם כח להמית כל אשר צפרדע בבטנו לא נצול גם אחד, כי כולם שתו מן המים ושרצו צפרדעים בקרבו ולא מת אחד. וגם בברד עשה פלאי פלאות לבלתי השליט המכה ההיא גם בחטה וכסמת כי אם עשה בהם פלאי פלאות ועיכב ביד המכה בל תתפשט הרבה, וכן בברד התרה ליאסף הביתה בעירם ומקניהם ולא השליט הברד בכל מקנה הירא את דבר ה':

ולמה עשה כל זה לקצר כל יד מכה מאלו מלהתפשט עד מקום שידה מגעת, הלא זה הדבר בא אסף וביארו והוא כי גזרה חכמתו ית' להביא עשר מכות במצרים ככתוב אצלנו, כי בם רצה הקב"ה לזכות את ישראל עין בעין יראו חידוש העולם שהיה בעשרה מאמרות אשר המכות האלו היו לעומתן כמבואר אצלנו (בשערינו) [בספרינו] באר היטב. והנה ראה ית' שאם הצפרדע היה משחיתם במי יתקיימו שאר המכות ומה יאכל הערוב, ומה גם לרבותינו ז"ל האומרים כי היה איש מצרי משלח עשרת בניו עם איש יהודי לטייל עמו בגן ה' בארץ מצרים וריקן ישוב לביתו, והיה המצרי מחזיק בכנף איש יהודי ואומר לו בני היכן הם אשר מסרתי בידך, והיה משיב לו שב בני שב ואגידה לך אנכי בדרך נחני ה' והנה תערובת חיות רעות באו לקראתנו, ובא הארי ונטל שנים והזאב אחד והנמר אחד והדוב כו' עד כלותם, והנה אם הצפרדע היה ממית הכל מה היה אוכל הערוב, על כן לא השליט ה' את הצפרדע כי אם לסרסם היא השחתה בלבד כמו שאמרו ז"ל:

וזה יאמר הכתוב "ישלח בהם ערוב"וכו' והוא בשום לב אל אומרו "ישלח"לשון עתיד ולא אמר "שלח" אך הוא לומר כי על אשר היה עתיד ש"ישלח"בם הוא ית' ערוב ותאכלם, על כן מתחלה "צפרדע ותשחיתם"בלבד שהוא סירוס ולא הרגם למען תחול מכת הערוב. וכן מה שלא השליט הקב"ה את הברד גם בחטה וכוסמת היה למען תחול מכת הארבה, שאם לא כן מה יאכל. והוא מאמרנו על מקרא שכתוב ויאכל כל אשר השאיר הברד (שמות י), כי מהראוי היה יאמר "נשאר מהברד" אך הוא כי האלקים עשה להשאיר בשביל הארבה, כאילו הברד משאירו להאכיל את חבירו