אלשיך על תהלים עח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · אלשיך על תהלים · עח · >>

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

(א) "משכיל לאסף "כו'. בא להוכיח את ישראל יראו ויקחו מוסר בל יקרם כאבותם שלקו בעונם ככל הכתוב בתורה, ואשר קרה להם אחרי כן עד מלכות דוד המלך ע"ה. והנה המוכיח כמוהו מדבר עם הטובים בעצם הבלתי צריכים תוכחת, ועם יתר ההמון. והנה השלמים שבישראל והקרובים אל ה' הלא יאמרו מה ידעת ולא נדע ומה תחדש לנו ומה בצע לנו בתוכחתך, על כן בהם החל ואמר הקרובים אלי אשר צדיקים אתם ונקראים "עמי "האזינו "תורתי "עם שאינכם צריכים תוכחת כי שכר האזנה בידכם, ולהמון הצריכים תוכחה ולא הווסרו מראות מה שכתוב בתורה כשמוע מפי מוכיח, לכם אני אומר "הטו אזנכם לאמרי פי". או יאמר גם שקצת דברי כתובים בתורה "האזינה עמי תורתי" ועל מה שאני מוסיף זולת הכתוב "הטו אזניכם לאמרי פי", כלומר לא ממני אתם שומעים כי אם מאשר משים האלקים בפי, והוא כי דרך רוח הקדש כי שם ה' הדברים בפי הצדיק כמה דאת אמר (שמואל ב, כג): "רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני", וזהו "הטו אזנכם לאמרי פי "כלומר כי אינן דברי עצמי כי אם דברי ה' כי הוא אשר ישים בפי בלי בחירתי, כי אם ברוח הקדש:

ושמא תאמרו מה בצע באמור לכם מה שכתוב בתורה, וטוב טוב היה להגיד דברים הבלתי כתובים מאשר ארעו בעולם ולא נכתבו. לזה אמר הנה אם

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ב) "אפתחה במשל פי" לומר דברים אשר ארעו בעולם שיהיה לכם למשל, בל יקרכם כאשר לכמה בלתי כשרים שלקו בעונם, לא יבצר ממני מלהגיד כי הלא "אביעה חידות מני קדם" אמתיות

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ג) "אשר שמענו ונדעם ואבותינו ספרו לנו", כלומר אך אני לא אבחר להביא רק מהתורה:

ושמא תאמרו האם לספר לנו מה שכתוב בתורה לא יבצר זולתך רבים יספרו, ועוד כי הלא כתוב הוא בתורה לפנינו. [לזה אמר] הנה

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ד) "לא נכחד"שמבניהם של אבותינו הנזכרים, כמוני "לדור אחרון מספרים" ענייני התורה, אך הנה לא יספרו להוכיח ולקחת השומעים מוסר בל יקרם כאבותם רק לספר "תהלות ה' ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה" אך לא כמוני שאוכיח בדברים. ושמא תאמרו הלא העד העיד בנו ה' בתורה (עי' דברים לא) והיתה "השירה הזאת" לך לעד כו' ודי לנו זה לקבל תוכחת, הנה אשיבכם כי גם

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ה)שויקם בתורה "עדות ביעקב" וגם "תורה שם בישראל" שממנו יראו וכן יעשו, עם כל זה אנחנו חייבים לאומרו להוכיח, כי הלא "אשר צוה" ה' "את אבותינו", "להודיעם" היה "לבניהם" כמה דאת אמר ולמען תספר באזני בנך כו' "וידעתם כי אני ה'(שמות י, ב), "והגדת לבנך(שמות יג, ח) וכו', וכמה כתובים כאלה מה גם במשנה תורה, ולא היה הצווי רק

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ו) "למען ידעו דור אחרון בנים יולדו" אשר לא ראו את מעשה ה'

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ז - ח) "ולא ישכחו כו' ולא יהיו"כו'. ולא להזכיר ולספר תהלות ה', רק ללמדם מוסר לקיים מצוה זו עתה באתי ברוח הקדש, והלמודים הם ג':

א' הוא "וישימו באלקים כסלם" ולא יבטחו בכחם. ב', "ולא ישכחו מעללי"שם "א - ל" אשר עשה בתורת חסד "א - ל" מבלי היותנו ראויים, ועל ידי כן כאשר יזכרו מה שקבלו בתורת חסד ישמרו חקיו למה שהם חקיו, ותורותיו למה שהם תורותיו, שלא על מנת לקבל פרס. שלישי, "ולא יהיו כאבותם"כו'. ושמא תאמרו איך נחשד להיות "דור"אחד "סורר ומורה" כי אפילו על בן אחד קשה עד שיש אומר שלא היה, כי הלא דעו איפה כי אין היצר הרע מאביד את האדם פעם אחת רק קו לקו, כי אשר היו דור "סורר ומורה" לא מתחלה היו כך, רק היחלו מעט מעט כי תחלה "דור לא הכין לבו"לעבוד כראוי, אך רוחו עדיין שלם עם ה', ואשר לא הכין לבו ומזה נמשך שלא נאמנה את - קל רוחו הוא גם נפשו, ונגעו באמונה חלילה:

ובראשון החל הוא אומרו "וישימו באלקים כסלם"כו' אמר

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ז - ח) "ולא ישכחו כו' ולא יהיו"כו'. ולא להזכיר ולספר תהלות ה', רק ללמדם מוסר לקיים מצוה זו עתה באתי ברוח הקדש, והלמודים הם ג':

א' הוא "וישימו באלקים כסלם" ולא יבטחו בכחם. ב', "ולא ישכחו מעללי"שם "א - ל" אשר עשה בתורת חסד "א - ל" מבלי היותנו ראויים, ועל ידי כן כאשר יזכרו מה שקבלו בתורת חסד ישמרו חקיו למה שהם חקיו, ותורותיו למה שהם תורותיו, שלא על מנת לקבל פרס. שלישי, "ולא יהיו כאבותם"כו'. ושמא תאמרו איך נחשד להיות "דור"אחד "סורר ומורה" כי אפילו על בן אחד קשה עד שיש אומר שלא היה, כי הלא דעו איפה כי אין היצר הרע מאביד את האדם פעם אחת רק קו לקו, כי אשר היו דור "סורר ומורה" לא מתחלה היו כך, רק היחלו מעט מעט כי תחלה "דור לא הכין לבו"לעבוד כראוי, אך רוחו עדיין שלם עם ה', ואשר לא הכין לבו ומזה נמשך שלא נאמנה את - קל רוחו הוא גם נפשו, ונגעו באמונה חלילה:

ובראשון החל הוא אומרו "וישימו באלקים כסלם"כו' אמר

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ט) "בני אפרים"ששמו כסלם בהיותם "נושקי רומי קשת" ולא בה', על כן "הפכו ביום קרב" לפני פלשתים, כי בוטחם בעצמם גרם

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

(י)שלא "שמרו" ברית אלקים, ויהיה "שמרו" כמה דאת אמר (שמות לז) שמר את הדבר, שלא המתינו ברית אלקים אשר כרת להוציאם לסוף הד' מאות שנה, והקדימו ל"ו שנה. ושמא תאמר טעו למנות ממראות בין הבתרים, הלא "ובתורתו" שכתוב בה (בראשית נ, שמות יג) פקוד יפקוד אלקים אתכם, שהיתה מסורת בידיהם שבהיות פקידה כפולה בפי הגואל הוא האמתי, ולא עשו כן רק "מאנו ללכת" בתורתו זאת, ולא המתינו עד בוא משה שאמר כי אמר ה' פקוד פקדתי אתכם (שמות ג) שהוא פקידה כפולה:

ועל המוסר השני שהוא "ולא ישכחו מעללי א - ל"(פסוק ז) הלא תאמרו אם כתוב אצלנו בתורה איך נשכחהו כי תצטרך לומר לנו "ולא ישכחו"כו', כי הנה לזה אני אומר

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יא) "וישכחו" כו' לומר אל תתמהו לאמר מה בצע בהזכיר מה שכתוב בתורה כי ידוע הוא, כי הלא "וישכחו" כו' כי היה דור של יוצאי מצרים ששכחו מה שעיניהם ראו ולא זר, וזהו "וישכחו כו' אשר הראם", ואמור מעתה אם שכחו מה שראו בעיניהם, מה גם מה שכתוב ולא ראוהו, על כן טוב לספרו למען יזכר:

ואומרו "עלילותיו ונפלאותיו"יהיה כי בכל פלא היה ענין אחר גם כן נמשך, כמכת דם שהיתה להכות את מצרים ומעשירים ישראל, וההיקש בשאר. או כענין הכתוב אצלנו על (שמות י) אשר התעללתי במצרים ואת אותותי כו'. או יאמר שאם הם "נפלאות" הוא למראה עינינו, אך בבחינתו יתברך הוא כיתר פעולות, וזהו אומרו "עלילותיו" כלומר פעולות בלבד הם מפאת עצמו, כי אין הדבר פלא בעיניו יתברך, ואם הם "נפלאותיו" הוא בבחינת "אשר הראם"למראה עיניהם, וזה יאמר פסוק (תהלים סו) נורא עלילה על בני אדם, שמה שהוא עלילה נורא על בני אדם:

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יב) "נגד אבותם עשה פלא"כו'. הנה אמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה א יב) שהיו יולדות בשדה תחת התפוח והוא יתברך בורא לכל אחד בחלל הארץ כשני דדין אחד של דבש ואחד של חלב, והיה הוא יתברך מגדלם שם, ובגדלם היו באים בשדה עדרים עדרים וכל אחד מכיר אביו, וזה יאמר "נגד אבותם"הרואים בניהם באים כנגדם "עשה פלא", שהכיר כל אחד אביו. ואיזה פלא עשה נגד אבותם, "בארץ מצרים שדה צוען", כאילו ראו בעיניהם מה שנעשה בשדה, כאשר על גבם חרשו חורשים ובאו רבבה כצמח השדה (עי' שמות רבה שם), וזהו "בארץ"כו' כי בבא הבנים "נגד אבותם", "עשה פלא"שהכירו אבותם כאילו "בארץ"מצרים ביישוב היתה "שדה צוען"וגדלו שם עם אבותם ולא זזה ידם מתוך ידם:

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יג) "בקע ים"כו'. הוה ליה למימר ""בקע ים"ויצב מים כמו נד ויעבירם", אך הנה אמרו רבותינו ז"ל על והמים להם חומה (שמות יד) חמה כתיב, שהים נתמלא עליהם חימה לטובעם אחר שעברו ונכנסו בו, לולא ה' מנעו מלשוטפם, וזה יאמר "בקע ים ויעבירם"ביבשת, ואחרי כן שהיה מתמלא חימה לשוטפם כשהיו בתוכו על אשר המרו על ים בים סוף, "ויצב מים כמו נד"שיעמדו נצבים ולא ישפכו עליהם:

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יד) "וינחם "בענן" יומם"כו'. ראוי לשית לב אל אומרו "באור אש"ולא אמר "באש" כמו שאמר ביום "בענן", וכן אומרו "וכל הלילה"מה שביום לא נאמר "כל היום", והנה אפשר לומר כי ביום לא נאמר בכל כי טרם כלות היום היה מקדים עמוד האש ונאותים לאורו בערב יום (שבת כג ב), אבל אם היה עמוד הענן מקדים טרם הסתלק עמוד האש והיה מסתלק מיד עמוד האש היו משוללים מעט בסוף הלילה מהאור, כי אם "וכל הלילה באור אש"באופן כי לא היתה קדימת עמוד הענן לילה כי אם לכבוד בעלמא, אך עמוד האש היה מאיר כל הלילה:

עוד כיוון באומרו "באור אש", בשום לב אל אומרו בתורה להאיר להם ללכת יומם ולילה (שמות יג), שיראו מלות יתירות, אך כיוון הכתוב להודיע, בל יראה שלא היה אור עמוד האש מאיר רק ליושבים ראשונה במחנה אותם שהעמוד בפניהם, אך לא לכל אשר במחנה עד סופו, באופן שאם היו חפצים ללכת בלילה לא יאיר להם עמוד האש רק להולכים ראשונה במחנה הראשון אך כל יתר העם בחשך ילך, על כן אמר להאיר להם כו' לומר שהיה מאיר להם באופן שיאותו לאורו ללכת כולם יומם ולילה, כי אור האש היה פרוש בכל המחנות מאיר להם כמו שמאיר להם אור היום, וזהו הזכירו מדת יום בלילה באומרו להאיר כו' יומם ולילה כי אומרו "יומם" הוא מיותר אך הוא להקיש ולומר כי אור עמוד האש היה מאיר להם בלילה, עד שיכלו ללכת לאורו כאשר ביום וזהו אומרו להאיר להם ללכת יומם ולילה. וזה יאמר פה באומרו "באור אש"שהוא כי לא היה עמוד אש לפניהם מעובה, שלא יהנו ממנו רק אשר העמוד בפניהם, כי אם "באור אש"שבאורו היה הוא יתברך מנחה אותם כאשר בענן ביום:

עוד יתכן יאמר כי לא היה העמוד אש מחמם להם באופן יצר להם חומו, ומה גם בימות החמה, לזה אמר "באור אש"לומר, שאור אש היה להם ולא חומו, וזה גם כן כיוונה תורה לפי זה באומרו (שמות יג) בעמוד אש להאיר להם. עוד יתכן באומרו "וכל הלילה"ובאומרו "באור", והוא כי עמוד אש היא מדת לילה שהוא דין, והיה קשה כי לפחות מחצי הלילה והלאה היה ראוי להתחיל במדת הפכה, על כן אמר "וכל הלילה "באור"אש"לומר, שאדרבא גם תחלת הלילה לא היה בעצם כאש כי אם "באור"אשר בו, שהוא הדקות והבהירות שבעמוד האש כלהבת היוצאה מהגחלת, כי הלהבת דקה, כך דקות מדת הדין הוא אור שבאש היה המאיר להם הוא החסד ורחמים שבאש, וזה כל הלילה אפילו תחלת הלילה וזהו "וכל הלילה"כו':

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

(טו - טז) "יבקע צורים"כו'. הנה מהראוי היה יאמר "יבקע צור" כי הלא אחד היה, וגם ראוי לשית לב כי בפסוק זה אומר בקוע ובשני אומר "ויוציא נוזלים מסלע"ולא אמר בקוע, ובזה ובזה נאמרה הכאה, בצור הוא אומר (שמות יז) והכית בצור, ובסלע נאמר ויך את הסלע כו' (במדבר כ), וגם בצור הוא אומר "וישק כתהומות רבה"ובסלע הוא אומר "ויורד כנהרות מים", וגם בסלע נאמר "נוזלים"ולשון ירידה מה שאין כן בצור שלא אמר לא זה ולא זה. והנה במדרש אמרו וז"ל "יבקע צורים במדבר"א"ר יהודה ב"ר סימון בשם ריב"ל, משה מכה את הצור להוציא מים, וכל הצורים שבמדבר נבקעו והיו מוציאים, שנאמר יבקע צורים, לאגרדמיס שיצא לשער את המדות ומצא את החנוונים מנועלים מה עשה נטל את הראשון והכהו, ושמעו כלן ופתחו מאליהן, עד כאן. והנה יראו דברים משוללי הבנה, כי מי נתן בזה חנונים וחנויות ומדות ואגרדמיס לשערן, ומי סגר החנות והלא הצור מאליו הוא סגור ומסוגר ומה גם כי היה צור החלמיש. ולבא אל הענין נשים לב מה צורך הכאה בצור, כי האם חפץ ה' להוציא מים מצור מבלי הכאה יוציאם:

אמנם הנה ידוע מחכמי האמת כי המדבר מלא כחות חיצונים, וכל שפע הנמצא בו לשוכנים בו הוא בהשתלשלות שרים חיצונים, והנה דרכם וטבעם הוא להריק בצרות עין כי גם המים הנמצאים במקומות ידועים במדברות הלא מזער הם, והנה רצה הב"ה להשפיע מים לישראל בהשתלשלות השר של המדבר ההוא, והיה רוצה לשער המדות שהוא שלא יתן המים לישראל רק במדה גדושה ורבה אשר לא כטבע, וכן בכל צנורות כחותיו שיושפעו בהם המים, אך המה סגרו מוצאיהם כי אינם רוצים להריק בשופע לישראל, על כן צוה יתברך לשבר כח חיצוניותם במטה האלקים הקדוש, והכה את הראשון הוא הראש הוא השר ומיד כל כחותיו נבקעו והזילו מים כל צנוריו, ובזה יובן צורך אומרו יתברך הנני עומד לפניך שם על הצור (שמות יז), לומר כי להכניע את השר צריך אהיה אני עליו, כי לא את אבן צור אני מכה כי אם את כח חצוני קשה שמלובש בו:

והנה מאמר רבותינו ז"ל נקח כי כח חצוני היה ונמשך אחר פשט הכתוב כי צור אחד נבקע ולא כל צורי המדבר, נאמר כי הן אמת שלא יבצר כי צור חלמיש היה הצור ההוא, אך בעון תלונת ישראל כי על כן מסה ומריבה קרא ה' למקום ההוא (שמות שם), על כן מצא מקום עונם הקשה ההוא שהוא כח חיצוני הנעשה בעון והיה סוגר מבוא שפע המים בצור, נמצאו ב' צורים יחד א' רוחני חיצון וטמא, וא' צור החלמיש טבעי. ובזה יתיישב אומרו בכתוב (שמות שם) צור זה פעמיים, הנני עומד לפניך שם על הצור, והכית בצור, כי "והכית בו" היה ראוי לומר, כי הצור כבר נזכר. אך אומר הוא יתב' הנה שני צורים המה ואילו היה הצור הטבעי אין מעצור להוציא מים, אך הוא כי יש צור אחר הוא קשי עוונם, ועל כן להכניעו צריך אהיה נצב לפניו, ומפני ששופט כל הארץ אני ויאות עשות משפט, על כן זכותך משה תעזור להם להחליש קושי עוונם, וזהו "הנני עומד לפניך" כי היותי "לפניך" סבת בלתי מנעי מים, כי זכותך תעזור. ועל כן המטה אשר הכית בו את היאר שהוא את השר של יאור גם בו תכה את כח החצון הזה הוא הנעשה בעון, וזהו "והכית בצור" בפת"ח שהוא כמו בהצור, לומר כי אחר שזכותך תסייע [לשבור] גם את הכח ההוא, תלך בכחך זה והכית אותו ומאליו יבקע הטבעי. ובזה מצאנו ראינו טעם אומרו "יבקע צורים"ולא אמר צור, כי שנים היו כמדובר ולא תתייחס ההשקאה אל הצור כי אם אליו יתברך, וזהו אומרו "וישק כתהומות"שחוזר אל ה' הנזכר למעלה שהוא יתברך היה המשקה בעצם ומוציא מים "כתהומות רבה", כי חוץ מן הטבע הוא:

והנה זה היה בצור אך בסלע לא היה כן, כי אינו קשה כצור. והוא מאמרנו בביאור התורה כי עון הנעשה ברפידים היה גדול שהוא עון ביטול תורה שהספיק לחרבן בית ראשון שויתר הב"ה על עבודת אלילים כו' ולא ויתר על ביטול תורה, על כן נברא מהעון כח קשה כצור, מה שאין כן בקדש (במדבר כ), כי על כן היה כסלע הבלתי קשה ולא חצוני בעצם, רק ככסוי בלבד, ולכן צוה יתברך שבדבור יתן מימיו כאילו הסלע עצמו הוא הנותן, כאומרו ונתן מימיו (שם), ועל כן לא נאמר בקיעה בסלע רק בצור לשבר קליפה קשה חיצונית:

ועל כן נאמר "ויזובו"(פסוק כ) שזבו מתוך הצור מה שאין כן בסלע שאמר "ויוציא נוזלים מסלע"כאילו מהסלע עצמו היו יוצאים כי היה כמכסה בעלמא בלתי טמא, ככתוב אצלנו במקומו שהיה על שהתעצלו מהטפל בקבורת מרים שהבאר בזכותה, ועל כן הקפיד הוא יתברך בהכאה במטה ולא הניח מתחלה לצאת אלא טיפין טיפין, והנה אמרו רבותינו ז"ל מהו ויך את הסלע פעמים (שם), כי בהכאה ראשונה לא יצאו אלא טיפין טיפין, חזר והכה ויצאו מים רבים, וזה יאמר על הראשונה "ויוציא נוזלים מסלע", ועל השנית "ויורד כנהרות מים", כי להורות ההקפדה על שלא היה בדבור היה בלתי צאת הרבה מתחלה, ומטעם האמור בצור אמר "כתהומות"ובסלע אמר "כנהרות", כי הצור היה על המים כארץ על התהום שצריך ליבקע הארץ כדי שיצא, כמה דאת אמר (עי' בראשית ז) ויבקעו מעיינות תהום, אך בסלע היה כדבר הנוזל כנהר:

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

(טו - טז) "יבקע צורים"כו'. הנה מהראוי היה יאמר "יבקע צור" כי הלא אחד היה, וגם ראוי לשית לב כי בפסוק זה אומר בקוע ובשני אומר "ויוציא נוזלים מסלע"ולא אמר בקוע, ובזה ובזה נאמרה הכאה, בצור הוא אומר (שמות יז) והכית בצור, ובסלע נאמר ויך את הסלע כו' (במדבר כ), וגם בצור הוא אומר "וישק כתהומות רבה"ובסלע הוא אומר "ויורד כנהרות מים", וגם בסלע נאמר "נוזלים"ולשון ירידה מה שאין כן בצור שלא אמר לא זה ולא זה. והנה במדרש אמרו וז"ל "יבקע צורים במדבר"א"ר יהודה ב"ר סימון בשם ריב"ל, משה מכה את הצור להוציא מים, וכל הצורים שבמדבר נבקעו והיו מוציאים, שנאמר יבקע צורים, לאגרדמיס שיצא לשער את המדות ומצא את החנוונים מנועלים מה עשה נטל את הראשון והכהו, ושמעו כלן ופתחו מאליהן, עד כאן. והנה יראו דברים משוללי הבנה, כי מי נתן בזה חנונים וחנויות ומדות ואגרדמיס לשערן, ומי סגר החנות והלא הצור מאליו הוא סגור ומסוגר ומה גם כי היה צור החלמיש. ולבא אל הענין נשים לב מה צורך הכאה בצור, כי האם חפץ ה' להוציא מים מצור מבלי הכאה יוציאם:

אמנם הנה ידוע מחכמי האמת כי המדבר מלא כחות חיצונים, וכל שפע הנמצא בו לשוכנים בו הוא בהשתלשלות שרים חיצונים, והנה דרכם וטבעם הוא להריק בצרות עין כי גם המים הנמצאים במקומות ידועים במדברות הלא מזער הם, והנה רצה הב"ה להשפיע מים לישראל בהשתלשלות השר של המדבר ההוא, והיה רוצה לשער המדות שהוא שלא יתן המים לישראל רק במדה גדושה ורבה אשר לא כטבע, וכן בכל צנורות כחותיו שיושפעו בהם המים, אך המה סגרו מוצאיהם כי אינם רוצים להריק בשופע לישראל, על כן צוה יתברך לשבר כח חיצוניותם במטה האלקים הקדוש, והכה את הראשון הוא הראש הוא השר ומיד כל כחותיו נבקעו והזילו מים כל צנוריו, ובזה יובן צורך אומרו יתברך הנני עומד לפניך שם על הצור (שמות יז), לומר כי להכניע את השר צריך אהיה אני עליו, כי לא את אבן צור אני מכה כי אם את כח חצוני קשה שמלובש בו:

והנה מאמר רבותינו ז"ל נקח כי כח חצוני היה ונמשך אחר פשט הכתוב כי צור אחד נבקע ולא כל צורי המדבר, נאמר כי הן אמת שלא יבצר כי צור חלמיש היה הצור ההוא, אך בעון תלונת ישראל כי על כן מסה ומריבה קרא ה' למקום ההוא (שמות שם), על כן מצא מקום עונם הקשה ההוא שהוא כח חיצוני הנעשה בעון והיה סוגר מבוא שפע המים בצור, נמצאו ב' צורים יחד א' רוחני חיצון וטמא, וא' צור החלמיש טבעי. ובזה יתיישב אומרו בכתוב (שמות שם) צור זה פעמיים, הנני עומד לפניך שם על הצור, והכית בצור, כי "והכית בו" היה ראוי לומר, כי הצור כבר נזכר. אך אומר הוא יתב' הנה שני צורים המה ואילו היה הצור הטבעי אין מעצור להוציא מים, אך הוא כי יש צור אחר הוא קשי עוונם, ועל כן להכניעו צריך אהיה נצב לפניו, ומפני ששופט כל הארץ אני ויאות עשות משפט, על כן זכותך משה תעזור להם להחליש קושי עוונם, וזהו "הנני עומד לפניך" כי היותי "לפניך" סבת בלתי מנעי מים, כי זכותך תעזור. ועל כן המטה אשר הכית בו את היאר שהוא את השר של יאור גם בו תכה את כח החצון הזה הוא הנעשה בעון, וזהו "והכית בצור" בפת"ח שהוא כמו בהצור, לומר כי אחר שזכותך תסייע [לשבור] גם את הכח ההוא, תלך בכחך זה והכית אותו ומאליו יבקע הטבעי. ובזה מצאנו ראינו טעם אומרו "יבקע צורים"ולא אמר צור, כי שנים היו כמדובר ולא תתייחס ההשקאה אל הצור כי אם אליו יתברך, וזהו אומרו "וישק כתהומות"שחוזר אל ה' הנזכר למעלה שהוא יתברך היה המשקה בעצם ומוציא מים "כתהומות רבה", כי חוץ מן הטבע הוא:

והנה זה היה בצור אך בסלע לא היה כן, כי אינו קשה כצור. והוא מאמרנו בביאור התורה כי עון הנעשה ברפידים היה גדול שהוא עון ביטול תורה שהספיק לחרבן בית ראשון שויתר הב"ה על עבודת אלילים כו' ולא ויתר על ביטול תורה, על כן נברא מהעון כח קשה כצור, מה שאין כן בקדש (במדבר כ), כי על כן היה כסלע הבלתי קשה ולא חצוני בעצם, רק ככסוי בלבד, ולכן צוה יתברך שבדבור יתן מימיו כאילו הסלע עצמו הוא הנותן, כאומרו ונתן מימיו (שם), ועל כן לא נאמר בקיעה בסלע רק בצור לשבר קליפה קשה חיצונית:

ועל כן נאמר "ויזובו"(פסוק כ) שזבו מתוך הצור מה שאין כן בסלע שאמר "ויוציא נוזלים מסלע"כאילו מהסלע עצמו היו יוצאים כי היה כמכסה בעלמא בלתי טמא, ככתוב אצלנו במקומו שהיה על שהתעצלו מהטפל בקבורת מרים שהבאר בזכותה, ועל כן הקפיד הוא יתברך בהכאה במטה ולא הניח מתחלה לצאת אלא טיפין טיפין, והנה אמרו רבותינו ז"ל מהו ויך את הסלע פעמים (שם), כי בהכאה ראשונה לא יצאו אלא טיפין טיפין, חזר והכה ויצאו מים רבים, וזה יאמר על הראשונה "ויוציא נוזלים מסלע", ועל השנית "ויורד כנהרות מים", כי להורות ההקפדה על שלא היה בדבור היה בלתי צאת הרבה מתחלה, ומטעם האמור בצור אמר "כתהומות"ובסלע אמר "כנהרות", כי הצור היה על המים כארץ על התהום שצריך ליבקע הארץ כדי שיצא, כמה דאת אמר (עי' בראשית ז) ויבקעו מעיינות תהום, אך בסלע היה כדבר הנוזל כנהר:

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יז) "ויוסיפו עוד"כו'. אמר שעם ראותם השגחתו הגדולה לא משו מלהוסיף "לחטא לו למרות עליון בציה", והוא אומרם כי עליון הוא והניח מקום חיצונים ואין לו יתברך מבוא לבא במקום ההוא להשגיח בקדושתו יתברך, ואין זה כי אם ששכחו וכו' (עי' פסוק יא) על כן אני מצוה "ולא ישכחו"וכו' (פסוק ז):

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יח) "וינסו א - ל בלבבם"כו'. אחר דברו על הב' מוסרים בא אל הג' והוא (פסוק ח) "ולא יהיו כאבותם דור סורר ומורה"על ידי תאות אוכל שקו לקו מתפקר, ועל זה אמר "וינסו כו' לשאול אוכל"כו'. והנה כתבנו בביאור התורה שאומרו התאוו תאוה (במדבר יא) הוא כי ב' תאוות היו להם, אחת בשר, שנית עריות. אך של עריות הסתירו בלבם, ולא ערבו אל לבם לבטא בשפתים רק אכילת הבשר, וזהו אומרו ויאמרו מי יאכילנו בשר (שם), כי מה שאמרו בפה לא היה רק לשאול אוכל לנפשם. וזה יאמר פה "וינסו א - ל בלבבם"בתאוה שבלב אך מה ששאלו בפה הוא "אוכל לנפשם"כלומר שלא למלא בטנם רצו, רק להחיות נפש והוא אומרם ועתה נפשנו יבשה כו' (שם). ואף גם מה שדברו בפה,קו לקו נתפשטו להרע כי תחלה

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)

(יט)"וידברו באלקים"ומר שהיתה מדת הדין מונעת הטוב מהם ומזה נתפשטו לומר היוכל כו' גם מדת חסד "א - ל לערוך שלחן במדבר"מקום שאין המבט שלו גוזר בו שפע לחם ומים, ועל כן קראם למעלה "דור סורר ומורה", שמתחילים במעט כמוהו:

והביטו וראו איך רעה "בלבבם"ואין רעתם מה שיוציאו בשפתם, כי הלא אין עיקר תביעתם רק עריות שבלבבם, כי הלא קל וחומר הדברים כי (כ) "הן הכה צור ויזובו מים" כאשר ראו בעיניהם, וניכר שלא בטבע היה כי הלא "ונחלים ישטופו", ו"הגם לחם"כלומר אין צריך לומר המן שהוא לחם מן השמים, כי אם "הגם לחם"גשמי מכל שכן שיוכל תת, כי האם מה שהוא "גם לחם"כמן "יוכל"ודאי "תת"מקל וחומר, ואם כן האם יש ספק "אם יכין שאר לעמו"בתמיה, שאין צריך בריאה והויה חדשה רק הכנה, כי הבעלי חיים או עופות ישנם בעולם כלומר שודאי יכין, אם כן אמור מעתה כי אין זה רק דבר אחר שבלבבם:

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כא) לכן "שמע ה' ויתעבר"והוא מה שכתבנו על פסוק וישמע ה' ויחר אפו ובעיני משה רע (עי' במדבר יא), שה' למה שהשי"ת שומע ומבין כמה דאת אמר (עי' בראשית כג טו) שמעני אדוני, לומר כי הוא יתברך למה שהוא רואה מה שבלב על כן ויחר אפו שהבין כי רעה בלבבם על דבר העריות, אך ובעיני משה רע שהאדם יראה לעינים היה רע כלומר רע בלבד ולא חרון אף בעצם, כי לא ראה רק ענין הבשר. וזהו אומרו פה "לכן שמע ה' ויתעבר"לומר שלמה ששמע ה' מה שבלב כאשר הכרחנו, ויהיה מעין טרם יקראו ואני אענה (ישעיהו סה), שיודעו מה שבלב הוא כאילו שמע מפיהם, על כן "ויתעבר", מה שאין כן משה. ועל כן עם היות שאש נשקה ביעקב הם קצה המחנה בתבערת מתאוננים וראו ולא לקחו מוסר, ויבכו גם על הבשר על כן "גם אף עלה בישראל"והוא מה שכתבנו בספר תורת משה כי במתאוננים לא הניח את האף לשלוט בם רק הוא יתברך בעצמו, ובבשר הניח גם את האף, וזהו "וגם אף עלה בישראל":

[יט] או יאמר "וידברו באלקים"כו', בשום לב כי אומרו (ויאמרu) ["אמרו"] הוא מיותר. שאמר אוי למי שכח דבורו לדבר דבר הוא מאת האלקים, ומוציא דבורו לדבר נגד האלקים, וזהו "וידברו באלקים"בעזר אלקים שנתן להם דבור, ויאמרו "היוכל א - ל"כו'. כי מאשר נתן בהם כח לדבר, היה להם לדעת כי גם ישגיח "לערוך שולחן במדבר". ומה שאחר פסוק זה על דרך הקודם:

[יח - כא] או שעור הכתובים מלמעלה "וינסו"וכו' והוא במה שכתבנו בביאור התורה וזכרנוהו בסמוך, כי שתי תאוות היו להם, א' עריות כמו שאמרו ז"ל על בוכה למשפחותיו (במדבר יא) על עסקי משפחות (שבת קל א), ב' תאות בשר, ועל הא' נאמר "וינסו א - ל בלבבם". והנה לפי זה ראוי לשית לב למה נענשו על המחשבה אחר שלא הוציאו בפיהם ענין העריות, והכתוב מורה כי על זה נענשו כמ"ש ז"ל בוכה למשפחותיו על עסקי משפחות, ועל כן ויחר אף ה' כו'. לכן אחשוב שבכלל הנסיון היה אם ישגיח ה' לדעת מחשבת לבם, וזהו "וינסו א - ל בלבבם"שהיה ענין תאות עריות אם יתגלה לפניו יתברך ומהשגחה זו יתגלה גם לזולתה, אך מה שאמרו בפה לא היה רק "לשאול אוכל לנפשם". ומה עשו להראות פנים לשאלת הבשר, אמרו "היוכל א - ל"כו', והוא בשום לב אל שינויי השמות שאומר "וידברו באלקים"ואחר כך אומר "היוכל א - ל", אך הנה "אלקים" שהוא שכינה שמלא כל הארץ כבודה אינו מן התימה תערוך שלחן במדבר כי היא מדה התחתונה וקרובה אל העולמות התחתונים מכל השאר, אמנם מדת "א - ל"שהיא למעלה, בה אמרו שנסתפקו אם השפע הבא ממנו מבלי יתעבה איכותו בהשתלשלו לבא דרך המדרגות בכל מדה ומדה, כי אם שכאשר יוצא ממנו יהווה למטה במדבר דברים גשמיים, והוא כי גם שלא יבצר שיבא דרך המדרגות עם כל זה לא ישמשו המדות שלמטה ממדת "א - ל"רק למעבר בלבד לא שיתעבה בכל מדרגה מעין איכותה:

וזהו "היוכל א - ל לערוך שלחן במדבר", וזה אינו כ"כ קשה כי אינו נגד השגחתו יתברך כי אם שהעולם השפל לגשמיותו לא יוכל לקבל שפע עליון מבלי יתעבה, ועל כן מעיד הכתוב כי לפי האמת "וידברו באלקים", לומר מה שוידברו קושי לפי האמת "באלקים"היה בלבם, אלא שלא "אמרו"אלא "היוכל א - ל לערוך שולחן"כו' שלא פירשו רק שבמדת "א - ל"הגבוה היה להם הספק "היוכל לערוך שולחן"שהוא בלי השתלשלות המדרגות כמדובר, כלומר כי "באלקים"שהוא המדה האחרונה לא הסתפקו בה שודאי תוכל לערוך שולחן, אך לפי האמת גם "באלקים"הסתפקו באומרם בלבם "הן הכה צור"כו' לומר הנה מה שהיה עד כה היה קרוב אל הטבע, כי "הן הכה צור"ויזובו מים שהוא בטבע, ולא היה מה שעשה האלקים רק כי במה שזבו מעט צוה את ברכתו לעשות שונחלים ישטופו. וכן מודים אנו כי "הגם לחם"טבעי "יוכל תת", כי היא ה"א הידיעה כלומר הידוע שהוא "גם לחם"יוכל להוות כאשר נתן לחם מן השמים, אך הספק הוא "אם יכין שאר לעמו". לכן גם שלא פירשו שמע והבין ה' כי גם "באלקים"שהוא על ידי השתלשלות שם אלקים הסתפקו, והיא כי נגעו בהשגחה לחשוב שיתעלם מבוחן לב מה שמשלים מכוונתם, "לכן שמע ה'"מה שבלבם עם היות במחשבה "התעבר". ועוד טענה על מה שצירף המחשבה למעשה, על כי בא זה נוסף על מה שבתחלה כבר "אש נשקה ביעקב"ותבער בם אש ה' בהמון העם שהיו כמתאוננים הנקראים עם כאומרו ויהי העם כו' (במדבר יא), עוד הוסיף עתה שגם אף עלה בישראל, שהם אשר הוסיפו ויבכו גם בני ישראל (שם), שרדה אותם באף:

או יהיה אומרו "וידברו באלקים" כו' שלא היו אומרים אלו לאלו או למשה מי יאכילנו בשר, כי אם "וידברו באלקים" כי עם השכינה ההולכת לפניהם דברו, "אמרו" לה "היוכל א - ל"הוא שם "א - ל לערוך כו' הן הכה צור"כבסמוך, "לכן"שערבו אל לכם לשאול לשם אלקים על שם "א - ל"היוכל כו' שהוא עזות לשאול את קונם עצמו התוכל לעשות שאלתי, "שמע ה' ויתעבר"כי הלא כל השמות אחדות אחת המה ואין פירוד חלילה, שאל"כ על שאלת בשר לא היה קוצף כ"כ, "ואש"כו' כדלעיל:

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כב) "כי לא האמינו"וכו'. אמר הנה עוד ראיה שכך היה ולא על שאלת בשר בעלמא יצא הקצף קשה מלפני ה', כי הלא גדולה מזו סבל הוא יתברך ולא עוד אלא שהיטיב להם טובה גדולה, והוא "כי לא האמינו באלקים"כאשר המרו על ים בים סוף "ולא בטחו בישועתו"שהושיעם שיגמור הישועה כאשר הושיעם ממצרים לתת להם לחם, ועכ"ז

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כג) "ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח"

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כד) "וימטר עליהם מן לאכול". ובזה לא יקשה עלינו סמיכות זה אל הקודם, וגם היפוך הסדר, כי זה היה קודם, וגם שמפסיק בזה תוך ענין הבשר:

ולבא אל ביאור הכתובים נעיר אל שנוי וכפל "שחקים" ו"שמים", ומה צוה אל שחקים ומה ענין הדלתות, ובאומרו "עליהם"על מי הוא, שלא יצדק על העם. ומהו "מן", ומהו "דגן שמים"(פסוק כד), ומהו "לחם אבירים"(פסוק כה) ומה היא הצידה (שם). אך מזמור י"ט הכרחנו כי ז' רקיעים אינן ז' כוכבי לכת כי הלא בשני כוללו חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ושם הכרחנו כי השלישי הוא שחקים ששם שוחקים מן לצדיקים הוא התחלת עולם המלאכים, ומה ששוחקים שלהיות המן רוחני עליון מלבישים בצד מה ומכינים אותו ליאכל, כטוחן חטים ומכינם ליאכל, ועל דרך זה הוא "ויצו שחקים ממעל"יעשו מלאכתם להכין מן לישראל, ואמר "ודלתי"כו' הוא כי דרך הדברים המשתלשלים דרך העולמות עד לארץ שבכל עולם שיורד אליו מתהפך ומתעבה כאיכות המקום אשר עובר בו, באופן כי בבואו משחקים שהוא עולם המלאכים אל רקיע השני אשר הוא עולם הגלגלים שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות, היה ראוי יתלבש המן ויתגשם מעין העולם ההוא, ועל דרך זה בבואו דרך הראשון הנקרא וילון, [ולזה] אמר כי השמים שלמטה משחקים לא ישמשו להתהוות בהם המן כאיכותם כי אם למעבר בלבד, שדלתותיהם פתח, כי "דלתי שמים"הם הב' פתח שלא ישרתו רק למעבר בלבד, לשיבואו כאיכות הג' שהוא למעלה מכל הגלגלים כמבואר אצלנו מזמור י"ט:

ולא כל המן שירד היה כך, כי מלבד היורד דרך הדלתות שמים גם (כד) "וימטר עליהם"לחם של שמים הנזכר שלא בדרך הדלתות רק בם שיתלבש בהם יותר כאיכותם שיוכשר בו "לאכול". ופירש מה שאמרתי תחלה "ויצו שחקים"ושלא היו השמים רק למעבר, ועתה אמרתי "וימטר עליהם", הוא כי כמו שנתן להם משחקים מן רוחני מאד כך "ודגן שמים" שהוא שבהם הוא מתהוה ליקרא דגן שמים כדגן היוצא מן הארץ גם זה "נתן למו". ולמה היו ב' מינים, לזה אמר

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כה) "לחם אבירים"ששוחקים מלאכים בשחקים "אכל" הנקרא "איש"כמשה ודומה לו, אבל לשאר "צידה שלח להם"כו' שהוא כדבר מבושל שמכין הסיר אותו לנאכל, כצידה שהיא דבר מבושל נתן להם לכלל "לשובע", כי אין ההמון שבעים בדבר רוחני עד יתגשם. ולרמוז כי בני עלייה הם מועטים אמר "אכל איש"לשון יחיד, או שעל פי דרכו רמז כי היה מה שאכל האיש משה במרום שאינו לא לחם ולא מים, (כי שמה) [כי אם שמלאכי השרת] נהנים ממנו (יומא עה ב):

[כג - כה] או יאמר "ויצו" כו', לומר ראו כי רעה נגד פניהם כתאות עריות, כי הלא לאחד מז' טעמים אדם רוצה לשנות מאכלו,

א' לבקש מאכל קל (האיכול) [האכילה] ממנו מפני העיכול,

ב' להיות השני קרוב המציאות מהראשון,

ג' להיות בלתי צריך טורח להכינו ליאכל כבישול וכיוצא,

ד' להנאת העין שהשני טוב למראה והעינים נהנים ממנו,

ה' להיות השני מחזיק מהראשון,

ו' אם (הראות) [הראשון] הוא נא והאדם תאב למבושל,

ז' שהראשון אינו משביע כשני. אמר הנה מכל זה לא היה גם אחד,


כי על הא', הנה המן היה רוחני כי "ויצו שחקים" כו' למעלה מעולם הגלגלים שאין קל העיכול כמוהו.

ועל הב' אמר "וימטר עליהם" שהוא קרוב, שעליהם הוא כמו "ועליו מטה מנשה(במדבר ב, כ),

ועל הג' אמר "מן לאכול" שהוא מוכן מעצמו לאכול כמות שהוא.

ועל הד' אמר "ודגן שמים" שהוא שכהפרש שבין דגן הארץ לגוון הארץ שנתהוה בה כך לדגן שמים ספיריות במן על גוון עצם השמים:

ועל הה' אמר "לחם אבירים" כו' שעושה לאוכליו "אבירים".

ועל הו' אמר "צידה שלח להם" שבמה שנתן להם יש טעם כל מבושל כצידה שאדם עושה מכל בישול שתאב.

ועל הז' אמר "לשובע".

אך אין זה כי אם שתואנה היו מבקשים. כלל הדברים כי כל אלה יורו שרעה בלבבם על דבר העריות כמדובר, ועתה חוזר אחר הראיה מהמן אל הענין הראשון מקברות התאוה ואמר:

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כו - כז) "יסע קדים" כו'. אם אומרו "יסע"הוא שהסיע את השלו, אומרו "בשמים"אין לו הבנה. ועוד מי הכניס "תימן"בזה, ועוד שאם כן ב' רוחות היו ובתורה (במדבר יא) אינו אומר אלא אחת "ורוח נסע מאת ה'". ועוד אומרו "כעפר וכחול ימים", ועוד כי יראה ששני מינים היו "שאר"ועוף כנף ובתורה אינו רק מין אחד. אמנם הם אמרו (פסוק יט) "היוכל א - ל"הוא שם "א - ל"המתייחס לתימן כנודע, על כן הוצרך שעל ידי רוח תימן יבא השלו ואיך התורה אומרת ורוח נסע מאת ה', על כן אמר ברוח הקדש כי רוח "קדים" המתייחס אל שם ה' הסיע השלו מים סוף השמימה, כדי להמטיר לארץ במחנה, ועל כן אחר היותם למעלה נגד הים היה צריך לנחותו באויר עד המדבר כנגד מחנה ישראל, על כן "וינהג"משם רוח "תימן"המתייחס אל "א - ל"עד כנגד מחנה ישראל, וזהו "וינהג"בעזו יתברך את רוח "תימן"יביאם שלא בדרך טבע, ולא עוד אלא שרוח "תימן"הוא חזק מאד שאלמלא נס מגין היה מאבד העולם מזעפו, שלא ינהיג באופן שינוחו במקום אחד רק ישאם בזעפו, והוא יתברך "בעוזו"בו ניהגם ובהגיעם אל מחנה נגד ישראל עצר הרוח המוליכו"בעוזו", "וימטר עליהם"בלבד:

על הרבוי אמר "כעפר שאר". ועוד נס שני, כי עוף פורח שהיה השלו מי יורידהו ארצה ואחר שהורד הלא ידא על כנפי רוח, על כן אמר "וכחול ימים"אשר חול ימים יכבד כך היו אלו עם היותם "עוף כנף".

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כו - כז) "יסע קדים" כו'. אם אומרו "יסע"הוא שהסיע את השלו, אומרו "בשמים"אין לו הבנה. ועוד מי הכניס "תימן"בזה, ועוד שאם כן ב' רוחות היו ובתורה (במדבר יא) אינו אומר אלא אחת "ורוח נסע מאת ה'". ועוד אומרו "כעפר וכחול ימים", ועוד כי יראה ששני מינים היו "שאר"ועוף כנף ובתורה אינו רק מין אחד. אמנם הם אמרו (פסוק יט) "היוכל א - ל"הוא שם "א - ל"המתייחס לתימן כנודע, על כן הוצרך שעל ידי רוח תימן יבא השלו ואיך התורה אומרת ורוח נסע מאת ה', על כן אמר ברוח הקדש כי רוח "קדים" המתייחס אל שם ה' הסיע השלו מים סוף השמימה, כדי להמטיר לארץ במחנה, ועל כן אחר היותם למעלה נגד הים היה צריך לנחותו באויר עד המדבר כנגד מחנה ישראל, על כן "וינהג"משם רוח "תימן"המתייחס אל "א - ל"עד כנגד מחנה ישראל, וזהו "וינהג"בעזו יתברך את רוח "תימן"יביאם שלא בדרך טבע, ולא עוד אלא שרוח "תימן"הוא חזק מאד שאלמלא נס מגין היה מאבד העולם מזעפו, שלא ינהיג באופן שינוחו במקום אחד רק ישאם בזעפו, והוא יתברך "בעוזו"בו ניהגם ובהגיעם אל מחנה נגד ישראל עצר הרוח המוליכו"בעוזו", "וימטר עליהם"בלבד:

על הרבוי אמר "כעפר שאר". ועוד נס שני, כי עוף פורח שהיה השלו מי יורידהו ארצה ואחר שהורד הלא ידא על כנפי רוח, על כן אמר "וכחול ימים"אשר חול ימים יכבד כך היו אלו עם היותם "עוף כנף".

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כח) עוד נס אחר והוא "ויפל בקרב מחנהו סביב"כו' אשר דרך "עוף כנף" לברוח ממקום שיש אנשים ואלה הראיה שה' הפילם הוא היותם "בקרב מחנהו סביב"למשכנותם. וגם באומרו "בקרב מחנהו"כלל הכיוון בהשגחה, ולפי זה פירוש הכתוב (במדבר יא) הוא "ורוח נסע מאת ה'" הוא להסיע מהים לשמים, ומכלל שהיה עוד רוח אחרת אשר לא מאת ה' והוא תימן כמדובר אשר הנחהו אחר שעלה מן הים:

[כו] עוד יתכן "יסע קדים" שאם רוח ה"קדים" שמים סוף שבמזרח היה מביא השלו מהים, היה מביאו למערב ולא היה בא נגד מקום מחנה ישראל, לכן ויסע ה' את רוח "קדים" למעלה "בשמים", ואחר שנסתלק רוח הקדים למעלה בא רוח "תימן וינהגהו"עד עומת מחנה ישראל מים סוף, והשאר כבקודם:

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כט - לא) "ויאכלו וישבעו"כו'. הנה דרך המתאוה תאוה גופנית אשר לא כדת, שיקוץ בה אחר מלאת תאותו כמעשה דאמנון עם תמר אחותו, אמר הלא אמרה תורה (במדבר שם) לא יום אחד תאכלון ולא יומים עד יהיה להם לזרא, ואלו "ויאכלו וישבעו מאד"ולא קצו בתאוה, כי אם אדרבא "ותאותם"היתה שיביא להם, יותר, כי "לא זרו מתאותם", על כן לא האריך להם עד כלות אכלם מפיהם כי אם "עוד אכלם בפיהם ואף אלקים"מיד "עלה בהם"כו'. וזהו "וישבעו מאד ותאותם יביא להם לא זרו"כו':

או יאמר במה שכתבנו על מאמרו ית' (במדבר שם) "התאוו תאוה" כי שתי תאות היו, אחד תאות עריות והשני תאות בשר אך בושו מלגלות של עריות ולא אמרו בפה רק מי יאכילנו בשר, ובזה יתכן מאמר הכתוב לא יום אחד תאכלון כו' עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא (שם), שאמר מה שאמרתי (להם) [לכם] עד חדש ימים הוא עד אשר הבשר יצא מאפכם שתקוצו בו, אך בזאת שהתאוה שהיא "לכם" בקרבכם שהיא של עריות תהי לכם "לזרא" שהוא לתאוה זרה ורעה שהיא חרטה ותשובה, וזה אומרו "לכם", כלומר שאם מתחלת בא הבשר לא תהיה לכם התאוה אחרת לזרא, לא אאריך לכם. ואמר פה הנה "ויאכלו"מיד "וישבעו מאד ותאותם"של בשר היתה שעוד "יביא להם", וגם התאוה האחרת של עריות "לא זרו מתאותם"כי לא היתה להם לזרא. על כן לא האריך להם כי אם "עוד אוכלם בפיהם"כלומר שמה שהוא "עוד אכלם"כד"א (משלי ל) אכלה ומחתה פיה, היה "בפיהם" המחשבה הרעה של עריות היו מוציאים בפה, ולא בפירוש ממש, אלא אמור "עוד אכלם" זהו מה שהיה "בפיהם", כלומר כאשר ניתן למו אוכל זה מי יתן "עוד אכלם" יותן, כי "בפיהם"היה אמור "עוד אכלם", מיד "ואף ה' עלה"כו':

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כט - לא) "ויאכלו וישבעו"כו'. הנה דרך המתאוה תאוה גופנית אשר לא כדת, שיקוץ בה אחר מלאת תאותו כמעשה דאמנון עם תמר אחותו, אמר הלא אמרה תורה (במדבר שם) לא יום אחד תאכלון ולא יומים עד יהיה להם לזרא, ואלו "ויאכלו וישבעו מאד"ולא קצו בתאוה, כי אם אדרבא "ותאותם"היתה שיביא להם, יותר, כי "לא זרו מתאותם", על כן לא האריך להם עד כלות אכלם מפיהם כי אם "עוד אכלם בפיהם ואף אלקים"מיד "עלה בהם"כו'. וזהו "וישבעו מאד ותאותם יביא להם לא זרו"כו':

או יאמר במה שכתבנו על מאמרו ית' (במדבר שם) "התאוו תאוה" כי שתי תאות היו, אחד תאות עריות והשני תאות בשר אך בושו מלגלות של עריות ולא אמרו בפה רק מי יאכילנו בשר, ובזה יתכן מאמר הכתוב לא יום אחד תאכלון כו' עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא (שם), שאמר מה שאמרתי (להם) [לכם] עד חדש ימים הוא עד אשר הבשר יצא מאפכם שתקוצו בו, אך בזאת שהתאוה שהיא "לכם" בקרבכם שהיא של עריות תהי לכם "לזרא" שהוא לתאוה זרה ורעה שהיא חרטה ותשובה, וזה אומרו "לכם", כלומר שאם מתחלת בא הבשר לא תהיה לכם התאוה אחרת לזרא, לא אאריך לכם. ואמר פה הנה "ויאכלו"מיד "וישבעו מאד ותאותם"של בשר היתה שעוד "יביא להם", וגם התאוה האחרת של עריות "לא זרו מתאותם"כי לא היתה להם לזרא. על כן לא האריך להם כי אם "עוד אוכלם בפיהם"כלומר שמה שהוא "עוד אכלם"כד"א (משלי ל) אכלה ומחתה פיה, היה "בפיהם" המחשבה הרעה של עריות היו מוציאים בפה, ולא בפירוש ממש, אלא אמור "עוד אכלם" זהו מה שהיה "בפיהם", כלומר כאשר ניתן למו אוכל זה מי יתן "עוד אכלם" יותן, כי "בפיהם"היה אמור "עוד אכלם", מיד "ואף ה' עלה"כו':

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)

(כט - לא) "ויאכלו וישבעו"כו'. הנה דרך המתאוה תאוה גופנית אשר לא כדת, שיקוץ בה אחר מלאת תאותו כמעשה דאמנון עם תמר אחותו, אמר הלא אמרה תורה (במדבר שם) לא יום אחד תאכלון ולא יומים עד יהיה להם לזרא, ואלו "ויאכלו וישבעו מאד"ולא קצו בתאוה, כי אם אדרבא "ותאותם"היתה שיביא להם, יותר, כי "לא זרו מתאותם", על כן לא האריך להם עד כלות אכלם מפיהם כי אם "עוד אכלם בפיהם ואף אלקים"מיד "עלה בהם"כו'. וזהו "וישבעו מאד ותאותם יביא להם לא זרו"כו':

או יאמר במה שכתבנו על מאמרו ית' (במדבר שם) "התאוו תאוה" כי שתי תאות היו, אחד תאות עריות והשני תאות בשר אך בושו מלגלות של עריות ולא אמרו בפה רק מי יאכילנו בשר, ובזה יתכן מאמר הכתוב לא יום אחד תאכלון כו' עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא (שם), שאמר מה שאמרתי (להם) [לכם] עד חדש ימים הוא עד אשר הבשר יצא מאפכם שתקוצו בו, אך בזאת שהתאוה שהיא "לכם" בקרבכם שהיא של עריות תהי לכם "לזרא" שהוא לתאוה זרה ורעה שהיא חרטה ותשובה, וזה אומרו "לכם", כלומר שאם מתחלת בא הבשר לא תהיה לכם התאוה אחרת לזרא, לא אאריך לכם. ואמר פה הנה "ויאכלו"מיד "וישבעו מאד ותאותם"של בשר היתה שעוד "יביא להם", וגם התאוה האחרת של עריות "לא זרו מתאותם"כי לא היתה להם לזרא. על כן לא האריך להם כי אם "עוד אוכלם בפיהם"כלומר שמה שהוא "עוד אכלם"כד"א (משלי ל) אכלה ומחתה פיה, היה "בפיהם" המחשבה הרעה של עריות היו מוציאים בפה, ולא בפירוש ממש, אלא אמור "עוד אכלם" זהו מה שהיה "בפיהם", כלומר כאשר ניתן למו אוכל זה מי יתן "עוד אכלם" יותן, כי "בפיהם"היה אמור "עוד אכלם", מיד "ואף ה' עלה"כו':

(לא) "ואף אלקים"כו'. הנה בתורה נאמר ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאד (שם), ויהיה ענין הכתוב כי "אף ה'" שהוא אחד משלוחי רוגז של ה' "חרה בעם", ואם היה מניחו הוא ית' היה מכלה את העם כולו, כי כשניתן רשות למשחית אינו מבחין, או שהיה מוצא טענה גם אל אשר לא התאוו על שלא מיחו ביד המתאוים, על כן לבל יכלה האף את הכל סילקו "ויך ה'" בעצמו "מכה רבה מאד" כי טוב הוא היות מכה רבה בעם מלמות כל העם, ועל כן קרא ית' למקום ההוא קברות התאוה להורות כי שם קברו את העם המתאוים, כלומר ולא יותר כאשר אם היה ע"י האף שהיה מכלה גם מה שהם בלתי מתאוים. וזה יאמר פה "ואף אלקים עלה בהם"שהוא שעלה בהם לעשות משפט ולא עלה בידו כי אם "ויהרוג"האלקים הנזכר "במשמניהם"של הנקראים עם, והנקראים בני "ישראל"אשר גם הם שבו ויבכו עם האספסוף כמה דאת אמר וישובו ויבכו גם בני "ישראל"(שם), "הכריע" והכניע בלבד מה שאין כן אם על ידי האף היה נעשה הדבר שגם את הכל היה מכלה. או יאמר "ואף אלקים"הוא המשחית "עלה בהם", ומה שהניח אלקים את האף הוא כי "ויהרוג במשמניהם"הם האספסוף ששמנו עשתו, זהו מה שעשה האף, ומה שעשה האלקים הנזכר הוא כי "ובחורי ישראל הכריע"שמנע האף לפעול בהם והכריעם ולא הרגם, מה שאין כן אילו הניח את האף לגמור גם בישראל:

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(לב) "בכל זאת חטאו"וכו'. כי ממש בכל הקודם שבו וחטאו שנית. שנסו א - ל בלבבם בהשוות עבד לקונו ע"י שאלת אוכל בפיהם באומרם אשר אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל (במדבר כא), דהיינו "לשאל אוכל לנפשם"(פסוק יח). ועוד אחרת אחריה והיא "לא האמינו בנפלאותיו"במרגלים והוא מאמר הכתוב כי כל הרואים את כבודי ואת אותותי וכו' (במדבר יד) ולא אמרו ללבבם כי מי שעשה נסים במצרים יעשה להם כן בארץ ישראל. על כן על דבר המן

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)

(לג) "ויכל בהבל ימיהם"ע"י הנחש כי הבל הוא היה נושכם וממיתם, "ושנותם"של מרגלים "בבהלה"כי כל הדור ההוא היו מתים בהשלים ששים שנה. ואשר לא היו לו שנים כי אם שנים שהם אשר נכנסו בשנת הס', היה כלה בהבל ימיהם, שלא היו ממתינים להם עד מלאת השנה כי אם קצת מהימים כי לא נאמר את מספר ימיך אמלא (שמות כג) כי אם בצדיקים, וזהו "ויכל בהבל ימיהם", ואשר היו להם עדיין שנים לחיות עד ס' היו "שנותם בבהלה", כי היו כל ליל ט' באב חופרים קבריהם ונכנסים איש איש בקברו מספק אם הגיע לו משנת הס', ואשר לא הגיעו היו קמים, נמצאו שנותם בבהלה, כי היו תמיד בבהלה מפחד לבם שמא כלו ימיו בשנה ההיא, והיו כמבוהלים עד ט' באב, ואפי' הקמים היו בבהלה עד הט' באב האחר, ועל דרך זה כל שנותם. וזה מוכרח שהרי כולם מתו בט' באב, והיתכן שכלם נולדו בט' באב, אלא שהימים הראשונים יפלו:

פסוק לד (כל הפרק)(כל הפסוק)

(לד) "אם הרגם ודרשוהו"כו'. ושמא תאמר למה כילה "שנותם בבהלה"ולא קבלם בשחרם בבקר כמה דאת אמר וישכימו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמר הננו ועלינו כו' כי חטאנו (במדבר יד), הנה היה ראוי יכנעו וישובו בתשובה ואחר כך יעשו זה, אך לעלות ההרה בלי דעת הננו וכו' לא זו הדרך, וממה בא זה להם כי ראו כי חס עליהם ויגזור מלאת ששים שנה לכל אחד, שהלא אילו "הרגם"שהיה גוזר להם הריגה ביומם אין ספק כי היו דורשים אותו ית' "ושבו"ושלשו "ושחרו א - ל", כל זה היו עושים, אך בראות האריכות חשבו לרפאת שברם על נקלה, והיה להם לזכור כי מה שלא הרגם מיד הוא

פסוק לה (כל הפרק)(כל הפסוק)

לה) "כי אלקים צורם"ולא מזכותם ויחשבו כי ע"י תשובה והכנעה "א - ל עליון"יהיה "גואלם", אך לא עשו כן כי

פסוק לו (כל הפרק)(כל הפסוק)

(לו) "ויפתוהו בפיהם"באומרם הננו ועלינו וכו' "ובלשונם"פנימה "יכזבו"כי לא יעשו בפועל, ואשר אמרו כי חטאנו

פסוק לז (כל הפרק)(כל הפסוק)

(לז) "לבם לא נכון"כו' כי מי יתן והיה לבבם שלם, כי הלא (פסוק לד) "אם הרגם"מיד [כמו] לעשרה מרגלים, שכלה בהבל ימיהם כמדובר:

[לד - לז] או יאמר "אם"היה ית' הורגם לכל הדור ההוא שיצאו ממצרים בני עשרים שנה ולא היה מאריך, "ודרשוהו"כל הנותרים ולא היו נעים במדבר ארבעים שנה עד תום כל הדור ההוא, כי היו שבים מאשר לא מיחו בגדולים והיו שבים בכל לב כי צדיקים היו ואחר התשובה היו משחרים אל "א - ל", אך הדור ההוא לא שבו מלבם ולא שחרו ל"א - ל", ואף שויזכרו כי אלקים צורם וכו' לא מלבם כי "ויפתוהו"וכו':

פסוק לח (כל הפרק)(כל הפסוק)

(לח - לט) "והוא רחום יכפר"כו'. אם פתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו למה לא הרגם מיד כי חטאו חטאה גדולה כלפי מעלה עד אין קץ ולא היה די מה שחיו כל שנותם בבהלה, ואם אינו שם על לב מה שחטאו לו אם כן גם כלות שנותם בבהלה לא יעשה, לזה אומר "והוא רחום יכפר"כו' לומר כי הלא "והוא"ית' "רחום", לא שיוותר כי (ב"ק נ א) מאן דאמר דקב"ה וותרן הוא יוותרו מעוי, כי אם שיכפר עון על ידי ייסורין ששם שנותם בבהלה, אך רחמנותו היא שלא ישחית להיות תם ורשע, מכלה כמשחית שכיון שניתן לו רשות להשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע (ב"ק ס א), אך הוא ית' "לא ישחית"כי אם יביא ייסורין לאטו לכפר עון וגבי דיליה, ורב טוב לבית ישראל כי "והרבה"במה שעשה "להשיב אפו"הוא המשחית הנקרא אף, לא הניחו לפקוד העון כי הוא היה משחית הכל כי כשניתן רשות כו' ועל כן משיב האף מעל ישראל בל יפקד הרע על ידו. ואפי' כשמניח את החימה שהיא קלה מהאף, כי על כן סלקה משה בעגל, והוא ית' את האף, אינו מעיר אותה לגמרי כי אם קצתה וזהו "ולא יעיר כל חמתו":

ולמה ירחם כ"כ ומה גם בעון גדול כזה שפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולא יכלה את שונאי ישראל, הלא הוא כי הנה "ויזכור כי בשר המה"כו'. והוא מאמרם ז"ל (סנהדרין צא ב) שכשבא לדון את האדם בגוף, הגוף פוטר עצמו באומרו כי בשר הוא וגוש עפר שבלי נפש לא יחטא, והנפש אומרת בלעדי הגוף לא אחטא כי הנה בצאתי ממנה לא שבתי לכסלה, והוא ית' משיב ואומר כל אחד לבדו לא חטא אני אביא את הנפש בגוף כאשר בהעוותכם ואדון אתכם, כמשל החיגר והסומא שהיו נוצרי תאנה ואכלו פריה. והן אמת כי גם שאין טענת כל אחד מספקת להציל את הגוף והנפש מן הדין, הצלה פורתא לבלתי השחית לגמרי כי אם להרבות "להשיב אפו"כו' יספיק, וזה יאמר "ויזכור כי בשר המה"והיא טענת הגוף כי בשר הוא ובלי נפש לא יחטא, וגם טענת הנפש כי הלא הוא "רוח הולך"מאת הגוף "ולא ישוב"לחטא, נמצא כי הרוח לבדו איננו חוטא. ועל כן יועילו טענות זה וזה לבלתי הכביד את העונש גם שלא יועילו לפוטרו ממנו:

פסוק לט (כל הפרק)(כל הפסוק)

(לח - לט) "והוא רחום יכפר"כו'. אם פתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו למה לא הרגם מיד כי חטאו חטאה גדולה כלפי מעלה עד אין קץ ולא היה די מה שחיו כל שנותם בבהלה, ואם אינו שם על לב מה שחטאו לו אם כן גם כלות שנותם בבהלה לא יעשה, לזה אומר "והוא רחום יכפר"כו' לומר כי הלא "והוא"ית' "רחום", לא שיוותר כי (ב"ק נ א) מאן דאמר דקב"ה וותרן הוא יוותרו מעוי, כי אם שיכפר עון על ידי ייסורין ששם שנותם בבהלה, אך רחמנותו היא שלא ישחית להיות תם ורשע, מכלה כמשחית שכיון שניתן לו רשות להשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע (ב"ק ס א), אך הוא ית' "לא ישחית"כי אם יביא ייסורין לאטו לכפר עון וגבי דיליה, ורב טוב לבית ישראל כי "והרבה"במה שעשה "להשיב אפו"הוא המשחית הנקרא אף, לא הניחו לפקוד העון כי הוא היה משחית הכל כי כשניתן רשות כו' ועל כן משיב האף מעל ישראל בל יפקד הרע על ידו. ואפי' כשמניח את החימה שהיא קלה מהאף, כי על כן סלקה משה בעגל, והוא ית' את האף, אינו מעיר אותה לגמרי כי אם קצתה וזהו "ולא יעיר כל חמתו":

ולמה ירחם כ"כ ומה גם בעון גדול כזה שפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולא יכלה את שונאי ישראל, הלא הוא כי הנה "ויזכור כי בשר המה"כו'. והוא מאמרם ז"ל (סנהדרין צא ב) שכשבא לדון את האדם בגוף, הגוף פוטר עצמו באומרו כי בשר הוא וגוש עפר שבלי נפש לא יחטא, והנפש אומרת בלעדי הגוף לא אחטא כי הנה בצאתי ממנה לא שבתי לכסלה, והוא ית' משיב ואומר כל אחד לבדו לא חטא אני אביא את הנפש בגוף כאשר בהעוותכם ואדון אתכם, כמשל החיגר והסומא שהיו נוצרי תאנה ואכלו פריה. והן אמת כי גם שאין טענת כל אחד מספקת להציל את הגוף והנפש מן הדין, הצלה פורתא לבלתי השחית לגמרי כי אם להרבות "להשיב אפו"כו' יספיק, וזה יאמר "ויזכור כי בשר המה"והיא טענת הגוף כי בשר הוא ובלי נפש לא יחטא, וגם טענת הנפש כי הלא הוא "רוח הולך"מאת הגוף "ולא ישוב"לחטא, נמצא כי הרוח לבדו איננו חוטא. ועל כן יועילו טענות זה וזה לבלתי הכביד את העונש גם שלא יועילו לפוטרו ממנו:

פסוק מ (כל הפרק)(כל הפסוק)

(מ - מב) "כמה ימרוהו"כו'. הלא יאמר איש אילו היה יתברך מתראה להם היו בושים ויראים מלחטוא לו, אך הסתרו גורם לבלתי זכור גדולתו ולחטוא לו, לזה אמר אין זו טענה כלל כי הלא ראה "כמה ימרוהו במדבר"וכו' "וישובו וינסו א - ל"העושה חסד אתם עם היות כי "וקדוש ישראל התוו", שראוהו על הים "והתוו"אותו, כי כביכול "התוו" וסיימו אותו יתברך כמורים אותו באצבע, כמה דאת אמר והתוית תיו (יחזקאל ט ד) פירוש והתוית כמו תסיים ותצייר תו, כך סיימו והראו אותו באצבע שאמרו זה אלי ואנוהו (שמות טו). ושמא תאמר כי מאז שראוהו על הים עד אחר היותם במדבר עבר זמן והיה ראוי יראוהו בקרוב כפעם בחדש וכיוצא, לזה אמר אוי לנו כי ביום עצמו שראוהו שכחוהו וחטאו לו שהמרו על ים בים סוף כמו שאמרו ז"ל שאמרו שנגב המים ולא הטיט, וזהו "לא זכרו את ידו"היא היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, הוא השר שראוהו מת על שפת הים כי שם ראו "את ידו" וביום עצמו שכחוהו ולא זכרוהו וחטאו לו, והוא כי "את ידו" הוא כח הנקרא יד ה' אשר עשה ה' במלאך רוחני שהוא כביכול בראיית עצמו, ומה גם לחכמי האמת ששפת הים שראו בו מיתת השר היה בים העליון כי אין מלאך נידון בשפת ים גשמי, הרי שביום שראו "את ידו"שכחוהו ביום עצמו "אשר פדם מני צר", כי אם וימרו על ים בים סוף אחרי הכנסם בים שלא עבר זמן לשכוח. וזהו "כמה כו' יום אשר"כו', לומר "כמה ימרוהו כו' וישובו"כו' שוה אל מה שלא זכרו את ידו יום אשר פדם מני צר:

פסוק מא (כל הפרק)(כל הפסוק)

(מ - מב) "כמה ימרוהו"כו'. הלא יאמר איש אילו היה יתברך מתראה להם היו בושים ויראים מלחטוא לו, אך הסתרו גורם לבלתי זכור גדולתו ולחטוא לו, לזה אמר אין זו טענה כלל כי הלא ראה "כמה ימרוהו במדבר"וכו' "וישובו וינסו א - ל"העושה חסד אתם עם היות כי "וקדוש ישראל התוו", שראוהו על הים "והתוו"אותו, כי כביכול "התוו" וסיימו אותו יתברך כמורים אותו באצבע, כמה דאת אמר והתוית תיו (יחזקאל ט ד) פירוש והתוית כמו תסיים ותצייר תו, כך סיימו והראו אותו באצבע שאמרו זה אלי ואנוהו (שמות טו). ושמא תאמר כי מאז שראוהו על הים עד אחר היותם במדבר עבר זמן והיה ראוי יראוהו בקרוב כפעם בחדש וכיוצא, לזה אמר אוי לנו כי ביום עצמו שראוהו שכחוהו וחטאו לו שהמרו על ים בים סוף כמו שאמרו ז"ל שאמרו שנגב המים ולא הטיט, וזהו "לא זכרו את ידו"היא היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, הוא השר שראוהו מת על שפת הים כי שם ראו "את ידו" וביום עצמו שכחוהו ולא זכרוהו וחטאו לו, והוא כי "את ידו" הוא כח הנקרא יד ה' אשר עשה ה' במלאך רוחני שהוא כביכול בראיית עצמו, ומה גם לחכמי האמת ששפת הים שראו בו מיתת השר היה בים העליון כי אין מלאך נידון בשפת ים גשמי, הרי שביום שראו "את ידו"שכחוהו ביום עצמו "אשר פדם מני צר", כי אם וימרו על ים בים סוף אחרי הכנסם בים שלא עבר זמן לשכוח. וזהו "כמה כו' יום אשר"כו', לומר "כמה ימרוהו כו' וישובו"כו' שוה אל מה שלא זכרו את ידו יום אשר פדם מני צר:

פסוק מב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(מ - מב) "כמה ימרוהו"כו'. הלא יאמר איש אילו היה יתברך מתראה להם היו בושים ויראים מלחטוא לו, אך הסתרו גורם לבלתי זכור גדולתו ולחטוא לו, לזה אמר אין זו טענה כלל כי הלא ראה "כמה ימרוהו במדבר"וכו' "וישובו וינסו א - ל"העושה חסד אתם עם היות כי "וקדוש ישראל התוו", שראוהו על הים "והתוו"אותו, כי כביכול "התוו" וסיימו אותו יתברך כמורים אותו באצבע, כמה דאת אמר והתוית תיו (יחזקאל ט ד) פירוש והתוית כמו תסיים ותצייר תו, כך סיימו והראו אותו באצבע שאמרו זה אלי ואנוהו (שמות טו). ושמא תאמר כי מאז שראוהו על הים עד אחר היותם במדבר עבר זמן והיה ראוי יראוהו בקרוב כפעם בחדש וכיוצא, לזה אמר אוי לנו כי ביום עצמו שראוהו שכחוהו וחטאו לו שהמרו על ים בים סוף כמו שאמרו ז"ל שאמרו שנגב המים ולא הטיט, וזהו "לא זכרו את ידו"היא היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, הוא השר שראוהו מת על שפת הים כי שם ראו "את ידו" וביום עצמו שכחוהו ולא זכרוהו וחטאו לו, והוא כי "את ידו" הוא כח הנקרא יד ה' אשר עשה ה' במלאך רוחני שהוא כביכול בראיית עצמו, ומה גם לחכמי האמת ששפת הים שראו בו מיתת השר היה בים העליון כי אין מלאך נידון בשפת ים גשמי, הרי שביום שראו "את ידו"שכחוהו ביום עצמו "אשר פדם מני צר", כי אם וימרו על ים בים סוף אחרי הכנסם בים שלא עבר זמן לשכוח. וזהו "כמה כו' יום אשר"כו', לומר "כמה ימרוהו כו' וישובו"כו' שוה אל מה שלא זכרו את ידו יום אשר פדם מני צר:

פסוק מג (כל הפרק)(כל הפסוק)

(מג) "אשר שם"כו'. יאמר כי הנה "במצרים"היו המכות, ומופת אל היותם מאתו היה ניכר "בשדה צוען", כצאתו משה רבנו ע"ה את העיר ופורש כפיו היתה המכה מסתלקת:

או יאמר "אשר שם במצרים אותותיו" הם אשר עשה תוך העיר, "ומופתיו בשדה צוען" הוא אשר עשה בשדה, ופירש מה שאמרתי "אשר שם במצרים אותותיו", כי "ויהפוך לדם כו' ישלח בהם"כו' (פסוקים מד - מה) ומה שאמרתי "ומופתיו בשדה צוען" הוא כי "ויתן לחסיל יבולם יהרוג כו' ויסגר"כו' (פסוקים מו - מח):

פסוק מד (כל הפרק)(כל הפסוק)

(מד) "ויהפוך לדם"כו'. הנה למה שאינו מזכיר כנים שחין וחשך אפשר על כי הם סוף כל כת מדצ"ך עד"ש באח"ב, שכל כת משלשתן ענין בפני עצמו כמפורש במקומו, ולא הוזכרה אשר היא סוף להיות גמר דבר כאשר בתורה לא נאמרה התראה בשלש אלה מטעם זה, ועם שמכת בכורות היא סוף באח"ב הזכירה, למה שבה יצאו עם היות שבשלישית שבכל כת נגמר הנרצה בכת ההוא כמבואר אצלנו במקומו. ועוד טעם שני ימשך מביאור כונת הכתובים. והנה תחלה הוא השגחה בדם, והוא כי גם שהמצריים היו עושים דם בלטיהם הלא היו ב' הפרשים, א' כי הם היו עושים להט שהיה מראה דם ולא היו מהפכים המים לדם ממש, ועוד כי מה שהם עשו בלהט היה במים שהיו פועלים בם הלהט בלבד אך לא בשאר מימות, אך הוא ית' "ויהפוך לדם יאוריהם"ממש היה נהפך לדם, שנית כי לא בלבד היאורים של נילוס שהכה במטה כי אם גם "ונוזליהם"וכו'. עוד כיוון כי במה יוודע כי מעשה ה' היה דם ממש, כי הלא גם "נוזליהם בל ישתיון"מה שאין כן שלהם, כי בם הכה המטה ולא בנוזלים זולתו עם כל זה "ונוזליהם בל ישתיון":

פסוק מה (כל הפרק)(כל הפסוק)

(מה) "ישלח בהם"כו'. ראוי לשים לב אל שנותו את סדרי המכות שמקדים הערוב לצפרדעים והארבה אל הברד, ועל פי דרכנו יתיישב מה שהשמיט כנים ושחין וחושך זולת מה שכתבנו. והוא מאמרנו על פסוק (שמות י) אשר התעללתי במצרים ואת אותותי כו', והוא כי כל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצריים במצרים היה בה נס כפול ומכופל והוא בשום לב כי מה שעשה הערוב היה יכול לעשות ע"י הצפרדע שקדם, והיה ע"י בריה יותר קלה, והוא כי הצפרדעים שהיו מקרקרים בכריסם ומה גם לספר הזוהר שכל מים שהיו שותים היו משריצים צפרדעים בקרבם ולכן אשר נתן כח בצפרדעים לסרסם למה לא נתן להם כח לבקע כרסם, האם קשה היה כח בשר כרסם מהשיש שברצפת הקרקע שהיה נבקע מפני הצפרדעים בעלותם הביתה ולמה לא המית הצפרדע כאשר המית בהם הערוב כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה י ד, שם ו) כי לא היה מצרי שלא היו צפרדעים בבטנו כי כולם היו שותים מים. וכן למה השאיר הוא ית' מהברד החטה והכסמת שלא נכו, ומה גם לרז"ל (שמות רבה יב ו) האומרים כי פלאי פלאות הוצרך הוא ית' לעשות בהם להשאירם, והוא מן התימה למה יעשה הוא יתברך ניסא לשקרי, וכן למה עצה טובה קא משמע למו במכת הברד באומרו ועתה שלח העז את מקנך (שמות ט), ולמה לא הניחם ולא ישאיר מהם שריד כי רחמי רשעים אכזרי:

אך הורה הוא ית' נס במה שמכה ונס במה שמעכב המכה מלהתפשט, והוא ענין מאמרם ז"ל (בראשית רבה מט ח) נוקם ה' ובעל חמה (נחום א) אמרו אין הקב"ה כבשר ודם שהאף והחימה מושלים בו ואין כח באדם לעכבה, כי חימת אדם בוערת בו ועושה מה שאח"כ מתחרט, אך הקב"ה הוא בעל ואדון על החימה לעשות ממנה מה שהוא חפץ, אם למונעה, אם לאחרה, אם לומר די במקצתה ולהשיבה אחור מלגמור פעולתה. והן אלה עשה הוא ית' בעשר מכות שהביא על המצריים במצרים, שלא השליט הצפרדעים להמית רק להשחית ולסרס בלבד ואם היה נותן בהם כח להמית כל אשר צפרדע בבטנו לא נצול גם אחד, כי כולם שתו מן המים ושרצו צפרדעים בקרבו ולא מת אחד. וגם בברד עשה פלאי פלאות לבלתי השליט המכה ההיא גם בחטה וכסמת כי אם עשה בהם פלאי פלאות ועיכב ביד המכה בל תתפשט הרבה, וכן בברד התרה ליאסף הביתה בעירם ומקניהם ולא השליט הברד בכל מקנה הירא את דבר ה':

ולמה עשה כל זה לקצר כל יד מכה מאלו מלהתפשט עד מקום שידה מגעת, הלא זה הדבר בא אסף וביארו והוא כי גזרה חכמתו ית' להביא עשר מכות במצרים ככתוב אצלנו, כי בם רצה הקב"ה לזכות את ישראל עין בעין יראו חידוש העולם שהיה בעשרה מאמרות אשר המכות האלו היו לעומתן כמבואר אצלנו (בשערינו) [בספרינו] באר היטב. והנה ראה ית' שאם הצפרדע היה משחיתם במי יתקיימו שאר המכות ומה יאכל הערוב, ומה גם לרבותינו ז"ל האומרים כי היה איש מצרי משלח עשרת בניו עם איש יהודי לטייל עמו בגן ה' בארץ מצרים וריקן ישוב לביתו, והיה המצרי מחזיק בכנף איש יהודי ואומר לו בני היכן הם אשר מסרתי בידך, והיה משיב לו שב בני שב ואגידה לך אנכי בדרך נחני ה' והנה תערובת חיות רעות באו לקראתנו, ובא הארי ונטל שנים והזאב אחד והנמר אחד והדוב כו' עד כלותם, והנה אם הצפרדע היה ממית הכל מה היה אוכל הערוב, על כן לא השליט ה' את הצפרדע כי אם לסרסם היא השחתה בלבד כמו שאמרו ז"ל:

וזה יאמר הכתוב "ישלח בהם ערוב"וכו' והוא בשום לב אל אומרו "ישלח"לשון עתיד ולא אמר "שלח" אך הוא לומר כי על אשר היה עתיד ש"ישלח"בם הוא ית' ערוב ותאכלם, על כן מתחלה "צפרדע ותשחיתם"בלבד שהוא סירוס ולא הרגם למען תחול מכת הערוב. וכן מה שלא השליט הקב"ה את הברד גם בחטה וכוסמת היה למען תחול מכת הארבה, שאם לא כן מה יאכל. והוא מאמרנו על מקרא שכתוב ויאכל כל אשר השאיר הברד (שמות י), כי מהראוי היה יאמר "נשאר מהברד" אך הוא כי האלקים עשה להשאיר בשביל הארבה, כאילו הברד משאירו להאכיל את חבירו

פסוק מו (כל הפרק)(כל הפסוק)

(מו - מז) וזה יאמר "ויתן לחסיל"כו' לומר שעל מה שנתן "לחסיל יבולם ויגיעם לארבה"היה מה שיהרוג בברד גפנם ושקמותם בחנמל ולא החטה והכוסמת, כי נשאר לתת לחסיל כו' ולא אמר שהכה הפשתה והשעורה בברד כי אם גפן ושקמה להכריח הענין:

והוא כי הנה מאמרנו זה יצדק במאמרם ז"ל שפלאות עשה ה' להשאירם ולא היה בטבע, אך פשטו של מקרא יראה כי להיותם עדיין לחים לא שברם הברד, על כן אמר לא כן הוא כי הלא "ויהרוג בברד גפנם"כי אין יחס הריגה בגפן אך הוא ששרף כל לחות שורשם כהרוג שהוסר לחות גופו, וכן "שקמותם"ששורש שקמה יורדת למטה בארץ כמה אמות כמו שאמרו ז"ל במ"ר, ועם כל זה ע"י מכת הברד באש מתלקחת בתוכו נשרף כל לחותו הרב שבקרב הארץ, א"כ צא ולמד כי קל וחומר הדברים כי מכל שכן שהיתה מכת הברד שורפת באש שתהלך ארצה כל לחות החטה והכוסמת, והברד מכה וגומר. אך הוי אומר כי פלאי פלאות נעשה בהם להשאירם ואין זה רק בשביל הארבה שיהיה לו מה יאכל:

ומה מתקו מאמרם ז"ל (שמות רבה יב ד) בזה "בחנמל"שהוא כשלש תיבות בא נח מל, שמיד שבא ונח כרת, שהענין יהיה להורות מה רב כח הברד ההוא שהשקמה שרטובה היא הרבה בבואו הכריתה, כלומר ומה יעשו חטה וכוסמת. וזה כתבנו על פסוק (שמות י) אשר התעללתי כו' לומר כי העולה על לב פרעה המצרי כי קצר כח המכה מלהתפשט עד אם כלה הכל והיה מוצא מקום להכביד את לבו, אך ה' ישחק לו. וזהו "אשר התעללתי במצרים" להשגיא לגוים, כי לא מבלתי יכולת לגמור הדבר היתה המכה מתקצרת כי אם כדי שע"י כן "ואת אותותי אשר שמתי בם", שהוא שכל אחת היתה מנחת מקום לחול המכה הבאה אחריה כמדובר:

פסוק מז (כל הפרק)(כל הפסוק)

(מו - מז) וזה יאמר "ויתן לחסיל"כו' לומר שעל מה שנתן "לחסיל יבולם ויגיעם לארבה"היה מה שיהרוג בברד גפנם ושקמותם בחנמל ולא החטה והכוסמת, כי נשאר לתת לחסיל כו' ולא אמר שהכה הפשתה והשעורה בברד כי אם גפן ושקמה להכריח הענין:

והוא כי הנה מאמרנו זה יצדק במאמרם ז"ל שפלאות עשה ה' להשאירם ולא היה בטבע, אך פשטו של מקרא יראה כי להיותם עדיין לחים לא שברם הברד, על כן אמר לא כן הוא כי הלא "ויהרוג בברד גפנם"כי אין יחס הריגה בגפן אך הוא ששרף כל לחות שורשם כהרוג שהוסר לחות גופו, וכן "שקמותם"ששורש שקמה יורדת למטה בארץ כמה אמות כמו שאמרו ז"ל במ"ר, ועם כל זה ע"י מכת הברד באש מתלקחת בתוכו נשרף כל לחותו הרב שבקרב הארץ, א"כ צא ולמד כי קל וחומר הדברים כי מכל שכן שהיתה מכת הברד שורפת באש שתהלך ארצה כל לחות החטה והכוסמת, והברד מכה וגומר. אך הוי אומר כי פלאי פלאות נעשה בהם להשאירם ואין זה רק בשביל הארבה שיהיה לו מה יאכל:

ומה מתקו מאמרם ז"ל (שמות רבה יב ד) בזה "בחנמל"שהוא כשלש תיבות בא נח מל, שמיד שבא ונח כרת, שהענין יהיה להורות מה רב כח הברד ההוא שהשקמה שרטובה היא הרבה בבואו הכריתה, כלומר ומה יעשו חטה וכוסמת. וזה כתבנו על פסוק (שמות י) אשר התעללתי כו' לומר כי העולה על לב פרעה המצרי כי קצר כח המכה מלהתפשט עד אם כלה הכל והיה מוצא מקום להכביד את לבו, אך ה' ישחק לו. וזהו "אשר התעללתי במצרים" להשגיא לגוים, כי לא מבלתי יכולת לגמור הדבר היתה המכה מתקצרת כי אם כדי שע"י כן "ואת אותותי אשר שמתי בם", שהוא שכל אחת היתה מנחת מקום לחול המכה הבאה אחריה כמדובר:

פסוק מח (כל הפרק)(כל הפסוק)

(מח) ועוד זאת עשה האלקים על הדרך הזה והוא, כי הנה "{ויסגר לברד בעירם"כו' והוא כי צוה להעז ולהסגיר "בעירם ומקניהם"הביתה מפני הברד, ולמה עשה כן ואדרבה היה לו ית' להסתיר דבר למען כלותם מהר, וזה יאמר אסף הלא תראה כי "ויסגר לברד"שהוא בשביל הברד "בעירם ומקניהם"בשביל הרשפים הם רשפי אש מתלקחת בתוך הברד התרה להסגירם הביתה באומרו ועתה שלח העז את מקנך כו' (שמות ט), ולמה עשה ככה ואדרבה היה ראוי

פסוק מט (כל הפרק)(כל הפסוק)

(מט) "ישלח בם חרון אפו עברה"כו' ולא לצוות עליהם יסגרו לינצל, אך אין זה כי אם

פסוק נ (כל הפרק)(כל הפסוק)

(נ)שיפלס נתיב לאפו, והוא כמאמרם ז"ל מרכבות פרעה וחילו ירה בים (שמות טו) והלא כל המרכבות הכה הברד אלא מן הירא את דבר ה' הניס כו' כי טוב שבהם הרג כו', נמצא כי נמצינו למדין למפרע כי על כן צוה ה' מאז להעז את המקנה אל הבתים למען תחול בהם מכת הים, וזה יאמר פה למה "ויסגר"כו' תחת היות ראוי "ישלח בם חרון"כו' הלא הוא כי מעתה "יפלס נתיב"בברד בשביל יום "אפו"הוא יום שע"י "אפו"מרכבות פרעה וחילו ירה בים כד"א (שמות שם) וברוח אפיך נערמו מים. ובזה יתכן אומרו "ישלח בם"לשון עתיד ולא אמר שלח בם כו':

והנני מביא ראיה לזה מן התורה והיא כי הלא " לא חשך ממות נפשם" כי במכת הדבר האם "לא"ראינו "חשך ממות נפשם"של מצריים "וחיתם"בלבד הם בהמתם "לדבר הסגיר", ולמה לא המית בדבר גם האנשים ויכלם, אך אין זה כי אם שהאלקים עשה למען הביא מכת בכורות אל הפועל כי בה הכירו גדולתו יתברך, וגם ראו כי המכה ההיא נגעה עד הנפש מה שאין כן הקודמות שלא היו באנשים, ואילו היה הדבר מכה באדם טרם בא מכת בכורות היו משלחים את ישראל, על כן למען תחול בם גם מכת בכורות התעלל בהם לבלתי השליט הדבר באדם כמדובר. וזה מאמר התורה באומרו כי עתה שלחתי את ידי כו' ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי כו' (שמות ט), שהוא הלא בדבר הייתי מכחיד גם האנשים ולא משליטה בבעלי חיים בלבד, אך בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי כו', שהוא ע"י מכת בכורות כאומרו (שמות ט) כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי כו' שהיא מכת בכורות כמו שאמרו ז"ל מכאן ששקולה מכת בכורות ככל המכות כמבואר אצלנו במקומו בס"ד. והרי מפורש בתורה בזה מעין האמור בשאר מכות, וזהו כמביא ראיה באומרו "לא חשך"כו' כלומר "לא חשך"ממות נפשם של בני אדם "וחיתם"בלבד שהוא בהמתם "לדבר הסגיר"כי אם על מה

פסוק נא (כל הפרק)(כל הפסוק)

(נא) ש "ויך כל בכור במצרים"כו', שתחול המכה ההיא כמדובר, ומשם נקח אל השאר כי השאיר מקום באחת לפנות מקום לשאחריה כי ילמד סתום מן המפורש: וכפל ואמר "ראשית אונים"כו' וגם שינה התואר באומרו "אהלי חם"למה כי שני מיני בכורות לקו, בכור פטר רחם וראשית אונו של האב, וארז"ל שהיה בית שהיו בו עשרה בנים וכולם היו מתים, הגדול שבכולם שהיה בכור לאמו והשאר שהיא זינתה עם ט' רווקים וילדה ט' בנים וכל אחד היה ראשית אונו של אביו. וזה יאמר "ויך כל בכור"שהוא פטר רחם וגם "ראשית אונים", ושמא תאמר למה ריבה חלליהם שכלל גם "ראשית אונים" ולא פטר רחם בלבד, לזה אמר "באהלי חם" לומר מה שהכה גם "ראשית אונים" הוא להיות "באהלי חם"שהוא בעון אביהם "חם"שכשנתגלה אביו בתוך אהלו נאמר וירא "חם"כו' (בראשית ט כב ועי' רש"י שם) שסירסו או ריבעו או ב' הדברים כאחד למ"ד, על כן באהלי "חם"הכביד ה' מכת ילדיו:

או יאמר מעין זה. מה שאמרתי "ראשית אונים" ולא אמרתי "ראשית און" שהוא לרבות "ראשית אונים" רבים בבית אחד כענין רווקים רבים שזינו באשה אחת, הלא הוא להיות "באהלי חם"כי שם מקום זמה למודי חם אביהם ומזרעו שטופי זמה ועל כן אינו מן התימה המצא בזרעו "ראשית אונים"רבים כאחד שתזנה אשה עם רווקים רבים:

פסוק נב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(נב) "ויסע כצאן עמו"כו'. הנה על פסוק מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו (שמות יד) כתבנו שפירושו מה תצעק ותתפלל אתה בעד בני כאילו הם מחוסרי זכות ליעשות להם נס, דבר אל בני ישראל בדבור קל ויסעו תוך הים, ולא יחושו כי גדלה האמנתם ובזכות האמונה ואתה הרם את מטך כו' ובקעהו. וזה יאמר "ויסע כצאן"כי הסיע הוא ית' את ישראל ע"י משה באומרו דבר אל בני ישראל ויסעו, והסיעם "כצאן"בתמימות לב על דרך מאמרם ז"ל בויקרא רבה על פסוק אדם ובהמה תושיע ה' (תהלים לו) שאדם המתנהג כצאן בתמימות תושיע ה', וזהו "ויסע כצאן עמו", ומה שהסיעם ע"י אחר הוא בנסיעה בלבד אך אחרי כן "וינהגם"הוא ית' בעצמו "כעדר במדבר", והוא בשום לב אל פתח הכ"ף של "כעדר"שהוא כאומרו כהעדר הידוע, ויהיה כי איזה עדר ידוע היה במדבר הוי אומר אלו ישראל שעליהם נאמר (תהלים כג) בנאות דשא וכו' שלא חסרו דבר, וזה יאמר "וינהגם"תוך הים "כעדר"הידוע "במדבר"שלא חסרו דבר כך בים לא חסרו דבר מכל טוב העולם כאשר הפליגו רז"ל בזה ובזה:

ושמא תאמר ומה צורך בזה האם אשמורה בלילה היו חסרי מעדנים מה בכך, לזה אמר

פסוק נג (כל הפרק)(כל הפסוק)

(נג) "וינחם"וכו' לומר כי הלא בראות ישראל את מצרים טובעים בים והמה יודעים שגם המה חטאו וכמ"ש ז"ל שאמרו למשה מצרים מלאה מע"א שלכן היאך אנו נגאלים, ועל כן תפול עליהם אימתה ופחד פן גם עליהם תעבור כוס הטביעה, אך בראותם כי הקב"ה מנחה אותם בתענוגים ברוב כל, תנוח דעתם באומרם לו חפץ ה' להמיתנו לא הראנו את כל זאת שאין הקב"ה נותן מעדנים למתים. וזהו "וינחם"כו' לומר כי במה שוינהגם כעדר במדבר היה סיבה שוינחם לבטח ולא פחדו בראות שאת אויביהם כסה הים, שע"י הטוב ההוא לא פחדו יהיה להם כן. או יאמר כי עם היות שוינחם לבטח שע"י היות הוא יתברך המנחה אותם היה מה שהיו "לבטח", עם כל זה נתן להם שכר על מה שלא פחדו ובאו תוך הים עד חוטמם במים כאילו מעצמם היה, כי בשכר האמנתם שלא פחדו זכו שואת אויביהם כסה הים. וזה אומרו "וינחם לבטח"הוא ית', ועם כל זה על מה שנמשך מזה שולא פחדו, "ואת כל אויביהם כסה הים":

פסוק נד (כל הפרק)(כל הפסוק)

(נד) "ויביאם"}כו'. לא אמר "ויוליכם" כי אם "ויביאם" להורות כי מושב שכינה בארץ ישראל היא "ויביאם" אצלו "אל גבול קדשו"הוא תחום ארץ ישראל, שארץ העמים היה גבול חצונים. ואל יעלה על רוחך כי לא יקרא "גבול קדשו"רק הר המוריה אשר שם האלקים, כי הנה "הר זה"תואר גדול מזה יש לו, שהוא כי "הר זה"קנתה אותו "ימינו"ית', אך כל שאר ארץ ישראל לא יבצר מהקרא "גבול קדשו". או יאמר אל תתמה אם ראשית גבול ארץ ישראל אני קורא "גבול קדשו", כי דע איפה כי אין צריך לומר הר המוריה כי אם גם "הר זה"שבגבול ארץ ישראל "קנתה ימינו", והוא ענין מאמרם ז"ל (תענית י א) על פסוק עד לא עשה ארץ וחוצות (משלי ח) כי תחלת ברייתו של עולם לא היה כי אם ארץ ישראל ואחר כך נתפשטה חוצה לארץ וזהו "עד לא עשה ארץ וחוצות" כי תחלה עשה ארץ ואח"כ חוצות, וידוע כי עולם חסד יבנה שהוא ימין, נמצא שבהברא העולם בימין חסדו "הר זה קנתה ימינו", באופן כי גם "הר זה"שבתחלת תחום הארץ "גבול קדשו"יקרא, ומשם החל הוא יתברך

פסוק נה (כל הפרק)(כל הפסוק)

(נה) "ויגרש מפניהם גוים"על ידי עצמו ולא ע"י מלאך להיות כי שם "גבול קדשו", ויאמר על הגרגשי שפנו מלפני ישראל והלך למרחקי ארץ. והנשארים משבעה הגוים "ויפילם"חללים "בחבל נחלה"שהוא בארץ ישראל עצמה. "וישכן באהליהם" של אלו ואלו את "שבטי ישראל":

[נד] או יאמר "ויביאם אל גבול קדשו"כו' כמו שאמרו ז"ל כי בית המקדש קנין אחד שנאמר הר זה קנתה ימינו. ובזה יאמר כי זכות בית המקדש הביאם וכבש לפניהם הארץ, וזהו "ויביאם"וכו' מי הביאם "הר זה"כו' הוא זכות בית המקדש. ושמא תאמר כי אין כל הקדושה ההיא רק אחר שנבנה בית המקדש אך לא מקודם אשר עדיין לא היה שמו כי אם "הר" הוא הר המוריה, דע לך כי לא כן הוא כי "הר זה"עודנו "הר" להיותו הר "זה" בייחוד "קנתה ימינו"אותו:

[נד - נה] או יאמר "ויביאם אל גבול קדשו"הוא הר המוריה. ושמא תאמר האם לקדשו יש גבול חלילה, כי הלא מלא כל הארץ כבודו, לזה אומר אמת הוא אך מה שקראתי לזה "גבול קדשו"על יתרון שיש לו על השאר, כי "הר זה קנתה ימינו". ושמא תאמר למה תאמר "ויביאם"שיורה שהיה המקום כבוש ובטוח ולא הוצרך כי אם הבאה אל הר המוריה, והלא הם כבשו הארץ שבע שנים בחרב וקשת ומלחמה, לזה אומר האמת שלא היתה רק הבאה כי הנה לא בחרבם ירשו ארץ כי הלא "ויגרש מפניהם גוים"וכו':

פסוק נו (כל הפרק)(כל הפסוק)

(נו) "וינסו וימרו"כו'. אמר כי מעט מעט עזבו את ה' כי תחלה "וינסו"בענין ההשגחה ואחר כן "וימרו את אלקים"באומרם כי הוא "עליון"כי על השמים כבודו ואיננו משגיח למטה בארץ וזהו "וימרו את אלקים עליון"ועדיין היו שומרי מצותיו אך עוד מעט נמשך כי גם "עדותיו לא שמרו"הן המצות שהן עדות לישראל על השגחתו כענין שבת עדות על חדוש העולם וכיוצא בה:

פסוק נז (כל הפרק)(כל הפסוק)

(נז) "ויסגו ויבגדו כו'. ויסגו"אחור אל "אבותם"להדמות אליהם ככל הנזכר למעלה אשר עשו אחרי צאתם ממצרים מ' שנה במדבר. ומי יתן והיה מה שנסוגו אחור אל דור שלפניהם, כי אם שהיה ההתהפכות רב עד "אבותם"הקודמים במצרים. והוא כי "אבותם"אשר נחלו הארץ כשרים היו, כי אם "נהפכו"אחור ביותר עד דורות הרבה "כקשת רמיה".

והוא כי דרך בעלי קשתות למען יבטחו העוברים ולא ישמרו מקשת דרוכה, יעבירו היתר מהקשת ויניחו שתי ראשי הקשת כפולות אל העבר מזה אשר לא כדרך יריית חצים, אשר יראה הרואה ויבטח לבו באומרו כי אנשי אמת שונאי בצע המה, ומדי עוברם מנגד פניהם יהפכו קשתם על מתכונתו מהעבר האחר וישימו היתר על מושבו ויכוננו חצם על יתר לירות במו אופל לנקי חנם לשלול שלל ולבוז בז, וזהו "קשת רמיה"שהיא הפך דריכתה לרמות ומהפכין אותה אח"כ אל הקצה האחר. והנה נשא פה המשל הזה כי אחר היותם מהופכים אל האמת והצדק כקשת שהוסר היתר וראשי הקשת מהופכים אל העדר דריכת חצים, "נהפכו" אל הקצה האחר "כקשת רמיה", וכן "נהפכו" ולא מעט אל הדמות אל דור שלפניהם כי אם אל שלפני פניהם שהוא היפוך רב כמדובר:

פסוק נח (כל הפרק)(כל הפסוק)

(נח - ס) "ויכעיסוהו בבמותם" כו'. תחלה הכעיסוהו "בבמותם"להקריב בם לשמים אחר איסור הבמות בזמן משכן שילה, ומזה נמשכו כי "בפסיליהם יקניאוהו"עשו שיהיה מקנא במה שהמה הבל. אז "שמע אלקים"היא שכינה השורה במשכן שילה "ויתעבר וימאס מאד בישראל"ועל כן "ויטוש משכן שילה"להיות שורה שם. ואם יאמר איש האם יאבד משכנו מפני השוטים כי אם מאס בישראל שחטאו, משכנו מה חטא להחריבו, לזה אומר אל יעלה על רוחך כי הוא יתברך מכין מושבו בבית או באהל כי אם "באדם" כי היכל ה' המה. וזה מאמרו יתב' באומרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה ח) כי בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, כי לא באהל ובמשכן עושה ית' מושב לו, כי אם באנשים אם שלמים וראויים המה, אך אם יעברו רצונו יטוש בית מקדשו כי גם בעשותם רצונו לא מהמשכן עושה מושב כי אם מהאדם. וזהו אומרו "ויטוש משכן שלו"תדע למה הלא הוא כי "אהל שכן באדם"הוא ולא בעצים ובאבנים:

[נט - ס] או יאמר כי על שוימאס מאד בישראל היה מקום לעשות כליה ח"ו לולא שהטיל כעסו במשכן כי "ויטוש משכן שילו", והטעם הוא כי ישראל חשובים לפניו יתברך מהמשכן, כי אם "אהל שכן"היה "באדם"שהוא בעבור האדם, ועל כן טוב הוא כי המשכן יכפר בעד עמו בל יכלו:

[ס] והנה במדבר רבה (יב יב) אמרו רז"ל כי כאשר הוקם משכן למטה הקים הקב"ה משכן למעלה הוא משכן הנער. ובזה יאמר "ויטש משכן שילו"לא המשכן המכוון נגדו למעלה הרוחני של מטטרון כי אם "אהל שכן באדם"שהוא של מטה:

פסוק נט (כל הפרק)(כל הפסוק)

(נח - ס) "ויכעיסוהו בבמותם" כו'. תחלה הכעיסוהו "בבמותם"להקריב בם לשמים אחר איסור הבמות בזמן משכן שילה, ומזה נמשכו כי "בפסיליהם יקניאוהו"עשו שיהיה מקנא במה שהמה הבל. אז "שמע אלקים"היא שכינה השורה במשכן שילה "ויתעבר וימאס מאד בישראל"ועל כן "ויטוש משכן שילה"להיות שורה שם. ואם יאמר איש האם יאבד משכנו מפני השוטים כי אם מאס בישראל שחטאו, משכנו מה חטא להחריבו, לזה אומר אל יעלה על רוחך כי הוא יתברך מכין מושבו בבית או באהל כי אם "באדם" כי היכל ה' המה. וזה מאמרו יתב' באומרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה ח) כי בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, כי לא באהל ובמשכן עושה ית' מושב לו, כי אם באנשים אם שלמים וראויים המה, אך אם יעברו רצונו יטוש בית מקדשו כי גם בעשותם רצונו לא מהמשכן עושה מושב כי אם מהאדם. וזהו אומרו "ויטוש משכן שלו"תדע למה הלא הוא כי "אהל שכן באדם"הוא ולא בעצים ובאבנים:

[נט - ס] או יאמר כי על שוימאס מאד בישראל היה מקום לעשות כליה ח"ו לולא שהטיל כעסו במשכן כי "ויטוש משכן שילו", והטעם הוא כי ישראל חשובים לפניו יתברך מהמשכן, כי אם "אהל שכן"היה "באדם"שהוא בעבור האדם, ועל כן טוב הוא כי המשכן יכפר בעד עמו בל יכלו:

[ס] והנה במדבר רבה (יב יב) אמרו רז"ל כי כאשר הוקם משכן למטה הקים הקב"ה משכן למעלה הוא משכן הנער. ובזה יאמר "ויטש משכן שילו"לא המשכן המכוון נגדו למעלה הרוחני של מטטרון כי אם "אהל שכן באדם"שהוא של מטה:

פסוק ס (כל הפרק)(כל הפסוק)

(נח - ס) "ויכעיסוהו בבמותם" כו'. תחלה הכעיסוהו "בבמותם"להקריב בם לשמים אחר איסור הבמות בזמן משכן שילה, ומזה נמשכו כי "בפסיליהם יקניאוהו"עשו שיהיה מקנא במה שהמה הבל. אז "שמע אלקים"היא שכינה השורה במשכן שילה "ויתעבר וימאס מאד בישראל"ועל כן "ויטוש משכן שילה"להיות שורה שם. ואם יאמר איש האם יאבד משכנו מפני השוטים כי אם מאס בישראל שחטאו, משכנו מה חטא להחריבו, לזה אומר אל יעלה על רוחך כי הוא יתברך מכין מושבו בבית או באהל כי אם "באדם" כי היכל ה' המה. וזה מאמרו יתב' באומרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה ח) כי בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, כי לא באהל ובמשכן עושה ית' מושב לו, כי אם באנשים אם שלמים וראויים המה, אך אם יעברו רצונו יטוש בית מקדשו כי גם בעשותם רצונו לא מהמשכן עושה מושב כי אם מהאדם. וזהו אומרו "ויטוש משכן שלו"תדע למה הלא הוא כי "אהל שכן באדם"הוא ולא בעצים ובאבנים:

[נט - ס] או יאמר כי על שוימאס מאד בישראל היה מקום לעשות כליה ח"ו לולא שהטיל כעסו במשכן כי "ויטוש משכן שילו", והטעם הוא כי ישראל חשובים לפניו יתברך מהמשכן, כי אם "אהל שכן"היה "באדם"שהוא בעבור האדם, ועל כן טוב הוא כי המשכן יכפר בעד עמו בל יכלו:

[ס] והנה במדבר רבה (יב יב) אמרו רז"ל כי כאשר הוקם משכן למטה הקים הקב"ה משכן למעלה הוא משכן הנער. ובזה יאמר "ויטש משכן שילו"לא המשכן המכוון נגדו למעלה הרוחני של מטטרון כי אם "אהל שכן באדם"שהוא של מטה:

פסוק סא (כל הפרק)(כל הפסוק)

(סא) "ויתן לשבי"כו'. אמ' כי נתן "לשבי עזו"הוא ארון הברית ולא חש על כבוד ארונו יען כי הלא "ותפארתו"של ארון היה בהיותו "ביד צר"כי היו מפארין ומחשיבים הצרים אותו באומרם אלה הם האלקים האדירים המכים את מצרים בכל מכה, וכן אחרי כן בבואו כמפורש בשמואל היו מחשיבים אותו, כלומר ביד צר היה תפארתו מה שאין כן יתברך בהיותו אתם כי אדרבה בפסילים הקניאוהו, על כן

פסוק סב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(סב) "ויסגר"וכו'. או שעור הכתובים עד סוף ז' פסוקים מפסוק "ויתן לשבי עזו"כו' לומ' ראה והביטה כמה זכות איש או אשה מועיל לפי העת כי הלא "וימאס מאד בישראל"(פסוק נט) ואיך נהפך הדבר שהכה את פלשתים בעפולים והשיב שבות יעקב ושב הארון בכבוד, הלא הוא זה זכות אלמנת פנחס בן עלי הכהן כי באה לה שמועה ממות חמיה ואישה שהיא מיתה ממש ולא בכתה ולא שתה לבה, וכשומעה כי נלקח ארון האלקים חרה לה ותבכה עד צאת נפשה כי מתה, עם היות כי ארון האלקים לא היה לבוז חס וחלילה כי אם אדרבה כיבדו אותו:

וזה ענין הכתובים "ויתן לשבי עזו"הוא הארון ועם היות כי לא היה לבוז כי אם אדרבה "ותפארתו"היה "ביד צר", אך צרת העם עצמה מאד כי "ויסגר לחרב עמו"כו'

פסוק סג (כל הפרק)(כל הפסוק)

(סג) "בחוריו אכלה אש"כו' וגם

פסוק סד (כל הפרק)(כל הפסוק)

(סד) "כהניו"הם חפני ופנחס "בחרב נפלו", ועם כל זה "אלמנותיו לא תבכינה"את בעליהן כי אם אל הלקח ארון האלקים. על כן נכמרו רחמיו ית'

פסוק סה (כל הפרק)(כל הפסוק)

(סה) "ויקץ "כישן" א - ד - נ - י"הוא שם אדנות הוא שכינה שבארץ הקיץ "כישן", שהוא כי בראות כי גוים כבדוהו ולא ישראל היה ישן מלפקוד את עמו ומלהצר את צריהם אך על ידי זכות אשת פנחס הקיץ "כישן". והוא בשום לב אומרו השינה אחר ההקצה ולא אמר "ו"כישן" הקיץ" לומר כי לא הספיק זכות להתעורר בעצם [להצר את] צריו על כי צריו פארוהו, על כן לא היתה ההקצה שלמה כי אם עודנו "כישן"מעט, ולא "כגבור"מתרונן משמחתו לינקם רק כמתרונן מיין שאינו מתאמץ בנקמה על כן לא הרגם, רק הטיל הכעס בבייש אותם בעולם ולהניחם בחיים שהוא כי

פסוק סו (כל הפרק)(כל הפסוק)

(סו) "ויך צריו אחור"שהוא טחורים באחוריהם, שלא היה רק כי "חרפת עולם נתן למו"בלבד:

פסוק סז (כל הפרק)(כל הפסוק)

(סז) ותחת אשר "מאס"מאד בישראל עתה לא "מאס"רק "באהל יוסף"והטיל בו הכעס, והטעם כי "בשבט אפרים"ששם היה משכן שילו "לא בחר", והוא מה שכתבנו למעלה (פסוק ס) כי השראת שכינה אינה במקום כי אם באדם ועל כן כאשר לא היתה הכנה בשבט אפרים להשראת שכינה מאס באהל יוסף. ועל פי דרכו כיון מאמרנו כי שב אפו ותחת מה שהי' לו על ישראל גדר מאיסה נהפך להעדר בחירה בם בלבד וזהו "ובשבט אפרים לא בחר":

פסוק סח (כל הפרק)(כל הפסוק)

(סח) "ויבחר את שבט"כו'. הנה מהראוי יאמר "ואת הר ציון" או "בהר ציון" כי ציון עיר היא ולא אדם, אך הנה ציון מחלק שבט יהודה היא ואחרי אומרו כי מאס מהיות משכנו בשבט אפרים אמר עתה כי ב"שבט יהודה" בגבול נחלתו בחר. והוא כי אומרו "את"הוא כמו עם, כמה דאת אמר משחיתם "את"הארץ (בראשית ו). ואמר כי נתחבר זכות "שבט יהודה" עם זכות ציון "אשר אהב", כי על כן מבריאת העולם שרתה בה שכינה כנודע, והיא מיהודה בהר ציון "אשר אהב":

פסוק סט (כל הפרק)(כל הפסוק)

(סט) "ויבן כמו רמים"כו'. לבא אל הענין נקדים מה בין משכן לבית המקדש, והוא כי הנה ידוע כי אין השראת שכינה בבנין בית של מטה תלוי אלא בשל מעלה, והוא כי בית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, וכל פרטי מציאות של מטה היכל ואולם וכל חדרי משכיתו וכל כליו דוגמא לכל מה שבבית המקדש של מעלה, וע"י כן בחכמת הבנותו על פי כל הדברים שבעליון יורק שפע העליון בתחתון ותשרה בו שכינה מעין העליון לעולם ועד כאשר השראתה בעולם העליון לא תמוט לעולם ועל כן גם בחרבן לא זזה שכינה מכותל מערבי, אך המשכן אינו כנגד בית המקדש של מעלה, אך הוא כמאמר רז"ל במדבר רבה (יב יב) שהוא כנגד משכן עליון המשמש בימי הגלות הנקרא משכן הנער, וכל מה שבמשכן של מטה הוא דוגמת כל פרטי משכן של מעלה עצמותו וכליו, וכמו שמבואר אצלנו על פסוק (שמות כה ט) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן שהוא תבנית המשכן של מעלה ואת תבנית כל כליו של מעלה וכן תעשו למטה. והנה אין ספק שאינו דומה אשר הוא דוגמת בית המקדש של מעלה לאשר הוא דוגמת משכן הנער, לא ברוממות ולא בהתמדת השראת שכינה שם, כי על כן בחרבן בית המקדש שהוא לעומת של מעלה לא זזה שכינה משם, ובהבטל משכן ממקום מושבו לא נשארה שם שכינה:

ונבא אל הענין אחר אומרו (פסוק סז) "וימאס באהל יוסף"כו' הוא משכן שילו אמר (פסוק סח) "ויבחר כו' את הר ציון"כו', ומה בין בית המקדש שביהודה למשכן שהיה בתחלה, הלא הם שני דברים. אחד, כי "ויבן כמו רמים מקדשו"שלא היה כמשכן שהיה כמו משכן הנער כי אם "כמו רמים" הוא רוממות עולם האצילות, ואמר "רמים"לשון רבים שהוא מה שבזבול ברקיע רביעי (עי' חגיגה יב ב) ואשר הוא דוגמתו בעולם האצילות משא"כ במשכן. שנית, שהיה "כארץ"כו' שהוא כאותו ארץ שיסדה לעולם, כך בית זה היה כאותו ארץ שיסדה לעולם, כך בבית המקדש יסדו לעולם כי גם אחר החרבן לא זזה שכינה ממנו כנודע:

פסוק ע (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ע - עב) ואם תאמר ואיך יהיה לעולם והלא היה עתיד ליחרב פעמיים, ואם יגרמו העונות לבלתי התקיים אחרי כן לעולם מה בצע במה שלא תזוז שכינה אם הבית הוא חרב, לזה אומר הנה "ויבחר בדוד"כו' כלומר החנם הלך אלקים לקחת לו מושל בישראל "ממכלאות צאן"ולא לקח מהבעלי שררה חשובים לעם כי אם שמאחר עלות הביאו, אך אין זה כי אם כי יודע אלקים כי א - ל דעות הוא כי זה לבדו הוא הראוי "לרעות"את ישראל בזמן הזה ולעתיד לבא, וזהו "לרעות"ביעקב עמו שהוא בזמן הזה "ובישראל נחלתו"בימות המשיח, וכן היה כי "וירעם"בזמן הזה "כתום לבבו ובתבונות כפיו ינחם"לעתיד לימות המשיח:

[סט - עב] או שיעור הכתובים מעין זה. "ויבן כמו רמים מקדשו"דוגמת הרמים, ושמא תאמר והלא גם הוא נחרב, לזה אמר "כארץ"שיסדה לעולם שהוא שיסדה על יסוד אחד שהוא צדיק כי צדיק יסוד עולם כך "ויבחר בדוד עבדו"כו' להיות לו יסוד לקיום המקדש. ועל כן "ויקחהו ממכלאות צאן"כו' שהוא יסוד לזמן הזה "לרעות ביעקב עמו" ולעתיד כדי שובישראל נחלתו, וכן היה כי "וירעם כתום לבבו ובתבונות כפיו ינחם"לעתיד. והוא כי במלכו בזמן הזה יצטרך לרעותם בחכמת לבו לתומו אשר ישים ה' "בתום לבבו"בהתבודדו, אך לעתיד לא יצטרך לכך כי אם "בתבונות כפיו ינחם"מעין מלמד ידי למלחמה (תהלים יח), כי אם שיהיה אז יותר, כי את אשר יהיה ראוי לשלוח בו יד הן למות הן לייסורין ידיו מאליהן יתקוממו לעשות, ואת אשר יהיה ראוי להיטיב לו ולתת לו מתנות וכיוצא גם הוא יתקוממו לעשות, כי אז תמלא הארץ דעה את ה' ומה גם למלך המשיח:

פסוק עא (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ע - עב) ואם תאמר ואיך יהיה לעולם והלא היה עתיד ליחרב פעמיים, ואם יגרמו העונות לבלתי התקיים אחרי כן לעולם מה בצע במה שלא תזוז שכינה אם הבית הוא חרב, לזה אומר הנה "ויבחר בדוד"כו' כלומר החנם הלך אלקים לקחת לו מושל בישראל "ממכלאות צאן"ולא לקח מהבעלי שררה חשובים לעם כי אם שמאחר עלות הביאו, אך אין זה כי אם כי יודע אלקים כי א - ל דעות הוא כי זה לבדו הוא הראוי "לרעות"את ישראל בזמן הזה ולעתיד לבא, וזהו "לרעות"ביעקב עמו שהוא בזמן הזה "ובישראל נחלתו"בימות המשיח, וכן היה כי "וירעם"בזמן הזה "כתום לבבו ובתבונות כפיו ינחם"לעתיד לימות המשיח:

[סט - עב] או שיעור הכתובים מעין זה. "ויבן כמו רמים מקדשו"דוגמת הרמים, ושמא תאמר והלא גם הוא נחרב, לזה אמר "כארץ"שיסדה לעולם שהוא שיסדה על יסוד אחד שהוא צדיק כי צדיק יסוד עולם כך "ויבחר בדוד עבדו"כו' להיות לו יסוד לקיום המקדש. ועל כן "ויקחהו ממכלאות צאן"כו' שהוא יסוד לזמן הזה "לרעות ביעקב עמו" ולעתיד כדי שובישראל נחלתו, וכן היה כי "וירעם כתום לבבו ובתבונות כפיו ינחם"לעתיד. והוא כי במלכו בזמן הזה יצטרך לרעותם בחכמת לבו לתומו אשר ישים ה' "בתום לבבו"בהתבודדו, אך לעתיד לא יצטרך לכך כי אם "בתבונות כפיו ינחם"מעין מלמד ידי למלחמה (תהלים יח), כי אם שיהיה אז יותר, כי את אשר יהיה ראוי לשלוח בו יד הן למות הן לייסורין ידיו מאליהן יתקוממו לעשות, ואת אשר יהיה ראוי להיטיב לו ולתת לו מתנות וכיוצא גם הוא יתקוממו לעשות, כי אז תמלא הארץ דעה את ה' ומה גם למלך המשיח:

פסוק עב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(ע - עב) ואם תאמר ואיך יהיה לעולם והלא היה עתיד ליחרב פעמיים, ואם יגרמו העונות לבלתי התקיים אחרי כן לעולם מה בצע במה שלא תזוז שכינה אם הבית הוא חרב, לזה אומר הנה "ויבחר בדוד"כו' כלומר החנם הלך אלקים לקחת לו מושל בישראל "ממכלאות צאן"ולא לקח מהבעלי שררה חשובים לעם כי אם שמאחר עלות הביאו, אך אין זה כי אם כי יודע אלקים כי א - ל דעות הוא כי זה לבדו הוא הראוי "לרעות"את ישראל בזמן הזה ולעתיד לבא, וזהו "לרעות"ביעקב עמו שהוא בזמן הזה "ובישראל נחלתו"בימות המשיח, וכן היה כי "וירעם"בזמן הזה "כתום לבבו ובתבונות כפיו ינחם"לעתיד לימות המשיח:

[סט - עב] או שיעור הכתובים מעין זה. "ויבן כמו רמים מקדשו"דוגמת הרמים, ושמא תאמר והלא גם הוא נחרב, לזה אמר "כארץ"שיסדה לעולם שהוא שיסדה על יסוד אחד שהוא צדיק כי צדיק יסוד עולם כך "ויבחר בדוד עבדו"כו' להיות לו יסוד לקיום המקדש. ועל כן "ויקחהו ממכלאות צאן"כו' שהוא יסוד לזמן הזה "לרעות ביעקב עמו" ולעתיד כדי שובישראל נחלתו, וכן היה כי "וירעם כתום לבבו ובתבונות כפיו ינחם"לעתיד. והוא כי במלכו בזמן הזה יצטרך לרעותם בחכמת לבו לתומו אשר ישים ה' "בתום לבבו"בהתבודדו, אך לעתיד לא יצטרך לכך כי אם "בתבונות כפיו ינחם"מעין מלמד ידי למלחמה (תהלים יח), כי אם שיהיה אז יותר, כי את אשר יהיה ראוי לשלוח בו יד הן למות הן לייסורין ידיו מאליהן יתקוממו לעשות, ואת אשר יהיה ראוי להיטיב לו ולתת לו מתנות וכיוצא גם הוא יתקוממו לעשות, כי אז תמלא הארץ דעה את ה' ומה גם למלך המשיח: