שלשה ספרי דקדוק/ספר אותיות הנוח (רמב"ג)/מאמר ב
[המאמר השני]
[עריכה]וזה הוא המאמר השני האוגר את כל הפעלים שתוכן שהוא עין הפועל אות נח נסתר.
אמר יהודה כבר נגמר הדבר על הפעלים שהפא שלהן נח נסתר. ואני מזכיר במאמר זה הפעלים שהעין שלהם שהוא האות השני מהן נח נסתר. [לפי שכל פועל נבנה יסודו משלש אותיות לעומת פא ועין ולמד. שמלת פעל היא אב לכל הפעלים. וכולם נקראים על שמו בין פעלים עוברים ובין פעלים עומדים כולם על שמו נקראים.] <עמ' 33> ולפני חבורם וקבוצם אפרוש להם פירושים ובאורים יעמידום על יסודם ויגלו פלאות סודם. ומה' העזר: —
הדבר אשר היה על הפעלים שעין שלהם אות נח וסתר
[עריכה]כשירצו העבריים לאמר פועל קל עובר או שם איש או מדת כל כלי או מספר כל מאומה מן הפעלים שעין שלהם אות נח נסתר הניחו את העין ושמוה אלף נסתרת בדבור הלשון וגרעו אותה מן המכתב ולא כתבוה כי אם במלים אחדים ונפרדים. אמרו והיה כי קם הפלשתי. קמו עלי. בין הקוף והמם נח נסתר הוא עין הפעל. ומשפטו להיות קים על משקל פעל שהוא יוצא מן קים דברי הפורים. לקים דבר. וכבר כתבו נח זה שהוא עין הפועל במלים מעט מזער. כמו וקאם שאון. וכמו עין נח זה צדו צעדינו. צוד צדוני. העין בין הצדי והדלת. וראויים להיות צידו [ציוד] צידוני. כמו שמרו שמור שמרוני. שהוא יוצא מן ציד צידים וכן וקץ עליו העיט. הנאמר מן וקיץ וחרף. וכמוהו דש חטים. היוצא מן והשיג לכם דיש. וכן דן דנו. מן והיה ה' לדין. שטו העם ולקטו. מן אני שיט. והוא הדין לאשר שר לה'. רר בשרו. רשו ורעבו. כי שת לי אלהים. שב הגלגלה. וכמוהם הרבה מאד. ודע כי גם מת הילד מכלל אלה הפעלים שהוא מן מות וחיים. המותה לחסידיו. ובבאור זה הופרה עצת האומרים שאלה הפעלים עיקרם אותיות שתים בלבד. ויש כשיפול הנח הנסתר שהוא עין הפעל מן המכתב ומן המקרא כאחת כשיאמרו מפעלים אלה ופעלתי וענינו לעתיד כמו ושבתי בשלום. וגלתי בירושלם וששתי בעמי. ומשתי את עון הארץ ההיא. וקמתי על בית ירבעם. וגם יפול עוד כשיאמר מהם פעלתם. כמו והנה קמתם. וסרתם מן הדרך. מה זה שבתם. וכן לכולם: ודע כי רוב השמות הנגזרים מן הפעלים האלה לאנשים או לכל מאומה שהוא שוה למבנה הפועל העובר מהם בדבר. תאמר שם איש למי שהוא עומד קם. ולרבים קמים עלי. וכן תאמר בפועל העובר. והיה כי קם הפלשתי. וכן צד שם לאיש שהוא ציד. כמו הוא הצד ציד ויבא לי. וכמוהו בפועל העובר צוד צדוני. [כי הוו בצדוני כנוי הפועלים הרבים. והנון והיוד אחריו כנוי הפעול המדבר בעבור עצמו כשתסלקם מן המלה ישאר צד. וכן שם הנה אנכי שם את ירושלם. שלא תוכל לאמר הנה אנכי עשה. ולא הנה אנכי שמר. אבל אתה אומר הנה אנכי עושה. הנה אנכי שולח מלאך. כמו שתאמר הנה אנכי משים. לכן הרי הוא כמו שם איש. אך נקרא שמו מן הפועל שפועל או מן המדה שהוא עומד בה. וכמוהו לפועל העובר אשר שם משה. וכן שב. הולך ושב. למי שהוא כן. והעם לא שב שהיה כבר.] וכן רש. אחד עשיר ואחד ראש. ולמי שנעשה דל תאמר גם רש כמו שאמרת לרבים רשו ורעבו. וכן מת למי <עמ' 34> שהוא כן ולמי שהיה כבר. משה עבדי מת. ואלה השמות והפעלים וזולתם ממה שהוא על בנינם עיקרם להניע העין על משקל פעל או פעל לפי ענינם. וחשוב כי עיקר מת בענין שהוא שם ובענין שהוא פועל עובר שיהיה מות בצרי תחת העין שהיא הוו. על משקל חפץ ויבש. שהם נם הם שמות ופעלים עוברים. [חפץ שם. כי לא אל חפץ רשע אתה. וחפץ פועל עובר. כי חפץ בבת יעקב. ויבש שם. הן אני עץ יבש. שהוא שם לעץ. ויבש פועל עובר. יבש חציר נבל ציץ.] אך כשהניחו וו מות נפל קמצות המם והונע המם בצרי שהיה תחת הוו להורות על עיקרו וכמוהו רק וזר וער וכן. כנים אנחנו: —
שער [העתיד]
[עריכה]דע כי הפועל העתיד מאלה הפעלים בהנחת העין והשיבה וו נחה נסתרת מונע האות אשר לפניה בשורק ברוב המלים או בחולם במעוטם. נאמר יקום ישוב יסור ימות יפוץ ימוט. ולא יבנה כי אם בנח נוסף אחרי אותיות א'י'נ'ת הנוספות בתחלתן לענין עתיד. זאת הסכמה שהסכימו עליה ועל זאת נבנתה לשון העברית. והטעם אשר ממנו נוסף. הנח הזה אחרי אותיות אלה בפעלים אלה מפני שנח עין הפועל שהיה ראוי להניעה. וכמו שנגרעה תנועתה וחסרה המלה ממה שהיתה כשאתה מניע היוד בשוא נמצאת לא תצא על משקל יפעל. אבל כשתמשוך היוד בקמץ ויולד נח בינו לבין הקוף נמצאת שקולה כנגד יפעל וימלא חסרונה: ואוסיף עוד לבאר ואומר כי משפט יקום להיות יקיום. כמו ישפוט ישמור. וכבד עליהם להניע היוד שהוא עין הפועל והניחוה. וכשהניחוה [והיתה הקוף נם היא נחה נקודה בשוא] אז נקבצו ארבעה נחים במלה. הראשון הקוף הנקודה בשוא. והשני עין הפועל שהוא נח ועומד במקום מם ישמור ופא ישפוט. והשלשי וו המשך שכנגד וו ישמור ישפוט. והרביעי המם שלעומת ריש ישמור וטית ישפוט. ואין כח בלשון להגות בהם ולא יתכנו במוצא שפתים. אז גרעו וו המשך והניעו הקוף בתנועת הוו שהוא עין הפועל וכשנעה הקוף שהיתה נחה [וחסרה המלה תנועת העין שהרי הוטלה על הקוף ונגרע נח הקוף שהיה בשוא אז התרועעה והתמוטטה] על כן הביאו אחרי הנוספות הנח הנעלם למלאת חסרונה ולהשלים מגרעה: שמור זה והבן בדבר כי לא תמצא נח נסתר אחר הנוספות כי אם בפועל שחסר מקצת תנועותיו. כמו יקום. שהיה ראוי להיות יקיום. וכמו ישומו יסובו. שמשפטם להיות ישממו יסבבו. או חסר מקצת אותיותיו. כמו יכל בשרו מראי. יצף ה'. ויקן את חלקת השדה. שעקרם יכלה יצפה יקנה. ולפי מה שאני עתיד לפרש: ואל ידמה בנפשו התועה כי אלה הווין אשר ביקום ישוב וחבריהן מוספות במלים מפני המשך כמו הווין אשר בישמור ישפוט. כי ווי יקום ישוב וינוס וחבריהם קימים בהתחבר אליהם ווי הרבים בין בהסמך הדברים בין בהפסקם. תאמר ישובו יקומו ימותו יסורו יצומו. אך ווי ישמור ישפוט וחבריהם נופלות בהתחבר אליהם ווי הרבים בהסמך הדברים. תאמר ישמרו ישפטו ותעמד השוא במקומה. <עמ' 35> וכבר נראה שווי ישוב יקום אינן נוספות כמו אלה וכי הם עיני הפעלים ומשפטן להיות נעות והניחון להקל מעליהם. אך בסמוך אל אלה הפעלים כנויי הפעולים יסור זה הנח שאחרי הנוספות שאיננו מן העיקר. נאמר יצודנו למדחפות מן יצוד ציד. נעשה במקום הקמץ מן יצוד שבא תחת יוד יצודנו ונפל הנח מן הדבר וכן אל תצורם. תרועם בשבט ברזל. אל תבואני רגל גאוה. הוא ישופך ראש. אשורנו ולא קרוב. ויכוננו ברחם אחד. ותמוגגנו ביד עונינו. וכן יפול בהוסיף עליהם הנון. שמנהג העברים להוםיפה אחרי וו הרבים. נאמר יקומון ישובון ימותון ירומון יבואון. וכן לכולם: ודע כי יאות לומר ישוב בשורק. וישוב בחולם. וכן יקום ויקום. ימות וימות. ירום ירום. ינוס ינוס. לפי שהחולם והשורק במקצת המלים שוין. וכשיוסיפו על ישוב ויקום שהם בחולם ובשורק וחבריהם הוו הפתוחה שהופכת ענין עתיד לשעבר תפול הוו שהיא עין הפועל בהסמך הדברים וישאר האות אשר לפניה בקמץ חטף להורות על הוו אשר נפלה. כמו וימת אברהם. ויקם שדה עפרון. וישב מימים לקחתה. ויגר בגרר. וינס החוצה. ויעף אלי. ויפג לבו. ויצם דוד. וירץ אחימעץ. וימל את בני ישראל. על המנהג הזה נוהג השער כולו. כי אם בהיות פא הפעל עין או חית או בהיות למד הפועל עין או חית או ריש שיש כשיכבד עליהם להניע אשר לפניהם בקמץ חטף ופתחו אותם. כמו ויעף דוד. ותחש על מרמה רגלי. ותנח התיבה. וינע לבבו. ויצר עליה. ויסר אליה. ויזר את הגזה. וכל הקורא אחת מהן בפתח מבלעדי המלים האלה וכמוהם הבאים מחמת טעם זה טעות היא בידו. אך בהפסק הדבר והבדלו מאשר לאחריו ישוב הוו שהוא עין הפועל בדבור הלשון כמו שהיה קודם הוסיף הוו הראשון על המלה. נאמר ויאשם בבעל וימת. לך שוב וישוב. ויפתח הדלת וינוס. והוא הדין לשארם. ובסמוך להם כנוי הרבים או זולתם תעמוד הוו במקומה. כמו ויקומו וינוסו וירוצו: —
שער [הצווי]
[עריכה]דע כי צווי הזכר מן הפעלים האלה בהניח עין הפועל שהיא הוו והניע האות לפניה בשורק או בחולם כמו הפועל העתיד. תאמר שוב קום מות נוס פוץ גור. ואם יאמר האומר למה אמרת כי ווי קום שוב וחבריהם עין הפועל והם נחים נסתרים ולא אמרת בנחים הנסתרים הנמצאים במלי שב רד לך שהם גם הם עין הפעל ותשימם נופלי היוד מן ירד ישב. אשיבנו כי אין בשב ורד ולך ורש והדומה להם נח נסתר מעיקר המלה. אך יקרה בהם מפני משך הטעם ובסור הטעם מן המלה יסור המשך [ויסור גם הנח בסור המשך.] ועד על הדבר שנאמר לך לך מארצך. עלה בית אל ושב שם. שאין בהם לא טעם ולא נח נסתר. אבל קום ושוב ומות והדומה להם הנחים והווין עומדים בהם וקימים בין בשיש בהם טעם בין בשאין בהם טעם. וממה שיורה עוד על הנחים שיש ברד ושב ולך אינם מן העיקר כי בסמוך להם הוו המורה על הרבים יפלו מן המלה ותהיה במקומם שוא. נאמר שבו נא בזה. רדו שמה. לכו עוד <עמ' 36> שלשה ימים. אך נחי קום ושוב ומות וחבריהם יתקימו כשתאמר קומו שובו בין בהפסק מלים בין בהסמכם. הרי עדים נאמנים וראיות ברורות מוכיחות שהווין בקום ושוב והדומה להם עיני הפעלים. והפעול הנלקח מאלה הפעלים נמצאו מלים מעטים מלמדים על זולתם ווין שלהם נחים מונע אשר לפניהם בשורק כמו צווי הוכר בשוה. נאמר סוגה בששנים. וענין אחר מדרכיו ישבע סוג לב. כי מולים היו. ובוז משפחות יחתני. כי על פי אבשלום היתה שומה. לוטה בשמלה. פני הלוט הלוט. השני פעול שיש ללמוד מן והמסכה הנסוכה שאחריו. שן רועה ורגל מועדת. רועה פעולה כמו מועדת. ונאמר כי עתרי בת פוצי כמו אלה. ועיקר הווין האלה כולם הנעתם ולהיות פא הפעל שלהם קמוצה על משקל כל פעול אך כבד עליהם הדבר הזה והניחום על כן והניעו אשר לפניהם בשורק. והמלה חסרה קמצות הפא והנעת העין. ונפל וו המשך [מפני נח העין לפי שלא יתכן לדבר בשני נחים נסתרים]. ויש כשיהיה בבנין זה שם איש שאיננו פעול. [כי אם מדתו או דרכו.] כמו הפנה עורף מואב בוש. בחתיתם מגבורתם בושים. והיה ראוי להיות ביוש ביושים כמו קרוב קרובים רחוק רחוקים. אך הניחו היוד והטילו תנועתה על אשר לפניה והפילו וו המשך בעבור כי נפגשו שני נחים נסתרים. וכמוהו טוב ה' לכל. הטובה הוא אם רעה. וכמוהו וסורי בארץ יכתבו. סורי הגפן נכריה. שכנה רומה נפשי. כדומה בתוך הים. אע״פ שאלה בשורק והראשונים בחולם עניינם שוה. והמקור שהוא שם הפועל בשורק ובחולם כאלה בשוה. נאמר לא יאמין שוב מני חושך. ולא יוכלו קום. על מות לבן. ויש כשיאמר בחולם ושוב אלי נאם ה'. קום. מות ישרים. נוח צור: —
שער [הפועל הכבד]
[עריכה]כשירצו העבריים לאמר מאלה הפעלים הפועל הכבד אשר על משקל הפעיל הוסיפו אחר אותיות א'י'נ'ת הנוספות [בראש המלה וכן במבנה מפעיל מהם] נח נסתר למלאת חסרונה ולתקן משקלה כמו שזכרתי ביקום ישוב וחבריהם. ושמו עין הפעל יוד נחה מונע אשר לפניה בחרק [והורו על הנח הנסתר הנוסף בהניע ההא בצרי בפועל העובר ובמפעילו ובקמץ גדול בפעלים העתידים]. ואמרו הקים השיב. יקים ישיב. מקים משיב. וכמוהו הביא יביא מביא. הסיר יסיר מסיר. המית ימית ממית. אלא שהנח הנסתר בהפעיל מפעיל צרי והוא ביפעיל ויתר אותיות א'י'נ'ת קמץ. ועקר הקים יקים מקים היה ראוי להיות הקיים יקיים מקיים על משקל השליך ישליך משליך. אך לפי שכבד על הלשון להניע היוד הניחוה והטילו תנועתה על הקוף אשד לפניה ונפל מן הדבור נח המשך לפי שנפגשו שני נחים והביאו הנח האחר הנוסף למלאת את חסרון המלה כמו שזכרתי. והיא המדה לכל הפעלים אשר על משקלו. ובסמוך להקים וחבריו וו הקהל בלבד ולא תהיה אות אחרת אחריה או הא הנקבה שהוא כנוי הפועלת עמד הנח במקומו ונאמר הקימו השיבו. הקימה השיבה. אך בסמוך להם זולתם מכנוי הפועלים או הפעולים יסור הנח מהם ויאמר <עמ' 37> הקימותי השיבותי הרימותי הניפותי הסירותי הניעותי הפיצותי הבינותי הקיצותי הצרותי הרעותי הביאותי הריקוהי השמותי. ועקרם והדומה להם להיותם הקימתי השיבתי הרימתי על משקל השמעתי השלכתי השמרתי אך האודות אשר עליהם הונע סוף הקים וחבריו בהסמך להם כנויין אלו בחולם וקיימו הוו אחריהם לפי שכבד עליהם לדבר בם אחר הוסר הנח מראשיתם ולכן הטילו אותו בסופם. וכן מנהג העבריים כשיסמכו הכנויים אל הפעלים הניעו סופם שעומד במקום הלמד מהם והביאו אחריהם נח להדביקם אל הכנויים מאחריהם: ודע כי העירותי מצפון ויאת. העידותי בכם היום. ממין אלה הפעלים. והיו ראויים להיות העידותי העירותי בשבא ופתח שני ההין כמו הקימותי. אך כבד עליהם מפני אותיות א'ה'ח'ע שמנהגם לנקוד לפניהם בפתח כמו שכבד עליהם באחרים מלבד אלה. כשאמרו היום החלותי. החתות כיום מדין. ולא אמרו החלותי החתות. כמו שאמרו והשמותי אני את הארץ. הסבות את לבם. ומדוע הקילותני. וכמו שכבד עליהם בהא השאלה כשיביאוה על אותיות א'ה'ח'ע שמשפטה להיות בשבא ופתח ומשכו אותם בפתח. אמרו העודם חיים. העודנו חי. החנם ירא איוב אלהים. החידה חדת. החייתם כל נקבה. ההמיר גוי אלהים. [ויש כשינקדו אותה בסגול. כשתהיה האות אשר אחריה משוכה בקמץ גדול. כמו האנכי הריתי. ההיתה ואת.] משפט כולם להיות ההמיר. החייתם. העודנו. ההיתה. החידה. החנם. האנכי. כמו שאמר השלום לו. השומר אחי. השומרים הם. הטובה היא הקולך זה. כן תהיה ההא הזאת בשבא ופתח לעולם כשלא תפול על א'ה'ח'ע: וכשיתחבר יקים וחבריו לכנויי הפעלים יסור הנח אשר אחר הנוספות מתחלתו נאמר ישיבנו יסירנו ימירנו יפירנו. ויריצוהו ויעידוהו. ויעידני. ויניעם. יסיתך. וכן יסור בהלוות אליהם הנון אשר יוסיפו העבריים אחרי וו הרבים. כמו יקימון ישיבון. המה יניעון לאכל. וכשתקבוץ מקים וחבריו על שם הרבים תאמר מקימים משיבים מריקים ממיתים. וכל זאת לפי שאיננו מעקר המלה [וכבד עליהם כשיוסיפו בה להאריכה במה שאיננו מעקרה. אך מיטיבים את לבם. שהנח שאחרי המם בו מעקר המלה נכתב יוד בה לפי שהוא יוצא מעקר יטב והיוד פא הפועל במקום שין משחיתים וכף מכעיסים: — ]
שער [העתיד]
[עריכה]דע כי העברים יאמרו יקים בחרק. יקם בצרי. והענין אחד. וכן יסיר יסר. יפיר יפר. ישיב וישב. יפיץ ויפץ. והוא הדין לכל הדומה להם. וכבר אמרתי שהיוד ביקים וחבריו הוא עקר. וכן אומר כי הנח הנסתר ביקם וחבריו אחר פא הפועל גם הוא עקר והיא היוד גופה הנכתבת ביקים וחבריו וכשיוסיפו עוד עליהם וו הפתוחה ההופכת עניין עתיד לשעבר יסירו מהם הנחים שהם מעקרם והם עייני הפעלים להקל מעליהם זולתי מעט מזער והניעו פיות הפעלים בסגול ללמד על היוד שנפלה מן הלשון. אמרו הקים יקים. ויקם ה'. מן השיב ישיב וישב את כל הרכוש. וכן ויטל וילט. וימת וינף. וישת ויפץ. וישם. וירם. וירק. <עמ' 38> על דרך הסגול הלך השער כולו. כי אם בהיות למד הפועל עין או חית או הא או ריש או תהיה פא הפועל פתוחה. כמו ותרע לעשות. ותגח בנהרותיך. וינח ה' להם. וירח ה' את ריח הניחח. ותסר בגדי אלמנותה. וכבר באה מלה אחת בחרק. והיא ותרץ את גלגלתו. לפי שהיתה קודם לכן תריץ. וכשבאה הוו עליה נפלה יוד מן הלשון לחקל ונשארת בחרק כמו שהיתה קודם לכן. ואם נסמכו לויקם וישב ואחיהם כנויי הפועלים או הפעולים שבו הנחים שהם עייני הפעלים למקומם. נאמר ויקימו. וישיבו. ותהינו. ויעירו. וכן לשארם: —
שער [הצווי]
[עריכה]לשון הצווי לזכר מן הקים השיב והדומה להם נאמר בקמצות הא ונח נסתר נוסף אחריה. הקים הקם. השיב השב. הכין והכן. בחרק ובצרי. אך בסמוך להם וו. הרבים או יוד הנקבה כולם יהיו בחרק לבדו. הקימו. הכינו לבניו. הסירו את אלהי הנכר. המיתו. ויש כשיהיה הצווי מהם בלא הא. כמו שים לך אורב. לין פה. בינו בוערים. כי אם שישו וגילו. נירו לכם ניר. שירו לה. שיתו לבבכם. הולכי על דרך שיחו. דינו לבקר משפט. ויש כשיאמר המקור שהוא שם הפועל על משקל הצווי הראשון. כמו לא ידעו הבין. הסר משם כל שה. ויש כשיבוא על משקל האחרון. כמו בין תבין. ריב יריב את ריבם. ויש כשיצמד שם הפועל על משקל זה תקומה תשובה תנופה תרומה תשומה תבוסה תרופה תנומה תשורה תכונה תמורה תקופה תמונה תעודה תפוצה תרועה תשועה. הווין בתוכם עקר והתוין בראשם נוספות וההין בסופם לשון נקבה. ונגור תשועה מן שוע [ועומדת במקום שתים. כלומר קבול שוע.] אבל באמת ישועה נגזר מן ישע [ויש לאמר שתיו תשועה נחלפת מן יוד ישועה.] ועוד יצמד השם על בניין זה מהומה מבוכה מבוסה משובה מרוצה משורה מרודה מגורה מדושה מחוגה מנוחה מלוכה מנוסה מצודה מצורה. גם אלה וויהן עקר [שהיו ראויים להיות כמו מלחמה משמרה. לולי שהונחו הווין] וההין לשון נקבה. וגם יבא השם מבלי הא בסופו. נאמר כי לא לקלים המרוץ. בצרי תחת המם מפני הריש והיה ראוי להיות בקמץ. כמו מלון מקור מנוח מצור מנוס: —
שער [שלא הוזכר פועלו]
[עריכה]הפועל אשר לא הוזכר פועלו מן הפעלים האלה הכבדים בהשיב הנח הנוסף אשר אחר ההא בהפעיל ואחר אותיות א'י'נ'ת בלשון עתיד וו נחה מונע אשר לפניה בשרק לפי שכל פועל לא הוזכר פועלו הנגזר מן הפעיל בשלא יהיה פא הפועל ממנו אחת מאותיות א'ה'ח'ע לא יהיה לעולם כי אם יהיה קבוץ ההא בשרק וכן העתיד לנוספות. ועין הפועל נופלת מן העובר והעתיד בהסמך הדברים. נאמר הוקם הושב הונף הורם הובא. יוקם יושב יונף יורם יובא. מוקם מושב מונף מורם מובא. וכלם כן. ואל יחשוב החושב כי אלה הווין כמו הווין אשר בהוכח במכאוב. הורד מצרימה. המוצאים. מודעת זאת. כי ווי הוכח הורד ואחיהם הם פיות הפעלים וווי הוקם הושב וחבריהם מוספות על הדרך שהזכרתי ביקום ישוב וחבריהם <עמ' 39> ויקים וישיב וכיוצא בהם. ועקר הוקם יוקם מוקם והדומה להם הוקים יוקים מוקים: —
שער [נפעל]
[עריכה]לשון נפעל מן הפעלים האלה בהשיב עין הפועל וו נחה נסתרת - מונע אשר לפניה בחולם והנעת הנון שהוא ללשון נפעל בקמץ נולד בה נח נסתר אחריה על המשפט הנזכר למעלה. נאמר נבון. אין נבון וחכם כמוך. הנון הראשונה נון נפעל והנח הנסתר אחריה נוסף והבית פא נפעל והוו כננד העין והנון האחרונה לעמת הלמד ומשפטו להיות נבון כמו נשמר נשכח נכרת. אך כבד עליהם להניע הוו והניחוהו. נכון מוצאו. נכונו ללצים שפטים. נמוטו פעמי ויהי כל העם נדון. כי תועבת ה' נלוז. ונרוץ הגלגל אל הבור. נזורו אחור. נאור אתה אדיר. ונדוש מואב. נפושו עמך. נבוכו עדרי בקר. והעיר שושן נבוכה. ונקוטו בפניהם. ולא נסוג אחור. וההיכל נמוג. וגם נמוגו. נפוצו. כי נעור ממעון קדשו. [בצרי תחת הנון מפני העין אשר אחריה:] ודע כי אות נפעל שהוא שם איש או כל דבר שהוא כן בכל זמן והוא נקוד בקמץ תחת העין ואות נפעל שהוא לשעבר שהוא נקוד בפתח תחת העין יסורו מן נבון וחבריו מפני שוו נבון שהוא כנגד עין נפעל איננה נכרת במוצא הלשון ולא מונעת באחד מן המלכים וכשנאמר מן נבון לשון רבים סר הנח אשר אחר הנון ונאמר אנשים חכמים ונבונים. היו נכונים. ונלוזים במעגלותם. נסוגים אחור. נמוגים ארץ וכל יושביה ובעת אשר יחוברו נבון שעניינו לשעבר אל כנוי הנפעל עצמו יסירו הנח אשר אחר הנון ויניעו פיות הפעלים בשורק להוכיח על עיני הפעלים אשר אחריהם והלמד בחולם ונולד אחריהם נח נסתר. כמו שעשו בהקימותי והדומה לו. אמרו ובחכמתי כי נבונותי. אחור לא נסוגותי. נפוגותי ונדכתי עד מאד. ונקוטותם בפניכם. אשר נפוצותם שם. וכשירצו להביא על לשון נפעל ארבע אותיות א'י'נ'ת שהן לעניין עתיד יבליעו נון נפעל באות שאחריה ותדגש לזאת לפי שכל אות אחר הנוספות בלשון נפעל דגושה היא לעולם כשלא ימנע מונע מאחת מחמש האותיות א'ה'ח'ע'ר. ויניחו הוו שהיא עין הפועל כמו שהיתה וסמכו על דגשות הפא לפניה להוכיח על לשון נפעל. ואמרו לא יכון אדם ברשע. הכף הדגושה מעידה כי עניינו יפעל. ועקרו להיות יכון כמו ישמר ישבר. וכמוהו ויכונו מחשבותיך. ויחזקהו במסמרים לא ימוט עניינו יפעל. כי אלו היה יפעל אמר ימוט. כמו לעת תמוט רגלם. אך הוא יפעל מן נמוטו פעמי. ולכן נדגשה המם. וכמהו יטוטו עליהם גחלים. וכמהו אם ינועו ונפלו על פי אוכל. וכמהו יסגו אחור ויחפרו. וכן יעורו מירכתי ארץ. יפעלו מן נעור. בתפשם בך בכף תרוץ. תפעל מן ונרוץ הגלגל. ויאור להם. מן נאור אתה. והיו אלה ראויים להדגש פיות הפעלים להבלעת נון נפעל בהם אבל אינם מקבלים רגשות אותיות א'ה'ח'ע'ר. וכן משפט אחרים מלבד אלה הפעלים שפא שלהם אחת מחמש אותיות אלה כמו יאמר יעשה יחבא יהרג ירפא להדגש כמו ישמר יקרב יכרת יבנה [וחבריהם הנאמרים מן נשמר נקרב נכרת נבנה. <עמ' 40> ונבלעה הנון במה שאחריה ונדגשה לזאת.] וצווי הזכר מלשון זה הכון לקראת אלהיך ישראל. עניינו הפעל כמו השמר ועל כן נדגשה הכף. ועקרו להיות הכון ער שיצא על משקל השמר. הכבד ושב בביתך. וכמהו המולו לה'. ומשקל המקור שהוא שם הפועל על משקל הצווי בשוה נאמר ואם לא תשמע אלינו להמול. ואחרי הטוח. עניינו הפעל. כמו [המלט אמלט. אם הפקד יפקד. והיה ראוי להיות להמול על משקלם.] כהדוש מתבן. אע״פ שזה בשורק והראשונים בחולם אחד הם בכמה מקומות ועל כן נדגשה הדלת. ויתכן להיות ממשקל זה הבוק תבוק והבוז תבוז: —
שער אחר [כפל]
[עריכה]יש כשיכפלו העברים למד אלה הפעלים. וישאירו העיינין ווין נחין כמו שהן לפני הכפל. ויתכן זאת מפני שנוי עניינם. נאמר מן הקים יקים. לאויב יקומם. וו יקומם עין הפעל ומשקלו יפעלל. [יוד יקומם ויוד יפעלל אינם נחלפים כי שתיהן לעניין עתיד מלמדים על זכר שאינו נמצא עמך. אך קוף יקומם כנגד פא יפעלל. ווו יקומם היא העין ביפעלל ומם ראשונה לעמת למד ראשונה. ומם כפולה ביקוטם היא למד כפולה ביפעלל.] וכן מתקוממה מתפעללה ממתקוממים ממתפעללים. וכן נאמר מן שב ישוב. לשובב יעקב אליו. משובב נתיבות. משקלם לפעלל מפעלל. רש רשו. מתרושש והון רב. מתפעלל. רם ירום. רמה ידך. גדלתי ורוממתי. מרוממותך. שטו העם ולקטו. שוטטו והתשוטטנה. הפיץ יפיץ. מפיץ וחרב. ויתפצצו הררי עד. נד ינודו. נודו מאד. והתנודדה כמלונה. מתנודד. וירע העם תרועה גדולה. רועה התרועעה. פר יפור. פור התפוררה. פוררת בעוך ים. מוט התטוטטה. זר. והזורה תבקע אפעה. כי רגל תזורה. ויזורר הנער. בס. יבוס. תבוס נפת. בוססו מקדשך. מתבוססת בדמיך. מת. ימות. המית. תמותת רשע רעה. ממותת אחריו. אנכי מותתי. פעללתי. [משפטו בג' תוין. אך נבלעה השנית בשלישית. שהיא תיו הפועל הדגושה. נב ינוב.] עוד ינובון בשיבה. ותירוש ינובב בתולות. הניף יניף תנופה. ינופף ידו. עף. יעופף על הארץ. כעוף יתעופף כבודם. רץ ירוץ. תריץ ידיו. כברקים ירוצצו. מל ימול. כי לא מלו אותם. ימולל ויבש. ובוש מואב. ואל כל פנים בושה. ולא יתבוששו. ויחלו עד בוש. כי בשש משה. גר יגור. יגורו בך נדחי. אשר אני מתגורר עמה. חל יחול. וחלה חרב. יחולו על ראש יואב. וסער מתחולל. לן ילון. כמלונה במקשה. בגיל שדי יתלונן. הבין יבין. ולא יתבונן. כן יכון. ויכוננו ברחם אחד. עד יכונן. ובתבונה יתכונן. הליץ. יליץ אשם. ועתה אל תתלוצצו. העיר יעיר. העירה והקיצה. ועורר עליו. מתעורר להחזיק בך. מג ימוג. ותמוגנו ביד עונינו. ותמוגגני תושיה. צד יצוד יצודו. מצודדות את נפשים. קט יקוט. אקוט בדור. ואתקוטטה. ובתקוממיך אתקוטט. קינה היא וקוננוה. ויקונן ירמיהו. שח. ישיחו בי יושבי שער. ואת דודו מי ישוחח. ויתכן להיות ניחח פעלול מן נח ינוח מנוחה מנוח. שר ישירו משיר. משוררים ומשוררות. אבל יסובבוה על חומותיה אינו יוצא על דרך זו מפני שמשקלו <עמ' 41> יפועלוה. הסמך פא הפועל והוו מפני המשך והבית הראשונה עין הפועל. והשנית למד הפועל שהוא מעקר וסבב בית אל. שמשקלו ופעל. הבית הראשונה עין הפועל והשנית הלמד. וכמהו ויתהולל בידם. ויתפועל. מן אמרתי להוללים אל תהולו. שהוא כמו סובבים אל תסובו. וכן ואשתומם משומם. כי הם יוצאים מן שממה. וכן להתגולל עלינו להתפועל. מן וגללו את האבן. וכמהו ויבוקקו את ארצה. ויפועלו מן בקקום בוקקים. וכן אשתוללו אבירי לב. שהוא מן ושלל שללה. כל אלה הפעלים יש בהם שתי אותיות כפולות הראשונה עין הפועל [והשנית למד הפעל ואינם כראשונים. שהראשונים בם למד הפועל כפולה כי הוו לפניה עין הפעל והשנית הנכפלת מוספת על כן יהיה משקל הראשונים יפעלל. ומשקל אלה האחרונים יפועל:] ועוד יכפלו פעלים אלה מין אחר מן הכפל ויסור עין הפעל בכפל זה. ולא יקרה זה כי אם בחלוק עניין ושנוי פתרון כמו ויטילו את הכלים שנאמר מעקרו מטלטלך טלטלה גבר. נכפל פא הפועל והלמד ואבדה העין ביניהם. וכן אם מפני לא תחילו. ותתחלחל המלכה. והיתה חלחלה בכוש. ועצמי חרה. לחרחר ריב. פור התפוררה. שלו הייתי ויפרפרני. זע יזוע. ויקצו מזעזעיך. עף יעוף יעופף. לעפעפי תנומה: —
ועתה אחרי שבארתי אלה הכללות והצעתי את אלה הפתרונים שהעין שלהם אות נחה נסתרת. עתה ראיתי לחבר אלה הפעלים ואדבר עליהם כל אחד ואחד מפני עצמו. ומה שאמצא לכל אחד מעניין או דרך שאינם בחבירו אזכירם לו לבד בעזרת האל: ואין דעתי בחבור אלה הפעלים שהעין שלהם נחה נסתרת להזכיר איזה העין ממנו וו ואיזה ממנו יוד למען כי הוא דבר שאיננו נכר ברובם. אך דעתי ומחשבתי ללמד על מקום הנח העומד במקום עין הפועל בין שהוא וו ובין שהוא יוד שאני יודע על נכון. כי קם משקלו פעל והנח אשר בין הקוף והמם עומד במקום עין פעל. ויש לך לאמר כי הוא יוד כשתוציאנו מן לקיים דבר. ויש לך לאמר כי הוא וו כשתראה הוו הנחה במקום. [וכן מת שכבר נראת בין המם והתיו למוצא שפתים במות וחיים. המותה לחסידיו: — וזה החלי לאוגרם ולקבצם בעזרת ה': —]
כלל הפעלים שתוכם והוא עין שלהם אות נחה נסתרת או וו או יוד
[עריכה]איב. איב. ואיבתי את אויביך. ואיב איוב אויב. דברו העברים בפועל זה ביוד נראת יוצאת מן החך. בן שאול אויבך. יוד אויבך מונעת בחרק. על משקל אוספך. וכן כל פועילך העין נעה. אבל תנועתה מתחלקת למחלקות. ובכל זאת לא נמלט פועל זה מנוח וסתר העין. נאמר ואיבה אשית. [היוד הנחה המונע לפניה בצרי הוא עין הפועל:] —
<עמ' 42> איל. כגבר אין איל. איילותי לעזרתי חושה. ומעקר זה ומעניינו נאמר יש לאל ידי. כי יש לאל ידם. בין האלף והלמד נח נסתר הוא היוד אשר באיל ואיילותי. ויש כשיכתב ביוד. ידברו לו אילי גבורים. [והוא נופל על שמות האנשים מן הפעלים. אך הראשון שם הפועל עצמו:] —
אים. אים אימתי. אימה כנדגלות. איום ונורא הוא. על משקל אדום אדומה. עבות עבותה. ערום ערומה. עקוב עקובה. ונאמר שם הפועל בהניח היוד נשאתי אמיך אפונה. עליו אימים. את אימתי: —
אוץ. ולא אץ לבוא. לא אצתי מרעה אחריך. יאוץ. והפועל הכבד מעקר זה בהפוך הוו ליוד נחה כמו שהודעתיך על משקל הפעיל. והיה משפטו להיות האייץ. כמו האביד. ויאיצו המלאכים אל תאיצו לנחמני: —
אור. אור אורתי. כי אורו עיני. הבקר אור. יאור. ותאורנה עיניו. ודע כי משפט הבקר אור להיות אוור שהוא פועל עובר נבנה על משקל ולא יכול יוסף. יקושתי קטנתי. אך הניחו הוו והטילו תנועתה על האלף אשר לפניה להורות וללמד על עקרו ונפלה וו המשך בעבור כי נפגשו שני הנחים הנסתרים. ולא יכון להוציאם יחד בדבור הלשון. ולזאת נשתנה מאחיו בלשון פועל עובר כמו נשתנו קטנתי יכלתי יקשתי. וכן אומר בטובו בבושו וזורו העוברים. ושם הפועל עצמו גם הוא אור. יהי איר. כמו הפועל העובר. ובעקר פועל כבד נהפכה בו הוו ליוד. האירו ברקיו תבל. מאירת. ולשון נפעל. נאור אתה אדיר. ויאור להם בחברון. וצווי הזכר והמקור שהוא שם הפועל האור. ויש בעקר עוד עניין אחר. לכו באור אשכם. וממנו ולא תאירו מזבחי. נשים באות מאירות אותה: —
בוא. בא אחיך במרמה. פועל עובר. הנה אנכי בא. שם הבא בכל עת וזמן. וכן ורחל באה עם הצאן. לשעבר. באה עם הצאן. לעתיד ולכל זמן. והתקינו מכוני הטעמים טעם באה שעניינו לשעבר על הבית. וטעם באה שהוא לכל עת וזמן הטעם הוא על האלף כמו הנני אחריכם באה. בערב היא באה. תבאתה לראש יוסף. ותבאת לקראתי. כשראיתי התיו שבסוף תבאתה נעה בקמץ גדול כדרך כל תיו שהוא ללשון זכר כמו שמרת זכרת עשית ראית וראיתי תיו ותבאת נקודה בשבא כמשפט כל תיו ללשון נקבה כמו עשית ראית חשבתי התיו הראשונה שבתבאתה ללשון עתיד לזכר והתיו הראשונה בותבאת ללשון עתיד לנקבה. [ושתי המלות האלו נפרדות מיוחדות ואין להם דומה ומשקלם תפעולתה לזכר. תפעולת לנקבה.] ופירוש תבאתה לראש יוסף צווי על דרך תפלה. כאילו אמר בא על ראש יוסף. וכבר דברו תבאנה ותבואינה לעדת הנקבות. בין שתספר בעדם ואינם עמך. בין שתדבר אליהם והם עמך. ויש לך לדעת שתבאנה הוא העקר והמשפט על משקל תשמרנה תעמדנה. וכן תשובנה ותשובינה בפסוק אחד. והעקר תשובנה. וכמו שאמרו ותגבהינה. והמשפט להיותו ותגבהנה. כמו ותקרבנה וחבריו. והפועל הכבד בעקר זה הביא יביא מביא. הביא לשון צווי ולשון מקור שהוא שם הפועל. וכבר אמרו הביאותי <עמ' 43> והבאתי. ומשפט להיות הביאותי. כמו שאמרו הכינותי והכנתי. והנכון להיות הכינותי. ונמצא הטלתי והראוי להיות הטילותי כמו הקימותי השיבותי השימותי הניפותי הרימותי. ואמרו בשם הפועל מבוא ומובא. את מוצאך ואת מובאך. ומשפטו להיות מבוא כחבריו מקור מגור מנוס מנוח. ויתכן לאמר כי מובא נהגו. בו מנהג מוצא להזדוג עמו ולדבר בו כלשונו ולא השגיחו על עקרו מפני כי מוצא מעקר יצא ומשקלו מפעל וו מוצא עומדת במקום פא מפעל ושין משפט. אך מובא הנלוה אליו לא הוא כן כי אין הפועל העובר ממנו יבא כמו יצא כי אם בא כמו קם. על כן היה ראוי להיות מבוא כמו ויביאני במבוא מבואך כמו מקומך. ונאמר עוד שם הפועל על משקל פעלה. סמל הקנאה הזה בביאה. ומשקלו חידה שירה שיחה: —
בוז. בז בזתי. לא יבוזו לגנב כי יגנוב. גם לא יבוזו לי. בז לדבר יחבל לו. בזה לך. כי ההא בו הא הנקבה. והוא לזכר בז. אך כי דבר ה' בזה. ובוזי יקלו. מדוע בזית את דבר ה'. עקב כי בזיתני. יוצאים משורש אחר: —
בין. הבין הבינותי. ולשון נפעל נבון נבונותי יבון. הבון צווי הזכר והמקור שהוא שם הפועל. ובעקר פועל כבד אחר כפלו בו את למד הפועל בונן בוננתי. יסבבנהו יבוננהו. בונן צווי ושם הפועל: —
בוס. בס. בסתי אבוס. תבוס נפת. ועל הרי אבוסנו. יבוס צרינו. ונאמר מופעל מלשון הפעיל מובס. יאמר ממנו פועל שלא הוזכר פועלו הובס יובס. ופועל כבד אחר כפול הלמד בוסס בוססתי. בוססו מקדשך. מתבוססת בדמיך: —
בוש. בטחו ולא בושו. בושנו כי שמענו חרפה. כי בשתי. ובושו מתבואותיכם. [זה צווי הרבים שאתה אומר להם שיבשו. והוא על משקל הפעל העובר שאתה מספר בעד הרכים שכבר בושו. ושם הפועל] ואל כל פנים בושה. [ועל משקל אחר. ולא יודע עול בשת. ושם האיש נקרא בוש.] הפנה ערף מואב בוש. ולרבים בחתיתם מגבורתם בושים. ולא יתבששו. והפועל הכבד הביש יביש הבישות כי אלהים מאסם. בן מביש ומחפיר. אך לא יצא משרש זה הובשת היום. הובישו חכמים. כל הוביש. כי המה מן הפעלים שתחלתם יוד. ויש מי שיאמר שהם הפוכי תוכם לתחלתם כלומר שהיוד או הוו שהוא עין הפועל בבושו הבישות נהפכה לפא הפועל בהוביש. ונאמר גם כן בגם בוש לא יבושו. הנח הנסתר העומד במקום פא הפועל אחר יוד יבושו הכתובה לעתיד היא יוד אחרת נחה. ועל כן לא נאמר יבושו קמץ היוד כמו יבואו. ויתכן להיות כן. וגם יתכן עוד להיותם שני עקרים בעניין אחד כמו טוב. יטב. והם קרובים זה לזה בדבור הלשון. ויש עוד בעקר זה עניין אחר ויחילו עד בוש. ובעניין זה פועל כבד כפול הלמד. כי בושש משה. מדוע בושש <עמ' 44> רכבו. בוששתי יבושש. ולרבים יבוששו. ובהפסק הדברים יבוששו. כמו כברקים ירוצצו: —
גוז גז. כי גז חיש ונעופה. יגוז אגוז. ויגז שלוים. ויתכן להיות מעקר זה אתה גוזי. [ויהיה גוז קודם שתסמכנו אל נפשך על משקל קום אחד מן הקומים עלי:] —
גיח. הגיח הגיחותי אגיח. כי יגיח ירדן אל פיהו. ויתכן להיות מזה כי אתה גוחי. כדרך שהזכרתי בגוזי: —
גול. גל. גלתי וגלתי בירושלם. יגול אגול. והפועל הכבד הגיל הגילותי. אגיל. עליו יגילו. גיל יגיל אבי צדיק. נכתב גול יגול. כי הפועל הקל והכבד נמצאו בעקר זה. [ויצא גול יגול על משקל קום יקום. ויצא גיל יגיל על משקל בין יבין:] —
גור. עם לבן גרתי. יגורו בך נדחי. ותגר בארץ פלשתים. גור בארץ הזאת. אשר אני מתגורר עמה. ויש בעקר זה עניין שני. לא תגורו מפני איש. ויגר מואב. גורו לכם מפני חרב. ומגורתם אביא להם. מגורת רשע היא תבואנו. אך אשר אתה יגור. כי יגרתי. באים מפועל שתחלתו יוד לפי מה שהזכרתי בחבור הפעלים שתחלתם יוד: —
גיף. הגיף הגיפותי. יגיפו הדלתות. ותצוה הזכר גיף או הגף. כמו בין או הבן: —
דוג. דג דגתי אדוג. ותאמר לבעל דגים דיג או דוג. הנני שולח לדייגים רבים. והיה עמדו עליו דווגים. והפועל הכבד דיג מדייג. ודיגום ראוי היה להיות דגש היוד אך הרפוה להקל מעליהם כמו שהרפו קוף אשר בקשו הראויה להדגש שהוא מן בקש יבקש. וכמו שהרפו סמך ויסעו להקל. וראוי היה להדגש שהוא מן נסע יסע. ונון נסע נבלעת בסמך יסע כי הוא דגש ונפלה מן ויסעו כי הוא רפה. וכמו שהרפו קוף ויקחו שהוא מן לקח יקח ומקח שוחד. וכמו שהסירו הדגש ממם המשרתים המלקקים וזולתם להקל ועקרם להדגש: —
דוח. דוחתי דוח. דוחו ולא יוכלו קום. והפועל הכבד הדיח הדיחותי. ידיחו את העלה: —
דון. דן דנתי. לא ידון רוחי. אדון. יגרה מדון. וכבר הונעה הוו והפכוה ליוד בשם הפועל. מדיינים ישלח. ומשקלו משפטים. וצווי הזכר דון או דין. ולשון נפעל נדון נדונותי. ויהי כל העם נדון. ידון אדון. הדון לצווי הזכר ושם הפועל. ויש בעקר עוד עניין שני דן דנתי. לא דנו. דנני משפטו להיות דינני [על משקל שמרני. אלהים אך דגשות הנון השנית אינו מן העקר כי הוא כמו יסרני יה. הן בעודני חי]. ידון דון. ושם האיש מפועל זה דן אנכי. ונאמר והיה ה' לדיין. והפעל הכבר הדין. ידין בגוים. כי ידין ה' עמו. ולא יוכל לדין. וצווי הוכר דין: —
<עמ' 45> דום. שכנה דומה נפשי. כדומה בתוך הים. ויתכן להיות מזה גם מדמן תדומי ועקרו תתדוממי תתפעללי: —
דוץ. דצתי אדוץ. ולפניו תדוץ דאבה: —
דור. דר דרתי אדור. מדור באהלי רשע. ו'ע'א דר ידור. וגם דור העצמים תחתיה. אגדיל המדורה. מדורתה אש ועצים: —
דיש. דש. ודשתי את בשרכם. דש חטים. אדוש ידושנו. וחית השדה תדושה. קומי ודושי בת ציון. מדושתי ובן גרני. דיש. ולשון נפעל ונדוש מואב. אדוש. ידוש. וצווי הוכר והמקור שם הפועל הדוש בחולם. ונאמר הדוש בשורק. לפי שהם שקולים ברוב המלים. כהדוש מתבן: —
הים. הם המתי. והמם מהומה. פעלם. [ומשקלו ולא שתם על צאן לבן. המם הראשונה עומדת במקום תיו שתם. והשנייה ללשון רבים.] ועקרו להיות הימם והמם הראשונה קמוצה כדרך כל למד פעלם להיות קמוצה. אך והמם גלגל עגלתו איננו יצא מן שורש זה. שמשקלו ופעל מן אכלני הממני. וכשתרצה לאמר מן עקר זה פעלם תאמר הממם. והונעה מם והמם גלגל עגלתו בפתח. כדרך כל עין הפעל להיות פתוחה כי אם באתנח וסוף פסוק וזקף במקצת מקומות. ברק ויהם. ויהם ה' את מחנה סיסרא. [ויתכן להיות אלה האחרונים מעקר והמם גלגל עגלתו. כמו ויסוב ויסב מן סבב. ויהמם. כמו ויסבם. עון עקבי יסבני.] ובעקר זה פועל כבד על משקל הפעיל. ההים ההימותי. בפתחות ההא. כמו שהודעתיך בהעירותי מצפון העידותי בכם היום אריד בשיחי ואהימה. תהימנה מאדם. ומשפטו להיות תהימנה. כמו הקים תקימנה. מהים מהימים. ולשון נפעל נהום נהומותי. ותהום כל העיר. כמו ויאור להם בחברון: —
הין. ההין ההינותי ותהינו לעלות ההרה. אהין יהין: —
זוב. זב זבתי. זב עמקך. כי יזוב זוב דמה. ויזובו מים. ארץ זבת הלב. והזב: —
זוד. זד זדתי. אשר זדו עליהם. כי אל ה' זדה. זד יהיר. אזוד. הזידונים. פעלונים. כמו זרעונים. נכתב ביוד בין הזין והדלת על המשפט והעקר. והפועל הכבד הזיד. כי הזידו עליהם וכי יזיד איש: —
זול. זל יזול. הזלים זהב מכיס: —
זון. זן זנתי אזון. מפיקים מזן אל זן. בר ולחם ומזון: —
זוע. זע זעתי. ולא זע ממנו. ביום שיזועו שומרי הבית. זוע צווי לזכר. וכן המקור שהוא שם הפועל. וכבר הונעה הוו בשם הפועל. נאמר והיה רק זועה. ויש מי שאומרים כי זעוה הוא נהפך מן זועה. ועמדה עין הפעל במקום הלמד: —
<עמ' 46> זור. זר זרתי. ותשכח כי רגל תזורה. ויזר את הגזה. ולשון פעול זוד. והזורה תבקע אפעה. ההא שבסוף והזורה ללשון נקבה כמו ההא שבסוף ולנה בתוך ביתו. ובעקר עניין שני זר זרתי. לא זרו מתאותם. רוחי זרה לאשתי. לאיש זר. וזרים לא יעברו בה. ויאמר עוד בפועל העובר לשון אחר זור זורתי. זורו רשעים מרחם. ולשון נפעל נזורו אחור. יזור. אזור. הזור צווי לזכר. וכן שם הפועל: —
חוב. חבולתו חוב ישיב. ויש בעקר זה פועל כבד שבה בו הוו הנחה יוד דגושה חיב חיבתי. וחיבתם את ראשי. יחייב מחייב: —
חוג. חג על פני מים. אחוג יחוג. בחוקו חוג על פני תהום. ובמחוגה יתארהו: —
חוד. חד חדתי. אחודה נא לכם חידה. חוד חידה ומשול משל. חודה חידתך ונשמענה: —
חול. חל חלתי. לא חלתי ולא ילדתי. כי חלה גם ילדה ציון. הרינו חלנו. הכיתה אותם ולא חלו. חול תחול. ויש בעניין זה פועל כבד החיל החילותי. מפני לא תחילו. מפניו יחילו עמים. ויחל מאד מהמורים. חיל כיולדה. ובעניין זה פועל כבד נכפל בו למד הפועל. חולל. חוללתי. קול ה' יחולל. מחוללת תנין. ובעקר זה עניין אחר חל חלתי יחול. יחולו על ראש יואב. על ראש רשעים יחול. וסער מתחולל. ויתכן להיות מעקר זה חוללה ידו נחש בריח. ותשכח אל מחוללך. ותחולל ארץ ותבל. באין תהומות חוללתי: —
חוס. חס חסתי. אתה חסת על הקיקיון. לא חסה עליך עין. אחוס. יחוס על דל ואביון. ותחס עליך. חוסה ה' על עמך: —
חור. חר חרתי. וחרה נחשתה. ועצמי חרה. חרו יושבי ארץ. אחור יחור: —
חוש וחש עתידות למו. חשתי ולא התמהמהתי. יחוש. חושה לעזרתי. ותחש על מרמה רגלי. והפועל הכבד החיש החישותי יחיש. אחישה מפלט לי. אני ה' בעתה אחישנה. כי גז חיש ונעופה: —
טוח כי טח מראות עיניהם. אשר טחתם תפל. וטח את הבית. אטוח. ולשון נפעל נטוח נטוחותי אטוח יטוח. והמקור שהוא שם הפועל. ואחרי הטוח. וכן לצווי הזכר: —
טוב. מה טובו אהליך. מה טובו דודיך. יטוב אטוב טוב. ויש בעקר זה פועל כבד הטיב הטיבות. על משקל השיב השיבות. יטיב תטיב. ונאמר כי והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' נהפך הוו הנחה הנסתרת שהיא עין הפעל בהטוב ליוד נחה היא פא הפועל בייטיב. ויתכן להיותם שני עקרים טוב ויטב. אך נאמרו שניהם כאחד מפני שדבורם קרוב ועניינם שוה: —
<עמ' 47> טיל. וה' הטיל רוח גדולה אל הים. הטילותי. ויטילו את הכלים. שאוני והטילוני אל הים. כי יפול לא יוטל. מדוע הוטלו. ולשון נפעל נטול נטולותי. הן איים כדק יטול. הטול. ויתכן להיות כדק יטול מעקר אחר [כי נטל עליו. כמו נפל. ולעתיד יטול כמו יפול:] —
טוש טש טשתי. כנשר יטוש עלי אוכל. טוש לצווי הזכר. וכן למקור שהוא שם הפועל: —
כול. וכל בשליש. כל כלתי אכל. כול לצווי הזכר. ויש בו פועל כבד הכיל הכילותי יכיל. אלפים בת יכיל. קטון מהכיל את העלה: —
כון. כן כנתי אכון. ויכוננו ברחם אחד. ויתכן להיות מעקר זה אם כנים אתם. לא כן אנחנו עושים. אבוא עד תכונותו. ויש בעניין זה פועל כבד הכין יכין. אשר הכין לו. אל המקום אשר הכינותי. ולשון נפעל כשחר נכון מוצאו. נכונו ללצים שפטים. הכון. יכון. ופועל כבד אחר יש בעקר כפול הלמד כונן. כאשר כונן להשחית. כוננו חצם על יתר. כוננה עלינו. עד יכונן: —
לוז. לז לזתי. ילוז. אל ילוזו מעיניך. ונלוזים במעגלותם. ילוז. הלוז: —
לוט. לוטה בשמלה. פני הלוט הלוט. השני פעול כחברו אל המסכה הנסוכה שאחריו. והפועל הכבד הליט יליט וילט פניו. [כמו הקים יקים ויקם.] ולשון אחר נאמר באלף שלם לאט את פניו. וכבר נהפכה זאת האלף להא. ונאמר בלהטיהם. וגם הניחוה כשיאמרו בלטיהם. [והפילוה מן הכתב בטוחים על הגות הלשון.] ויתכן להיות מעקר זה על דרך שמוש שלם לאט [את פניו]. לאט לי לנער לאבשלום [לשון צווי על משקל לקח פר אחד בן בקר.] ושם הפועל גם לאט. ההולכים לאט. אתנהלה לאטי. וכבר נחה אלף זאת. דברו אל דוד בלט. ויש מי שאומרים שהלמד הזאת מודבקת אל המלה ואינה מעקרה לפי שנאמר ויהלך אט. [ויתכן שתפול הלמד מן אט כמו שנפלה למד לקח מן קח על מים רבים:] —
לון. לן בלילה ההוא. לנתי. ולנו בגבעה. אלון ילון. לון. מלונה. מלון. והפועל הכבד רק איננו מתעבר אל פעול כי עניינו ועניין הקל שוה. הלין. ילין. וילן יהושע. [ואילו היה מן הקל היה וילן. כמו ויקם שדה עפרון. אבל הוא מן הלין ילין. כמו ויקם עדות ביעקב. אלא שויקם מתעבר אל מוקם שהקים. ולא כן וילן. כי הוא הלן בעצמו וכן וילינו שם. כי ברחוב נלין.] ויש בעקר עניין אחר אשר הלינותם עלי. וילן העם על משה: —
לוץ. הליץ. אם ללצים הוא יליץ. ועתה אל תתלוצצו. ויש בעקר זה עניין אחר. כי המליץ בינותם. מליץ אחד מני אלף. יליץ: —
לוש. לשתי ילוש. לושי ועשי עוגות: —
<עמ' 48> מוג מג מגתי. הנוגע בארץ ותמוג. ותמוגנו ביד עוננו. ולשון נפעל נמוגים ארץ וכל יושביה. ימוג המוג. ויש בעקר זה פועל כבד כפול הלמד מוגג מוגגתי ימוגג. ותמוגגני תושיה. ברביבים תמגגגנה: —
מוט. מט לפני רשע. ימוט. תמוט רגלם. ומטים להרג. והגבעות תמוטינה. ומשפטו להיות תמוטנה כמו תשובנה. לא יתן לעולם מוט. והפועל הכבד המיט ימיט. כי ימיטו עלי און. ולשון נפעל נמוטו פעמי. ויחזקהו במסמרים לא ימוט. ימוטו עליהם גחלים: —
מול. ומל ה' אלהיך. אשר מל יהושע. ומלתם את ערלת לבבכם. אמול. וימל את בני ישראל. כי מולים היו. ולשון נפעל נמול. המולו לה'. ואם לא תשמעו אלינו להמול. המול ימול. והפועל הכבד המיל ימיל. כי אמילם. ומין אחר מן הפועל הכבד כפול הלמד מולל מוללתי. ימולל ויבש. אך וימולו כל זכר. כאשר הם נמולים. אינם יוצאים מן שורש זה. כי אם מן נמל כמו שנאמר ונמלתם את ערלת בשרכם. ונבלעת הנון במם. ומשקלם ויפעולו נפעולים. וכן נמול אברהם. נפעול. על משקל ונעתור להם. אלא שנפתחה נון נעתור מפני העין. ולולא זאת גם היא היתה בחירק. וגם יתכן להיות המול ימול מן נמל. על משקל כהנדף עשן תנדוף. וכן המולו לה'. ואם לא תשמעו אלינו להמול. אך לא יהיה עניינם מלשון נפעל בהיותם מן נמל הבין תדע: —
מיץ. כי מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם. כי אפס המץ: —
מיר. המיר כבודו. וימירו את כבודם. והיה הוא ותמורתו: —
מוש. לא משו מקרב המחנה. ומשתי את עון הארץ. כי ההרים ימושו. והפועל הכבד המיש המישותי. לא ימיש עמוד הענן. אך ענינו לא ימוש מפני שאינו מתעבר אל פעול. אשר לא תמישו משם צוארותיכם. שהאנשים ממישים את הצוארות והצוארות מומשים: —
מות. מת הילד. בצרי תחת המם. אך כשסמכו לו כנוי הפועל כבד עליהם להניעה בצרי. ואמרו פן תדבקני הרעה ומתי. התיו אשר היא למד הפעל נבלעה בתיו הפועל הכתובה ולכן נדגשה. [ומשקלו זקנתי ושבתי. כשיהיה ומתתי בשתי תוין הראשונה למד הפועל כנגד בית ושבתי והשנית לפועל לעמת תיו ושבתי. ומשפטם שניהם במלאת חסרונם ומיתתי ושיבתי על משקל ופעלתי ושמרתי.] מות וחיים. המותה לחסידיו. בני תמותה. והפועל הכבד המית ימית ממית: ויש עוד מין אחר מותת בוו. ימותת. אנכי מותתי. גם זה נבלעה בו הלמד הכפולה בתיו הפועל. [ומשקלו מותתתי בשלש תוין על משקל דוממתי. ובית שובבתי. והשלישית לפועל כנגד שני תוין רוממתי שובבתי.] תמותת רשע רעה. ממותת אחריו. אשר לא מותתני: —
<עמ' 49> נוב. נב נבתי. חיל כי ינוב. עוד ינובון בשיבה. מתנובות שדי. וניבו נבזה אכלו. והפועל הכבד נובב נובבתי ותירוש ינובב בתולות: —
נוד. נד נדתי. נודו לו. והפועל הכבד הניד יניד. ויד רשעים אל תנידני. להניד רגל ישראל: —
נוה. ולא נה בהם. וכבר נהפכה הוו ליוד נחה נסתרת. נאמר ונשאו אליך בניהם קינה —
נוח. נח. לא שקטתי ולא נחתי. ונחנו עליו. אנוח ליום צרה. ינוחו על משכבותם. ותנח התבה. מנוה. מנוחה. ויתכן ניחח להיות מעקר זה [עיל משקל פעלול. יוד ניחח כנגד עין פעלול והחית כפולה כמו למד פעלול. והדומה לו ופועלו לניצוץ.] והפועל הכבד הניח. והניחוחי לך. יסר בנך ויניחך. וינח ה' להם. להניח ברכה אל ביתך. והנחה למדינות עשה: —
נוט. נט נטתי. אנוט. יושב הכרובים תנוט הארץ: —
נום. נם. נמו רועיך. נמו שנתם. הנה לא ינום ולא יישן. תלביש נומה. לעפעפי תנומה: —
נוס. נס נסתי. על סוס ננוס. כי אם נוס ננוס. וינס החוצה. ונסנ ו לפניהם. בנוסם מפני ישראל. והפועל הכבד הניס את עבדיו. הניסותי. אניס: —
נוע. נע נעתי. אנוע. נוע תנוע ארץ. וינע לבבו כנוע עצי יער. והפועל הכבד הניע והניעותי בכל הגוים. ויניעם במדבר. המה יניעון לאכל. ולשון נפעל ננוע ננועותי. אנוע. כאשר ינוע בכברה. אם ינועו ונפלו: —
ניף. הניף אהרן תנופה. ויניפהו תנופה. להנפה נוים. ופועיל כבד אחר נופף נופפתי. ינופף ידו מנופף: —
ניץ. הניץ או הנץ. הנצו הרמנים. על משקל הפרו את בריתי. אנץ ינץ. וינאץ השקד. מניץ כמו מקים. הנץ צווי לזכר. וכן המקור שהוא שם הפועל [כמו הקם השב]: —
ניר. הניר הנירותי. נירו לכם ניר. למען היות ניר לדוד עבדי. ויש בעקר עניין אחר נר לרגלי דברך. ומנרה ונרותיה: —
סוג. סג. כולו סג. סגתי אסוג. מדרכיו ישבע סוג לב. ולשון נפעל. לא נסוג אחור לבנו. נסוגו אחור. ואת הנסוגים. יסוגו אחור. והוסג אחור משפט. אם הוא מעקר זה תהיה דגשות הסמך תמורת עין הפועל שחסר מן המלה ועמדה במקומו לפי שהוטלה תנועתה על הסמך לפניה שהיה ראוי להיות הוסג כמו השכב ויותר מה שנהגו להמיר מן החסרון בדגש הפעלים שמקום העין והלמד מהם אות אחת כפולה לפי <עמ' 50> מה שהזכרתי בספר שחברתי בהם. ואילו נאמר והוסג ברפיות הסמך כמו והוקם והובא אז היה טוב. ויתכן גם להיות והוסג אחור. אל תסג גבול עולם. מסיג גבול רעהו. [לא יסג כלמות.] עקר אחר [מן נסג]: ויש בעקר זה עוד עניין אחר סוגה בשושנים: —
סוף. ספתי. כמו ספו תמו. יחדו יסופו. ובעקר פועל כבד הסיף הסיפותי. אסוף אסף כל. אסוף אסיפם. אסוף איננו מעקר זה כי אם מן אסף אספתי. ופתרונם בקבוצם וכל קהלם אשמידם יחד. ויש מי שאומרים כי גם אסוף מעקר אסיפם. כלומר השמד אשמידם. אך נוספה האלף בתחלתו כמו שנוספה באדוש ידושנו. שהוא מן דש חטים: —
סור. והענן סר מעל האהל. וסרתם מן הדרך. אסור יסור. מיום סור אפרים. וסורי בארץ יכתבו. סורי הגפן נכריה. גולה וסורה. והפועל הכבד הסיר הסירותי. והסיר ה' ממך כל חלי. יסיר. ותסר בגדי אלמנותה. [היה ראוי להיות הסמך בסגול. כמו ותשם בסוף. אבל יש כשפותחין לפני הריש כמו שפותחים לפני העין והחית כמו וירח ה'. ותרע לעשות.] מסיר מירושלם. הסר ממך עקשות פה. ויש בעקר עניין אחר קרוב לראשון. וירא ה' כי סר לראות. אסורה נא ואראה. יסור שמה. ויסר אליה. [היה ראוי להיות ויסר בקמץ חטף אבל יש כשפותחין לפני הריש כמו העין בוינע לבבו. ויש בשאין פותחין. כמו ויגר בגרר. שהוא בחטף קמץ כחבריו ויקם וישב ושארם:] —
סוך. וסוך לא סכתי. ורחצת וסכת. אסוך יסוך. ושמן לא תסוך. ויסוכום. סוך. והפועל הכבד בא בעניון אחר הסיך הסיכותי. אסך. אך מסך הוא. ויבוא שאול להסך את רגליו: —
סית. ואף הסיתך. הסיתותי. על הראוי. ואם יכבד על הלשון יאמר הסתי בהבליע התיו הראשונה שהוא למד הפועל בשנית שהיא למדבר בעד נפשו. ודע כי דגשות תיו הסתה אותו יצאה מחוק הלשון כי היתה ראויה להרפות כי יאמר הסית או הסת לזכר והסיתה או הסתה לנקבה. כי יסיתך אחיך בן אמך. ויסת את דוד בהם. ויסיתם אלהים ממנו. ותסיתני בו. מסית: —
עיב. העיב העיבותי. איכה יעיב באפו. ויתכן להיות ממנו עבים: —
עוג. עג עגתי. אעוג. תעגנה לעיניהם. עוגה קטנה. אם יש לי מעוג. עוג לשון צווי. וכן המקור שהוא שם הפועל: —
עוד. יאכל עד. אז חולק עד שלל. ויש בעקר פועל כבד בדגשות הוו. עוד עודתי. אעוד. כי שקר עודוני. ויש עוד בעקר עניין שני העיד. העידותי בכם היום. העד העיד בנו האיש. ויעידו בם. ויעד ה'. בהם. והועד בבעליו. עד ה' בכם ועד משיחו. צור תעודה. ויש עוד עניין שלישי העיד העדותי. מה אעידך ומה אדמה לך: —
<עמ' 51> וכבר נחה וו זאת אך עיז העיזו בני בנימן. העיזו אל תעמודו. שלח העז את מקנך. והפועל אשר לא הוזכר פעולו הועז מועז יועז: —
עול. על עלתי. עלות עלי. עלות ינהל. עול ימים וזקן. פעול. וכבר נאמר שם האיש מפועל זה בהניע הוו והראותה במוצא שפתים. אל עויל. על משקל גביר אויל. גם עוילים מאסו בי. ישלחו כצאן עויליהם. ויכון להיות מעניין זה עוללים שאלו לחם. מפי עוללים ויונקים: ויש בעקר עניין אחר עול עולתי אעול. באץ נכוחות יעול. מכף מעול וחומץ. אך זה פועל כבד. והפועל הקל שבעניין זה עול יעול. ושם האיש נקרא עול. ולא יודע עול בושת. ושם הפועל לא תעשו עול במשפט. וכשתטפלנו אל אחר נאמר בעול רכולתך. ונאמר על בניין אחר ולא יוסיפו בני עולה. וגם יתכן להיות מעניין זה יסגירני אל אל עויל. ונאמר כי עלוה נהפך מעולה. כמו שלמה שמלה. כשב וכבש. וכבר נחה וו. זאת אך בלב עולות תפעלון. ועולתה קפצה פיה: —
עיף. עיפתי. כי עיף אנכי. נפש עיפה. עיף ויגע. נשתמשו בעקר זה בהנעת היוד שהיא עין הפעל. ונאמר עוד כי נהפך מעקר יעף היוד שהיא בתחלת יעף נקבעה באמצע עיף. ויש בעקר זה בעניין אחר פועל כבד העיף העיפותי. התעיף עיניך בו ואיננו. כמו הועף מועף. ויתכן להיות מעקר זה עושה שחר עיפה. ארץ עפתה כמו אופל. ועוד עניין שלישי עף עפתי. מגלה עפה. כחלום יעוף. מחץ יעוף יומם. והכבד בעניין זה עופף עופפתי. ועוף יעופף. כעוף יתעופף כבודם. מעופף: —
עיק. העיק העיקותי. הנה אנכי מעיק. כאשר תעיק העגלה. הועק יועק. מועק. שמת מועקה במתנינו. מפני עקת רשע: —
עור. ער ערתי. אעור. לא אכזר כי יעורנו. אני ישנה ולבי ער. עורי צפון. עורי דברה. עורה למה תישן ה'. והפועל הכבד העיר ה'. הערותי מצפון. ולא יעיר כל חמתו. העירה והקיצה. ופועל כבד אחר כפול הלמד. ועורר עליו ה' צבאות. עוררתי. אם תעירו ואם תעוררו. עוררה את גבורתך. והתעוררתי כי מצאו רע. מתעורר להחזיק בך. ולשון נפעל כי נעור ממעון קדשו. נעורתי. יעורו ויעלו הגוים יעורו מירכתי ארץ. ויתכן להיות מעניין זה ומעקר זה נשוא לשוא עריך. ויהי ערך. ומלאו פני תבל ערים: —
עוש. עש עשתי. עושו ובואו כל הגוים: —
עות. עותה ושתי. יעות עות. נאמר זה הפועל בהראות הוו במוצא שפתים. והפועל הכבד עות יעות. את אשר עותו. לעות אדם בריבו. מעות לא יוכל לתקון. ובעקר זה עניין אחר נחה הוו והונע אשר לפניה בקמץ בפועל העובר. נאמר עת עתי. בהבליע התיו הראשונה שהיא למד הפועל בשנית שהיא כנוי הפועל. לעות את יעף דבר: —
<עמ' 52> פוג. פג פגתי. על כן תפוג תורה. ידי לילה נגרה ולא תפוג. אל תתני פוגת. ולשון נפעל נפוג. נפוגותי ונדכתי. אפוג יפוג. תפוג: —
פוח. פח פחתי. עד שיפוח היום. פוח. אבל ומפח נפש. ויפח באפיו. נופח כאש פחם. באים מעקר אחר שהוא נפח. ובעקר זה עניין אחר הפיח. יפיח לו. הפח בחורים כלם. ונאמר עוד מעניין זה הפח נשבר: —
פון. פנתי. אפון. נשאתי אמיך אפונה: —
פוץ. פץ פצתי. פן נפוץ. יפוצו מעינותיך חוצה. ותפוצינה מבלי רעה. ויאמר שאול פוצו בעם. והפועל הכבד הפיץ הפיצותי. מאבדים ומפיצים מפיץ וחרב. ויפץ ה' אותם משם. הפץ עברות אפך. ופועל כבד אחר כפול הלמד. פוצץ. וכפטיש יפוצץ סלע. ויתפצצו הררי ער: —
פוק. פק. פקו פליליה. אפוק. לפוקה ולמכשול לב. והפועל הכבד הפיק הפיקותי. יחזקום ולא יפיק. ופיק ברכים. ועניין אחר הפיק יפיק. ותפק לרעב נפשך. זממו אל תפק. ויפק רצון מה': —
פיר. ה' הפיר עצת גוים. הפירותי או הפרתי. כמו שנאמר הביאותי והבאתי. אפיר יפיר או יפר ואם הפר יפר. מפיר או מפר. מפר אותות בדים. גם בריתי תופר. לך הפרה. [להפרכם את בריתי. משפטו להפירכם. והוסב פתח הלמד בהא ושבא ההא בלמד להקל.] ויש בו פועל כבד אחר מעניין אחר פור התפוררה ארץ. אתה פוררת בעזך ים. יפורר. מפורר. פורר בצווי הזכר. וכן המקור שהוא שם הפועל: —
פוש. פש. ויצאתם ופשתם. כי תפושו כעגלה דשא. פוש. ודע כי פא ופשתם נקודה בחרק והיא משונה מחברותיה שהם בפתח כמו וקמתם ושבתם. וחשוב את זאת לפי שהיתה משפטה ופישתם בחרק תחת היוד שהיא עין הפעל. כמו וירשתם אותה. אם אנכי ילדתיהו. ולא שאלתיהו. שעין הפעל מהם בחרק. אך כשחסרה עין הפעל מן ופשתם הוטלה תנועתה על הפא לפניה ונשארה החרק ללמד על העין החסרה כי חרק היה משפטה כמו ילידתיהו וחבריו [שנשתנו לבא בחרק]: —
צוד. צד צדתי. צוד צדוני. אשר יצוד ציד חיה. אשלח לרבים צידים וצדום. מצודים וחרמים. וצודה לי ציד. וכבר נכפלה הלמד. נאמר צודד צודדתי. לצודד נפשות. מצודדות את נפשים. ו'ע'א צדה שלח ולתת להם צדה לדרך. להם הצטידנו אותו: —
צור. צר. וצרת עליה. כי תצור אל עיר. אל תצורם ואל תתגר בם. ויצר עליה. והנם צרים את העיר. עלי עילם צורי מדי. ובנית מצור. במצור ובמצוק. והקמותי עליך מצורות. והפועל הכבד הציר או הצר. והצרותי לאדם. יצר יצרו. וכהצר לו. וכבר נאמר והצר לך שלא <עמ' 53> כדת והיה ראוי לומר הציר או הצר. ועל מנהג זה נהגו אל תצר את מואב. לא יצר צעדך. יצרו צעדי אונו. ואבדה עין הפועל מן הבניין הזה. אבל הנח הנסתר הנוסף אחרי אחת הנוספות א'י'נ'ת קיים להוכיח על העין האובדת מן המלה להיות תמורה מן הנגרע ממנה. ועל כן תתמך יוד יצרו בגעיא. וכן נאמר הרע לעם הזה. ומשפטו להיות הריע. או הרע. ועל זה המנהג נהגו. ולא ירע לבבך. לא ארע לך. מדוע לא ירעו פני. ועין הפעל גם בדרך זה אובדת מן המלים האלה. והנח הנסתר קיים. ולכן הועמדה גם יוד ירעו בגעיא. והשמוש שנוהג על דרך זה מעט מזער הוא ואין ללמוד ממנו. אך הדת והחוק לנהוג על דרך הציר או הצר הריע או הרע. והוא הדרך הידוע בכל המקרא. וגם יתכן להיות לא יצר צעדך. יצרו צעדי אונו. יצר לו. ויצר לאמנון. מעקר אחר: ובעקר זה עניין אחר. וצרת הכסף. ויצורו וימנו. ויצר ככרים כסף. צור תעודה. ויש בו עוד עניין שלישי. וציר בגוים שלח. ציר נאמן לשולחיו. ולשון התפעל וילכו ויצטירו. אך הוחלפה תיו [ישתמר הנאמר מן שמר ותיו יסתבל הנאמר מן סבל] בטית [ויצטירו] לבאר מוצא הצדי מן הלשון [שלא תהפך לסמך במשמעה. ונקדמה הצדי על הטית כי כן משפט השין והצדי והסמך להקדימם על תיו התפעל אלא שהתיו עם השין והסמך כמו שהיא והיא עם צדי מוחלפת בטית] כמו [ויצטירו] הצטירנו. ומה נצטדק. [אבל התיו עם אותיות אחרות קודמת לפא הפועל כמו והתגלח. והתעמר בו. התעללתי. ולפי שהזכרתי כבר:] ויש בעקר עוד עניין רביעי. וצורם לבלות שאול. צורת הבית ויצר אותו בחרט: — —
צום. צם צמתי. צמת ותבך. למה צמנו ולא ראית. ויצומו שבעת ימים. ויצום. יצומו עלי. הצום צמתוני אני. עין הפעל נופלת מן צמתוני ועקרו להיות צימתוני. כמו שמרתוני על משקל פעלתוני: —
צוף. צף צפתי. צפו מים. והפועל הכבד הציף אציף. וישלך שמה ויצף הברזל: —
ציץ. צץ המטה צצתי אציץ. והפועל הכבד הציץ הציצותי. ואם כבד על הלשון יאמר הצצתי. ויציצו מעיר. ויציצו כל פועלי און. יציץ ופרח ישראל. ויציץ ציץ. הצץ לצווי הזכר. וכן המקור שם הפועל: ויש בו עוד עניין אחר הצץ. יציץ נזרו. ועשית ציץ.
צוק. הציק הציקותי. והציקותי לאריאל. הציקתני רוח בטני. אשר יציק לך אויבך. ואיה המת המציק. במצור ובמצוק. בארץ צרה וצוקה. [ושם דבר והוא ע'א' השן האחד מצוק מצפון. על משקל מלון מכון אלא שבא השורק תחת החולם. והמסרת עליו לית ות'י' מסתכי. כלומר שהיה נוטה גבהו מצפון. ולרבים מצוקי ארץ:] —
קוא. קא קאתי. כמו בא באתי. יקוא תקוא. כאשר קאה. על משקל באה. וצווי הזכר קוא על משקל בוא. וכבר נאמר שלא כדת שתו <עמ' 54> ושכרו וקיו. והיה משפטו קואו על משקל בואו. ויתכן שהפילו האלף מן המלה והניעו הוו והחליפוה ביוד כמו שאמרו יראו את ה' קדושיו. שהפילו מוצא האלף מן הלשון א'ע'פ שהיא כתובה מוצאו מוצא קיו שאין בו אלף כתובה. או שהפילו הוו וכתבו היוד במקום אלף קאה. וגם יתכן להיותו מעקר אחר נאמר קיה יקיה קיה קיו. כמו היה יהיה היה היו והפועל הכבד בעקר זה הקיא הקיאותי. נאמר והקאתו. והיה ראוי לומר והקאותו. כמו והשבתו לו. וכן נאמר והבאתה אל תוך ביתך. ומשפטו והביאותה. וכן והטלתי אותך. והצר לך. הרע לעם הוה. ומשפטו והטילותי והציר לך והריע. ולא תקיא הארץ אתכם. ויקא את יונה. קיא צואה. ככלב שב על קאו. וצווי הזכר הקא. כמו הבא: —
קוט. קט קטתי. אקוט בדור. אשר יקוט כסלו. ראיתי בוגדים ואתקוטטה. ובתקומטיך אתקוטט: —
קום. קם. קמתי אני. וקאם שאון בעמך. עתה אקום. ויקם שדה עפרון. קום התהלך בארץ. קומו צאו. ולא תהיה לכם תקומה. קמים עלי. שאון קמיך. ונאמר עוד בשם איש נקרא מפועל זה קום. ולרבים הקומים עלי. לפי מה שהזכרתי בבושים וטובים. והפועל הכבד הקים. הקימותי את דבר ה'. ויקימני לו למטרה. הקים תקימנה. יקם סערה לדממה. ויקם עדות ביעקב. הוקם על: ויש בו פועל כבד נכפלה בו למד הפועל קומם קוממתי. וחרבותיה אקומם. ממתקוממים בימינך. ובתקוממיך אתקוטט. על משקל תחולליך: ופועל כבד אחר בהניע עין הפעל ודגושה. ומאמר אסתר קים. קימו וקבלו היהודים. לקים כל דבר: —
קון. קינה היא וקוננוה. ותהי לקינה. שא קינה. והפועל הכבד [נכפל בו הלמד] קונן. ויקונן ירמיהו. וקוננוה. תקוננה אותה. הנון השנית בתקוננה נחה. והיא נבלעת בשלישית הדגושה [שהיא ללשון נקבות רבות. כמו תשמענה תשלחנה.] וכן תרננה שפתי. [שניהם ראויין להיות בשלש נונין. הראשונה בתקוננה למד הפעל והשנית הנכפלת והשלישית לנקבות. והראשונה בתרננה עין הפעל והשנית למד הפעל והשלישית לנקבות. אך הבליעו האחת מהם בשאחריה ונשארו שתים במקום שלש:] —
קוץ. קץ קצתי. וקץ עליו העיט. וקיץ וחרף. ויש בו ענין אחר קץ. קצתי בחיי. תעזב האדמה אשר אתה קץ. ויקצו מפני בני ישראל. ויקץ מואב. ואל תקוץ בתוכחתו. ואקוץ בם. והפועל הכבד בעניין זה הקיץ יקיץ תקיץ. נעלה ביהודה ונקיצנה: ויש עוד עניין שלישי בעקר זה. לא הקיץ הנער. על זאת הקיצותי ואראה. ואין ראה ואין יודע ואין מקיץ. העירה והקיצה: —
קור. קר. קרתי ושתיתי. אקור. וקור וחום. מקור נפתה ליושבי ירושלם. מקור מים חיים. ומפועל הכבד בעניין זה הקיר יקיר. כהקיר בור מימיה כן הקרה רעתה. הוקר יוקר מוקר: —
<עמ' 55> רוב. רבת ה' ריבי נפשי. הוי רב את יוצרו. הרוב עם שדי. הרב רב עם ישראל. ארוב רוב. והפועל הכבד הריב הריבותי. ריב יריב את ריבם. וכבר באה מלה בלשון פועל עובר נטולת הא בתחלתה שלא כמשפט. מדוע אליו ריבות. והיה ראוי להיות הריבות. וכמהו בינותי בספרים. וראוי להיות הבינותי. ויריבו רעי גרר. ריבה ה' את יריבי. נאמר ביריבי שהוא הפוך היוד שהוא עין הפועל בריבה נהפכה לפא הפועל ביריבי. וכמהו ואת יריבך אנכי אריב. וחבירי יריבי שרידי פליטי. ויתכן שיהיו שני עקרים רוב ירב. כמו שאמרתי בטוב יטב בוש יבש: —
רוד. ויהודה עוד רד עם אל. מדוע אמרו עמי רדנו. ארוד ירוד. והפועל הכבד הריד. אריד בשיחי. והיה כאשר תריד. ולא יצא מעקר זה לא תרדה בו בפרך. והכהנים ירדו על ידיהם. רודה באף גוים. וירדנה [כי אם מעקר אחר והוא רדה. כמו עשה בנה ראה:] —
ריח. ולא אריח בריח ניחחכם. אף להם ולא יריחון. וירח ה'. את ריח הניחח. מריח: —
רום. רם ידנו רמה. רמתי. וירם כבוד ה'. ארום בגוים. רומה על השמים אלהים. רום ידיהו נשא. הרים הרימותי. וירם הטבח. תרימו תרומה. הורם התמיד. ואשר הורם. מורם: ויש פועל כבד אחר כפול הלמד רומם. רוממתי וגדלתי. ארוממך ה': ודע כי ארומם כמו אתרומם. משפט הריש להדגש מפני הבלעת התיו בתוכה. אך זה הוא מנהגם ברוב הרשין להרפותם במקום שהם ראויים להדגש. והרבה שיבליעו תיו התפעל באות שאחריה א'ע'פ שאיננה כמוה. כמו תבנה ותכונן. שהוא תתכונן. וכמהו שמי מנואץ. מתנואץ. וישמע את הקול מדבר אליו. מתדבר. למה תשומם. תתשומם. ונוסרו כל הנשים. ונתוסרו. ונכפר להם הדם. ונתכפר. וכן הוא אומר בירדף אויב נפשי. שהוא יתרדף. ומשפט הריש להדגש. וכמהו האדרוש אדרש. אלף האדרש למדבר בעבור עצמו ודגשות הדלת להבלעת התיו בתוכה. וגם הנון יבליעוה באות הסמוכה לה לאחריה א'ע'פ שאינה כמוה כמו נון נבנה בבית יבנה. וכן נון נמנה במם ימנה ונון נשבר בישבר. וכן פא הפועל בעין הפועל. כמו נון נטר ביטור. ונון נקם ביקום. ונון נדר בידור. ונון נפל ביפול. ונון נזר ביזיר. וגון נסע ביסע. ונון נגה ביגה. ועוד יבליעו הלמד שהיא במקום פא הפעל בעין יפעל כמו למד לקח בקוף יקח תקח ומקח שחד. נמצאו האותיות הנבלעות באחרות שאינם. כמוהם על פי מה שנמצא במקרא הנון והתיו והלמד ואות הנח הנסתר כמו שהגדתי בתחלת החבור בהבלעת יוד יצק יצר באצק מים אצרך בבטן. ושאר האותיות אינם נבלעות כי אם בכמוהם ודומה להם: ודע כי עקר וירומו הכרובים להיות ויתרוממו הרמו מתוך העדה. התרוממו. מפני שהמם דגושה במקום שתים. וראויה הריש להדגש להבלעת התיו אבל הרפוה שאינה מקבלת דגשות. וכשיכבד <עמ' 56> עליהם להנעת שתי אותיות דומות זו לוו והם כפולות יבליעו הראשונה בשנייה ותדגש השנית לזאת. כמו יסבו עלי רביו. ישמו ישרים על זאת. ויסלו עלי דרכם. שעקרם ישטמו יסבבו יסללו לפי שיסבו יוצא מן וסבב. בית אל. ישמו מן שממה. ויסלו מן מסלול ודרך לא סלולה. וכן קומי רני בלילה. משפטו להיות רנני. שהוא מן רנן ירננו. וכן דמו עד הגיענו אליכם. עקרו להיות דממו. שהוא יוצא מן דממה דקה. ורבים כמו אלה: —
רוע. רע רעתי. ורעה עינך. ארוע. ורעים לא נתקו. ורעה לא תמצא בך. רע מעלליהם. הריע או הרע. הרעו מעלליהם. ואשר הרעותי. לא ייטיב ה' ולא ירע. ותרע לעשות. אך תיטיבו ותרעו. כי מרעים יכרתון. והנפעל נרוע נרועותי. רע ירוע. ורועה כסילים ירוע. ו'ע'א בעקר אחר הריע הריעותי. והרעותם בחצוצרות. תתקעו ולא תריעו. יריע אף יצריח. וירע העם ויתקעו. תרועה יתקעו. יתרועעו אף ישירו. עלי פלשת התרועעי: ויש בו ענין שלישי רע רעתי ארוע. תרועם בשבט גרול. הירע ברזל ברזל. ירע כבירים לא חקר. שן רועה. רועו עמים: —
רוף. פריו יהיה למאכל ועלהו לתרופה. וקרוב מזה עמודי שמים ירופפו: —
רוץ. הנער רץ. כי אם רצתי אחריו. רץ לקראת רץ ירוץ. וירץ עשו. רוץ מצא נא את החצים. כי לא לקלים המרוץ. כמרוצת אחימעץ בן צדוק. והפועל הכבד אשר על משקל הפעיל הריץ הריצותי יריץ. כוש תריץ ידיו. ויריצוהו מן הבור. כי ארגיעה אריצנו מעליה. והרץ המחנה לאחיך. ויש פעל כבד אחר כפול הלמד בעניין הזה רוצץ רוצצתי. כברקים ירוצצו: ויש בו עניין שני הריץ. ותרץ את גלגלתו. ועל העושק ועל המרוצה: ובעניין זה פועל כבד אחר רוצץ. וירעצו וירצצו. ויתרצצו הבנים. ולא יכון להיות מעקר זה כי רצץ עזב דלים. [כי אלה הנזכרים עין הפעל בהם היא הוו והלמד כפולה בהם אך הצדי הראשונה מן רצץ עין הפעל והשנית למד הפעל ויצא על משקל סגר שבר.] ולשון נפעל ונרוץ הגלגל. בתפשם בך בכף תרוץ. הרוץ.
ריק. הריק יריק. הם מריקים שקיהם. ורקה נפשו. נעור ורק. ולאמים יהגו ריק. ויש בו עניין אחר. והריקתי אחריכם חרב. וירק את חניכיו. והרק חנית וסגור. ויש בו עניין שלישי קרוב לראשון על הארץ יריקו. המריקים מעליהם הזהב. ולא הורק מכלי אל כלי. שמן תורק שמך: —
ריר. רר בשרו. ויורד רירו אל וקנו. בריר חלמות: —
ריש. רש רשתי. כפירים רשו ורעבו. ראש עושה כף רמייה. אחד עשיר ואחד ראש. ישתה וישכח רישו. ראש ועושר. ויתכן להיות ירושש <עמ' 57> ערי מבצריך. מתרושש והון רב. מעקר זה. [והשינין שבהם למד הפעל שנכפלה ומשקלם יפעלל מתפעלל. כמו יקומם מתקומם הנכפל מן קם יקום.] ויתכן להיות מן רשש כמו כי תאמר אדום רששנו. [ויהי משקלם על דרך זה יפועל מתפועל: —
שוב. שב. שבתי וראה תחת השמש. ישובו. שובו בנים שובבים. ויהי לתשובת השנה. והפועל הכבד השיב השיבותי. השיבונו אליך השיבו אשכרך. מנחה ישיבו. וישב את הכסף. ונאמר כי אם ישוב ישיבני ה'. הפוך היוד אשר בישיבני עין נאמרה בישוב פא: ובעניין פועל כבד אחר כפול הלמד נפשי ישובב. לשובב יעקב. משובב נתיבות. ועניין שני הנני שב שבות אהלי יעקב. ושב שבותם. בשוב ה' את שיבת ציון. בשובה ונחת. שובה ה' רבבות. והוא כלכל המלך בשיבתו מחניים: ועניין שלישי ומשובותיך תוכיחוך. כי משובת פתיים תהרגם. משובה נצחת: ובעניין זה פועל כבד אחר. מדוע שובבה. וילך שובב. בנים שובבים: —
שוב. שב שבתי. זקנתי ושבתי. גם שב גם ישיש בנו. אשוב. גם שיבה זרקה בו. כי קמו עיניו משיבו: —
שוד. ושדת אותם בשיד. אשוד. ישוד. תשוד. שוד: —
שוח. שח שחתי. ישוח. ויצא יצחק לשוח בשדה. שוח. והפועל הכבד השיח אשיח. ישיח. אשיח בפקדיך. ישיחו בי יושבי שער. אריד בשיחי. או שיח לארץ ותורך. והולכי על דרך שיחו: ופועל כבד אחר שוחח שוחחתי. במעשח ידיך אשוחח. שוחח צווי לזכר. וכן המקור שהוא שם הפועל: —
שוט. שטו העם. וישוטו בכל הארץ. שוט נא. משוט בארץ. אני שיט. שוטטו בחוצות ירושלם. עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ. וע'א' שט שטתי. היו שטים לך. השטים אותך כל תופשי משוט. עשו משוטיך. ויתכן להיות אני שיט מעניין זה: —
שוך. שך שכתי. הנני שך את דרכך בסירים. ישר ממשוכה: —
שום. שם שמתי. או מי ישום אלם. מטרם שום אבן. לשום את משא. כי על פי אבשלום היתה שומה. או בתשומת יד. השים השימותי. והשימותיהו לאות ולמשלים. נשימה נא שקים במתנינו. מבלי משים. שים לך אורב. ולבלתי שום לאישי. רק ויישם בארון נפרד מחבריו ונבדל מאחיו. ואומרין כי הוא כמו ויושם לפניו. והוא פועל שלא הוזכר שם פועלו. וכי הסגול אשר תחת השין בויישם מומר מן הפתח בויושם. כי גש הלאה וגש פגע בו אחד הם. וכן וייקץ נח. וייקץ יעקב משנתו. וזהו דבר רחוק להיות לפי שכל פעל לא הוזכר פועלו תחלת אותיותיו מונעת בשורק שהשורק מוכיח עליו והוא האות על בניינו. וכבר חסר האות הזה מן <עמ' 58> ויישם בארון. ולכן אמרתי כי הוא נפרד מאחיו. ויתכן להיות מן עקר ישם. [כמו וייקץ מן יקץ:] —
שוע. אם בפיהו להן שוע. הנה קול שועת בת עמי. הנותן תשועה למלכים. והפועל הכבד שוע. שועתי שמעת קולי. אשוע אליך. ישועו ואין מושיע: —
שוף. שף שפתי. אשוף. הוא ישיופך ראש ואתה תשופנו עקב. אשר בסערה ישופני. שוף: ועניין שני. אך חשך ישופני: —
שוק. ואל אישך תשוקתך: ועניין שני. והשיקו היקבים תירוש ויצהר. אשיק ישיק: —
שור. אשר שר לה'. שרים ושרות: והפועל הכבד השיר השירותי. אז ישיר משה. אשירה נא לידידי. ותשר דברה. שירו לה'. שיר השירים. והנכפל מן הלמד שורר שוררתי. ישורר בחלון. משוררים ומשוררות. והשיר משורר: ויש בעקר עניין אחר שר. כנמר על דרך אשור. אשורנו ולא קרוב. ישור כשך יקושים. תשורי מראש אמנה. ותשורי למלך בשמן. ומעניין זה אשר שוררו אנשים. ועניין שלישי. ותשורה אין להביא: —
שור. שר שרתי אשור. שרים עצרו במלים. הכמות שרותיה. בי שרים ישורו. וישר אל מלאך. וישר אבימלך: והפועל הכבד. השירו ולא ידעתי. [כי פשרו שמו שר עליהם ולא ברשותי:] ועניין שני ובמשורה: —
שוש. כאשר שש ה' עליכם. שש אנכי על אמרתך. וששתי בעמי. אשוש. ישושום מדבר וציה. לשוש עליך לטוב. משוש כל הארץ: והפועל הכבד השיש. השישותי או הששתי אם יכבד על הלשון. אשיש בה'. ישישו וישמחו בך. כי אם שישו וגילו. [אך הוא פועל פועל בעצמו ואיננו מתעבר אל פעול כמו הקים שהוא מקים לאחרים כי הוא שש והוא המשיש לעצמו ולא לאחר:] —
שות. שת לי אלהים. ולא שתה לבה. שתי. בהבליע התיו שהוא למד הפועל ונפל עין הפעל מן שתי ביי ה' מחסי. אשות. שות שתו השערה: והפועל הכבד השית. ואם כבד על הלשון יאמר השתי כמו המתי בהבלעת התיו הראשונה בשנית כמו שהודעתיך כבר. עיניהם ישיתו. ולבך תשית לדעתי. שיתי כליל. למען שיתי. ושית לערפל: —
תור. תר תרתי. אשר תרו אותה. ויתורו את ארץ כנען. מן התרים את הארץ: והפועל הכבד. ויתירו בית יוסף: —
נגמר המאמר השני אשר העין ממנו נוח וסתר העבריות. ולאל תודה על עזרו: —