ספר מכלול (רד"ק)/שמות/ניקוד

שער דקדוק השמות

משקלי השמות משתנים לכמה פנים, יש שמות בתוספת אות בתחלה או באחרונה ויש מבלי תוספת. והאותיות הנוספות סימנם האמנת"י. לכן אתה צריך להורותך במשקלים, ואשקלם לך כלם בשקל פעל, כמו ששקלו הראשונים כל המלות בין בפעלים בין בשמות בשקל פעל וכמו שסדרם אדוני אבי ז"ל בספר הזכרון, ואוסיף לפרש לך עליהם כפי אשר תשיג ידי, ואלהים יהיה עמדי.

וצריך בתחלה שאקדים לך שער התנועות טרם השמות, כי התנועות הם סבת השתנות השמות, ועוד שתהיה לך בהם תועלת בכל המקרא.

שער הנקוד

דע כי התנועות הם חמש, כי לא יוכל אדם להניע אות מבלי ה' התנועות. הראשונה אָה ושמה קמץ-גדול, השנית אֵי ושמה צרי, ונקראת גם כן קמץ-קטן לפי שעילתה כעלת הקמץ לבוא אחריה נח, ובמקומות רבים תבוא זו תחת זו, והשלישית אוֹ ושמה חולם, הרביעית אוּ ושמה שורק, החמישית אִי ושמה חירק. אלה הם חמש התנועות הגדולות, ויש להם חמש בנות כנגדן, ותנועתן קטנה ושפלה מהאִמות. והן אַה ושמה פתח-גדול, והיא כתנועת הקמץ אלא שהיא שפלה ממנה, אֶי ושמה סגול, והיא כתנועת הצרי אלא שהיא שפלה ממנה, ונקראת גם כן פתח-קטן, לפי שעילתה כעלת הפתח ובמקומות רבים תבוא זו תמורת זו, אֳא ושמה קמץ-חטף, והיא כתנועת החולם אלא שהיא שפלה ממנה, אִ בלא יו"ד, והיא כתנועת החירק אלא שהיא שפלה ממנה, אֻ בלא ו"ו ושמה קבוץ-שפתים, והיא כתנועת השורק אלא שהיא שפלה ממנה.

ודע כי חמש התנועות הגדולות אחריהם נח לעולם, ואין באות שבצדיהן לאחריהן דגש אם לא תהיה המלה מלעיל שיתקיים הנח, כמו לָ֫מָּה, שָׁ֫מָּה, יָ֫מָּה, "חָדֵ֑לּוּ" (שופטים ה ז), "נָזֹֽלּוּ" (ישעיהו סג יט), "שֹׁ֥מּוּ שָׁמַיִם" (ירמיהו ב יב), לכן תעמיד אותם ותרחיב קריאתם, ובראותך תנועה גדולה ובצדה שוא, תרחיב קריאת התנועה ותניע השוא, כמו זָכְר֫וּ, שָׁמְר֫וּ, יָרְד֫וּ, יָדְע֫וּ, אוֹמְרִ֫ים, שׁוֹמְרִ֫ים, סִיסְרָ֫א, פִּינְחָ֫ס, שׁוּבְךָ֫, טוּבְךָ֫.^[1]

אבל החמש הקטנות תחטף קריאתם והשוא שבצדיהם נח, כמו אַבְרָהָם, שַׁרְבִיט, צַמְרִי, גַּפְנִי. ואם השוא באות גרונית, ישתתף פתח עם השוא להאריך התנועה ולהרחיב על האות הגרונית, כמו "וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח" (שמות יב כא), אַעֲלֶה, יַעֲלֶה. ופעמים תחטף גם עם אות גרונית, כמו "וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו" (דברים יג ט), "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ" (שמות כ יד). ופעמים תארך ותרחב קריאת הפתח גם בלא אות גרונית בהיות המלה מלעיל, אבל השוא שבצדו יהיה נח גם כן, כמו זָכַ֫רְתִּי, שָׁמַ֫רְתִּי, זָכַ֫רְנוּ, שָׁמַ֫רְנוּ, "שַׁ֜בְתִּי וְרָאֹה" (קהלת ט יא), "קַּ֝֗מְנוּ וַנִּתְעוֹדָד" (תהלים כ ט) וזולתם. וכן עם אות גרונית כשהמלה מלעיל, יהיה השוא שבצדו נח אם לא ישתתף פתח עם השוא, כמו שָׂמַ֫חְתִּי, שָׂמַ֫חְנוּ, שָׁמַ֫עְנוּ, אֲנַ֫חְנוּ, השוא שבחי"ת ובעי"ן נח אף על פי שמאריכין הפתח שעליהם.

והחירק: יִשְׁמֹר, יִזְכּוֹר, עִבְרִי, קִבְרוֹ, שִׁבְרוֹ. ועם אות גרונית תארך התנועה הקטנה וישתתף פתח עם השוא, כמו "וּמִכֹּחֲכֶם שִׁחֲדוּ בַעֲדִי" (איוב ו כב), ופעמים גם בלא אות גרונית תאריך התנועה הקטנה וישתתף פתח עם השוא, כמו "רֻטֲפַשׁ בְּשָׂרוֹ מִנֹּעַר" (איוב לג כה), או בבוא מאריך עם החירק, כמו "וְנִקַּף סִֽבְכֵי הַיַּעַר" (ישעיהו י לד), ואף על פי שאין נקוד פתח עם השוא אתה קורא השוא כמו שוא-ופתח. וכן "בְּשִֽׁקְתוֹת הַמָּיִם" (בראשית ל לח), "וְהָיָה בִּֽקְרָב אִישׁ" (ש"ב טו ה עי"ש), "כִּֽקְסָם שָׁוְא" (יחזקאל כא כח עי"ש). וכן אם תהיה ו"ו תחלת המלה, כמו "וּֽשְׁבֵה שֶׁבְיְךָ" (שופטים ה יב), "וּֽסְגֹר דְּלָתְךָ" (ישעיהו כו כ), "וּֽשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ" (קהלת ט ז). אבל אם המלה שבראשיתה ו"ו נקשרת עם המלה שבצדה, אף על פי שהו"ו במאריך השוא נח ולא יקרא כמו שוא-ופתח, כמו "וּֽשְׁלַח־לִי עֲצֵי אֲרָזִים" (דה"ב ב ז).

והסגול: אֶלְבַּשׁ, אֶגְרוֹף. ועם אות גרונית תארך: אֶעֱמוֹד, אֶעֱלֶה, וישתתף סגול עם השוא. ופעמים יולד נח אחריה כשהמלה מלעיל, כמו: אֶרֶץ, גֶּפֶן, צֶמֶר, חוֹבֶרֶת, שׁוֹמֶרֶת וזולתם. וכן בסוף המלה אחר הסגול נח נכתב: אֶגְלֶה, אֶעֱלֶה. וכן כל אית"ן מנחי הלמ"ד מפעלי הה"א כמו שכתבנו.

והקמץ-חטף כמו שָׁמְרֵנִי, זָכְרֵנִי. ופעמים משתתפים עם הקמץ שוא להודיע כי הוא חטף, והוא כאשר תנקד האות שאחריה באחת התנועות ולא תדגש, כמו אֳנִי, חֳלִי, צֳרִי והדומים להם. אבל אם תדגש האות שאחריה ינקדו הקמץ לבדו, כי אין לטעות בו כי בודאי הוא חטוף אחר שהדגש לצדו, כמו "גָּזִּי נִזְרֵךְ" (ירמיהו ז כט), "רָנּוּ שָׁמַיִם" (ישעיהו מד כג) והדומים להם. וכן אם האות שאחריה היא בשוא-נח ינקדו הקמץ לבדו, כי אין לטעות בו כי בודאי הוא חטוף אחר שהשוא נח הוא לצדו, כי אין אחר הקמץ הרחב שוא-נח, כמו קָרְבָּן, קָדְשׁוֹ והדומים להם.

לפיכך נפלה המחלוקת בקריאת "כָּרְתוּ יַעְרָהּ" (ירמיהו מו כג), כי יש אומרים כי השוא נח וקוראים הקמץ חטוף ומפרשים המלה צווי כמו "חָרְבוּ מְאֹד" (ירמיהו ב יב), ויש אומרים כי השוא נע וקוראים הקמץ רחב ומפרשים המלה עבר כמו "שָׁמְרוּ עֵדֹתָיו" (תהלים צט ז), והיא הקריאה הנכונה. אבל "בְּשַׂר הַקָּרְבָן" (יחזקאל מ מג), "וּלְהַצִּיב הַדָּרְבָן" (ש"א יג כא), "כַּדָּרְבֹנוֹת" (קהלת יב יא), "וְיָשְׁפֵה" (שמות כח כ), "וּבָרְקַת וְזָהָב" (יחזקאל כח יג), "וְשָׂהֲדִי בַּמְּרוֹמִים" (איוב טז יט), "יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו" (במדבר כד ז), קבלנו קריאתם בקמץ-רחב ולא שמענו ולא ראינו בהם מחלוקת, אלא שרבי יונה כתב "בְּשַׂר הַקָּרְבָן" בחטיפות הקו"ף ורפיות הבי"ת. ולעולם כל קמץ על שני שואים יקרא חטף, כמו "יָקְתְאֵל" (מ"ב יד ז), "יָקְדְעָם" (יהושע טו נו), "יָקְמְעָם" (דה"א ו נג), "יָשְׁבְּקָשָׁה" (דה"א כה ד) והדומים להם.

והקבוץ: שֻׁלְחָן, קֻרְבַּן (נחמיה י לה) והדומים להם. ואם ישתתף פתח עם השוא תארך קריאת הקבוץ, כמו "רֻטֲפַשׁ בְּשָׂרוֹ מִנֹּעַר" (איוב לג כה).

ואם תהיה בצד התנועה הגדולה תנועה אחרת קטנה או גדולה ובאות אשר לצדה טעם, אתה משפיל התנועה הראשונה אף על פי שהיא גדולה, כמו "זָכַ֤רְתִּי לָךְ" (ירמיהו ב ב), הנה הטעם בכ"ף והיא תנועה קטנה, ואף על פי כן תעמידנה מפני הטעם שבה, ולפי שתעמידנה תשפיל קריאת הזי"ן אף על פי שהיא קמוצה. אבל אם יהיה הטעם רחוק לה ולא יהיה באות שבצדה אתה מעמיד האות הקמוצה כמשפטה, ותשפיל האות שבצדה, אם היא בתנועה קטנה כמשפטה, כמו "וְשָׁמַרְתָּ֖ כָּל חֻקָּיו" (שמות טו כו), "וְהָלַכְתָּ֖" (דברים כח ט). וכן הצרי: "מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָה" (דברים יא יב), "מֵרֹאשׁ֖וֹ וְעַד רַגְלָיו" (ויקרא יג יב), לפי שהטעם בשי"ן שהוא רחוק מתנועת המ"ם תעמיד תנועת המ"ם כמשפט, אבל הצרי שברי"ש או החולם תשפילנו אף על פי שהיא תנועה גדולה, מפני הטעם שבצדו. אבל כשהטעם ברי"ש אתה משפיל קריאת המ"ם, כמו "מֵרֹ֥אשׁ וְעַד סוֹף" (קהלת ג יא). וכן החולם: "וְהִתְיַצְּבוּ בְּכוֹבָעִ֑ים" (ירמיהו מו ד), "אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁר֑וֹת" (תהלים סח ז), "תּוֹעֵבָ֖ה הִוא" (ויקרא יח כב), "נֹטֵרָ֣ה אֶת הַכְּרָמִים" (שה"ש א ו), לפי שהטעם רחוק מן החולם תעמיד האות החלומה כמשפט. אבל כשהטעם באות שבצדה תשפילנה, כמו "תַנּוּר בֹּעֵ֖רָה" (הושע ז ד) שהטעם בעי"ן, וכן אוֹמֵ֫ר, שׁוֹמֵ֫ר, וכן החירק ביו"ד: שִׁירָ֫ה, חִידָ֫ה; "חוּדָה חִידָתְךָ֖" (שופטים יד יג), אתה משפיל קריאת החירק, לפי שהטעם באות שבצדה, אבל שִׁירָתִ֫י, חִידָתִ֫י, שהטעם בתי"ו רחוק ממנה אתה מאריך החירק כמשפט. וכן השורק בו"ו: "שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שׁוּעָלִ֑ים" (שופטים טו ד), לפי שהטעם בלמ"ד שהוא רחוק ממנה תעמיד השורק, וכשתאמר שׁוּעָ֫ל, עוּגָ֫ב, שהטעם קרוב לה תשפיל קריאת השורק. וכן משפט החירק והשורק, אף על פי שחסרו ו"ו יו"ד פעמים, כמו "שֻׁעָלִים" (תהלים סג יא), "לְסֻסָתִי" (שה"ש א ט), "וְעֻגָבִי לְקוֹל בֹּכִים" (איוב ל לא) והדומים להם, אחר שמקומם ו"ו או יו"ד תארך קריאתם כמו עם הו"ו ועם היו"ד. והתנועה הקטנה אף על פי שמשפטה להחטף, אם תבוא על אות גרונית תעמידנה אם לא יהיה הטעם באות הגרון, כמו "הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ" (דברים ב לא), אתה מעמיד הה"א אף על על פי שהיא בפתח מפני החי"ת שהיא גרונית. וכן "הַחִתֹּתָ כְּיוֹם מִדְיָן" (ישעיהו ט ג), "הַחַטָּאת", "הֶעָנָן", "הֶאָמוּר בֵּית יַעֲקֹב" (מיכה ב ז) והדומים להם.

נימוקי רבי אליהו בחור

1. לפיכך אחר תנועה גדולה לעולם כי היה צריך להניח השוא הראשון כדינו, ואחר תנועה גדולה צריך להניעה.