שולחן ערוך אבן העזר/הלכות כתובות
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר סו (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן סו | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג
אסור להתייחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה; ויש מקלין ומתירין להתייחד בלא כתובה, ובלבד שלא יבעל (הר"ן ריש כתובות); והבעל נותן שכר הסופר. ואפילו אם ירצה לייחד לה כתובתה במעות, או בשאר מטלטלין, אין שומעין לו, אלא צריך שיכתוב לה שטר על עצמו בדמי הכתובה ויהיו כל נכסיו משעובדים לה, או שיעידו עליו עדים ויקנו מידו שהוא חייב לה, מנה או מאתים.
- הגה: ויש אומרים דאין לסמוך אעדים רק בשעת הדחק, ומיד שיש לו פנאי לכתוב, צריך לכתוב, כל שכן שאין לסמוך עלייהו לכתחילה (כן משמע מלשון הטור, וכן כתבו מהרי"ק שרש ס"ד ומרדכי ריש כתובות), וכן ראוי להורות. העמיד לה ערב קבלן בעד כתובתה, והתנה שהוא יהא פטור ממנה, אסור, עד שיהא שעבודה עליו, שלא תהא קלה בעיניו להוציאה (בית יוסף בשם הרשב"א בתשובה ח"ב סי' נ"ח). ועיין בחשן המשפט סימן ס' אם יוכל לשעבד עצמו בכתובתה בנכסים שלא באו לעולם. ואין לעדים לחתום הכתובה אלא לאחר שקיבל החתן קנין לפניהם (דברי הרב). ויש מקומות שמקלין בזה (מרדכי פ"ב דגטין); וכן שיש עדים חותמים על הכתובות שקראו תחת החופה, אף על פי שהם לא שמעו הקריאה; אף על פי דלא שפיר עבדי, אין לשנות מנהגן, שלא להוציא לעז על כתובות הראשונות (אור זרוע):
אם אינו יכול לכתוב לה כתובה, כגון בשבת, או ששכח לכותבה, יכול ליתן לה מטלטלין כנגד כתובתה, ויקבל עליו אחריות אם יאבדו או יוזלו, ואז מותר לבעול עד שיהיה לו פנאי לכתוב, (ואז כותב לה מיד) (טור):
אם כתב לה כתובה, ונאבדה, או שמחלה לו, (ודווקא) שכתבה לו: התקבלתי כתובתי, צריך לכתוב אחרת בעיקר הכתובה, שאסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה.
- הגה: עיר שכבשוה כרכום, או שגלו מן העיר, ואבדו הנשים הכתובות שלהם, צריכים לחדש לנשותיהם כתובותיהם, אף על פי שיש לומר שמא ימצאו אחר כך כתבותיהם או יחזרו להם, מכל מקום מאחר שהכתובות בחזקת אבודות צריכין כתובות אחרות; ואם אינו ידוע סך הכתובות, אם ישארו קצתן, אזלינן בתרייהו; ואם לאו, דנין על פי זקני העיר ולפי המנהג, העשיר לפי עשרו והעני לפי עניו (בית יוסף בשם תשובת הגאונים). וכשנאבדה הכתובה ובא לכתוב לה כתובה אחרת, צריך לכתוב לה כתובה גדולה כראשונה (מהרי"ק שרש קט"ז). ועיין לקמן סימן קע"ז, דבמקום שאין מגרשין רק מרצון האשה, אין צריך לכתוב כתובה; אם כן בזמן הזה במדינות אלו, שאין מגרשין בעל כרחה של אשה משום חרם רבנו גרשום, וכמו שיתבאר לקמן סימן קי"ט, היה אפשר להקל בכתיבת הכתובה, אבל אין המנהג כן ואין לשנות (כל זה דעת עצמו):
בנאבדה, אי ידעי סהדי זמנא קמא, כתבי ההוא זמנא; ואי לא ידעי, כתבי מהשתא; ובמוחלת, אין כותבין אלא מזמן של עכשיו:
אם מכרה כתובתה לבעלה, צריך לכתוב לה כתובה אחרת; אבל אם מכרה כתובתה לאחר, אין צריך לכתוב לה כתובה אחרת:
כמה שיעור הכתובה, לבתולה מאתים, ולאלמנה מנה, ושל זו וזו כסף מדינה; נמצא, כתובת בתולה הם שלשים ושבעה דרהם וחצי כסף צרוף, וכתובת אלמנה מחציתם, שהם שמונה עשר דרהם ושלשה רביעים כסף צרוף.
- הגה: עיין ביורה דעה סימן רצ"ד וסימן ש"ה ערך המטבע שנקראת דרהם. וכל זה לדעת קצת הפוסקים, שסבירא להו שכתובת בתולה אינה רק זוזי דרבנן (הרי"ף והרמב"ם והר"ן והר"ם), שמאתים של בתולה עולין ששה סלעים ורביע. ויש מי שמשער כתובת בתולה עשרה זהובים ואלמנה חמשה זהובים (מהרי"ל בשם אגדה). אבל לדעת יש פוסקים, מאתים של בתולה ומנה של אלמנה משערים בזוזי דאורייתא, והוא שמונה פעמים יותר, וכתבו דלכן נהגו לכתוב בכתובה "דחזו ליכי מדאורייתא" (רבנו תם). ויש אומרים דכותבין "דחזו לכי" סתמא (הגהות מימוני פרק י' דאישות). והמנהג לכתוב לבתולה: "דחזי ליכי מדאורייתא", אבל לא לאלמנה. וכל זה במקום שאין מנהג, אבל במקום שיש מנהג, מה שגובין, הולכין אחר המנהג, וכמו שיתבאר לקמן:
אם ירצה להוסיף על זה, מוסיף; וזה התוספות שמוסיף, יש דברים שדינו בהם כעיקר הכתובה, ויש דברים שהוא חלוק בהם מעיקר הכתובה, כדלקמן.
- הגה: ואין צריך לפרש עיקר הכתובה בפני עצמה והתוספת בפני עצמו, אלא כולל הכל ביחד, אם ירצה (הר"ן ריש אף על פי והמגיד משנה פרק י' וריב"ש סימן ס"ה); ויש חולקים, וסבירא להו דצריך לכתוב הכתובה כמנהג המדינה בפני עצמה, והתוספת בפני עצמו, וכן נוהגין. ואם יש משפחה שכולן נוהגים בתוספת, אין צריך לכתוב כל אחד בפני עצמו (מרדכי פרק קמא דכתבות). כתובה שכתב בה: "ודין נדוניא דהנעלת לה מאה דינרין והוסיף לה מן דילה כך וכך", אין עיקר כתובה בכלל, וצריך לשלם לה בפני עצמו, עד שיהא כתוב: "ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי כסף זוזי אלף", דאז העיקר כתובה בכלל (ריב"ש סימן ס"ה):
יש מי שאומר, שאין צריך קנין בשעת הנשואין כמה שנותן לה. ויש חולקים:
כל הפוחת משיעור הכתובה, בעילתו בעילת זנות; לא מבעיא אם כתבה לו אחר כך: התקבלתי ממך הכתובה, או מקצתה, דאז אין לה לדעת קצת פוסקים, אלא אפילו התנה בשעת קדושין שלא יהא לה כתובה, או שפיחת לה משיעורה, אף על פי שתנאו בטל ויש לה כתובה משלם, אפילו הכי בעילתו בעילת זנות, כיון שהיא סבורה שאין לה, לא סמכה דעתה:
אם יש משפחות שנוהגים לכתוב בכתובתן יותר משיעור חכמים, אין למחות בידם; ולא עוד, אלא אפילו אחד מבני המשפחה ההיא שלא כתב כתובה לאשתו, מגבינן לה בתנאי בית דין לפי מה שרגילין לכתוב. לפיכך, אשה שאבדה כתובתה, ידקדקו בכתובות קרובותיה, כפי מה שנהגו לכתוב בני המשפחה כותבין לה. (ואפילו כתב לה: "דחזו ליכי", אפילו הכי גביא כמנהג משפחתה) (בית יוסף בשם הר"ן שכן כתב בשם התוספות).
ואם כתובות נשי משפחתו יתירות מכתובות נשי משפחתה, עולה עמו ואינה יורדת:
הנושא אשה סתם, כותב לפי המנהג. וכן היא שפסקה להכניס, נותנת כפי מנהג המדינה.
- הגה: ומה שהאשה מכנסת לבעלה, הן מעות הן בגדים, ומקבלן עליו והן באחריותו, נקרא "נדוניא" בכל מקום, ואינה נגבית אלא עם הכתובה; אבל לשאר דברים אין דינו ככתובה, וכמו שיתבאר לקמן. ויש מקומות שהחתן מוסיף לה בנדוניתא, וכותב יותר ממה שקבל, והולכין בזה אחר המנהג (כל הנ"ל בטור). ומן הסתם אחריות הנדוניא עליו כנכסי צאן ברזל, אבל אם ירצה להניח לה ברשותה ושלא לקבל אחריות עליהם, הרשות בידו. ועיין לקמן ריש סימן צ"ג וק' עוד מאלו הדינים.
כשהאב קיים ומשיא בתו, כותבים: "ודין הנדוניא דהנעלת לה מבי אבוה"; וכשאין האב קיים, כותבים: "מבי נשא" (מרדכי פרק ב"מ בשם רבנו תם). מיהו, אם שינה, לית לן בה (תשובת ר"ש משנץ). בכתובת גרושה כותבין: מתרוכתא, כדי שידעו שהיא גרושה ואסורה לכהנים (פסקי מהרא"י סימן צ').
וכשבאה לגבות כתובתה, מגבין לה מה שבכתובתה לפי מנהג המדינה.
- הגה: ואם היא אומרת שהוסיף לה יותר מן המנהג, צריכה להביא ראיה לדבריה; אבל אם יש בידה שטר כתובה שאינו מקוים, או שאחד מן העדים הוא פסול, אף על פי שמראה התנאים שביניהם שהוצרך להוסיף לה, אינה גובאת אלא כמנהג (פסקי מהרא"י סימן פ"ט). ועיין לקמן סימן ק' סעיף ל'.
ובכל אלו הדברים וכיוצא בהן, מנהג המדינה הוא עיקר, ועל פיו דנין, והוא שיהיה אותו המנהג פשוט בכל המדינה.
- הגה: מיהו, אם רוצה להתנות ולפחת לאשתו מן המנהג, הרשות בידו (מהרי"ל סימן ע"ו), ובלבד שלא יפחת ממה שתקנו רבנן. ונראה לי, דוקא שהתנה כן בשעה שעשה השדוכים, אבל אם עשו שדוכים סתם, ושעבדו עצמן בקנסות, צריך לכתוב לפי המנהג ולא יוכל לשנות (דברי הרב, וכן משמע במהרי"ל). ויש מקומות שנוהגים לכתוב כל הכתובות בשוה, אפילו לא הכניסה לו כלום, ואם ירצה מוסיף לה, ואם ירצה לפחת לה היא כותבת לו: כך וכך קבלתי על כתובתי; וכן נוהגין במדינות אלו:
נשא אשה ממקום אחר על דעת שתדור עמו במקומו, הולכים אחר מנהג מקומו:
במקום שאין רגילים לחתום בכתובה אלא הראויים להעיד, לא יחתום מי שאינו יודע לקרות.
- הגה: ולכן עם הארץ שבא לגרש, ואמר אחר כך שלא הבין מה שהיה כתוב בתנאים או בכתובה, אינו נאמן, דודאי העדים לא חתמו מה שלא העידו בפניו תחלה על פה (תשובת הרשב"א סימן תרכ"ט):
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר סז (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן סז | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא
בתולה שנתאלמנה או נתגרשה או נחלצה מן הארוסין, ונשאת, כתובתה מאתיים ויש לה טענת בתולים:
נתאלמנה או נתגרשה או נחלצה מן הנשואין, כגון שנכנסה לחופה, הרי היא בחזקת בעולה ואין לה אלא מנה ואין עליה טענת בתולים, אפילו יש לה עדים שלא נסתרה עם הראשון:
הגיורת, והשבויה, והשפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, כתובתן מאתיים ויש להם טענת בתולים; ומבת שלש שנים ויום אחד ומעלה, כתובתן מנה ואין להם טענת בתולים:
קטנה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד שנבעלה, אפילו בא עליה גדול, כתובתה מאתיים; וקטן פחות מבן תשע ויום אחד שבא על הגדולה, כתובתה מאתיים; ודוקא שלא הסיר בתוליה, אבל אם הסיר בתוליה אין לה אלא מנה:
מוכת עץ, כתובתה מנה, ואפילו לא הכיר בה, וכנסה על מנת שהיא בתולה שלמה; אבל כנסה בחזקת בתולה, ונמצאת בעולה, אפילו מנה אין לה:
בתולה שהיא בוגרת או סומא, כתובתה מאתיים; וכן איילונית, אם הכיר בה, כתובתה מאתיים:
השוטה, לא תקנו לה נשואין כלל:
החרשת, אף על פי שיש לה נשואין מדבריהם, לא תקנו לה כתובה ולא מזונות ולא תנאי מתנאי כתובה; ואם כנס החרשת, ונתפקחה, או שוטה ונשתפית, יש לה כתובה ותנאי כתובה, וכתובתה מנה:
נשא חרשת או שוטה, וכתב לה מאה מנה, כתובתה קיימת מפני שרצה להזיק נכסיו:
חרש או שוטה שנשאו נשים, אף על פי שנתפקח החרש ונשתפה השוטה, אין לנשיהם עליהם כלום; רצו לקיימן אחר שהבריאו, יש להן כתובה, וכתובתן מנה. ואם בית דין הם שהשיאו החרש וכתבו לה כתובה על נכסיו, נוטלת כל מה שכתבו לה בית דין; אבל השוטה, אין בית דין משיאין אותו:
קטן, אפילו מבן תשע שנים ומעלה, שהשיאו אביו, אין לה כתובה; ואם בא עליה אחר שהגדיל, יש לה עיקר כתובה, מאתיים לבתולה, מנה לאלמנה; אבל תוספת שכתב לה בקטנותו, אין לה, ואפילו השיאוה בית דין; ואפילו העיקר אינה גובה מכח שטר הכתובה, אלא מתנאי בית דין. לפיכך, אינה גובה אלא מבני חרי, ולא ממשעבדי שנמכרו בקטנותו. וכן הדין בגר שנתגיירה אשתו עמו, ואין ביניהם אלא שבזו אין כתובתה אלא מנה לדעת הרמב"ם:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר סח (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן סח | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י
כל בתולה שכתובתה מאתיים יש לה טענת בתולים. וכל שכתובתה מנה, או שלא תקנו לה כתובה, אין לה טענת בתולים. וכל המתיחד עם ארוסתו קודם נשואין, אין לה טענת בתולים:
אם מנהג המקום להעמיד עדים למשמש שלא ינהגו מנהג רמאות, וארע הדבר שלא העמידו עדים, אינו יכול לטעון טענת בתולים:
שני סימנים יש לבתולה: האחד, דמים שותתים ממנה בסוף ביאה ראשונה; והשני, דחק שנמצא בה בביאה ראשונה בשעת תשמיש. טענת דמים ישנה בין בקטנה בין בגדולה, אבל טענת פתח פתוח אינה טענה בבוגרת:
טען ואמר: לא מצאתיה בתולה, והיא אומרת: לא בא עלי ועדיין אני בתולה, בודקין אותה על פי חבית של יין (טור), או מתיחד עמה בפני עדים וחוזר ובועל:
טען טענת דמים, אם היתה ממשפחת דורקטי (פרוש, דור קטוע, כלומר משפחה של עקרים שעל ידה הדור קטוע מבנים), הרי זו בחזקתה; ואם לאו, בודקין אותה שמא חולי גדול יש בה שיבש לחלוחית האברים, או שהיתה מתענית ברעב, ומכניסין אותה למרחץ ומרטיבין אותה ומאכילין ומשקין אותה עד שתבעל שנית ונראה אם תוציא דם. ואם אין שם חולי ולא רעב וכיוצא בו, הרי זו טענה:
טען טענת פתח פתוח, אומרים לו: שמא הטית או לא בעלת בנחת, ולפיכך לא הרגשת בדחק. אם אמר: לא כי, אלא פתח פתוח מצאתי, הרי זו טענה אם לא בגרה עדיין. ויש אומרים שאפילו לא בגרה, אינו יכול לטעון טענת פתח פתוח אם מצא דם.
- יש אומרים דטענת פתח פתוח לא יוכל לטעון רק נשוי, אבל בחור לא, ואדרבה, מלקין אותו כשטוען כך, דמאחר שלא היה נשוי מתחלה אינו בקי בכך (טור):
כשאמרו שטענתו על הבתולים טענה, אם הוא כהן הרי היא אסורה עליו, ואם היא אשת ישראל מותרת לו, אלא אם כן קבל בה אביה קדושין פחות משלש שנים ויום אחד.
- הגה: ויש אומרים הא דנאסרה באשת ישראל, דוקא כשאינה מתרצת עצמה, אבל אמרה: נאנסתי, נאמנת (טור). ויש אומרים עוד, דדוקא שהיא גדולה לפנינו, אבל אם היא עדיין קטנה, אינה נאסרת (בית יוסף בשם רש"י, וכן נראה מדברי הר"ן). ועיין לקמן סימן קע"ח סעיף ג':
אף כשאמרו שטענתו על הבתולים טענה, אינה מפסדת אלא עיקר כתובה, אבל התוספת יש לה, אלא אם כן נודע בראיה ברורה שהיתה בעולה, או שהודית לו שהיא בעולה קודם שתתארס, והטעתו. לפיכך, יש לו להשביעה בנקיטת חפץ, כדין כל הנשבעים ונוטלים, ואחר כך תגבה התוספת. ויש לה להחרים סתם על מי שטען עליה שקר:
כשטען שלא מצאה בתולה, אם אמרה: מוכת עץ אני, נאמנת, ותחזור כתובתה למנה. ויש לו להחרים סתם, שלא בא עליה איש. ואם אמרה: משארסתני נאנסתי, הרי זו נאמנת וכתובתה מאתיים כמו שהיתה. ואם טען: שמא עד שלא ארסתיך נאנסת, או שמא אחר שארסתיך נבעלת ברצונך, הרי זו מחרים סתם על מי שטוען שקר כדי לחייבו ממון.
- כל מי שטוען טענת בתולים וטענתו טענה, אם רוצה לקיימה אחר כך כותב לה כתובה מנה (טור):
עד מתי יש לו לטעון טענת בתולים, אם נסתרה (עמו) מיד; אם לא נסתרה, אפילו לאחר שלשים יום:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר סט (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן סט | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז
כשנושא אדם אשה מתחייב לה בעשרה דברים, וזוכה בה בארבעה דברים, אפילו לא נכתבו:
אלו הן העשרה דברים: מזונותיה, וכסותה, ועונתה, ועיקר כתובתה, ורפואתה, ולפדותה אם נשבית, וקבורתה, ולהיות ניזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיו ניזונות אחר מותו עד שיתארסו, ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשים כתובתה יותר על חלקם בירושה שעם אחיהם:
אלו הם הארבעה: מעשה ידיה, ומציאתה, ופרותיה, וירושתה:
מעשה ידיה כנגד מזונותיה. לפיכך, אם אמרה: איני ניזונת ואיני עושה, שומעין לה.
- הגה: ועיין לקמן סימן פ'. יש אומרים דכל אשה האומרת: איני נזונית ואיני עושה, נתבטלה התקנה, ואינה יכולה לחזור בה ולומר: אני ניזונת ואני עושה (בית יוסף בשם הר"ן שכן כתב בשם הרא"ה). ויש חולקין (רבנו ירוחם נתיב כ"ג ח"ה). וכל שאינה ניזונת, אין לה כסות, דהוא בכלל המזונות (שם בהר"ן).
אבל הבעל שאמר: איני זנך ואיני נוטל מעשה ידיך, אין שומעין לו.
- אבל יוכל לומר: צאי מעשה ידיך במזונותיך, ומה שאינו מספיק אשלים לך (הר"ן פרק המדיר):
אם היא אומרת: איני נותנת לך פירות ואיני חפצה שתפדני אם אשבה, אין שומעין לה, כדי שלא תתערב בין הכותים.
- וכן בירושה וקבורה, אין אחד מהם יכול לומר: איני קובר ואיני יורש, אלא קובר ויורש (ר"ן פרק נערה):
התנה הבעל שלא יתחייב מאחד מהדברים שהוא חייב בהם, או שהתנית האשה שלא יזכה הבעל באחד מהדברים שהוא זוכה בהם, התנאי קיים, חוץ משלשה דברים שאין התנאי מועיל בהם, ואלו הם: עונתה, ועיקר כתובתה, וירושתה:
זה שאמרנו שאין תנאי מועיל להסתלק מירושתה, היינו במתנה עמה אחר שנשאה או קודם שאירסה, אבל במתנה עמה בעודה ארוסה, מהני. (ועיין לקמן סימן צ"ב.
אמרו רבותינו זכרונם לברכה: אין לך כשרה בנשים אלא אשה שעושה רצון בעלה) (הגהות מימוני פרק ט"ו בשם תנא דבי אליהו):
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר ע (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן ע | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב
כיצד חייב במזונותיה, אוכלת ושותה ממה שהוא אוכל ושותה. ואם כל בני משפחתה רגילים בגדולות, צריך להנהיגה כן; אם אין כולם רגילים בגדולות, אינו חייב להנהיגה בכך כשאוכלת עמו.
- אבל כשאינה אוכלת עמו צריך להנהיגה כדרך שהיתה נוהגת בבית אביה (טור):
בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה הראויים לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה, הרשות בידו, ובלבד שיאכל עמה בליל שבת.
- ויש חולקין וסבירא להו דלא יוכל לומר שהיא תאכל לבדה אלא אם כן קבלה עליה מרצונה (טור בשם הירושלמי ובשם הרא"ש, ובית יוסף בשם רוב הפוסקים), וכן נראה לי:
כמה מזונות פוסקים לאשה, לחם שתי סעודות בכל יום, ופרפרות לאכול בה הפת, ושמן לאכילה ולהדלקת הנר, ומעט יין לשתות, אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין, ואם היתה מיניקה נותנים לה יין (טור); ובשבת שלשה סעודות ובשר או דגים; ונותן לה בכל שבת מעה כסף לצרכיה; ונותנין לה עץ לבשל מאכלה (הר"ן פרק אף על פי). במה דברים אמורים, בעני שבישראל; אבל אם היה עשיר, הכל לפי עשרו. צמצמה והותירו מאלו המזונות, הוא של בעל (טור).
ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה, כופין אותו להוציא.
- הגה: ותהא כתובתה עליו חוב עד שימצא ויתן (טור בשם הרמב"ם). ויש אומרים שאין כופין אותו להוציא, מאחר שאין לו (ר"י בשם רבנו תם).
מי שאין לו מזונות אלא חד יומא, חייב לזון מנה את אשתו או למיכל בהדה (טור בשם הרמ"ה). ויש אומרים עוד, דחייב להשכיר עצמו כפועל ולזון אשתו (טור בשם ר' אליה ומוהר"ם בשם רבי' שבצרפת). היה לו קרקעות, הרשות ביד האשה ליקח מזונותיה מפירות הקרקעות או מגוף הקרקעות, או צריך למכרן (רשב"א סימן תת"ץ):
הנושא אשה ואחר כך נשתטית, חייב לזונה ולרפאה. עיין לקמן סימן קי"ט סעיף ו' שכתב להפך:
מי שהלך למדינת הים ובאה אשתו לבית דין לתבוע מזונות, שלשה חדשים הראשונים מיום הליכתו אין פוסקים לה בהם מזונות, שחזקה אין אדם מניח ביתו ריקן.
- הגה: אבל אם שתקה יותר, ותבעה אחר כך, אין פוסקין לה למפרע, רק מיום התביעה אפילו החמיצו הבית דין את הדין (הר"ן פרק שני דיני גזרות). ויש אומרים דאם נפרד ממנה בקטטה, ורוצה לעגנה, פוסקין לה לאלתר, דודאי הניח ביתו ריקן (מרדכי ריש דיני גזרות).
מכאן ואילך, אפילו אין כתובתה בידה פוסקים לה מזונות, אבל אין נותנים לה במה שתתקשט. ואם היו לו נכסים, בית דין יורדים לנכסיו ומוכרים למזונותיה, אפילו לא שמעו בו שמת. ואין מחשבים עמה על מעשה ידיה, עד שיבוא בעלה, אם מצא שעשתה הרי אלו שלו. וכן אם לא עמדה בדין, אלא מכרה לעצמה למזונות, מכרה קיים, ואינה צריכה הכרזה ולא שבועה, עד שיבוא בעלה ויטען, או עד שתבוא לגבות כתובתה אחר מותו, מגלגלין עליה שלא מכרה אלא למזונות שהיא צריכה להם:
מי שנשתטה או נתחרש, פוסקין לאשתו תכשיטין, ומפרנסין את אשתו מנכסיו:
מי שהלך למדינת הים והפקיד כלים ביד אחד, או השאילם לו, מוציאין מיד הנפקד למזונות אשתו.
- הגה: אפילו צוה הבעל שלא ליתן (כן כתב ר"י בתשובות הובאה במרדכי פרק דיני גזרות). ואם החזיר הנפקד לבעל אחר שתבעתו האשה לדין, חייב לשלם לה (שם במרדכי). וכשמוציאין מן הנפקד, אין מוציאין רק לששה חדשים, אפילו אם ירצה הנפקד אין מעכבין ממונו של בעל יותר (שם). ואין מוציאין מנכסים שהם ביד אחרים כל זמן שיש כאן בני חורין (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א);
אבל מיד השואל אין מוציאים, עד שיגיע סוף זמן שאלתו:
הלך בעלה, ולוותה ואכלה, חייב לשלם.
- הגה: המלוה תובע לאשה, והיא תובעת לבעלה. ואם אין האשה כאן, תובע לבעל (הר"ן פרק שני דיני גזרות). מיהו, אם מחלה האשה לבעלה, אין למלוה כלום (מרדכי פרק יש נוחלין). פסקו לה הבית דין מזונות וצוו לאחד לפרנסה ולגבות מנכסי בעלה, אם מת הבעל אין לו עליה כלום. אבל אם אמרו סתם להלוות לה, אם מת הבעל או אין לו לשלם, ונפל לה ירושה ממקום אחר, צריכה היא לשלם (כן משמע מתשובת הרשב"א הביאה הבית יוסף).
עמד אחד מדעת עצמו וזנה משלו, אין הבעל חייב לשלם לו והרי זה אבד מעותיו.
- הגה: ואין חילוק בין אביה לאחר שפרנסה. מיהו, אם היו חייבים לבעל ופרנסו אשתו, מנכין לו מחובו (כל זה בהגהות מרדכי דכתבות). ואם אביה עמד ופרנס בתו עם חתנו, אפילו הכי אין צריך לשלם לו רק מזונות שלו, ולא של בתו (תרומת הדשן סימן שי"ז). לא לוותה, רק מכרה נכסיה ופרנסה עצמה, אין לה עליו כלום ומעשה ידיה שלה (הר"ן ריש דיני גזרות):
הבעל שאמר לאשתו בשעה שהלך: טלי מעשה ידיך למזונותיך, ושתקה, אין לה מזונות:
הרי שעמדה בדין ופסקו לה מזונות, ומכרו בית דין ונתנו לה, או שמכרה היא לעצמה, ובא הבעל ואמר: הנחתי לה מזונות, הרי זו נשבעת בנקיטת חפץ שלא הניח לה. ואם לא תבעה ולא מכרה, אלא לותה או שהתה, עד שבא הוא ואמר: הנחתי לך מזונות, והיא אומרת: לא הנחת אלא לויתי מזה ונתפרנסתי, נשבע שבועת היסת שהניח לה, ונפטר, וישאר החוב עליה. אבל אין האיש נאמן לומר שנתן לה על העתיד (הר"ן ריש אלמנה נזונית).
ואם מכרה מטלטלין ואמרה: למזונות מכרתי, והוא טוען ואומר: מזונותיך הנחתי, נשבעת שבועת היסת שלא הניח.
- הגה: טען ואמר היה לה להוציא מעשה ידיה במזונותיה, אם לותה בלא בית דין, והיא בעלת מלאכה שמעשה ידיה מספיקין לה לדברים גדולים, אף על פי שאינן מספיקין לדברים קטנים, טענתו טענה; אבל אם פסקו לה בית דין, צריכין שיספיקו מעשה ידיה לכל דבר (הכל בטור):
הרי שלא תבעה ולא לותה ולא מכרה אלא דחקה עצמה ביום ובלילה ועשתה ואכלה, אין לה כלום, ואם עשתה והותירה, הכל שלה:
האשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר, אם באה מחמת טענה שהיא בשכונה שיוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה, חייב לזונה שם אם תבעה מזונות; אבל אם לא תבעה, מחלה על מזונות דלשעבר.
- הגה: והוא הדין אם היתה לה קטטה עם בעלה ולא מתדר לה עמו, והמניעה ממנו, ולותה למזונות, צריך לשלם; אבל אם המניעה ממנה, אין צריך לשלם, דאין האיש חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו (מרדכי פרק שני דיני גזרות וכן כתב הבית יוסף בשם הריטב"א). ודוקא שבעלה בעיר, אבל אין בעלה בעיר אין נפקותא אם הלכה לבית אביה. ואם משום מלאכות הבית, אם היתה חולה פשיטא דחייב, דחולה לאו בת מלאכה היא; ואם אינה חולה, מנכה לה ממזונותיה כפי מה שצריך לשכור מי שעושה לו המלאכות קטנות שבבית, אבל אינה מפסדת משום זה מזונותיה, רק מחמת מעשה ידיה אם בת מלאכה היא (כל זה בבית יוסף סימן ע"ז בשם תשובת הרשב"א). ובמקום שחייב לה מזונות, אף על פי שבעלה הכריז שלא ילוה לה אדם, והוא בעיר ולא תבעתו בדין, ולותה, חייב לשלם, דלאו כל כמינה. והוא דלא ספקה במעשה ידיה (תשובת הרשב"א סימן תצ"ב):
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר עא (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן עא | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד
חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם; ומשם ואילך, זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו. ואם לא רצה, גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו. ואם לא רצה, מכריזין עליו בציבור ואומרים: "פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו"; ואין כופין אותו לזונן. במה דברים אמורים, בשאינו אמוד, אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם, מוציאים ממנו בעל כרחו, משום צדקה, וזנין אותם עד שיגדלו.
- הגה: ודווקא לעניין מזונות הבנות, אבל לא כופין להשיא בנותיו; ואף על פי שמצוה ליתן לבתו נדוניא ראויה, מכל מקום לא כייפינן לה, אלא מה שירצה יתן, רק שישיאן (הגהות מרדכי דקדושין, וכן כתב תא"ו נתיב כ"ב):
מי שהלך למדינת הים והניח בניו כאן, מוכרים מנכסיו לפרנסה עד שיהיו בני שש; אבל מבני שש ומעלה, אין זנין אותם מנכסיו.
- הגה: ויש אומרים היינו דווקא שלא התחיל לזונן אחר שש, אבל התחיל לזונן, ניזונין מנכסיו, דוודאי ניחא ליה בהכי (מרדכי פרק נערה בשם ר"י). ויש אומרים אם אמוד, זנין אותן בכל עניין, משום צדקה (כך משמע בטור):
מי שנשתטה, מפרנסים מנכסיו בניו ובנותיו, אפילו הן יתרין על שש, עד שיגדלו:
הבא על הפנויה וילדה ממנו, אם הוא מודה שהוולד ממנו, חייב לזונו:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר עב (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן עב | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
המדיר את אשתו מליהנות לו, או שלא תטעם אחד מכל המינים, או שנדרה היא וקיים לה הוא – עיין ביורה דעה בסימן רל"ה סעיף ג':
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר עג (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן עג | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט
 |
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
- סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו
כסותה כיצד, חייב לתן לה בגדים הראויים לה בימות הגשמים ובימות החמה, בפחות שלובשת כל אשה בעלת בית שבאותה המדינה. ואם באותו מקום אין דרך לצאת אשה לשוק עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה, נותן לה רדיד הפחות שבכל הרדידין. ואשה לא תרגיל עצמה לצאת הרבה, שאין יופי לאשה אלא לישב בזויות ביתה (טור).
ובכלל הכסות שהוא חייב לתן לה, כלי בית, ומדור שיושבת בו. ומה הם כלי בית, מטה מצעת ומפץ (פרוש, כעין מחצלת) או מחצלת לישב עליה, וכלי אכילה ושתיה כגון קדרה וקערה וחבית ופך ונר וכוס ובקבוק וכיוצא בהן:
המדור ששוכר לה, בית של ארבע אמות על ארבע אמות, ותהיה רחבה חוצה לו, ויהיה לו בית הכסא חוץ ממנו:
ומחיבין אותו לתן לה תכשיטים, כגון בגדי צבעונים להקיף על ראשה ופדחתה, ופוך (פירוש כחל שחר) ושרק (פרוש, צמר גפנים שצובעים אותו בחריע ומעבירין אותו על פני כלות שתתראנה אדמות, ערוך), וכיוצא בהן:
במה דברים אמורים, בעני שבישראל. אבל בעשיר, כל דברים הללו נותן לה לפי עשרו:
אם קצרה ידו לתן לה, אפלו כעני שבישראל, כופין אותו להוציא, ותהיה הכתובה חוב עליו עד שיעשיר. [טור] ועין לעיל סימן ע' סעיף ג':
בניו ובנותיו עד בני שש, חיב לתן להם כסות וכלי תשמיש ומדור, ואינו נותן להם כפי עשרו, אלא כפי צרכן בלבד:
כל מי שיש לו עליו מזונות, בין בחייו בין אחר מותו, יש לו כסות וכלי בית ומדור; וכל שבית דין מוכרים למזונות, מוכרים לכסות וכלי ביתו ומדורו:
דין הבעל עם אשתו בטענת הכסות והכלים ושכר המדור, כדינם בטענת המזונות; אם אמר הוא: נתתי, והיא אומרת: לא נתן:
מי שמשכן כסות אשתו, אינה יכולה להוציא מידו בלא כלום. ועין לקמן סימן צ':
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר עד (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן עד | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב
|
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
- סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו
הדירה שלא תתקשט, ותלאו בתשמיש, שאמר: קונם הנאת תשמישך עלי אם תתקשטי, תתקשט מיד ותאסר בתשמיש, ויקיים שבעה ימים ואז יוציא ויתן כתובה. ויש אומרים שאם הדירה שלא תתקשט, בעניות, שנה אחת יקים, יותר מכן יתיר נדרו או יוציא ויתן כתובה; ובעשירות, שלשים יום יקיים, יותר מכן יתיר את נדרו או יוציא ויתן כתובה:
נדרה היא שלא תתקשט, או שאמרה: קונם תשמישך עלי אם אתקשט, ושמע ולא הפר לה, יוציא ויתן כתובה.
- ועין עוד חלוקי דינים אלו ביורה דעה סימן רל"ה:
אסר הבעל כלי שכניו עליו, או כליו על שכניו, כדי שלא תשאילם ולא תשאל מהן; או שאמרה היא: קונם תשמישך עלי אם אשאל משכני כלים או אשאילם מכלי, ושמע וקיים לה, יוציא מיד ויתן כתובה. ואם אמר הוא: קונם תשמישך עלי אם תשאל מהם כלים או תשאילם, אי אפשר לה שלא תשאל מהם ולא תשאילם, והרי היא נאסרה מיד, ויוציא לאחר שבעה ימים ויתן כתובה. ואם היא אסרה כלי שכניה עליה כדי שלא תשאל מהם, או שאסרה על עצמה כלי בעלה שלא תוכל להשאילם, כדי שלא יחזיקו להם טובה, או שנדרה שלא לארוג בגדים נאים לבניו, והוא אינו יכול להפר שאין זה מדברים שבינו לבינה, ואסורה לארוג ולשאל ולהשאיל כלים, תצא בלא כתובה, מפני שמשיאתו שם רע בשכניו:
נדרה שלא תלך לבית אביה, ותלאתו בתשמיש, שאמרה: קונם תשמישך עלי אם אלך לבית אבי; שאם לא תלאתו בתשמיש אלא אמרה: קונם בית אבי עלי, אינו יכול להפר, אלא כיון שתלאתו בתשמיש יכול להפר; וכיון ששמע ולא הפר, יוציא מיד ויתן כתובה. ואם הוא אומר: קונם תשמישך עלי אם תלכי לבית אביך יותר מחדש, אם הוא דר עמה בעיר, או יותר מרגל אם הוא דר בעיר אחרת, יקים שבעה ימים ואז יוציא ויתן כתובה:
נדרה היא ואמרה: קונם הנאת תשמישך עלי אם אלך לבית האבל או לבית המשתה, ושמע ולא הפר, יוציא מיד ויתן כתובה:
ואם הדיר הוא, שאמר: קונם הנאת תשמישך עלי אם תלכי, יוציא לאחר שבעה ימים ויתן כתובה. ואם טוען: הדרתיה בשביל בני אדם פרוצים המצויים שם, אם הוחזקו שם, נאמן; ואם לאו, אינו נאמן:
הדירה שלא תלך למרחץ בכרכים שבת אחת, ובכפרים שתי שבתות. שלא תנעל מנעל בכפרים שלשה ימים, ובכרכים מעת לעת. יתר על כן (יתיר את נדרו או) יוציא ויתן כתובה:
הדירה ואמר לה: קונם תשמישך עלי אם תלכי לבית המרחץ בכרכים יותר משבת אחת, ובכפרים יותר משתי שבתות; או אם תנעלי מנעל בכפרים יותר משלשה ימים, ובכרכים יותר מעת לעת; ימתין שבעה ימים ואחר כך יוציא ויתן כתובה:
האומר לאשתו: אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך ואחיך ואחיותיך, שומעין לו, ותהיה היא הולכת להם כשארע להם דבר; ותלך לבית אביה פעם אחת בחדש, ובכל רגל; ולא יכנסו הם לה, אלא אם ארע לה דבר, כגון חלי או לדה:
וכן היא שאמרה: אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך אחיך ואחיותיך, ואיני שוכנת עמהם בחצר אחד, מפני שמרעין לי ומצרין לי, שומעין לה.
- הגה: ודוקא שנראה בבית דין שיש ממש בדבריה, שהם מרעין לה וגורמין קטטה בינה לבעלה; אבל בלאו הכי, אין שומעין לה, דהא המדור אינה שלה רק של בעלה (המגיד משנה פרק י"ג דאשות). ונוהגין להושיב עמהם איש או אשה נאמנים, ותדור עמהם עד שיתברר על ידי מי נתגלגל הריב והקטטה:
האיש שאמר: איני דר במבוי זה מפני שבני אדם רעים, או פרוצים, או כותים בשכונתי, ואני מתירא מהם, שומעין לו, ואף על פי שלא הוחזקו בפריצות; ואפלו היה המדור שלה, מוציאין אותה ממנו:
וכן היא שאמרה כן, אף על פי שהוא אומר: איני מקפיד עליהם, שומעין לה.
- איש המכה את אשתו או היא מקללתו, עין דינו לקמן סימן קנ"ד:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר עה (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן עה | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה
שלש ארצות בארץ ישראל חלוקות זו מזו לענין נשואין, יהודה ועבר הירדן והגליל. וכל הישוב הוא ארצות, כגון ארץ כנען וארץ מצרים וארץ תימן שחלוקים בלשונם (מוהר"ם סימן קי"ז). שמי שהוא מארץ מהארצות ונשא אשה בארץ אחרת, כופין אותה ויוצאה עמו לארצו, או תצא בלא כתובה ובלא תוספת, שעל מנת כן נשאה, אף על פי שלא פירש.
- אבל אינו יכול להוציאה מעיר לכרך או להפך, בגליל (אחד), אף על פי שהתנה עמה להוציאה מגליל ליהודה (הר"ן פרק שני דייני גזרות, וכן כל כיוצא בזה).
אבל הנושא אשה באחת מהארצות, והוא מאנשי אותה הארץ, אינו יכול להוציאה לארץ אחרת, אבל מוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותם הארצות, ואינו יכול להוציאה ממדינה לכפר ומכפר למדינה.
- הגה: ויש אומרים דאם היו שניהם מארץ אחת, ונשאה בארץ אחרת, היא יכולה לכוף אותו לילך עמה לארצה, אפילו מכפר למדינה או להפך (טור בשם רבנו תם). אבל אם שניהם מארץ אחת ונשאה באותה הארץ, אין אחד מהם כופה לשני להוציאו ממדינה לכפר או להפך; אבל ממדינה למדינה או מכפר לכפר, האשה יכולה להכריחו שילך עמה למקומה, הואיל והם שוים (גם זה שם).
- היה דר עמה בעירו ולא מתדר שם, ונסע עמה לעירה דרך מקרה, ולא אתדר ליה, יכול לחזור ולהוציאה (ריב"ש סימן פ"ח). יש אומרים אם לא יוכל להחיות ולפרנס עצמו, כופין אשתו שתלך עמו למקום שירצה (תרומת הדשן סימן רט"ו), ויש חולקין (בית יוסף וכן משמע בריב"ש סימן פ"א).
- מי שהוא ממדינה אחת ויש לו שם אשה, ונשא אחרת במדינה אחרת, צריכה לילך עמו לעירו, דודאי נשאה לשוב לביתו (בית יוסף בשם הרשב"ץ). ועין לקמן סימן קנ"ד סעיף ט', עוד מדינים אלו:
כשמוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה הארץ, אינו יכול להוציאה, מנָוֶה יפה לנָוֶה הרע, ולא מרע ליפה; וכן לא יוציאנה ממקום שרובן ישראל למקום שרובו עכו"ם. ובכל מקום מוציאין ממקום שרובו כותים למקום שרובו ישראל.
- הגה: ואינו יכול להוציאה ממקום שהמושל טוב למקום שהמושל רע (הגהות מיימוני פרק י"ג דאשות).
- כל מקום שיכול להוציאה ממקומה -- היינו לאחר שכנסה ונשאה; אבל קודם נשואין לא יכול להוציאה וצריך לכנסה במקומה, אם לא התנה בפירוש עם האשה; אבל אם התנה עם אמה - לאו כלום הוא. (ריב"ש סימן קע"ז) מיהו, אם יש אמתלאות וטעמים לדבריו, האשה צריכה לילך אחריו (תשובת מימוני לנשים סימן כ"ח):
במה דברים אמורים, מחוצה לארץ לחוצה לארץ, או מארץ ישראל לארץ ישראל; אבל מחוצה לארץ לארץ ישראל, כופין אותה לעלות אפילו מנוה יפה לנוה הרע, ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו כותים. ואין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ, ואפילו מנוה הרע לנוה הטוב, ואפילו ממקום שרובו כותים למקום שרובו ישראל:
אמר האיש לעלות לארץ ישראל, והיא אינה רוצה, תצא בלא כתובה.
- הגה: אבל נכסי מלוג שלה, ונכסי צאן ברזל הקיימים, נוטלת; ואם אינם קיימים, אם הוא הפסידן -- נכסי צאן ברזל אין צריך לשלם, ונכסי מלוג צריך לשלם. ואם נגנבו או נאבדו -- נכסי מלוג לית לה, ונכסי צאן ברזל צריך לשלם (במרדכי סוף כתובות בשם מוהר"ם). והא דכתובה אין לה, דוקא שנשאר בארץ ישראל, אבל אם הוא חוזר לסוף כמה שנים להתישב בחוצה לארץ, צריך לשלם לה או ליורשיה אף הכתובה (גם זה שם).
אמרה היא לעלות, והוא אינו רוצה, יוציא ויתן כתובה. והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל לירושלים. שהכל מעלין לארץ ישראל, ואין הכל מוציאין משם; הכל מעלין לירושלים, ואין הכל מוציאין משם:
יש מי שאומר, דהא דכופין לעלות לארץ ישראל, היינו בדאפשר בלא סכנה. הלכך, מסוף המערב עד נוא אמון אין כופין לעלות, ומנוא אמון ולמעלה כופין לעלות דרך יבשה, וגם דרך ים בימות החמה, אם אין שם לסטים:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר עו (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן עו | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג
|
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
- סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו
עונתה כיצד, כל איש חיב בעונה כפי כחו וכפי מלאכתו. והטיילים, עונתם בכל לילה:
- הפועלים, אם היתה מלאכתם בעיר, פעמים בשבת; ואם היתה מלאכתם בעיר אחרת, פעם אחת בשבת. ויש אומרים דאם אינם לנין כל לילה בביתם, עונתן לשמונה ימים (טור ותוספות בשם ר"י בר ברוך).
- החמרים, פעם אחת בשבת.
- הגמלים, אחת לשלשים יום.
- המלחים, אחת לששה חדשים.
- תלמידי חכמים, עונתם פעם אחת בשבת; ודרך תלמידי חכמים לשמש מטתן מלילי שבת ללילי שבת:
במה דברים אמורים, במי שגופו בריא ויכול לקיים העונה הקצובה לו, אבל מי שאינו בריא אינו חייב אלא לפי מה שאומדין אותו שיכול לקיים:
כל אדם חיב לפקד את אשתו בליל טבילתה, ובשעה שהוא יוצא לדרך:
יש לאשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב, שלא ימנע מעונתה; ולא יצא אלא ברשותה. ואפלו אם נותנת לו רשות, אין לו להתאחר, אלא חדש בחוץ וחדש בביתו (טור והרא"ש).
וכן יש לה למנעו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה למלאכה שעונתה רחוקה, כגון חמר שבקש להעשות גמל, או גמל להעשות מלח. ותלמידי חכמים יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות נשותיהם שתים ושלש שנים. וכן טייל שנעשה תלמיד חכם, אין אשתו יכולה לעכב.
- ואם נותנת לו רשות, תלמיד חכם יכול לילך בכל מה שתתן לו רשות (טור בשם הראב"ד):
האשה שהרשית את בעלה אחר שנשאת שימנע עונתה, הרי זה מותר. במה דברים אמורים, שקיים מצות פריה ורביה; אבל אם לא קיים, חיב לבעול בכל עונה עד שיקיים:
נושא אדם כמה נשים, אפלו מאה, בין בבת אחת בין בזו אחר זו, ואין אשתו יכולה לעכב, והוא שיהיה יכול לתן שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת; ואינו יכול לכף אותן לדור בחצר אחד, אלא כל אחת לעצמה. וכמה היא עונתן, לפי מנין. כיצד, פועל שהיו לו שתי נשים, יש לזו עונה אחת בשבת ויש לזו עונה אחת בשבת. היו לו ארבעה נשים, נמצא עונת כל אחת מהן פעם אחת בשתי שבתות; וכן אם היה מלח ויש לו ארבע נשים, תהיה עונת כל אחת מהן פעם אחת בשתי שנים. לפיכך, צוו חכמים שלא ישא אדם יותר על ארבע נשים, אף על פי שיש לו ממון הרבה, כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחדש:
במה דברים אמורים, במקום שנוהגים לשא שתים ושלש נשים. אבל במקום שנהגו שלא לשא אלא אשה אחת, אינו רשאי לשא אשה על אשתו שלא ברשותה, וכל שכן אם התנה בכתבתה שלא ישא אשה אחרת עליה. ועין לעיל סימן א':
המדיר את אשתו מתשמיש המטה, בין שהדירה סתם או שבעה ימים או יותר, יקים שבעה ימים, ואחר כך יוציא ויתן כתבתה; אפלו הוא מלח שעונתו לששה חדשים:
וכיצד מדירה, שאמר: הנאת תשמישך אסור עלי; אבל אם אמר: הנאת תשמישי עליך, או נשבע שלא לשמש עמה, אינו חל.
- מיהו, אם נדר ברשותה, הנדר חל. ומתר להתיחד עמה אף על גב דאסור לשמש עמה (הגהות מימוני פרק ד' דאישות). ועין ביורה דעה סימן רל"ד סעיף ס"ז:
אסור לאדם למנע מאשתו עונתה; ואם מנעה כדי לצערה, עובר בלא תעשה ד"ענתה לא יגרע" (שמות כא, י); ואם חלה או תשש כחו ואינו יכול לבעל, ימתין ששה חדשים עד שיבריא, שאין לך עונה גדולה מזו; ואחר כך, או יטל ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה:
האשה שנדרה נדר של ענוי נפש, או מדברים שבינו לבינה, שיכול להפר, ואמר לה: אני מפר לך על מנת שתאמרי לפלוני מה שדברנו יחד בדברים של שחוק שאדם מדבר על עסקי תשמיש, או על מנת שתתהפך לאחר התשמיש ולא תתעבר, או על מנת (טור) שתעשה מעשה שוטים, כגון שתמלא עשרה כדי מים ותערם לאשפה וכיוצא באלו, יוציא מיד ויתן כתובה:
האומר: אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה, יוציא ויתן כתובה; וכל שכן אם אינו נזקק לה כלל.
- וכן היא אומרת: אי אפשי אלא אני בבגדי והוא בבגדו, תצא בלא כתובה (בית יוסף בשם הריטב"א):
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר עז (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן עז | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה
המורד על אשתו ואמר: הריני זן ומפרנס, אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה, מוסיפין לה על כתובתה משקל שלושים ושישה שעורים של כסף בכל שבוע, וישב ולא ישמש, כל זמן שתרצה היא לישב; ואף על פי שכתובתה הולכת ונוספת, הרי הוא עובר בלא תעשה, שנאמר: "לא יגרע" (שמות כא י); ואם היא רוצה, כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה.
- יש אומרים דאם רוצה לגרש מיד וליתן לה הכתובה, אין מוסיפין לה על כתובתה (כך משמע מדברי הרמב"ם פרק י"ד דאישות). ונראה לי, דאף בלאו ד"לא יגרע" (שמות כא י) אינו עובר):
האשה שמנעה בעלה מתשמיש, היא הנקראת "מורדת"; ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה: מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי, ודווקא שמבקשת גט בלא כתובה, אבל אם אומרת: יתן לי גט וכתובתי, חיישינן שמא נתנה עיניה באחר, ויש לה דין מורדת דבעינא ומצערנא ליה (בית יוסף בשם תשובת הר"ן וכן פרש"י בגמרא), אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל, ותיטול בלאותיה הקיימים, בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן, בין נכסי מלוג שלא נתחיב באחריותן, ואינה נוטלת משל בעלה כלום, ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחם לה, פושטת ונותנת, וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו.
- ויש אומרים דאף מנכסי צאן ברזל אינה נוטלת אלא מה שתפסה. ויש אומרים דאפילו נכסי מלוג אינה נוטלת אלא מה שתפסה (בית יוסף בשם תשובת הר"ן שכן כתב בשם הרשב"א).
ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו, ואמרה: הריני מצערת אותו בכך, מפני שעשה לי כך וכך, או מפני שקללני, או מפני שעשה עמי מריבה וכיוצא בדברים אלו, שולחין לה מבית דין ואומרים לה: הוי יודעת שאם את עומדת במרדך, אפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת אותם. ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסיות ובתי מדרשות, בכל יום, ארבע שבתות זו אחר זו, ויש אומרים דאין צריך להכריז בכל יום, אלא ארבע שבתות ממש, (הר"ן והגהות מימוני, וכן משמע לשון הטור), וכן נראה לי עיקר, ואומרים: פלונית מרדה על בעלה. ואחר ההכרזה שולחין לה בית דין פעם שנית: אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתיך, אם עמדה במרדה ולא חזרה, נמלכין בה ותאבד כתובתה, ולא יהיה לה כתובה כלל; ואין נותנים לה גט עד שנים עשר חודש; ואין לה מזונות כל שנים עשר חדש, ואפילו היא מעוברת (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א); ומעשה ידיה שלה, אבל נוטל פירות (טור).
ואם מתה קודם הגט, בעלה יורשה וחייב בפדיונה וקבורתה (טור). ולאחר שנים עשר חודש אין לבעל עליה כלום, וכן היא עליו; מאחר שאבדה הכתובה, אין לה כל תנאי כתובה, מאחר שיוכל לגרשה בלא כתובה והוא מעכבה מרצונו (דברי הרב וכן משמע במהרי"ן סימן כ'). כסדר הזה עושין לה, אם מרדה כדי לצערו.
- ולאחר שנים עשר חודש לא מהני חזרתה, אלא איבדה כתובתה, ואם רוצה לקיימה, צריך לכתוב לה כתובה אחרת. אבל תוך שנים עשר חודש יכולה לחזור בה, ויש לה כתובה. ואם מת תוך שנים עשר חודש, יש לה כתובה מן היורשים (כל זה בהר"ן פרק אף על פי). ואם רוצה לגרשה תוך שנים עשר חדש נותן לה צאן ברזל שלה, וכתובתה וכל מה שכתב לה (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א). ויש אומרים דבזמן הזה שאין נושאין שתי נשים, לא משהינן לה שנים עשר חדש אם רוצה לגרשה, ואם אינה רוצה, מתירין לו לישא אחרת (מרדכי סוף אף על פי בשם ראב"ן). ויש חולקין שאין להתיר לו לישא אחרת (שם בהגהת ותשובת הרשב"א סימן תת"ס ומהרי"ק שרש ס"ג), וכן עיקר. ודווקא בנשואה, אבל ארוסה המורדת על בעלה ואינה רוצה להיכנס לו, יגרשנה בעל כרחה, או ישא אחרת, ומתירין לו (שם). ונראה לי, דווקא תוך שנים עשר חודש, אבל לאחר שנים עשר חדש אם הוא רוצה לגרש צריכה לקבל ממנו בעל כרחה, או מתירין לו לישא אחרת, דאין כח ביד האשה לעגנו לעולם, וכן נראה לי (להורות). ויש אומרים דאפילו תוך שנים עשר חודש אם עבר ונשא אחרת מחמת מרידתה, אין כופין לגרש (מהרי"ק שרש כ"ט).
ואפילו היתה נדה או חולה שאינה ראויה לתשמיש. ואין חילוק בין התחילה למרוד קודם חליה או אחר כך (הר"ן פרק אף על פי, וכן משמע במרדכי בשם ראבי"ה והגהות אלפסי), ויש חולקין (שם בשם מוהר"ם).
ואפילו היה בעלה מלח שעונתו לשישה חדשים, ואפילו יש לו אשה אחרת. וכן ארוסה שהגיע זמנה לינשא, ומרדה כדי לצערו ולא נישאת, הרי זו מורדת מתשמיש. ויש אומרים שגם יבמה שלא רצתה להתייבם כדי לצערו, כסדר הזה עושין לה:
המורדת הזאת, כשהיא יוצאת אחר שנים עשר חדש בלא כתובה, תחזיר כל דבר שהוא של בעל. אבל נכסים שהכניסה לו, ובלאותיהם קיימים -- אם תפסה אין מוציאין מידה, ואם לא תפסה אין נותנין לה; וקרקעות של צאן ברזל היא נוטלתן (טור), וכן כל מה שאבד מנכסיה שקבל הבעל אחריותן עליו, אינו משלם לה כלום.
- הגה: וכל זה בנכסי צאן ברזל, אבל נכסי מלוג שלה, ברשותה הם והיא נוטלתן (טור). ויש אומרים דכל זה באינה נותנת אמתלא וטעם לדבריה למה אומרת מאיס עלי; אבל בנותנת אמתלא לדבריה, כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה, ומכלה ממונו וכיוצא בזה, אז דיינינן לה כדינא שתקנו הגאונים (טור בשם מוהר"ם מרוטנבורג) ונקרא דינא דמתיבתא, שהבעל צריך להחזיר לה כל מה שהכניסה לו בנדוניתה, דהיינו צאן ברזל אם הם בעין וראויין למלאכתם הראשונה נוטלת הכל כמו שהוא, ואם אינם ראויין למלאכתם הראשונה, וכל שכן אם נגנבו או נאבדו, צריך הבעל לשלם הכל; ונכסי מלוג שלה, אם הם בעין או דבר הבא מכחה, נוטלתן, אבל אם כלו לגמרי אין הבעל צריך לשלם (דינא דמתיבתא טור בשם הרי"ף), אבל כל מה שנתן לה או כתב לה אינה נוטלת כלום, ואפילו תפסה צריכה להחזיר (מרדכי פרק אף על פי).
- ואין כופין אותו לגרש, ולא אותה להיות אצלו (גם זה בטור בתשובת מוהר"ם). ואם עשה שלא כהוגן שקדשה ברמאות ובתחבולות, כופין אותו לגרש (הרא"ש כלל ל"ה). ויש אומרים עוד, דמטילין חרם (טור בשם מוהר"ם).
- אם בני אדם למדוה למרד, או שעושה כך משום כעס וקטטה, או להוציא ממונו ממנו, אז אפילו מה שתפסה מנכסיה נוטלין מידה ומחזירין לבעל (מרדכי פרק אף על פי). ואין חילוק בין אם תפסה או לא, אלא בטוענת מאיס ואינה נותנת אמתלא מבררת לדבריה, אבל מכל מקום נותנת אמתלא ואין בזה רמאות, והבית דין ידונו בזה לפי ראות עיניהם (מהרי"ו סימן כ'). ויכולין להשביע אותה על כך, אם טוענת באמת מאיס עלי (שם), וכן ראוי להורות.
- וכל זמן שלא נתן גט, אין לו כפיה ונגישה עליה, אבל מכל מקום אין לה ליתן משלה לאחרים, ויכול למחות בה, דאם מתה יירשנה (גם זה שם).
- אפילו במקום שכופין אותו לגרש, במורדת, אם מתה קודם שגרשה, יורש אותה, דאין ירושתה נפקעת אלא בגרושין (טור בשם גאון).
- אם אביה תפס מנדוניא שהכניסה לבעלה, מהני כאילו תפסה היא בעצמה (מרדכי בשם תשובת מוהר"ם פרק אף על פי ובהגהות בשם תשובת מוהר"ם).
- הבגדים שהכניסה הכלה אין להם דין צאן ברזל, ואין צאן ברזל אלא השומא שמכנסת האשה לבעלה (טור בשם הרא"ש):
איש ואשתו שבאו לבית דין, הוא אומר: זו מורדת מתשמיש, והיא אומרת: לא כי, אלא כדרך כל הארץ אני עמו; וכן אם טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש, והוא אומר: לא כי, אלא כדרך כל הארץ אני עמה, מחרימין תחלה על מי שהוא מורד ולא יודה בבית דין, ואחר כך, אם לא הודו, אומרים להם: התיחדו בפני עדים. נתיחדו ועדיין הם טוענים, מבקשים מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדין:
ארוסה שאינה רוצה לינשא בטענת מאיס עלי, אין אביה חייב ליתן לו מה שפסק ליתן לו בנדוניתא:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר עח (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן עח | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח
|
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
- סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו
פדיונה כיצד, נשבית, חייב לפדותה ואינו יכול לומר לה: הרי גיטך וכתובתך ופדי את עצמך; ואפילו אם יאמר: איני פודך ולא אטול פירות, אין שומעין לו, אלא חייב לפדותה:
אין מחייבים את הבעל לפדות את אשתו יותר על דמיה, אלא כמו שהיא שוה כשאר השבויות.
- ויש אומרים דאשתו כגופו דמי, ויכול לפדות בכל אשר לו (טור והרא"ש בשם הרמ"ה הובא בבית יוסף)
היו דמיה יותר על כדי כתובתה, ואמר: הריני מגרשה וזו כתובתה ותלך ותפדה את עצמה, אין שומעין לו, אלא כופין אותו ופודה אותה אפילו היו דמיה עד עשרה בכתובתה, ואפילו אין לו אלא כדי פדיונה. במה דברים אמורים, בפעם ראשונה; אבל אם פדאה ונשבית פעם שניה, ורצה לגרשה, מגרשה ונותן לה כתובתה והיא תפדה את עצמה; אבל בלאו הכי אינו חייב לפדותה בפעם שניה (בית יוסף):
מי שנשבית אשתו והוא במדינת הים, בית דין יורדים לנכסיו ומוכרין בהכרזה, ופודין אותה כדרך שהבעל פודה.
- אם הוא ואשתו בשביה, עין ביורה דעה סימן רנ"ב:
המדיר את אשתו נדר שהוא חיב בגללו לגרשה וליתן כתובתה, ונשבית אחר שהדירה, אינו חייב לפדותה, שמשעה שהדירה נתחייב לגרשה וליתן לה כתובתה:
כהן שנשבית אשתו, אף על פי שנאסרה עליו, הואיל ומקודם היתה מותרת לו פודה ומחזירה לבית אביה; אפלו היה בעיר אחרת, מטפל לה עד שמחזירה למדינתה, ומגרשה ונותן לה כל כתובתה. ואם היה בעלה ישראל, שהשבויה מותרת לו, מחזירה לו לאשה כמו שהיתה, ואם רצה אחר כך מגרשה ונותן לה כתובתה.
- שבויה שנאסרה אף לבעלה ישראל, שחוששין שמא נבעלה ברצון, כדרך שנתבאר סימן ז', אין בעלה חייב לפדותה (הר"ן פרק נערה ור"י נכ"ג):
האשה שהיתה אסורה על בעלה, מחייבי לאוין, ונשבית, אינו חיב לפדותה אלא נותן לה כתובתה והיא תפדה את עצמה. ומשלם לה הפירות שאכל מנכסיה (הר"ן פרק אלמנה ניזונת):
אין חיוב פדיונה עליו אלא בחייו, אבל אלמנתו אינה נפדית מנכסיו; אפלו נשבית בחייו ולא הספיק לפדותה עד שמת, אין היורשים חיבין לפדותה, ואפלו היא זקוקה ליבם, אלא נפדית משל עצמה או תטל כתובתה ותפדה את עצמה:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר עט (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן עט | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג
רפואתה כיצד? לקתה -- חייב לרפאותה; בין רפואה שיש לה קצבה בין רפואה שאין לה קצבה. אבל אלמנתו אינה מתרפאת מנכסיו אלא ברפואה שאין לה קצבה שהיא דומה למזונות:
רצו היורשין לקצוב עם הרופא, כדי שיהיה לה קצבה ויפטרו ממנה -- הרשות בידם:
אם ראה הבעל שהחולי ארוך, יכול לומר לה: הרי כתובתך מונחת - או רפאי עצמך מכתובתך או הריני מגרשך ונותן כתובה. ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ.
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר פ (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן פ | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח
|
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
- סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו
מעשה ידיה לבעלה, כיצד, הכל כמנהג המדינה; מקום שדרכן לארוג, אורגת; לרקם, רוקמת; לטוות צמר או פשתים, טווה; ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו, אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד. דחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה, המותר לבעל.
- הגה: ודוקא שנותן לה מעה כסף כל שבוע, כמו שנתבאר לעיל סימן ע'. ויכולה אשה לומר: איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת המותר. אבל הבעל לא יוכל לומר כן (טור בשם הרמ"ה, וכן כתב הר"ן פרק אף על פי, וכן כתב השאלתות פרשת משפטים):
היה לו ממון הרבה, אפילו היה לה כמה שפחות, אינה יושבת לבטלה בלא מלאכה, שהבטלה מביאה לידי זימה; אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו, אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה:
המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה, יוציא ויתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי זמה:
וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המיטה ויש אומרים דמחויבת להציע כל מטות הבית (המגיד משנה פרק כ"א ובהר"ן פרק אף על פי), ועומדת ומשמשת בפני בעלה, כגון שתתן לו מים או כלי או שתיטול מלפניו, וכיוצא בדברים אלו.
אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו. ויש אומרים דוקא באינן סמוכין על שלחן בעלה (בית יוסף בשם הר"ן פרק אף על פי):
מלאכות אלו עושה אותן היא בעצמה, ואפילו היו לה כמה שפחות אין עושין מלאכות אלו לבעל, אלא אשתו.
- ויש מחלקת בהצעת המטה, ועין למטה סעיף ח':
יש מלאכות שהאשה עושה לבעלה בזמן שהם עניים, ואלו הם: מטחנת, ואופה, ומכבסת, ומבשלת, ומיניקה את בנה, ונותנת תבן לפני בהמתו, אבל לא לפני בקרו.
- הגה: מת בנה, אינה מחויבת להניק בשכר וליתן לו השכר. וכן בנו מאשה אחרת, אינה מחויבת להניקו (הר"ן פרק אף על פי):
הכניסה לו שפחה אחת, או נכסים שראוי לקנות מהן שפחה אחת, או שהיה לו ממון כדי לקנות ממנו שפחה אחת, אינה מטחנת ולא אופה ולא מכבסת ולא נותנת תבן לפני בהמתו:
הכניסה לו שתי שפחות, או נכסים הראויים לקנות מהם שתי שפחות, או שהיו לו שתי שפחות, או שהיה ראוי לקנות שתי שפחות, אינה מבשלת ואינה מיניקה את בנה.
- הגה: הכניסה לו שלש שפחות, או ממון, או שיש לו ממון שיכול לקנות או לשכר, אינה מצעת המטות, רק מטתו (הר"ן בשם יש מפרשים). יש אומרים דאף מטתו אינה מצעת, רק בפריסת סדינין, ומסדרת לו מטתו שהוא דרך חבה, וכל אשה תעשה זה אפילו יש לה כמה שפחות (טור):
היא אומרת: ראוי הוא לקנות או לשכור שפחה, והוא אומר שאינו ראוי, עליה להביא ראיה:
כל אלו המלאכות אין מחיבים אותה, אלא אם כן יהיה דרך משפחתו ומשפחתה לעשותן:
כל זמן שהיא מיניקה את בנה, פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפים לה על מזונותיה יין ודברים שיפים לחלב.
- לא הוסיפו לה, צריכה לאכול משלה, אם יש לה (טור):
פסקו לה מזונות הראויים לה, והרי היא מתאוה לאכול יותר, או לאכול מאכלות אחרות, יש מי שאומר שאין הבעל יכול לעכב, מפני סכנת הולד, שצער גופה קודם. ויש מי שאומר שיכול לעכב:
ילדה תאומים – אין כופין אותה להניק שניהם, אלא מיניקה אחד ושוכר הבעל מיניקה לשני.
- ויש אומרים דמיניקה שניהם (טור בשם הרא"ש):
הרי שרצתה להניק בן חברתה עם בנה, הבעל מעכב.
- ואפילו בנה מאיש אחר הוא יכול לעכב (טור):
כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה ממלאכות שהיא חיבת לעשותן, כופין אותה לעשות.
- הגה: ואינו זנה עד שתעשה. וכן בית דין משמתין אותה או מוכרין כתובתה לשכר עליה עבד או שפחה (המגיד משנה פרק כ"א בשם הרמב"ן והרשב"א). ויש אומרים דכופין אותה בשוטים (טור בשם הרמב"ם). וכל זה באומרת: איני עושה, ונזונית. אבל אם אומרת: איני נזונית ואיני עושה, הרשות בידה (בית יוסף לדעת הרמב"ם וכן כתב הר"ן), וכמו שנתבאר לעיל סימן ס"ט. ויש אומרים דאפילו באומרת: איני נזונית ואיני עושה, צריכה לעשות צרכי הבית, ולזה כופין אותה אף על פי שאינה נזונית (גם זה בית יוסף לדעת הרמב"ם לחד שנויא):
טען הוא שאינה עושה, והיא אומרת שאינה נמנעת מלעשותן, מושיבין אשה ביניהם, או שכנים:
האשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכותיה בתוך ביתה, פטורה:
מי שהתנה עם אשתו שלא יתחיב במזונותיה וכן היא לא תתחיב לו במעשה ידיה, אם אחר כך רצה ונתחיב הוא לתת לה (במתנה) מזונותיה, אין מעשה ידיה שלו.
- הגה: אשה ששתקה ולא תבעה מזונות ולא מעה כסף, מן הסתם מעשה ידיה עם המותר שלה, ולא אמרינן שמחלה מעשה ידיה (הר"ן פרק אף על פי). אבל מה שאינו מספיק לה, אין הבעל צריך לשלם לה, דודאי מחלה. אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה, ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה, לא הפסידה משום זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב, מאחר שיצאה בלא רשותו ואינו מראה לה פנים, ואם הוא יבוא אצלה אינה מונעתו מכלום. אבל אם אינה רוצה לבוא אצלו עד שיפרע מה שלותה, אבדה מזונותיה, דהוי כמורדת, דכל מורדת טענה אית לה. וכל אשה יש לה מזונות אף על פי שאין כתובתה בידה, ואינו נאמן לומר שמחלה לו, רק בראיה ברורה. ואפילו על מזונות שעברו, אם לא טען לא טענינן לה, וצריך לישבע שמחלה לו (כל זה בתשובת הרשב"א הובאה בבית יוסף סימן ע"ז):
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר פא (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן פא | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב
- המקדיש מעשה ידי אשתו -- הרי זו (עושה ו)אוכלת, והמותר חולין.
- אמר לה: "יקדשו ידיך לעושיהן" -- הרי כל מעשה ידיה קדש.
- ויש אומרים דאינו קדש, דהרי היא יכולה לומר: איני נזונית ואיני עושה, (הר"ן פרק אף על פי, וכן משמע לשון הטור):
האשה שאמרה: "יקדשו ידי לעושיהן", או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה -- אינו נאסר במעשה ידיה, מפני שידיה משועבדים לו; אבל צריך הוא להפר לה, שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור לו.
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר פב (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן פב | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח
נדרה שלא להניק את בנה, כופין אותה ומיניקתו עד שיהיה בן עשרים וארבעה חדש, אחד הזכר ואחד הנקבה:
היא אומרת: אני אניק את בני, והוא אינו רוצה, שומעין לה:
היתה עניה שחייבת להניק את בנה, והוא עשיר שראוי לו שלא תניק אשתו, אם רצתה, שוכר מיניקה או קונה שפחה, מפני שעולה עמו ואינה יורדת:
היא אומרת: ראוי לשכור או לקנות שפחה, והוא אומר: איני ראוי, עליה להביא ראיה:
האשה שנתגרשה, אין כופין אותה להניק את בנה, אלא אם רצתה, נותן לה שכרה ומיניקתו; ואם לא רצתה, נותנת לו את בנו והוא מטפל בו. במה דברים אמורים, שלא הניקה אותו עד שהכירה, אבל אם הכירה ואינו רוצה לינק מאחרת (טור), אפלו הוא סומא, אין מפרישין אותו, מפני סכנת הולד, אלא כופין אותה ומיניקתו עד עשרים וארבעה חדש.
- הגה: והוא נותן לה שכר הנקה (טור). ויש אומרים דאפילו אשה אחרת, שהניקה ולד עד שמכירה, כופין אותה ומיניקתו בשכר, מפני סכנת הולד (הגהות אלפסי פרק אף על פי). ויש אומרים הא דגרושה אינה מחויבת להניק אם אינו מכירה, הינו כשמוצא מינקת אחרת ויש לו להשכיר, אבל אם אין לו, כופה אותה ומיניקתו (ר"י); אבל אם השכירה כבר עצמה לאחרים, ואותו ולד מכירה, אין דוחין אותו ולד מפני בנה, אלא בית דין משכירין לבנה מיניקה אחרת (הרא"ש כלל י"ז):
הגרושה אין לה מזונות, אף על פי שהיא מיניקה את בנה, אבל נותן לה יותר על שכרה דברים שהקטן צריך להם, מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בזה. אבל המעוברת, אין לה כלום:
שלמו חדשיו וגמלתו, אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה, אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו; ואחר שש שנים יש לאב לומר: אם אינו אצלי לא אתן לו מזונות. והבת אצל אמה לעולם, ואפלו לאחר שש. כיצד, היה האב ראוי לצדקה, מוציאין ממנו הראוי לה בעל כרחו, וזנין אותה והיא אצל אמה; ואפילו נשאת האם לאחר, בתה אצלה ואביה זן אותה משום צדקה, עד שימות האב ותזון אחר כך מנכסיו בתנאי כתובתה והיא אצל אמה.
- הגה: ודוקא שנראה לבית דין שטוב לבת להיות עם אמה, אבל אם נראה להם שטוב לה יותר לישב עם בית אביה, אין האם יכולה לכוף שתהיה עמה (ר"מ פדואה סימן צ"ג). מתה האם, אין אם אמה יכולה לכוף שיהיו הבנים עמה (בית יוסף בשם הרשב"ץ):
אם לא רצתה האם שיהיו בניה עמה אחר שגמלתן, אחד זכרים ואחד נקבות, הרשות בידה, ונותנת אותם לאביהם, או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב, והם מטפלים בהם, אחד זכרים ואחד נקבות:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר פג (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן פג | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב
החובל באשת איש --
- השבת והרפוי לבעלה;
- והצער, שלה;
- והבושת והנזק -- אם בגלוי הוא, כגון שחבל בפניה ובצוארה או בידה וזרועותיה -- השליש שלה ושני שלישים לבעל; ואם בסתר הוא הנזק -- השליש לבעל ושני שלישים לאשה. של בעל, נותנין לו מיד; ושל אשה, ילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות. ואינה יכולה למחול, לא על חלקו ולא על חלקה; ואם מחלה, אינה מחילה. ומכל מקום אינו יכול לתבוע חלקה אלא בהרשאתה.
במה דברים אמורים? כשחבלו בה אחרים. אבל הבעל שחבל באשתו חייב לשלם לה מיד כל הנזק וכל הבושת והצער, הכל שלה, ואין לבעל בהם פירות. ואם רצתה ליתן הדמים לאחר -- נותנת; והבעל מרפא אותה כדרך שמרפא כל חלייה.
- הגה: חרף אותה שום אדם בדברים, אף על פי שהמבייש בדברים פטור, אם פיסוה בממון (דעת עצמו), אם חרפוה בגלוי -- לו שני חלקים ולה חלק אחד; ואם בסתר -- לה שני חלקים ולו חלק אחד (טור):
המזיק את אשתו בתשמיש המטה, חייב בנזקיה:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר פד (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן פד | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
מציאת האשה, לבעלה; ואם היא ספק מגורשת -- מציאתה לעצמה.
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר פה (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן פה | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט
|
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
- סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו
פרותיה כיצד, תקנו שיאכל פרות נכסי אשתו תחת פדיונה שחיבוהו לפדותה. ואם אמר: איני חפץ בפרותיה ולא אפדה, אין שומעין לו. וכן אם אמרה היא: אינה חפצה בתקנה זו, אין שומעין לה:
נכסי צאן ברזל הם הנדוניא דהנעלת לה בגדים או בהמה ועבדים ומקבל עליו אחריות (טור), אם מתו, מתו לו; ואם הותירו, הותירו לו; וכן אם פחתו או נגנבו או אבדו, הכל לו. ונכסי מלוג הם נכסים שאינן באחריותו (גם זה טור), אם מתו או הותירו או פחתו או נגנבו או נאבדו, הכל לה, שאין לבעל בהן אלא אכילת פרות; ואם פשע הבעל בנכסי מלוג, ונאבדו, פטור, מפני שהיא עמו במלאכתו והוי פשיעה בבעלים.
- הגה: עין לעיל סימן ע"ז סעיף ג', כתבתי דין בגדי אשה אם מקרי צאן ברזל או נכסי מלוג. השדה שהבעל שם לה בכתבתה, דינו כצאן ברזל (תשובת רא"ש) ועין לקמן סימן צ' סעיף ט"ז:
יש מי שאומר, דנכסי צאן ברזל אינו חייב באחריותן אלא אם כן שמו אותם עליו בדמים קצובים, או שקבל אחריותן בפרוש. ויש מי שאומר, שמאחר שכתבן בכתובה, נתחייב באחריותם אף על פי שלא שמו אותם ולא נתחייב באחריותם. והראשון עיקר:
בעל הבא לדון עם אחד על נכסי אשתו, צריך הרשאה. ואם יש פרות בקרקע, מתוך שיש לו לדון על הפרות שהם שלו, דן על העיקר, ואינו צריך הרשאה מאשתו, שאם אין לה קרקע אין לו פרות.
- הגה: דוקא לדון, אבל לעשות פשרה, צריך הרשאה (ריב"ש סימן תצ"ו). בא לדון על מעות מזמנים של אשתו, אינו צריך הרשאה, דהוי כאילו היו פרות בקרקע (תרומת הדשן סימן שי"ב, ועין בחשן המשפט סימן קכ"ב):
השאילה האשה לאחר פרה של נכסי מלוג, ונשאל בעלה עמה, לא הוי שאלה בבעלים, דקנין פרות לאו כקנין הגוף דמי.
- עין בחשן המשפט סימן שמ"ו:
אשה ששאלה פרה, ואחר כך נשאת ומתה, הבעל, אף על פי שהוא משתמש בה כל ימי שאילתה, פטור, אפלו פשע, מפני שהוא כלוקח, והאשה חיבת לשלם כשיהיה לה ממון. ואם הודיעה את בעלה שהיא שאולה, הרי זה נכנס תחתיה:
באו לידה נכסים אחר שנשאת, בין שבאו לידה בירושה, או שנתנו לה במתנה, או שחבלו בה ונתנו לה חלקה בבשתה ופגמה, נקראים נכסי מלוג, והרי הם כאותם שהכניסה לו ולא קבלם באחריות. אבל אם מכרה כתובתה ונדוניתה, אותם הדמים אין הבעל אוכל פרותיהם. וכן אם נתנה מתנה לאחר קדם שנשאת, כדי להבריח מבעלה, אף על פי שאין המתנה מתנה, אין הבעל אוכל פירות. וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו, בין קרקע בין מטלטלין, קנתה, ואין הבעל אוכל פירות. ומיהו, אינה יכולה למכור מה שנתן לה, ולא לתנו לאחר, אלא ישאר בידה, ואם תמות יירשנה, והפירות שיוצאין לה ממנה דינם כשאר נכסי מלוג, וימכרו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות:
במה דברים אמורים שאינו אוכל פרות המתנה, כשנתן לה אחר שנשאת. אבל אם נתן לה בעודה ארוסה, כיון שנשאת, זכה במתנה זו כשאר נכסי מלוג, ואוכל פירותיה. ואם מן הנשואין נתאלמנה או נתגרשה שלא מחמת מרדה, נוטלת מתנה זו חוץ מכתובתה:
המוכר קרקע לאשתו, אם היו המעות שלקחה בהם את הקרקע מהבעל גלויים וידועים לבעל, קנתה, והבעל אוכל פרות אותו קרקע. ואם היו המעות טמונים, לא קנתה, שהבעל אומר: לא מכרתי אלא כדי להראות המעות שטמנה, ואותם המעות שנראו ילקח בהם קרקע והבעל אוכל פרות.
- הגה: ויש אומרים דאם טוען בריא שהמעות שלו, הרי הם שלו לגמרי. (וכן משמע מלשון הטור):
אם הוא אומר: טמונים היו, והיא אומרת: לא היו, עליה להביא ראיה:
נתן לה אחד מתנה על מנת שאין לבעלה רשות (בה), קנה הבעל, והרי היא כשאר נכסי מלוג, אלא אם כן התנה הנותן בגוף המתנה שיהיה לכך ולכך, כגון שיאמר לה: הרי המעות נתונים לך על מנת שתלבשי בהם או על מנת שתעשי מה שתרצי בלא רשות הבעל.
- הגה: נתן לה אביה מתנה, והתנה באחד מדרכים אלו, ואחר כך מת אביה והיא יורשה אותו, נתבטלה המתנה וזכה בה הבעל כבשאר נכסי מלוג (תשובת הרמב"ן סימן ק"נ):
נמצאו ביד האשה מעות או מטלטלין, והיא אומרת: מתנה נתנו לי, והוא אומר: ממעשה ידיך הם, ושלי הם, נאמנת, וילקח בהם קרקע והוא אוכל פרות. ויש לו להחרים על מי שטוען שקר. ואם אמרה: על מנת כן נתנו לי שלא יהא לבעלי רשות בהם אלא שאעשה בהם מה שארצה, עליה להביא ראיה.
- הגה: ויש אומרים הא דאינה נאמנת, דוקא במעות טמונים, אבל במעות שאינן טמונים נאמנת לומר: שלי הם (רש"י והרא"ש סימן פ"ו). ודוקא בשאינה נושאת ונותנת תוך הבית (בית יוסף בשם הרשב"א), ועין לקמן סימן פ"ו. ויש אומרים דאם לא ראו ממון בידה, ויש לה מגו לומר שאין לה או שהחזירה לו, נאמנת בכל ענין (תשובת מוהר"ם סימן רס"ח). ועין בחשן המשפט סימן ס"ב.
ואם אמרה: אתה נתתם לי במתנה, נשבעת שבועת היסת שנתנם לה הבעל, ואינו אוכל פרותיהם:
נכסי מלוג, הבעל אוכל פרות, ואם הם דבר שאינו עושה פרות, ימכר וילקח בו דבר שעושה פרות. ואם הוא אומר: כך וכך ילקח בהם, והיא אומרת: איני לוקחת בהם אלא כך וכך, לוקחים דבר שפרותיו מרבים ויציאתו מעוטה, בין שהיה הדבר כרצונו או כרצונה. ואין קונין דבר שאין גזעו מחליף. ואם נפל לה דבר שאין גזעו מחליף, אף על פי שלא ישאר קצת מהקרן, אין צריך למכרו, כגון שהכניסה לו עז לחלבה, רחל לגזתה, דקל לפרותיו, אף על פי שאין לה אלא פרות אלו בלבד, הרי זה אוכל והולך עד שתכלה הקרן. וכן אם הכניסה לו כלי בתורת נכסי מלוג, הרי זה משתמש בהם ולובש ומציע ומכסה, עד שיכלה הקרן, וכשיגרש אינו חיב לשלם הבליות של נכסי מלוג:
נפלו לה עבדים, אף על פי שהם זקנים, לא ימכר, מפני שהם שבח בית אביה. נפלו לה זיתים וגפנים, ולא היו לה בגוף הקרקע שהאילנות בה, כלום, אם עושין כדי טפולן לא ימכרו, מפני שבח בית אביה; ואם לאו, הרי אלו ימכרו לעצים, וילקח בהם קרקע והוא אוכל פרות:
נפלו לה פירות המחוברים לקרקע, הרי אלו של בעל; אפלו הגיע זמנן לקצור, תולשם מהקרקע שלה, וימכרו, וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות.
- הגה: זה אינו, דכל הפירות הנלקטים תחתיו הם שלו לגמרי; ואפשר דטעות נפל בספרים, וכך ראוי להיות: תלושין מן הקרקע הרי הם שלה, ובבא אחריתי היא, וכן הוא ברמב"ם פרק כ"ב דאישות (פכ"ב מהל' אישות):
עבדי נכסי מלוג ובהמות נכסי מלוג, הבעל חיב במזונותיהם ובכל צרכיהם, והם עושים לו והוא אוכל פירותיהם. לפיכך, ולד שפחת מלוג, לבעל; ולד בהמת מלוג, לבעל; ואם גרשה, ורצתה האשה לתת דמים וליטול ולד השפחה, מפני שבח בית אביה, שומעין לה:
אם רצה הבעל למכור קרקע של נכסי מלוג לאחר, שיקח פירותיו לשנים מרבות, ומקדים לו המעות, אין שומעין לו. אבל יכול למכור הפירות בכל שנה, אחר שלקטן. וכן אם ימכר הפירות לשנים מרבות, ועושה סחורה במעות, שפיר דמי.
- ואם בעל חוב גובה מנדונית האשה או נכסי מלוג שלה, עין בחשן המשפט סימן צ"ז:
יש מי שאומר, שאם הקרקע רחוק ומכרו לפירות לשנים מרובות, מכור:
יש לבעל לכוף מקצת עבדי אשתו ואמהותיה שיהיו משמשים אותו בבית אשה אחרת שנשא, בין שהיו עבדי מלוג בין שהיו עבדי צאן ברזל. אבל אינו יכול להוליכם לעיר אחרת שלא מדעת אשתו.
- הגה: אבל אינו יכול להכריחם שישמשו לאשתו האחרת בבית אחר ( בית יוסף, וכן משמע לשון הרמב"ם). ויש אומרים דאם הם תכשיטים שאינן ראויין לה שיכול לתנם לאחרת, דלא הכניסה לו כדי שיכלו ויפסדו ולא ישתמש בהם אדם (בית יוסף בשם הרשב"ץ):
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר פו (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן פו | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב
|
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
- סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו
אין מקבלין פקדון מאשת איש; ואם קבל, יחזיר לאשה. ואם אמרה: של פלוני הם, נאמנת (טור). הלכה האשה למדינת הים, ובא הבעל ותבע מן הנפקד ואומר שאשתו גנבה ממנו, לא יתנם לו עד שתבוא האשה או תמות, כן נראה לי.
ואם אמרה בשעת מיתתה: של פלוני הם, אם נאמנת לו, יעשה כדבריה; ואם לאו, יתן ליורשיה. וכן אם מתה ולא אמרה כלום. (טור)
ויש מי שאומר, שאם היא נושאת ונותנת בתוך הבית, אינה נאמנת לומר של פלוני הם.
- הגה: מיהו, כל זמן שהיא חיה יחזיר לאשה (טור), מיהו, אם החזיר לבעל, פטור הנפקד, אפלו אינה נושאת ונותנת תוך הבית (מרדכי פרק חזקת הבתים):
הבעל שלוה מהאשה ואחר כך גרשה, אין לה עליו כלום.
- הגה: וכל שכן אם לא גרשה (דעת עצמו). ויש אומרים דוקא אם היו המעות טמונים כשלוה ממנה, אבל לא היו המעות טמונים, ולוה ממנה, צריך לשלם לה אפלו לאחר שגרשה (טור). והוא הדין אם תקפם מידה, דמאחר שלא היו המעות טמונים, נאמנת לומר: שלי או של פלוני הם (סברת הרב). מיהו, אם נושאת ונותנת תוך הבית, או שהבעל מאמינה על שלו, אינה נאמנת (טור). ועין לעיל סימן פ"ה סעיף י"ב.
לוה ממנה בשטר, היא אומרת: לא היו המעות טמונים, והוא אומר: טמונים היו, עליה להביא ראיה אז פטור לשלם (נמוקי יוסף פרק חזקת הבתים). ועיין בחשן המשפט סימן ס"ב, אשה שהיו שטרות יוצאין על שמה מה דינן. אשה שמכרה או משכנה מטלטלין, אם הקונה או המלוה אינו יודע שהם של בעל, אין צריך להחזיר אליו, אפילו רוצה הבעל להחזיר לו דמיו וטוען שהיא גנבתן לו (הגהות מימוני פרק כ"ב דאשות). ויש אומרים דאם היא נושאת ונותנת תוך הבית, הבעל נאמן וצריך להחזיר לו בלא דמים (רבנו ירוחם נתיב כ"ג). ונראה לי, דוקא בשאין דרכה למשכן או למכר בלא רשות בעלה, אבל אם דרכה בכך, מה שעשתה עשוי; וכן נראה להורות. ועין לקמן סימן צ':
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר פז (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן פז | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב
אין לאיש חזקה בנכסי מלוג של אשתו שאכלם שני חזקה, אף על פי שהתנה עמה שאין לו פירות בנכסיה. וכן אין לאשה חזקה בנכסי בעלה, על ידי שאכלתם שני חזקה.
- הגה: ודוקא בחזקה כזו, אבל בחזקת נזיקין, כגון פתיחת חלונות וכדומה לזה, יש לאיש חזקה בנכסי אשתו, והוא הדין לאשה על בעלה (רבנו ירוחם במישרים נתיב כ"ג ח"ז). ועיין בחשן המשפט סימן קמ"ט:
מי שהחזיק בנכסי אשת איש, לא עלתה לו חזקה, אלא אם כן החזיק בהם שלשה שנים אחר מות בעלה. ועיין בחשן המשפט סימן קמ"ט
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר פח (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן פח | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב
|
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
- סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו
האשה שיוצאה מתחת יד בעלה, בין במיתה בין בגרושין, נוטלת כל נכסיה בלא שבועה, בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל; אף על פי שאינה נוטלת כתובתה כשהיא אלמנה (טור) אלא בשבועה, נכסיה נוטלת בלא שבועה. ונכסי מלוג נוטלתן כמו שהם, אפילו בלו הרבה ואין ראוי לעשות בהם מעין מלאכתן ראשונה. ואם אבדו לגמרי, אינו משלם לה. ואם הוקרו, הוקרו לה.
- ועין לקמן (סימן צ"ג סעיף א'), אם יכולה לתבוע בחיי בעלה:
נכסי צאן ברזל שהם נקראים נדוניא, מן הדין אם פחתו צריך לשלם כל הפחת, אף על פי שראויים למלאכתן ראשונה. אבל נהגו שכל זמן שראויים לעשות מעין מלאכתן ראשונה, אפלו הם בלויין הרבה, נוטלתן כמו שהן; ואם לא היו עושין מעין מלאכתן ראשונה, חייב לשלם דמיהם ששמו עליו בשעת הנשואין; ואם הוקרו, אינה נוטלתן אלא בשומא ראשונה של שעת הנשואין. במה דברים אמורים, במקום שנוהגין לכתב בכתובה: "הכניסה לו כלי פלוני בסך כך וכך, וכלי פלוני בסך כך וכך"; אבל במקום שאין כותבין בכתובה שום כלי בפרטות, אלא כוללים הכל, וכותבין: "הכניסה לו בבגדים ותכשיטים סך כך וכך מעות", הרי סך אותו המעות חוב עליו, ואפילו היו הנכסים חדשים חוזרים לשום אותם כמו ששוים עכשיו, ואם פחתו פחתו לו, ואם הותירו הותירו לו, ואין חוששים לשומא ראשונה כלל:
אם היא אומרת: כלי אני נוטלת, והוא אומר: דמים אני נותן, שומעין לה; והוא שיהיו עושין מעין מלאכתן, והוא הדין לולדות של שפחה ובהמה של נכסי מלוג. ולא עוד, אלא אפילו הכניסה לו שני כלים או שתי שפחות בתורת נכסי צאן ברזל, ושמו אותם עליו באלף זוז, והוקרו ועמדו באלפים, נוטלת אחד באלף שלה, והשני אם רצתה לתת דמיו ולנטלו משום שבח בית אביה, שומעין לה:
אם האשה אינה רוצה כליה, אף על פי שיש לבעל מעות, יכול לסלקה בכליה, והוא שיהיו עושין מעין מלאכתן:
אם הקדישו היורשין אחר מות אביהם נכסי צאן ברזל, או שפרשו אותו על המת בענין שנאסר בהנאה, נותנין לה דמיו:
הכניסה לו קרקע, וכשיצאה יש בו פירות מחוברים, נוטלתו עם פרותיו, אפלו הגיע זמנן לקצור. תלשן הבעל קדם הגרושין, הרי הם שלו אפילו לא הגיע זמנם לקצור:
הוציא הוצאות על נכסי מלוג של אשתו וגרשה, בין שהוציא מעט ואכל פירות הרבה, בין שהוציא הרבה ואכל פירות מעט, אפילו אכל גרוגרת אחת דרך כבוד, כדרך איש בביתו, או שאכל דינר אפילו שלא דרך כבוד, ואפילו לא לקח בפרות ממה שהוציא אלא חבילה אחת של זמורות, מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. הוציא ולא אכל, או שאכל פחות מכשיעור, שמין כמה השביחו ושואלין אותו כמה הוציא, אם השבח יותר על ההוצאה, ישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא ונוטל ההוצאה; ואם ההוצאה יתרה על השבח, אין לו מההוצאה אלא כשעור השבח, ובשבועה. והוא הדין למי שנפלו לה נכסים במקום רחוק והוציא עליהם הוצאות להביאם, ולקח בהם קרקע ואכל מהפרות כשיעור או פחות. ואם לא אכל אלא מהקרן, ישבע כמה הוציא, ויטל עד כדי השבח.
- (והא דנוטל בשבועה, דוקא כשאין האשה מכחישתו, אבל מכחישתו, לא (מרדכי פרק האשה שנפלו):
נפלו לה נכסים במקום אחר, והלך אחריהם והוציא הוצאות מרובות והביאן, וגרשה, אפילו לקח מהם והוציא, אין זה כאוכל מהשבח שנדון בו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, שהרי מהקרן לקח, אלא ישבע כמה הוציא, ויטל עד כדי השבח, דהינו ששמין אלו המעות כמה שוין כאן יותר ממה שהיו שוין במקום שהיו תחלה:
במה דברים אמורים, במגרש מדעתו. אבל אם היא מורדת, בין אכל בין לא אכל, ישבע כמה הוציא ויטול; ואם השבח יתר על ההוצאה נוטל ההוצאה, ואם הוצאה יתרה על השבח נוטל את השבח:
המוציא הוצאות על נכסי מלוג של אשתו קטנה ומאנה בו, רואין כמה אכל וכמה הוציא וכמה השביח, ושמין לו כאריס, שהרי ברשות ירד. ואם הוא רוצה ליטול הוצאה שעור שבח, שומעין לו; ואם הוציא קמעא ואכל הרבה, מה שאכל אכל:
המוציא הוצאות על נכסי מלוג של אשתו, ומת, יש מי שאומר, שאם נתברר שהוציא ולא אכל, יגבו היתומים מה שנתברר שהוציא; ואם לא נתברר כמה הוציא, לא יטלו היתומים כלום:
בעל שהוריד אריסין בנכסי אשתו ואחר כך גרשה, אם הבעל עצמו אריס, נסתלק הבעל, נסתלקו, שלא ירדו אלא על דעת הבעל, ושמין להם וידם על התחתונה. ואם אין הבעל אריס, על דעת הקרקע ירדו, ושמין להם כאריס.
- הגה: ויש אומרים דהינו דוקא כשידעו שהשדה של אשה, אבל אם לא היו יודעים האריסין שהוא של אשה, נוטלין אריסותיהן בכל ענין. (כך משמע מלשון הטור וכן הוא באשר"י):
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר פט (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן פט | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד
|
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
- סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו
מתה האשה בחיי הבעל, חיב לקברה ולטפל בכל צרכי קבורתה, ובכלל זה האבן שנותנים על הקבר. וכן חיב לעשות לה מספד וקינים, כדרך כל המדינה. ואם דרכם להספיד בחלילין, לא יפחת משני חלילין ומקוננות, אפלו עני שבישראל; ואם היה עשיר, הכל לפי כבודו. ואם היה כבודה יותר מכבודו, קוברים אותה לפי כבודה, שעולה עמו ואינה יורדת:
לא רצה לקברה, ועמד אחר וקברה, בית דין מוציאין מבעלה ונותנין לזה:
היה בעלה במדינה אחרת, בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין בלא הכרזה, וקוברין אותה לפי ממון הבעל ולפי כבודו, או לפי כבודה:
אלמנה, אינה נקברת מנכסי בעלה, אלא יורשי כתובתה חייבין בקבורתה. ואם מתה קודם שנשבעה שבועת אלמנה, יש מי שאומר שיורשי בעלה חייבין בקבורתה, ולא הודו לו:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר צ (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן צ | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ
|
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
- סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו
הבעל יורש את אשתו. בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל. במה דברים אמורים, במוחזק; אבל לא בראוי, כגון ירושה שראויה לירש ומתה בחיי מורישה, אינו עומד במקומה לירש.
- הגה: שטר חצי זכר, שנוהגין בו האידנא, שכותב האב לבתו ליטול בירושתו כחלק חצי זכר, ואם תלך הבת בלא זרע קיימא יתבטל החוב, ומתה הבת בחיי אביה והניחה זרע קיימא, ומת הזרע ואחר כך מת אביה, הבעל יורש כח אותו השטר, מכח זרעו שירש אמו והוא יורש זרעו (מהרי"ו סימן ט"ז). כתבו לה מורישיה קרקע מחיים ופירות לאחר מיתה, הבעל יורש אותה קרקע ממנה (מרדכי ריש יש נוחלין).
אבל שבח נוטל במה שיורש ממנה, שהרי ברשותו השביח. ואינו יורש מלות אשתו, כגון שמתו מורישיה והיתה להם מלוה ביד אחרים כשנשאה, ומתה קדם שגבתה אותם.
- הגה: אבל אם הניחו מורישיה נכסים, אף על פי שלא גבתה הבת מחיים, ואפילו אם היו משועבדים לכתובת אלמנה, נקראים מוחזקים לבת והבעל יורש אותם (מרדכי פ' כל הנשבעין).
וכן אם היה לה מלוה ביד אחרים כשנשאה, ומתה האשה קדם שגבתה אותה, אינו יורשה, אבל אם הלותה מנכסי מלוג, ומתה קדם שגבתה, בזו יורש אותה בעלה.
- הגה: כל הנכסים שהיו לאשה שאין לבעלה רשות בהן, והלותה אותן לאחרים, אין הבעל יורש אותן (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א):
מי שאמר: נכסי לפלוני ואחריו ליורשי, דקימא לן הוא הדין ליורשי יורשי, ואם היתה לו בת ומתה בחיי אותו פלוני, והיה בן לבת, הבן עומד במקום אמו לירש לאותו פלוני. אבל אם אין לבת יורש, אלא בעל, אינו יורש אותו פלוני, דהויא לה ראוי. ואם אמר: נכסי לפלוני ואחריו מעכשיו ליורשי, הויא לה מוחזק, ובעל הבת יורש:
הנושא אשה מחיבי לאוין, הואיל וקדושין תופסין בה, אם מתה תחתיו יירשנה. וכן אשה שהמירה, הבעל יורשה (בית יוסף מ"כ בשם אבי העזרי). וכן הנושא את הקטנה שהיא צריכה מאון, אף על פי שאין קדושיה קדושין גמורים, אם מתה תחתיו, יירשנה. אבל הפקח שנשא חרשת, אפלו נתפקחה אחר שנשאה, אם מתה לא יירשנה. והחרש שנשא פקחת, ומתה, יירשנה, שהרי היא בת דעת ולדעתה נשאת לו וזכתה לו ממונה:
קטנה שנתקדשה לדעת אביה, ונשאת שלא לדעת אביה, בין בפניו בין שלא בפניו, אפלו שתק האב, אם מתה, אין הבעל יורשה אלא אם כן רצה האב בנשואיה:
מי שנתגרשה ספק גרושין, ומתה, אין הבעל יורשה.
- הגה: אבל כל זמן שלא נתגרשה, אף על גב שנתן עיניו לגרש, יורשה (טור בשם הרא"ש). הטוען על אשתו שהיו בה מומין ומקחו מקח טעות, כמו שנתבאר לעיל סימן ל"ט, אם מתה אינו יורשה (תשובת מימוניות סוף אשות ובמרדכי פרק מי שמת). אשה שמרדה בבעלה ומתה, בעלה יורשה (כך משמע מלשון המגיד משנה פרק כ"ב), ועיין לעיל סימן ע"ז. המורד על אשתו או מדירה ואינו נוהג עמה מנהג אשות, יש אומרים דאם מתה אינו יורשה (הגהות (מרדכי) אלפסי פרק אף על פי):
נפל הבית עליו ועל אשתו. ואין ידוע איזה מהם מת תחלה, ואין לו בנים ממנה, יורשי הבעל יורשין עיקר הכתובה והתוספות, ויורשי האשה יורשין נכסי מלוג, ובין שניהם חולקים נכסי צאן ברזל:
האשה שכתבה כל נכסיה לאחר, בין קרוב בין רחוק, קודם שתנשא, אף על פי שאם נתאלמנה או נתגרשה תבטל המתנה, אין הבעל אוכל פרותיהם, ואם מתה (בחייו), אינו יורשה, שהרי נתנה אותם קדם שתנשא, וכשתמות בחיי בעלה, יקנה מקבל המתנה מתנתו קנין גמור. ולא עוד, אלא אפילו נתנה מקצת נכסיה או כולם, קודם, וכתובה למקבל מתנה: קנה מהיום ולכשארצה, שהרי לא קנה קנין גמור עד שתרצה, אין הבעל אוכל פרות אותה המתנה, ואם מתה אינו יורשה:
יש מי שאומר, דדינא דמברחת דוקא בשלא כתבה לו מתנה גמורה, מתנה חלוטה, מתנת עלמין; אבל אם כתבה לו כן, קנה לגמרי:
האשה שמכרה מנכסי מלוג אחר שנשאת, אף על פי שאותן הנכסים נפלו לה קדם שתתארס, הבעל מוציא פרות מיד הלקוחות כל ימי חייה, אבל לא גוף הקרקע; ואם מתה בחייו, מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים. ויש אומרים דאף בחייה מוציא גוף הקרקע מיד הלוקח בלא דמים (טור והרא"ש).
ואם הדמים שלקחה מהלקוחות קימים בעצמם, או שנמצאו מעות בידה ונוכל לתלות שהם אלו (טור בשם הרא"ש), מחזירן ללקוחות, ואינו יכול לומר: שמא מציאה הן.
- הגה: נתאלמנה או נתגרשה, מכרה קים (טור ורב הפוסקים). וכל ימי חייה, אם הבעל רוצה לבנות או לסתור בקרקע, הלוקח יכול למחות (נמוקי יוסף פרק חזקת הבתים). ואין חילוק בין אם מכרה הנכסים או הקדישה אותן (תרומת הדשן סימן רע"ב):
ואם הבעל מודה, או שיש עדים שברשותו מכרה, אינו מוציא מיד הלקוחות, דכשלוחו דמיא, ואי בעי לוקח מחרים שלא מכרה מדעתו.
- הגה: ראה שמכרה ושתק לה, לא אבד משום זה זכותו (תשובת הרא"ש כלל מ'). צותה בעת חליה לתת כך וכך ממלבושיה ונתרצה הבעל, אם נתנה לעניים אינו יכול לחזר בו, ואם לעשירים יכול לחזר בו (מרדכי סוף הזהב ותשובת מוהר"ם). ועיין לעיל סימן פ"ו, אם מכרה או משכנה מטלטלים:
במה דברים אמורים שאם מכרה משנשאת מוציא הבעל מיד הלקוחות, בנכסים הידועים לבעל. אבל אם נפלו לה נכסים ולא ידע בהם הבעל, לכתחלה לא תמכר, ואם מכרה אותם קודם שידע בהם מכרה קיים. וכן ארוסה לכתחלה לא תמכר נכסים שנפלו לה משנתארסה, ואם מכרה קודם הנשואין מכרה קיים, אפלו נכסים הידועים לו:
נכסים שאינם ידועים לבעל, כשיודעו לו, מיד נעשו נכסי מלוג. וכן הפרות שימצאו בידה, מיד שיודעו לו הם נכסי מלוג.
- הגה: אשה שאמרה על ירושה שנפלה לה שאביה צוה לתת ממנה לאחרים, אם הנכסים ידועים לבעל, אינה נאמנת. מיהו, אם מת הבעל, צריכה לקיים הודאתה. ואם הנכסים אינם ידועים, נאמנת (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א):
האשה שמכרה או נתנה אחר שנשאת בנכסי צאן ברזל, בין לבעלה בין לאחרים, לא עשתה כלום. ויש אומרים דמכל מקום כשתתאלמן או תתגרש, מכרה קיים (נמוקי יוסף פרק החובל).
וכן בעל שמכר קרקע בנכסי אשתו, בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג, לא עשה כלום. ויש מי שאומר, שאפלו הוא עצמו יכול לערער על המכר. ואפלו אם מתה בחייו, הבעל יורש כחה ויכול לבטל (טור):
אין האיש רשאי למכור מטלטלין של נכסי צאן ברזל, ולא למשכנם; ואם מכרן או משכנן, מה שעשה עשוי.
- הגה: ויש אומרים דמכרו בטל. ובגדי האשה שהכניסה לו אין להן דין צאן ברזל, רק נכסי מלוג, כמו שנתבאר לעיל סימן ע"ז, ולכן אם מכרן או משכנן, בטל לכולי עלמא, כן נראה לי. ויש אומרים דאם אמר שברשותה עשה מה שעשה, נאמן בשבועה. וכן אם אמר שנתן לה הדמים (תשובת הרשב"א סימן תקל"ו ותקל"ז). ישראל שגבה קרקע מן הכותי בחובו, אם יש רשות לכותי לפדותו יש לה דין מטלטלין, ואין לאשה כח למחות בו שלא למכרן; אבל אם החזיק בה הישראל ואין הכותי יכול לפדותו, יש לה דין קרקע, ושעבוד כתובת האשה עליה כמו שאר קרקע (תרומת הדשן סימן של"ט):
מטלטלין שנתן לה משלו, דינם שוה לנכסי צאן ברזל, שאינו רשאי למכרן לכתחלה, והוא הדין למטלטלין שקנה לה, אפילו לא באו לידה, ואפילו אין לו במה להתפרנס. ואין חלוק בין בגדי שבת ויום טוב לבגדי חול. אבל כלי זהב ובדלח יכול למכרם, אם הוצרך להתפרנס מהם. ואם קרובים נתנו לה, בין תכשיטין בין בגדים, יכול הבעל למכרם לפרנס עצמו:
מכרו שניהם בנכסי מלוג, בין שלקח מהאיש תחלה (וחזר) ולקח מהאשה, בין שלקח מהאשה וחזר ולקח מן האיש, מכרם קיים. וכן האשה שמכרה או נתנה נכסי מלוג לבעלה, מכרה ומתנתה קיימים, ואינה יכולה לומר בנכסי מלוג: נחת רוח עשיתי לבעלי. אבל בשאר נכסים יש לה לומר כן. כיצד, האשה שמכרה או נתנה לבעלה מנכסי צאן ברזל, בין קרקע בין מטלטלין, או שדה שיחד לה בכתובתה, או שדה שכתב לה בכתובתה, או שדה שהכניסה לו שום משלה, לא קנה בעלה. ואף על פי שקנו מיד האשה ברצונה, חוזרת בכל עת שתרצה, שלא נתנה ולא מכרה אלא מפני שלום ביתה. לפיכך, אין לבעלה ראיה כלל בנכסי אשתו, חוץ מנכסי מלוג, אלא אם כן קבלה עליה אחריות בפרוש.
- הגה: יש אומרים דדוקא מכירתה ונתינתה לא מהני, אבל אם מחלה לבעלה כל זכות שיש לה על הנכסים מהני כמו שמהני מחילה לענין כתובה (הראב"ד והרא"ש). ויש חולקים (הרמב"ן והרשב"א והרמב"ם לדעת המגיד משנה):
הבעל שמכר נכסיו, ואחר כך כתבה אשתו ללוקח: "דין ודברים אין לי עמך", והסכימה למעשיו, אף על פי שקנו ממנו, הרי זו טורפת, שלא כתבה לו אלא כדי שלא תהיה בינה לבין בעלה קטטה, ויש לה לומר: נחת רוח עשיתי לבעלי. ואפלו כתבה לו שלא תוכל לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, אינו כלום. אבל אם קנו מיד האשה תחלה שאין לה שעבוד על מקום זה, ואחר כך מכר אותו הבעל, אינה טורפת אותו. וכן אם מכר הבעל ואמר לאשתו לכתב ללוקח: דין ודברים אין לי עמך, ולא הסכימה למעשיו, וחזר הבעל ומכר לאיש אחר, בין אותה שדה בין שדה אחרת, ואחר שמכר הבעל הסכימה למעשיו, וקנו מידה שאין לה שעבוד על שדה זו, אינה יכולה למחות, שאינה יכולה לומר: נחת רוח עשיתי לבעלי. וכן אם קבלה עליה אחריות בפרוש שאם יטרף בעל חוב של בעלה ממנו שהיא תשלם לו, אינה יכולה לטען: נחת רוח עשיתי לבעלי.
- הגה: ויש אומרים דאם האשה קבלה המעות אינה יכולה לומר עוד: נחת רוח עשיתי לבעלי (נמוקי יוסף פרק חזקת ובמישרים נתיב כ"ג חלק ד'). אשה שהודית שחייבת עם בעלה, צריכה לשלם ולא יכולה למימר בזה: נחת רוח עשיתי לבעלי, דלא אמרינן כן אלא בנכסים שמוכר (בית יוסף בשם תשובת הרמב"ן). אשה שסלקה כחה מנכסי בעלה קדם שקנאן הבעל, יכול למכרן אחר כך ואינה טורפת מהן, ולא שייך בזה לומר: נחת רוח עשיתי לבעלי (מרדכי ריש הכותב ובהגהות מימוני פרק כ"ג):
נכסי צאן ברזל שאבדו או נגנבו ומחלה אותם לבעלה, וקנו ממנה בעדים, אינה יכולה לומר: נחת רוח עשיתי לבעלי. אבל אם נתנה לו מתנה מטלטלי צאן ברזל הקיימים, לא קנה, מפני שיש לה לומר: נחת רוח עשיתי לבעלי:
אשה שאמר לה בעלה שתעשה בבגדיה ובתכשיטיה מה שתרצה, אם מכרה או נתנה, בטל:
ראובן שהיה לאשתו קרקע נכסי מלוג, ונתחייב לשמעון בשטר, ואחר כך נתחייבו הוא ואשתו בשטר ללוי, ומתה בחיי בעלה, לוי קודם לגבות מאותו קרקע של נכסי מלוג:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר צא (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן צא | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה
|
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
- סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו
אשה שהכניסה שטר חוב לבעלה וחזרה ומחלתו, אינו מחול, מפני שידו כידה.
- הגה: ולכן אינה נאמנת גם כן לומר: פרוע הוא (נמוקי יוסף פרק הכותב). והוא הדין מלוה על פה אינה יכולה למחול (בית יוסף בשם ר"י):
בעל בנכסי אשתו הוי כלוקח. לפיכך, מי שאמר לאשה: נכסי לך ואחריך לפלוני, ונשאת, הוי כלוקח, ואין לאחריך במקום בעל כלום, דקימא לן נכסי לך ואחריך לפלוני ומכר הראשון, אין לשני אלא מה ששייר ראשון. במה דברים אמורים, באומר כן לפנויה, אבל האומר לנשואה: נכסי לך ואחריך לפלוני, ומתה, אחריך קונה ולא הבעל. לפיכך, האומר לנשואה: נכסי לך ואחריך לפלוני, ומכרה, ומתה, יעמדו נכסים ביד הלוקח:
גבו לאשה קרקע מבעל חובה, ונשאת ומתה וירשה הבעל, אף על גב דשומא חוזרת לעולם, הכא אינה חוזרת, דבעל כלוקח הוי, והוי כאלו מכרתו לאחר. וכן אם גבו ממנה לבעל חוב, ונשאת ומתה וירשה, אין מחזירין לו השומא:
היה עליה מלוה על פה ואחר כך נשאת, אינה נגבית מהבעל, דמלוה על פה אינו גובה מהלקוחות.
- הגה: מיהו, אם המעות שהלוה בעין, חייב לשלם (ר"י והמרדכי). ואם בא המלוה קדם שנשאה ורוצה למחות נשואיה עד שתפרעהו ושלא יפסיד שלו, הדין עמו, ואף על פי שעדין לא הגיע זמן הפרעון (בית יוסף בשם נמוקי יוסף).
אבל אם היה עליה מלוה בשטר, גובה מנכסים שהכניסה לבעלה.
קהל שעשו ביניהם תקנות בקנסות, ועברה אשה על התקנה, בעלה חייב לשלם (ב"י סי' ע' בשם ת"ה סי' רפ"ב):
שלח סבלונות למשודכת והלכה ונשאת לאחר, והלה תובע סבלונותיו, דינם כמלוה בשטר.
- הגה: אם לקחה יותר מכתובתה ונשאת, צריך הבעל להחזיר המותר (מהרי"ק שרש י"ח). וכן אם נתחיבת מס ונשאת, הוי כשלוח הסבלונות, דכל אלו קלא אית להו ואין דרך לעשות בהן שטר, לכן הוי כמלוה בשטר (מהר"ם פדוואה סימן נ"ה). אבל נזקין ומקח ודברים אחרים, אין חייב לשלם (נמוקי יוסף פרק יש נוחלין). אשה ששדכה בתה לאיש ונתחיבה בנדוניא, ואחר כך נשאת בעצמה לאיש, המשדך לבתה מוציא כל מה שנתחיבה מבעלה מנכסים שהכניסה לו, דהוי כמלוה בשטר; אף על פי שבשעה שעשתה השדוכין לבתה עדין לא נשבעה על כתובתה, מכל מקום מאחר דנשבעת לבסוף אגלי מלתא למפרע דמה שעשתה תחלה בדין היה (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א). יש אומרים הא דמלוה בשטר גובה מן הבעל מנכסים שהכניסה לו, היינו שהכניסה לו קרקע או מטלטלין וכתבה לבעלה חוב המטלטלים אגב קרקע; אבל לא כתבה לו אגב, ולא הכניסה לו רק מטלטלין, אפלו מלוה בשטר אינה גובה מבעלה, דאין בעל חוב טורף ממטלטלין המשעבדים (תשובת רמב"ן סימן נ"ו); וסברא נכונה היא. ומ"מ נראה להו, דבמכנסת שאינה שלה, כגון שלקחה יתר מכתובתה, חייב להחזיר בכל ענין. ועיין בח"ה סוף סימן צ"ו (נתבאר לעיל):
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר צב (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן צב | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח
|
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
- סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו
הכותב או האומר לאשתו בעודה ארוסה: "דין ודברים אין לי בנכסיך", אם מכרה או נתנה, קיים. ואין לו במעות המקח כלל (הגהות אלפסי). וכל זמן שלא מכרה ולא נתנה, הבעל אוכל הפרות, ואם מתה יורשה. ואם כתב לה כן אחר הנשואין, צריך לקנות מידו ואז יהיה מכרה ומתנתה קיים.
- הגה: ולא מהני סלוקו אלא לאחר ארוסין, אבל קודם ארוסין לא מהני סלוק (ר"ן ריש פרק הכותב ורשב"א סימן תתק"ס):
אם התנה בעודה ארוסה על נכסים שיפלו לה משנשאת שלא יהא לו דין ודברים בהם, מועיל. ויש מי שאומר שאינו מועיל.
- הגה: סלק עצמו מנכסים, יש אומרים שאין הנכסים הכתובים בכתובתה בכלל (מרדכי פרק הכותב בשם ריצב"א); ואפילו נכסים שנפלו לה אחר כך אינו בכלל (מהרי"ק שרש י"ג), אלא אם כן פרש בהדיא:
כשאמר לה בעודה ארוסה: דין ודברים אין לי בנכסיך, אם קנו מידו הרי סלק עצמו מגוף הקרקע ואין לו בנכסיה פירות לעולם. ויש מי שחולק בזה:
הוסיף להתנות גם על הפרות, שאמר לה: דין ודברים אין לי בנכסיך ובפרותיהן, אינו אוכל פרות בחייה, אבל מוכרים הפרות ולוקחים בהם קרקע ואוכל פרותיו.
- הגה: ואם מתה, יורשה (טור). ויש אומרים דאין כופין אותה למכר הפירות, אלא שאם שירה פירות ימכרם ויקנה בהם קרקע והוא אוכל פירות (טור בשם הרא"ש):
הוסיף להתנות עמה שלא יאכל פירות נכסיה ולא פרי פרותיהם, לוקחין הפירות וקונים בהם קרקע, ולוקחים פירות קרקע זו וקונים בהם קרקע שניה, והוא אוכל פירות אלו שהן פרי [דפרי] פירות. וכן הדבר תמיד, עד שיתנה עמה שלא יהיה לו פירות ולא פירות פרותיהן עד לעולם, ואז לא יהיה לו שום צד פירות בחייה:
כתב לה: דין ודברים אין לי בנכסיך ובפרי פרותיהן, ולא הזכיר הפירות, יש אומרים שאוכל הפירות ולא פרי פירות, ויש אומרים שגם הפירות אינו אוכל:
התנה עמה שלא יירשנה, הרי זה לא יירשנה, אבל אוכל פירות בחייה. וכן אם התנה עמה שיירש מקצת נכסים, וכן אם התנה עמה שאם מתה בלא בנים יחזרו הנכסים לבית אביה, הכל קיים. במה דברים אמורים, שהתנה עמה קדם שתנשא, בעודה ארוסה, או בכותב לה בכתובתה בשעת כניסה, אבל אם התנה עמה אחר שנשאה, תנאו בטל, ויירשנה.
- הגה: ועין לעיל סימן ס"ט. והא דלא מהני תנאי לאחר שנשאת, דוקא שאמר שלא יירשנה; מכל מקום, אם מחייב עצמו להחזיר ליורשיה מה שיורש ממנה, צריך לקיים (הר"ן ריש הכותב בשם הרמב"ן וריב"ש סימן ס"ד וק"ב):
התנה עמה אחר נשואין שלא יהיו לו דין ודברים בנכסיה ולא בפרי פרותיה עד עולם בחייה ובמותה, הרי זה אינו אוכל פירות כלל, אבל אם מתה יירשנה.
- הגה: סלק עצמו מנכסי אשתו וגרשה, וחזר ונשאה סתם, על תנאי הראשון הוא מחזירה (רשב"א סימן תתקס"ב):
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר צג (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן צג | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב
|
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
- סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו
הכתובה הרי היא כחוב שיש לו זמן, ואינה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל, או אם גרשה. הגה: והוא הדין מה שקבל בנדוניא. ועיין לעיל סימן ס"ו סעיף י"א.
כתב לה מתנות, הם נגבות מחיים; מיהו, אם דרך המקום לכתוב כן לכבוד בעלמא ושלא לגבותן מחיים, הולכין אחר המנהג (במישרים בשם גאון, ודלא כרשב"א). ולא יוכל האב להתנות על בתו בשום דבר לאחר שנשאת, אבל אם הוא משיאה יכול להתנות על מתנותיה לשנות מן המנהג קודם שנשאת, כפי רצונו. ועיין בחשן המשפט סימן צ"ז סעיף כ"ד:
האשה שהיו לה ספק גרושין ומת בעלה, אינה נזונית מנכסיו, שאין מוציאין מיד היורש, מספק. אבל בחיי בעלה יש לה מזונות עד שתתגרש גרושין גמורים:
אלמנה נזונית מנכסי יורשין כל זמן אלמנותה, אפילו אם לא נכתב בכתובה, ואפילו אם צוה בשעת מיתה: אל תזון אלמנתי מנכסי, אין שומעין לו. ואין היורשים יכולין לפרע לה כתובתה ולסלקה מהמזונות, אלא היא נזונית על כרחם כל זמן שלא תתבע כתובתה, אלא אם כן התנו כן בפרוש שלא תזון אלמנתו מנכסיו, או שהיה מנהג המקום כן.
- ויכולין בית דין לתקן במקומן שהיתומים יסלקו אותה כשירצו (בית יוסף וריב"ש סימן ק"ז):
המניח אלמנה ובת, ממנה או מאשה אחרת, ואין בנכסים כדי שיזונו שתיהן, האלמנה נזונית והבת תשאל על הפתחים. ויש אומרים דבין שהנכסים מרובין בין שהן מועטים, אם יש אלמנה ובן או אלמנה ובת, תזון היא עם הבן או עם הבת עד שיאכלו הנכסים; ואפילו אם תנשא הבת ומכנסת הנכסים לבעל, היא תזון מהם אפילו אחר מיתת הבת. אבל אם יש אלמנה ובן ובת, והנכסים מועטים שאין בהם כדי שיזונו הבת והבן עד שתבגר הבת, אז ידחו הבן והבת ותזון האלמנה לבדה עד שתגבה כתובתה.
- הגה: ובמקום שהאלמנה דוחה הבנות, מוציאין לאלמנה מזון עד זמן שאומדין בית דין שראויה לחיות, אם זקנה ואם ילדה, ונותנין ביד שליש והוא מפרנסה אחד לשלשים יום (בית יוסף בשם המגיד משנה שכן כתב בשם הרמב"ן והרשב"א):
אלמנה שתבעה כתובתה בבית דין, אין לה עוד מזונות, ואפילו לא פרעוה. אבל תבעה שלא בבית דין, לא הפסידה (טור).
ויש אומרים שאפילו תבעה בבית דין לא הפסידה, אלא אם כן תבעה מעצמה, אבל אם תבעה מדחק, שלא נתנו לה מזונות, או שרמוה ואמרו לה: פלוני חפץ לשא אותך, ומחמת זה תבעה כתובתה או כיוצא בזה, לא הפסידה מזונותיה.
- הגה: הנשבעת על כתובתה לפני בית דין לא הפסידה מזונות, דשבועתה לא הוי כתביעה (הגהות אלפסי סוף פרק נערה):
שכיב מרע שצוה שתהא אלמנתו נזונית מנכסיו כל ימי מיגר אלמנותה יתר על כתובתה, יש מי שאומר, שאין אלמנתו מפסדת מזונותיה בתביעת כתובתה בבית דין, ולא בשאר דרכים המפסידים מזונותיה, וגם אין מעשה ידיה ליתומים:
תבעוה לנשא, אפילו נתפיסה, לא הפסידה מזונותיה. וכן אם כחלה או פרכסה או זנתה, לא הפסידה מזונותיה. אבל אם נתארסה, הפסידה מזונותיה.
- ויש אומרים דמיד שעשתה שדוך הפסידה מזונותיה (בית יוסף):
מכרה כתובתה כולה או משכנה או עשאתה אפותיקי לאחר, בין שעשתה דברים אלו בפני בית דין ממחין בין בפני שלשה נאמנים, בין שעשתה בחיי בעלה בין שעשתה לאחר מיתת בעלה, אין לה מזונות מהיורשים:
מחלה כתובתה לבעלה, הפסידה מזונותיה שאחר מותו, אבל בחייו יש לה מזונות. ויש מי שאומר, שאף בחייו הפסידה מזונות.
- וכן אם מחלה ליתומים אבדה מזונותיה (הר"ן פרק נערה בשם יש אומרים, וכן כתב הבית יוסף):
במה דברים אמורים, כשמכרה או משכנה או מחלה כל הכתובה, עיקר ותוספת. אבל אם שיירה מקצת, נזונית, אפילו לא שיירה אלא התוספת או מקצתו. ומיהו, אם ירצו היורשים, יפרעו לה מה ששיירה ויפטרו ממזונותיה. וכל המוכרת או מוחלת סתם, מכרה ומחלה התוספת עם העיקר:
תבעה נדוניתא ונפרעה ממנה, לא הפסידה מזונות, כיון ששיירה עיקר או תוספת או מקצת:
תבעה עיקר ותוספת בלבד, אפילו נדוניתה מאה מנה, הפסידה מזונות.
- הגה: וכן אם תבעה כתובתה סתם, אבדה מזונותיה, ולא אמרינן דלא תבעה התוספת (טור):
יש מי שכתב, שאם אין בפרות נכסי המת כדי מזונותיה, אין לה מזונות אלא עד כדי כתובתה; וחלקו עליו, דלעולם היא נזונית והולכת עד שלא ישאר בנכסים אלא כדי כתובתה, ואז נוטלתן בכתובתה:
אלמנה עניה ששהתה שתי שנים ולא תבעה מזונות, או עשירה ששהתה שלש שנים ולא תבעה, ותרה ואין לה מזונות משנים שעברו. ואם שהתה פחות מזה אפילו יום אחד, לא ותרה. ואם היה בידה משכון בתוך אותם שנים, או שלותה, לא ותרה:
אלמנה שתבעה מזונות מהיורשים, והם אמרו שנתנו לה והיא אומרת שלא נטלה, כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה או תשבע שבועת היסת ותטול; משנשאת, עליה להביא ראיה או ישבע היורש שבועת היסת שנתנם לה:
מי שיחד קרקע לאשתו בשעת מיתה שתהיה נזונית ממנו, אם אמר: יהא קרקע פלוני למזונותיך, הרי רבה לה מזונות; ואם היה שכרו פחות ממזונות הראויים לה נוטלת השאר משאר נכסים, ואם היה שכרו יותר מהראוי לה נוטלת הכל. אבל אם אמר לה: יהא קרקע פלוני במזונות, ושתקה, אין לה אלא פרות אותו קרקע בלבד:
אשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, ובאה ואמרה: מת בעלי, רצתה נזונית, רצתה נוטלת כתובה. אבל אם אמרה: גרשני בעלי, אינה נאמנת, ונזונית מנכסיו עד כדי כתובתה:
אלמנה שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה, אין לה מזונות, שמא מחלה כתובתה או מכרה או משכנה אותה; ויש חולקין:
אלמנה נזונית אף על פי שלא נשבעה, ויש חולקים. והסברא ראשונה עקר:
אין אלמנה נזונית אלא מקרקעות בני חורין, ולא מהמשועבדים. לא מבעיא אם מכר או נתן הבעל בחייו, אלא אפילו מכרו או משכנו או נתנו היורשים לאחר מיתת אביהם, אין מוציאין למזון האשה והבנות. ודוקא שנתן האב מתנת בריא, אבל אם נתן מתנת שכיב מרע, נזונית ממנה אם אין כאן בני חורין (ריב"ש סימן ק"ז). הקדיש נכסיו הוי כמתנת בריא (ר"ן ריש המדיר).
ואינה נזונית ממטלטלין, אפילו בני חורין. ומיהו, אם תפסה ממטלטלין, אפילו אחר מיתה, לא מפקינן מינה. ועכשו שתקנו הגאונים שתגבה כתובה ותנאי כתובה ממטלטלין, הרי היא נזונית ממטלטלין, אפילו לא תפסה.
- מיהו, אם נתן המטלטלין לאחרים, אפילו במתנת שכיב מרע, יש אומרים דאינה נזונית מהן (מרדכי פרק נערה בשם יש אומרים):
הניח מטלטלין ולא תפסה אותם, היורשים נוטלין אותם והם מעלין לה מזונות. ואינה יכולה לעכב עליהם ולומר: יהיו המטלטלין מונחים בבית דין שאזון מהם שמא יאבדו ולא יהיו לי מזונות. ואפילו התנה עליו בפרוש שתזון מהמטלטלין, אינה מעכבת. אבל אם הניח קרקע, יכולה היא לעכב עליהם שלא ימכרו, ואם מכרו אינה מוציאה מיד הלקוחות, והיא נזונית מדמי הקרקע שבידם. ויש מי שחולק ואומר שאינה נזונית מאותם הדמים.
- הגה: הקנה לה בקנין על המזונות, מוציאה למזונות ממשועבדים. ודוקא שפרש בהדיא מזונות שלאחר מיתה, אבל בלאו הכי, אף על גב שכתב לה בכתובתה מזונות, וקנו מידו, לא נתכון על מזונות רק מחייו (כך משמע מהמגיד משנה פרק י"ח דאשות, וכן כתב הבית יוסף בשם תשובת הרשב"א):
הניח נשים רבות, אף על פי שנשאן זו אחר זו, נזונות בשוה, שאין דין קדימה במזונות:
אלמנה שתפסה מטלטלין כדי שתזון מהם, בין שתפסה מחיים בין שתפסה אחר מותו, אפילו תפסה ככר זהב, אין מוציאין מידה אלא כותבים עליה בית דין מה שתפסה, ופוסקין לה מזונות, ומחשבין עליה והיא נזונית ממה שבידה עד שתמות או עד שלא יהיו לה מזונות, ויקחו היורשים את השאר.
- הגה: יש אומרים דלא הוי תפיסה אלא תפיסה מרשות הרבים או מסמטא, אבל לא מרשות יורשין (הר"ן פרק אלמנה נזונית בשם רש"י). ויש חולקין (כך משמע מדברי הריב"ש סימן שס"ד) ולכלי עלמא בעינן תפיסה גמורה, דהינו שתפסה מאחד מדרכי הקניות, אבל אם לא תפסה רק מפתחות החדרים לא מקרי תפיסה ונותנין הכל ליורשין. ודוקא שתפסה בעצמה, אבל על ידי שליח לא מהני תפיסתה (בריב"ש סימן שס"ד וסימן ק"ז):
אם תפסה יותר מהראוי להגבותה בבית דין בבת אחת, דהינו כדי מזון שלשים יום, ואחר שכלה מה שתפסה תבוא לתבע מזונות, משביעין אותה לדברי הכל:
אלמנה שבאה לבית דין לתבוע מזונות, מוכרין בלא הכרזה ונותנין לה מזונות. וכן יש לה למכור למזונות שלא בבית דין מומחין, אלא בשלשה אנשים נאמנים בלא הכרזה. וכן אם מכרה בינה לבין עצמה שוה בשוה, מכרה קיים; ויש חולקין בזו:
לא הצריכוה בית דין הדיוטות אלא למכר, אבל למשכן אינה צריכה:
אם לקחה הקרקע לעצמה בסכום ידוע, אפילו הוא שוה בשוה, אינו כלום אפילו הכריזה, ואם נתיקר אחר כך צריכה להחזירו ליורשים, ואפילו לא נתיקר, אם ירצו יבטלו המקח:
ואם היו בית דין הדיוטות שם, מקחה קיים. ויש אומרים שגם בזו אינו כלום עד שיהיו שם בית דין מומחין:
אלמנה שמכרה, האחריות על היתומים; ואף על פי כן כשבאה לגבות כתובתה אינה יכולה לטרף מהלקוחות שמכרה להם:
כמה מוכרים למזונות, כדי לזון מהם ששה חדשים ולא יותר. והמעות ישארו ביד הלוקח, שלא יתנם לה הכל מיד, אלא כדי מזון שלשים יום, וכן משלשים יום לשלשים יום. וחוזרת ומוכרה שנית לששה חדשים; וכן מוכרת והולכת לעולם, עד שישאר מהנכסים כדי כתובתה, גובה כתובתה מהשאר והולכת לה.
- הגה: יש אומרים הא דמוכרת לששה חדשים, היינו דוקא קרקע, אבל בזמן הזה דנזונית ממטלטלין אין למכור אלא חפץ אחד (טור בשם בעל העטור):
אם אין מוצאים ליקח כדי מזונות של ששה חדשים, מוכרים ביותר, לפי ראות עיני הדיינים, כדי שיהיו לה מזונות:
כשפוסקין מזונות לאלמנה שאינה נזונית עם היתומים, אין נותנין לה לפחות משלשים יום; וכן לאשת איש, כדי שלא תצטרך להתבזות על מזונותיה בבית דין בכל יום:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר צד (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן צד | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז
|
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
- סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו
כדרך שנזונית אלמנתו מנכסיו, כך נותנין לה כסות וכלי תשמיש ומדור, או יושבת במדור שהיתה בו בחיי בעלה.
- הגה: ואינה משמשת בכל הבית עם היורשים, רק נותנין לה מדור מיחד לפי כבודה בבית (הר"ן פרק נערה בשם הרשב"א והמגיד משנה פרק י"ח). ויש אומרים דיכולין לתן לה מדור הראוי לה בבית אחר (כן משמע במרדכי פרק הנושא ובפרק נערה שנתפתתה). ואין האלמנה יכולה להשכיר מדור שלה לאחרים (תשובת הרשב"א ובהר"ן פרק הנושא).
ומשתמשת בכרים ובכסתות בעבדים ושפחות שנשתמשה בהם בחיי בעלה, כשהיה בעלה במדינת הים (בהר"ן פרק נערה):
נפל המדור, אין היורשין חיבין לבנותו. ואם אמרה: הניחו לי ואני אבננו משלי, אין שומעין לה; וכן לא תחזק בדקו ולא תטחה אותו, אלא תשב בו כמו שהוא או תצא:
ואם נפל, אפילו בנאוהו יורשין, אבדה זכותה ממנו:
יורשים שמכרו מדור אלמנה, לא עשו כלום:
נפל הבית, או שלא היה לבעלה בית אלא בשכר, נותנין לה מדור לפי כבודה, וכן מזונותיה וכסותה לפי כבודה. ואם היה כבוד בעלה גדול, נותנין לה לפי כבודו:
אלמנה שאמרה: איני זזה מבית אבי, פסקו לי מזונות ותנו לי שם, יכולין היורשין לומר: אם את אצלנו יש לך מזונות, ואם לאו אין אנו נותנין לך אלא כפי ברכת הבית. ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים, נותנין לה מזונות המספיקין לה לבדה והיא בבית אביה.
- ויש אומרים שאין זה טענה אלא באשת אב שאינה אמם (טור בשם הרמ"ה):
חיבים לפרע בשבילה כסף גלגלתא ומס שעליה, כדרך שפרע בעלה בשבילה. אבל אין חיבים בפדיונה, ולא ברפואתה שיש לה קצבה, ולא בקבורתה:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר צה (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן צה | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז
|
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
- סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו
מאחר שהיורשים חיבים במזונות האלמנה, מעשה ידיה שלהם. ואם היורשים אומרים לה: טלי מעשה ידיך למזונותיך, אין שומעין להם. אבל אם היא אומרת כן, שומעין לה:
אם היתה מיניקה, יכולה היא לומר: איני מיניקה אלא בשכר. ויכולה היא לתבע כתובתה לאלתר, אף על פי שאינה יכולה לנשא תוך עשרים וארבעה חדש:
כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליורשים, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פנים ידים ורגלים:
מציאתה ופרות נכסיה לעצמה:
צמצמה עצמה והותירה ממזונותיה, וכן אם הותירה מכסותה ובגדיה, הכל ליורשים:
כשבאה האלמנה לבית דין לתבע מזונותיה, אין מחשבין עמה על מעשה ידיה, עד שיבואו היורשים ויתבעוה, אם ימצאו לה מעשה ידיה נוטלין אותו, ואם לאו ילכו לדרכם. ואם היורשים קטנים, בית דין מחשבין עמה ופוסקין לה מעשה ידיה כדרך שפוסקין לה מזונות:
אלמנה שנזונית מן היתומים, והניח בעלה קרקע והשביחתו, יש מי שאומר, שכל השבח שלהם, ואפילו שכר טרחה אינה נוטלת. ויש מי שאומר, שהשבח הוא לעצמה. ויש מי שאומר, שנוטלת שכר טרחה, אלא שידה על התחתונה. ואם אינה נזונית משלהם, והניח בעלה נכסים מועטים שאין בהם כדי כתובתה, יש מי שאומר, שאם אמרה: ראו מה שהניח לי בעלי ואשביח לעצמי, ונתעצלו מלהגבות כתובתה, אפילו השביחו הנכסים אלף זוז, השבח לעצמה. אבל אם השביחה הנכסים סתם, נוטלת כתובתה והמותר ליורשים. ויש מי שאומר, שבין אמרה ראו, בין לא אמרה, כל השבח ליורשים, ואפילו כתובתה לא תגבה ממנו, אלא שנוטלת שכר טרחה וידה על התחתונה.
- הגה: וכן עיקר, דהשבח כלו הוא של היתומים, ואינה גובה כתובה ולא מזונות מאותו שבח (במרדכי פרק מי שמת); ולכן אלמנה שישבה זמן ארוך בבית בעלה ונזונית מהם עד שבודאי כלה הקרן שהניח בעלה, אף על גב דיש כאן הרבה מן השבח ששבחה, אינה גובאת כתובתה משם (הטור ומהרי"ו סימן קע"ו). ויש חולקין, אלא כל מה שהוציאה מנכין מן השבח וגובאת כתובתה מן הקרן ולא מן השבח (מהרי"ל סימן מ"ו). ועין לקמן רמ"א סימן ק':
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר צו (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן צו | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא
|
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
- סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו
אין אלמנה גובה כתובתה, עיקר ותוספת, אלא בשבועה. ונכסי מלוג ונכסי צאן ברזל, או נכסים שיחד לה בכתובתה בעין, אם אותם שהכניסה לו הם בעצמם קיימים, או דברים שידוע שבאו מכחם, נוטלת אותם בלא שבועה. ואם נכסי צאן ברזל אינם קיימים, ולא דברים הבאים מכחם, ובאה לפרע מנכסיו, אינה נפרעת אלא בשבועה. והוא הדין אם יחד לה מטלטלים בכתובתה, שיש לחלק בהם כמו שחלקנו בנכסי צאן ברזל. ואם יחד לה קרקע בכתובתה, אף על פי שלא פרש אלא מצד אחד, נוטלתו בלא שבועה. ואם מתה קדם שנשבעה, אין יורשיה יורשין כתובתה, שאין אדם מוריש לבניו ממון שאין יכול לגבותו אלא בשבועה.
- הגה: ועין בחלוקי דין זה בחשן המשפט סימן ק"ח. יש אומרים הא דאין יורשיה יורשין כתובתה היינו בדלא תפסה, אבל תפסה, יורשיה יורשין כתובתה הואיל והן מוחזקין; (כן משמע בטור חשן המשפט סימן ק"ח ובמרדכי ריש אלמנה נזונית ובפרק מי שמת ומהרי"ו סימן צ"ה ובתרומת הדשן סימן ש"ל). ויש חולקים (מרדכי פרק כל הנשבעין בשם מוהר"ם), ועין בחשן המשפט סימן ק"ח. אם היורשים אומרים: נשבעה, עליהם להביא ראיה (ריב"ש סימן קס"ט). אם פרעו לה מקצת כתובתה ועשו לה שטר חוב על הנשאר, יורשיה יורשין החוב ההוא אפילו לא נשבעה (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א סימן תתפ"ו).
אלמנה שנשתתקה, ורמזה קדם מיתתה שלא נטלה כלום, סגי בכך והוי כאלו נשבעה (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א).
- אשה שנשתטית ונתאלמנה, אין יורשיה נוטלין כתובתה הואיל ואינה יכולה לישבע (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א, וכן כתב הרמב"ן בתשובות סימן ס"ו). ועין לקמן סימן ק"ה סעיף ג'.
אבל אם נתגרשה ומתה, יורשיה נשבעים: שלא פקדתנו, ונוטלין ואפלו מיורשיו, אם מת אחריה:
מה שבועה נשבעת האלמנה, שלא התפיסה הבעל, ושלא תפסה היא משלו כלום. ויש מי שאומר, שצריכה לשבע שלא מחלה לו כתובתה ושלא מכרה לו.
- הגה: ואם נשבעה סתם: שלא נהניתי מכתבתי, סגי בכך (הר"ן פרק השולח). ונהגו גם כן להשביע אותה שלא בזבזה כלום שלא ברשות בעלה, ואם בעלה אינו בר דעת אומרים סתם: שלא בזבזה יותר מן הראוי (מהרי"ק שרש י"ט):
אם האלמנה רוצה ליטול כתובתה, ואינה רוצה לישבע עד שיגדלו בניה, שמא ימחלו לה השבועה, אין שומעין לה:
אלמנה שאומרת: מנה נתן לי במתנה שלא יכנס בכתובתי, אם היא מוחזקת במנה ויכולה לטען אין בידי משל בעלי כלום, נאמנת במגו:
אלמנה שמכרה או נתנה, קיים אם נשבעה לבסוף, ומנכין אותה בכתובתה. והני מלי במטלטלי, אבל במקרקעי, אפילו נשבעה לבסוף, אין מכירתה ומתנתה קימים, אלא אם כן שמו לה בית דין, אפלו של הדיוטות. ויש מי שאומר, שצריך שיגבו לה בית דין.
- הגה: ויש אומרים דאף במטלטלים מכירתה ומתנתה בטלה, אף על גב דנשבעה לבסוף, הואיל ולא נשבעה תחלה. ויש אומרים דיש לדון בזה לפי ראות עיני הדיין (מרדכי פרק הכותב), כי במקום שנראה לדיין שלא תפסה צררי, כגון שמת פתאם או כדומה, יש לדון שמכירתה ומתנתה קיים (הרא"ש כלל פ"ה). וכן אם מחזקים המקבל או הקונה. וכן נראה להו לדון. וכל זה כשהאשה חזרה בה לאחר שנשבעה, אבל אם לא חזרה, מכירתה ומתנתה קיימים מעכשו (מהרי"ק שרש ח"י); ולכן אלמנה שלא נשבעה על כתובתה, ונשאת לבעל והכניסה לו הרבה (ממון) מממון בעלה הראשון, תשבע עדין. ואם מתה, הבעל השני יורשה ומחזיק במה שבידה (הגהות מרדכי דכתבות). ועין לקמן סימן ק"א:
אלמנה שמחלה לבעל חוב של בעלה, אינו כלום:
פעמים שאף גרושה משביעין אותה, אפילו לא יטען, כגון פוגמת כתבתה; כגון שהיתה כתבתה אלף, ואמר לה: התקבלת כתבתיך, והיא אומרת: לא התקבלתי אלא מנה, אפילו יש לה עדים כמה קבלה, ואפלו דקדקה מה שנטלה אפלו כחצי פרוטה, לא תפרע אלא בשבועה:
וכן אם עד אחד מעידה שהיא פרועה:
וכן אם היא טורפת מלקוחות.
- הגה: וכן אם היו לו שתי נשים וגרש אחת, צריכה לשבע לשניה (בית יוסף בשם המגיד משנה), וכמו שיתבאר לקמן סעיף ט"ז:
וכן אם היא נפרעת שלא בפניו. והוא שיהיה במקום רחוק. אבל אם הוא במקום קרוב כדי שילך השליח ויחזור תוך שלשים יום, מודיעין אותו, ואם לא יבוא ישביעוה ותטל; והאשה נותנת שכר השליח ומוספת על כתובתה:
כל אלו השבועות אף על פי שהם דרבנן, הן בנקיטת חפץ. ואם קדמה ותפסה מעות ואינה רוצה לשבע, לא מפקינן מינה, ואפוכי לא מפכינן לה:
כשהיא רוצה לשבע, אם היא חשודה על השבועה, שכנגדה ישבע ויפטר. ואם גם הוא חשוד, אין כאן לא שבועה ולא תשלומין:
כשעד אחד מעידה שהיא פרועה, יכול להביאה לידי שבועה דאוריתא. כיצד, יפרע לה כתובתה שנית בפני העד הראשון ועד אחר עמו, ויתבענה מה שנתן לה תחלה, ויאמר: בהלואה נתתיו לך; והוא שיודיע לעד הראשון שמכון לכך:
הוציאה שטר כתובתה באלף זוז, והוא אומר: נפרעת הכל, והיא אומרת: לא נפרעתי כלום אבל אין לי עליך אלא חמש מאות כי אמנה היתה ביני לבינך, נוטלת בלא שבועה. אבל אם אומרת: אין בשטר כתובתי אלא חמש מאות, אינה נפרעת בשטר זה שיש בו אלף, כלום.
- והבעל ישבע שבועת היסת ויפטר (הרמב"ם פרק ט"ז, וכן כתב הבית יוסף):
היא אומרת: בתולה נשאתני וכתובתי מאתים, והבעל או היורשים אומרים: לא כי, אלא אלמנה, והכתובה נאבדה, או במקום שאין כותבין כתובה; אם יש עדים שעשו לה כמנהג הבתולות, כתובתה מאתים, אפלו אם אחד היה קטן כשראה העדות ועכשיו הוא גדול ויש אחר עמו, מהני. ואם אין עדים, לא תטל אלא מנה. והבעל צריך לשבע, יש מי שאומר שבועה דאוריתא, ויש מי שכתב שבועת היסת.
- הגה: ויש אומרים במקום שאין כותבין כתובה, שבועת היסת; במקום שכותבין, ונאבדה, שבועה דאוריתא, דהרי מצי הכל לכפר ולומר: פרעתי, ולכן מקרי מודה מקצת (המגיד משנה פרק י"ו). ועין לקמן סימן ק' (סעיף ו'):
מי שהיה נשוי ארבע נשים, שנשאם זו אחר זו, ומת, ובאות לגבות כתבתן, הראשונה נשבעת לשניה שאין לה משל בעלה כלום, והשניה לשלישית, והשלישית לרביעית, והרביעית נשבעת ליתומים; ואפלו הם גדולים, אין נפרעים מהם אלא בשבועה:
ואם היו כולן חתומות ביום אחד במקום שכותבין שעות, הראשונות תקדם; ואם אין כותבין שעות, אז שעבוד כולן חל כאחד:
מי שהיה נשוי ארבע נשים, כתובה של זו מאה, ושל זו מאתים, ושל זו שלש מאות, ושל זו ארבע מאות, וכלן נחתמו ביום אחד, ומת, ואין לו כדי כל הכתובות, כיצד הן חולקות, רואים אם כשיחלק הממון על מנין הנשים יגיעו לפחותה שבהם כדי כתובתה או פחות, חולקין בשוה. ואם היה הממון יותר על זה, חולקין ממנו כדי שיגיע לפחותה שבהם כשעור כתובתה, וחוזרות וחולקות את המותר בין הנותרות על הדרך הראשון:
כשמשביעין בית דין או היורשים את האלמנה כשתבוא לגבות כתובתה, אין משביעין אלא חוץ לבית דין, מפני שבתי דינין היו נמנעים מלהשביע, שחוששין שמא לא תדקדק על עצמה, ושבועה חוץ לבית דין אינה חמורה כל כך, שאינה בשם ולא בנקיטת חפץ, אלא בקללת ארור. ואם רצו היתומים להדירה, נודרת להם כל מה שירצו, ומדירין אותה בבית דין ואחר כך נוטלת כתובתה. וצריך שהנדר יהיה בדבר שיש בו ענוי נפש, ושתהיה באסור כל ימיה. ולא מהני נדר אלא כל זמן שלא נשאת, אבל אם נשאת אינה גובה בנדר, מפני שהבעל יפר לה:
גרושה שבאה לשבע, משביעים אותה בבית דין:
יש מי שאומר, דהאידנא משביעים אלמנה בבית דין, מפני שבאותו ענין שרגילים להשביעה, שגוזרים בחרם ובשבועת התורה שתודה מה שקבלה בכתובתה, אין העונש מרבה כל כך כמו (שבועה), שבשעה שנשבעת יוצאה שבועה מפיה לשקר.
- הגה: וצריכה לשבע לפני שלשה שהם כשרים, ואם נשבעה לפני שלשה שהם קרובים, צריכה לחזר ולשבע (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א ותשובת מוהר"ם סוף הפלאה). ולכתחלה צריכה לשבע לפני היתומים, אבל אם נשבעה שלא בפניהם, או שאין היתומים רוצים להיות אצל השבועה, משביעין אותה שלא בפניהם (גם זה שם בשם הרשב"א). אלמנה שנשבעה על כתובתה, יכולין היתומים להחרים אחר כך על כל מי שיודע אם הפקידה האלמנה מנכסים שלהם (ריב"ש סימן שכ"ה):
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר צז (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן צז | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב
המושיב אשתו חנונית, או שמינה אפוטרופוס -- משביעה אפילו בטענת שמא של שתי כסף. אבל אם אינה נושאת ונותנת, אלא שמתעסקת בצרכי הבית בפלכה ובעיסתה כדרך כל הנשים -- אינו יכול להשביעה בטענת שמא:
המושיב אשתו חנונית או שמינה אפוטרופא -- אינו יכול להשביעה עד שתתבע כתובתה. ויש אומרים שמשביעה כל זמן שירצה.
- יחד לה קרקע בכתובתה, אף על פי שבאתה לגבות כתובתה לא מקרי תובעת כתובה, ואינו יכול להשביעה (מרדכי פרק הכותב) לפי סברא הראשונה:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר צח (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן צח | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז
אם פטרה הבעל משבועה, גובה כתובתה בלא שבועה. וכפי לשון הפטור היא נפטרת. כיצד, כתב: נדר ושבועה אין לי עליך, אינו יכול להשביעה שום שבועה; אבל משביע את יורשיה, אם גרשה ומתה יורשיה נשבעים שבועת היורשים; ואת הבאים ברשותה, כגון אם מכרה כתובתה לאחרים ונתגרשה ומתה, והלקוחות תובעים כתובתה, נשבעים: שלא פקדתנו. ואם היא עדיין קיימת, לא יגבו הלקוחות אלא אם כן תשבע היא שלא נפרעה.
- הגה: ועיין לקמן סימן ק"ה. פטר אשתו בשעת מיתתו מן השבועה, נוטלת כתובתה בלא שבועה. אבל אם ראו אותה אחר כך מפסדת הנכסים, צריכה לישבע (מרדכי סוף הכותב). ואם יש עדים שהפסידה או נתנה לאחרים, או שהיא מודה, צריכה לשלם ואינה נאמנת לומר שבעלה צוה לה כך (תשובת הרא"ש כלל נ'). אבל אם עשאה נאמן בפרוש על כל דבר כשני עדים, נאמנת (סברת הרב):
ומשביעין גם כן יורשיה והבאים ברשותה אם פגמו הכתובה או אם נעשו אפוטרופוס, ואפילו אם נתן לה רשות למנות אפוטרופוס:
כתב לה: "נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותך", אינו יכול להשביעה לא אותה ולא יורשיה ולא את הבאים ברשותה שום שבועה. אבל יורשיו והבאים ברשותו, כגון לקוחות שקנו ממנו, משביעים אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה, כגון אם נתגרשה ומתה; אבל אם נתאלמנה ומתה קודם שנשבעה, אין יורשיה ולא הבאים ברשותה גובין כתובתה:
כתב לה: "נדר ושבועה אין לי וליורשי ולא לבאים ברשותי לא עליך ולא על יורשיך ולא על הבאים ברשותך", אינו יכול להשביע לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו לא אותה ולא יורשיה ולא הבאים ברשותה. ואפילו פגמה היא או היורשים כתובתה או יורשים מן היורשים. אבל אם נעשית אפטרופסית לאחר מיתת הבעל, לזה אינו מועיל הפטור. אבל לאפטרופסות שנעשית בחיי בעלה, מועיל, שאפילו על ידי גלגול אינו יכול להשביעה. ויש מי שאומר, שאפילו לא פטרה אין היורשים יכולים להשביעה על אפטרופסות שנעשית בחיי בעלה:
על מה שמכרה בין מיתה לקבורה, לצרך קבורה, אין משביעין אותה אפילו על ידי גלגול:
כתב: "דלא נדר דלא שבועה", אפילו אמר: "מנכסי אלין", היורשים משביעין אותה, אלא אם כן פטרה בפרוש מהיורשים:
אף על פי שהאמינה על יורשיו ועל הבאים מכחו, אינו מועיל לגבות מהלקוחות בלא שבועה.
- הגה: ויש אומרים דגם לגבי יורשיו אינו מועיל פטור ונאמנות שהאמין לה, אפילו פטרה בפירוש לגבי יורשיו (ר"ח ר"י והרא"ש). ודוקא כל זמן שהיא קיימת, אבל אם מתה, או אינה יכולה לישבע, יורשיה או היא נוטלין כתובתה כך בלא שבועה (ריב"ש סימן קס"ט ובסימן ק"ח). ונראה לי דכן ראוי להורות:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר צט (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן צט | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב
|
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
- סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו
אלמנה שבאה לגבות כתובתה, שמין כל בגדיה בין של חול בין של שבת, ומנכין אותם מכתובתה. וחלוצה דינה כאלמנה (בית יוסף בשם ריב"ש סימן ש"ב).
אבל גרושה שגרשה בעלה מדעתו בלא טענה, אין שמין לה בגדי חול, אבל של רגל ושל שבת שמין לה.
- ואין יכולין לסלקה מבגדיה במעות (בית יוסף בשם הריטב"א), אלא היא נוטלת אותן בשוין (תשובת הרא"ש כלל פ'):
הנותן מתנה לאשתו, אף על פי שהוא מגרשה מדעתו, זכתה במתנתה.
- הגה: נראה לי כאן טעות, אלא כך ראוי להיות: אף על פי שמגרשה שלא מדעתה, כגון שסרחה עליו, אפלו הכי מתנתו שלה. והוא הדין לאלמנה שנוטלת מתנה, כל שאינן דברים שהם מלבושים או תכשיטים העשויין להתנאות בהם. ודוקא שעשאן לה הבעל, אבל אחרים שנתנו לה תכשיטים בשעת נשואין, למתנה גמורה נתכונו הרי הם כנכסי מלוג שלה (בית יוסף בשם הריב"ש סימן ש"א):
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר ק (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן ק | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז
|
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
- סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו
מדינא דגמרא, הכתובה, דהינו עיקר כתובה ותוספת, אינם נגבים אלא מן הקרקע. ומתקנת הגאונים נגבים אף מן המטלטלים. והוא הדין לכל תנאיה, חוץ מכתובת בנין דכרין. לפיכך, אם גבו היורשים מעות בחובת אביהם, גובה מהם. ומיהו, רשות ביד היורשים לסלקה בקרקע (הגהות אלפסי פרק הכותב).
ודוקא מטלטלי בני חרי, אבל אם מכרם הבעל או נתנם במתנת בריא, אינה גובה מהם.
- הגה: ויש אומרים דוקא שנתן לאחרים, אבל אם נתן ליורשיו במתנת בריא, אשה גובאת כתובתה מהם (הגהות מימוני פרק י"ו ומהרא"י סימן פ"ו ומהרי"ו סימן קנ"ו), דכל מה שנתן ליורשיו אינו אלא כירושה, והאשה גובאת כתובתה משם (מרדכי פרק נערה בשם מוהר"ם). מי שצוה לתת מנכסיו לאחר מותו כך וכך, אף על פי שצוה כך כשהיה בריא, אשה גובאת כתובתה משם, דאינה אלא כמתנת שכיב מרע דגובאת כתבתה משם. (ועין בחשן המשפט סימן רנ"א ורנ"ב ורנ"ז.)
ואם מכרום יורשים אחר מותו, גובה מהם. ועכשיו נוהגים לכתוב בכל הכתובות ששעבד לה כל נכסיו מקרקעי ומטלטלי מטלטלי אגב מקרקעי דקנאית ודאקנה. ומכל מקום, לא נהגו לגבות ממטלטלין שמכר או נתן במתנת בריא, ולא אפילו ממטלטלין שמכרו היורשים, מפני תקנת השוק.
- ועין בחשן המשפט סימן קי"ג. עין לקמן סימן קי"ח, אם אשה חייבת לקבר בעלה קדם שתגבה כתובתה:
אין עיקר כתובה ותוספת נגבים אלא מהזבורית. ואינם נגבים מהשבח שהשביחו הנכסים לאחר מותו, לא שנא השביחו יורשים לא שנא השביחו לקוחות ובאה לטרף מהם. ואינם נגבים אלא מהמוחזק, אבל לא מהראוי.
- הגה: האב שצוה לתת מתנה לבנו לאחר שתים או שלש שנים, או שצוה שלא לתת לו חלק ירושתו רק אחר שתים או שלש שנים, מקרי ראוי ואין אשת הבן גובאת כתובתה מזה (מהרי"ו סימן מ'). יש אומרים דאם מת יעקב בחיי ראובן בנו, והניח אלמנה הנזונית מנכסיו, אין אלמנת ראובן גובאת כתובתה מאותן נכסים, הואיל והיו משועבדים לאלמנת אביו כשמת ראובן (מרדכי סוף נערה). ודוקא במקום שאין רשות ליורשיו לסלק האלמנה ממזונותיה, אבל במקום שיכולין לסלק האלמנה, אלמנת ראובן גובאת משם (גם זה שם). שכר פעולה שלא היתה בידו מעולם, מקרי ראוי (מרדכי יש נוחלין). היתה גנבה שלו ביד הגנב, כשמת, ואחר כך החזיר הגנבה, מקרי מוחזק (כך השיב מוהר"ם).
ומלוה שחיבים לבעל, הוי מוחזק וגובה ממנה, אפילו היא על הכותי.
- וכל זה לא מירי אלא בעיקר כתובה ותוספת, אבל נדוניא ושאר צאן ברזל דינן כשאר חוב (כן כתב המגיד משנה פרק ט"ז ובית יוסף בשם נמוקי יוסף והר"ן ורבנו ירוחם).
ויש אומרים דאפילו הכי אינם נגבים רק מן הזבורית (הר"ן ריש הנזקין):
אם נמצא קרקע בן חורין, גובה ממנו. ואם לאו, טורפת מקרקע שמכר או שנתן הבעל, בין במתנת בריא או במתנת שכיב מרע. ואפילו נתרצית למה שמכר או נתן, אינו מועיל אלא אם כן קנו ממנה תחלה. ואם מכר קרקע לאחד ולא נתרצית לו, ואחר כך מכר לאחר אותו קרקע או קרקע אחרת ונתרצית וחתמה לו, אינה גובה ממנו. ומן הראשון, יש אומרים שגובה ויש אומרים שאינה גובה.
- ועין לעיל בסימן צ' סעיף י"ז:
מי שהיה נשוי שתי נשים, ומכר את שדהו וקנו מהאשה הראשונה תחלה, ואחר כך ממנו; השניה מוציאה מיד הלוקח, והראשונה מיד השניה, והלוקח מיד הראשונה, וחוזרים חלילה, עד שיעשו פשרה ביניהם:
אם כתב בכתובתה, בעיקר כתובה ותוספת, מעות סתם, אינה גובה אלא בפחות שבמטבעות. כיצד, נשא אשה במקום אחד וגרשה במקום אחר, והאשה שם עמו, אבל שלח לה גט למקום הנשואין, הולכין אחר מקום הנשואין (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א), אם היה מעות מקום הנשואין טובים ממעות מקום הגרושין, נותן לה ממעות מקום הגרושין. ואם היו מעות מקום הגרושין טובים ממעות מקום הנשואין, נותן לה ממעות מקום הנשואין. ודוקא בשווי המטבע שהוא מגבה לה מאתים ומנה, אבל לפחות מכאן אי אפשר. ואם פרש בכתובתה מטבע ידוע, בין בעיקר בין בתוספת, גובה ממנו כמו שכתוב בכתובה.
- הגה: ונכסי צאן ברזל הולכין תמיד אחר מקום שנשתעבד שם, כמו בחוב דעלמא (כן כתב המגיד משנה פרק י"ו וכן כתב הרשב"א). ובמקום שמוסיפים שליש על מה שנותנת לו, כמו שנתבאר לעיל סימן ס"ו, יש לו דין צאן ברזל ולא דין תוספת (מהרי"ק שרש פ"א):
אלמנה, אם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה, אינה גובה אפילו עיקר כתובה. וכן הגרושה, אם הבעל טוען: פרעתי או מחלה, אפילו עיקר כתובה אין לה עד שתוציא שטר כתובה. במה דברים אמורים, במקום שדרכם לכתב כתובה. אבל במקום שאין דרכם לכתב כתובה, אלא סומכים על תנאי בית דין, הרי זו גובה עיקר כתובה אף על פי שאין בידה שטר כתובה, בין נתגרשה בין נתאלמנה.
- הגה: ואם יש עדים שנאבדה הכתובה או נשרפה, אפילו במקום שכותבין הוי כמקום שאין כותבין (הגהות אלפסי פרק הכותב). ויש אומרים דאפילו במקום שכותבין גובה את כתובתה בלא שטר כתובה, ואין נאמנין לומר פרוע היא (טור בשם ר"י). ולא מבעיא עיקר כתובה, אלא אפילו התוספת שמנהג כל המדינות להוסיף (מרדכי סוף הנושא ותשובת מימוני סוף אשות). וכן נראה סברת האחרונים (מהרי"ק שרש ח"י וקי"ד ומהרא"י סימן רכ"ט). אבל לא נהגו במדינות אלו לגבות בלא כתובה. ולכולי עלמא אם אין המנהג פשוט, אף על פי שכתובתה בידה ואינה מקימת, אינה גובאת בה (שם במהרא"י ומהרי"ו סימן קי"ג ומהרי"ק שרש ח"י). מיהו, אם תפסה האלמנה ויש לה מגו שתוכל לכפר בנכסים, נאמנת על מה שאומרת שהוסיף לה (מהרי"ו סימן רל"ב). ועין לעיל סימן ס"ו. ויש אומרים דאם כבר נשאת לאחר, אינה נאמנת לגבות עוד בלא כתובה (מרדכי פרק אלמנה). וכל מקום שנאמנת, צריכה לישבע שלא נפרעה. ובמקום שאינה נאמנת, אם הבעל חי צריך לישבע שפרעה. ואם אינו חי, היתומים פטורים בלא שבועה (דברי הרב, וכן משמע לשון הטור). היתה כתובתה בידה ונחתכה בסכין, אינה גובאת כלום, אף על פי שאינו קרע שתי וערב (ריב"ש סימן שפ"ג):
האשה שבאה לבית דין ואמרה: מת בעלי התירוני לינשא, ולא הזכירה שם כתובה בעולם, מתירין אותה לינשא, ומשביעין אותה ונותנים לה כתובה. ואם באה ואמרה: מת בעלי תנו לי כתובתי, אף לינשא אין מתירין אותה:
באה ואמרה: מת בעלי התירוני לינשא ותנו לי כתובתי, מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובה. אבל אם באה ואמרה: מת בעלי תנו לי כתובתי והתירוני לינשא, מתירים אותה ואין נותנים לה כתובה. ואם תפסה, אין מוציאין אותה מידה. ויש מי שאומר, דבין בזו ובין בזו אין מתירים אותה, כיון שהזכירה כתובה:
במקום שאין כותבים כתובה, והביאו עדים שכתב לה כתובה, יש מי שאומר שדינו כבמקום שכותבים ואינה גובה בלא כתובה; ויש מי שאומר שגובה בלא כתובה:
האשה שהוציאה שטר כתובה ואין עמה גט, ואמרה לבעלה: גרשתני ואבד גטי תן לי כתובתי, והוא אומר: לא גרשתיך, חיב ליתן לה עיקר כתובתה אבל אינו נותן לה התוספת, עד שתביא ראיה שגרשה או שיצא גט עם הכתובה מתחת ידיה.
- ויש אומרים דאם אינה מביאה ראיה על הגרושין, אפילו עיקר כתובה אינו נותן לה דמאחר שתובעת כתובתה אינה נאמנת על הגרושין, כמו שנתבאר לעיל סימן י"ז סעיף ב', ולכן אינה נוטלת כתבתה (טור); וכן עיקר:
אמר לה הבעל: כך היה: גרשתי ונתתי לה כל הכתובה עיקר ותוספת וכתבה לי שובר ואבד שוברי; מתוך שיכול לומר: לא גרשתי, ולא יתחיב בתוספת, נאמן, ומשביעה בנקיטת חפץ ונותן לה את העיקר, ונשבע הוא (שבועת) הסת על התוספת:
הוציאה גט ואין עמה שטר כתובה, אם דרך אותו המקום שלא יכתבו כתובה, גובה עיקר כתובה בגט שבידה. ואם דרכן לכתב כתובה, אפלו עיקר אין לה עד שתוציא שטר כתובה, ונשבע הבעל שבועת הסת על טענתה, ונפטר:
הוציאה שני גטין ושתי כתובות, וזמן כתובה ראשונה קודם לגט הראשון, וזמן השניה קודם לגט השני, גובה שתי כתובות:
הוציאה שתי כתבות וגט אחד, אינה גובה אלא כתובה אחת. ואיזו מהם גובה, אם שתיהן שוות בטלה האחרונה את הראשונה ואינה טורפת אלא מזמן האחרונה. ואם היתה באחת משתיהן תוספת על חברתה ולא כתב לה: "ואוסיפית לך כך וכך על הראשונה", אם רוצה לגבות הראשונה גובה מזמן ראשון, או שניה מזמן שני. ואם כתב לה: "ואוסיפית לה כך וכך על הראשונה", גובה ראשונה מזמן ראשון והתוספת מזמן שני. במה דברים אמורים, ששתיהן מן הארוסין או מן הנשואין, אבל אם אחת מן הארוסין והשניה מן הנשואין, בכל ענין אינה גובה אלא אותה שמן הנשואין:
הוציאה שני גטין וכתובה אחת, אין לה אלא כתובה אחת; שהמגרש את אשתו והחזירה סתם, על כתבתה הראשונה החזירה:
הוציאה גט וכתובה אחר מיתת הבעל, אם גט קודם לכתובה, גובה בגט זה עיקר כתובה, אם אין דרכם לכתב כתובה, (ובכתובה) גובה כל מה שיש בכתבוה זו, שהרי זכתה בה במיתתו. ואם כתובה קדמה את הגט, אין לה אלא כתובה אחת, שעל דעת כתבתה הראשונה החזירה:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קא (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קא | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד
אלמנה, כל זמן ששטר כתובה בידה, גובה לעולם, בין אם נותנים לה מזונות בבית אביה או בבית בעלה, ונשבעת אפלו לאחר שנישאת. אפילו עברה עליה שמיטה, אינה נשמטת, אלא אם כן פגמה אותה, שגבתה מקצת או שזקפה במלוה. ואם אין כתובתה בידה ובאה לגבות בתנאי בית דין במקום שאין כותבים, אם נותנים לה מזונות בבית אביה או שנשאת לאחר (מרדכי סוף פרק הנושא), אינה גובה אלא עד סוף עשרים וחמש שנה; אבל שתקה עשרים וחמש שנה ולא תבעה, מחלה. ואם תבעה תוך עשרים וחמש שנים, מונין לה עשרים וחמש שנים מיום שתבעה. וכן יורשיה צריכים לתבוע תוך עשרים וחמש שנים למיתתה, ואם שתקו יותר מעשרים וחמש שנה, מחלו.
- וכל שזכרה ואמרה שמה ששותקת לאו משום מחילה, הוי כתבעה (הר"ן פרק הנושא):
אפילו אם נזונית בבית אביה, אם היורשים מכבדים אותה שמוליכים לה מזונותיה בעצמם, אין שתיקתה מחילה, שמפני הבושה שתקה ולא מפני שמחלה:
נדוניא לעולם אינה מוחלת, אפילו שהתה כמה שנים:
גרושה, לעולם אינה מוחלת, אפילו שהתה כמה שנים:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קב (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קב | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט
|
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
- סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו
מי שמת, ואלמנתו או גרושתו (מרדכי פרק הכותב) באה לגבות כתובתה, ועליו בעל חוב, אם זמן של אחד מהם מוקדם, ולא הניח אלא קרקע כדי לפרע לאחד מהם, מי שזמנו קודם יגבה, והאחר ידחה, בין אלמנה בין בעל חוב. ואפילו תפס המאוחר, מוציאין מידו.
- הגה: היתה הכתובה מוקדמת, אינה יכולה לומר: לא אגבה כתובתי עכשיו רק אהיה נזונית בבית בעלי ואחר כך אגבה כתובתי, אלא נותנים לה כתובתה, והמותר לבעל חוב ועין בחשן המשפט סימן צ"ז:
לא הניח אלא מטלטלים שאין בהם קדימה, כגון דלא אקני לה מטלטלי אגב מקרקעי, ינתנו לבעל חוב, אפילו הוא מאוחר, ותדחה האשה מלגבות עיקר ותוספת. ומיהו, אם תפסה, אפילו שלא בבית דין, אין מוציאין מידה.
- הגה: ויש אומרים דאפילו תפסה, מוציאין מידה (מרדכי בשם מוהר"ם פרק הכותב), וכן הורו האחרונים מהרי"ל ומהרי"ו. ואין חלוק בזה בין מלוה בשטר או מלוה על פה הידועה (מהרי"ו סימן ל'). אבל אם אינה ידועה, יכולה לומר: דלמא אינו חייב לך. ולכולי עלמא אם תפסה פקדון של אחרים שהיה ביד בעלה, צריכה להחזיר (מהרא"י בפסקיו סימן ר"ס). יש אומרים דאין כותבין "אגב", בכתובה, וכן נוהגין. מיהו, אפילו כתב, בזמן הזה, אין לחוש, וכמו שנתבאר לעיל סימן ק':
אם זמן שניהם שוין, או שנשא ולוה ואחר כך קנה, או שלוה ונשא ואחר כך קנה, שחל שעבודם כאחד בשעה שקנה, בין שהניח מקרקעי או מטלטלי, ינתנו לבעל חוב ותדחה האשה מגבית עיקר ותוספת. ואם קדמה האשה ותפסה קרקע, אם קדמה וגבתה בבית דין, כגון שהגבוה בית דין קודם שידעו שהיה שם בעל חוב, אין מוציאין מידה. אבל אם גבתה מעצמה, אפילו על ידי שומא, מפקינן מינה. ואם קדמה ותפסה מטלטלין, אפילו שלא בבית דין, לא מפקינן מנה.
- הגה: אלמנה שבאת לגבות כתבתה, והיתומים טוענין שתתן ערבות שאם ימצאו אחר כך בעלי חוב המוקדמים שתחזיר מה שגבתה, אין שומעין להם וגובאת כך בלא ערבות (ריב"ש סימן רצ"ט):
אם יש כדי לפרע לשניהם בקרקע ומעות, אם זמנם שוה נותנים לבעל חוב מעות ולאשה קרקע, אפילו יש לה נדוניא עם הכתובה (כך משמע מפרש"י והבית יוסף). ואם קדמה לגבות מעות, יש מי שאומר שמוציאין מידה ונותן לבעל חוב. מיהו, אם הבעל חוב חפץ בקרקע, נותנים לו הקרקע (טור).
ואם אין זמנם שוה, המוקדם נותנים לו המעות. ואם קדם המאוחר ותפס המעות, יש מי שאומר שמוציאין מידו:
היו כתובים בכתובה נכסי צאן ברזל, וטענה שאבדו או שלקחם הבעל, הרי היא בנכסי צאן ברזל כשאר בעלי חובות ונשבעת שלא לקחה אותם ולא נתנה ולא מחלה, וחולקה עם בעלי חובות.
- הגה: אם בעל חוב גובה מנדונית האשה שהיא בעין, עין בחשן המשפט סימן צ"ז סעיף כ"ו:
הערב לאשה בעיקר כתובה או בתוספת, אינו מתחיב אפילו בקנין. והני מלי באשה דעלמא, אבל לכלתו מתחיב בקנין. ואם היה קבלן שאמר לה: הנשאי לזה ואני נותן לך, משתעבד אפילו בלא קנין, אפילו לאשה דעלמא.
- הגה: ויש אומרים דכל ערב משתעבד בקנין (טור בשם הראב"ד), ולכלתו אפילו בלא קנין (כן כתב הטור לדעת הראב"ד). יש אומרים דערב לחתן בעד הנדוניא הוי כערב לאשה בעד הכתובה (מרדכי פרק גט פשוט והגהות דגטין). ויש חולקין ואומרים דערב דנדוניא חייב כשאר ערב (הר"א ממיץ ובעל התרומה). מיהו, כל זמן שלא נשאה יכול לחזר בו (וכן כתב הבית יוסף בחשן המשפט סימן קכ"ט):
הערב לאשה בכתובתה, בענין שהוא חייב, וגרשה בעלה ואין לבעל נכסים לפרעה, לא תפרע מן הערב עד שידירנה בעלה הנאה על דעת רבים, כדי שלא יעשו קנוניא עליו. ואסור לאדם להשיאו עצה שיגרשנה כדי שתגבה הכתובה מהערב ואחר כך יחזירנה, דשמא לא ידירנה הנאה. מיהו, אם האב ערב לכלתו בעד בנו, והבן תלמיד חכם והשעה דחוקה לו ואין האב מהנהו מנכסיו, מותר להשיאו עצה זו.
- הגה: הערב לאשה בנדוניתה, וכתב בשטר כל זמן שיתבעוהו שניהם שחייב לשלם להם, ומת הבעל, אפילו הכי אשתו גובאת מה שכתב לה (ריב"ש סימן תפ"א):
וכן אם הקדיש כל נכסיו ומגרשה לא תגבה כתבתה עד שידירנה הנאה:
אבל מן הלקוחות גובה אפילו בלא הדירה, ואם ירצה להחזירה אחר כך, יחזירנה:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קג (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קג | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח
אלמנה, בין מן הארוסין אם כתב לה כתובה, בין מן הנשואין, מוכרת מנכסי בעלה לגבות כתובתה שלא בבית דין ושלא בהכרזה, לא שנא אם מוכרת לגבות כל כתובתה ביחד, לא שנא אם מוכרת שלשה או ארבעה פעמים לגבות מעט מעט בכל פעם, מוכרת שלא בבית דין מומחים, אבל צריכה בית דין הדיוטות שלשה אנשים נאמנים בקיאים בשומת קרקע.
- הגה: ודוקא עיקר הכתובה והתוספת, אבל אינה מוכרת שלא בבית דין לגבות נדוניתא, דאינו רק כחוב בעלמא (בית יוסף בשם הריטב"א פרק אלמנה נזונית).
אם מכרה בינה לבין עצמה שוה בשוה, מכרה קיים. ויש חולקים:
אחריות המכר על היתומים, בין אם תמכור היא או בית דין.
- ולכן אף אם מכרו בית דין בטעות, כגון שהאשה מחלה הכתובה ליתומים בסתר, אין היתומים יכולין לטרוף מן הלוקח (תשובת הרא"ש כלל ס"ג):
גרושה, לא תמכור אלא בבית דין מומחים. ואלמנה נמי, אם נשאת, לא תמכור אלא בבית דין מומחים:
אם בית דין מוכרים ונותנים לה, אינה נשבעת שלא זלזלה בנכסים, אלא נשבעת שלא אתפסה צררי ושלא תפסה היא משלו (טור). אבל אם היא בעצמה מוכרת, צריכה לכלול בשבועתה שלא זלזלה בנכסים:
אלמנה ששמה ולקחתו לעצמה, אינו כלום, אפילו הכריזו עליו, אלא אם כן היו בשומא בית דין הדיוטות. ויש אומרים שאינו כלום עד שיהיו שם בית דין מומחים:
אלמנה שהיתה כתובתה מאתים, ומכרה שוה מאה במאתים או שוה מאתים במאה, נתקבלה כתובתה:
היתה כתובתה מאה ומכרה שוה מאה ודינר במאה, מכרה בטל. ואפילו היא אומרת: אני אחזיר את הדינר ליורשים:
היתה כתובתה ארבע מאות זוז, ומכרה לזה מנה שוה בשוה, וכן לשני, וכן לשלישי, ומכרה לרביעי שוה מנה ודינר, במנה של רביעי בלבד מכרה בטל:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קד (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קד | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו
|
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
- סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו
בית דין שמוכרים להגבות לאלמנה כתובתה, אין מוכרין אלא בהכרזה. ומכריזים שלשים יום רצופים, או ששים יום שני וחמישי. ומכריזין בבקר ובערב. ובשעה שמכריזין מסיימין השדה במצריה ומודיעים כמה היא יפה ובכמה היא שומא, ושרוצים למכרה כדי להגבות לאשה כתובתה:
בית דין שמכרו שלא בהכרזה, אפלו מכרו שוה בשוה, נעשו כמי שטעה בדבר משנה וחוזרים ומוכרים בהכרזה:
בית דין שהכריזו כראוי ובדקו יפה ודקדקו בשומא, אף על פי שטעו ומכרו שוה מנה במאתים או מאתים במנה, הרי מכרם קיים. אבל אם לא בדקו בשומא, ולא כתבו אגרת בקורת שהיא דקדוק השומא וההכרזה, וטעו והותירו שתות או פחתו שתות, מכרם בטל. פחות משתות, מכרם קיים. וכן אם מכרו קרקע בעת שאינם צריכים להכריז עליה, וטעו, ופחתו שתות או הותירו שתות, מכרן בטל, אף על פי שהכריזו. ויש אומרים כיון שהכריזו, אפלו טעו בכפל, המקח קים (טור בשם הרא"ש) פחות משתות, מכרם קיים ואינו צריך להחזיר אונאה אף על פי שלא הכריזו. איזהו העת שאינם צריכים הכרזה, בעת שימכרו קרקע לקבורה או למזונות האשה והבנות או ליתן מנת המלך, אינם צריכים הכרזה, לפי שהדבר נחוץ. וכן אם לוו לצרך דברים אלו, כשמוכרים לפרעם אינם צריכים הכרזה:
וכן בית דין שמכרו דברים שאינם טעונים הכרזה וטעו בשתות, מכרם בטל. פחות משתות, מכרם קיים. ואלו הן הדברים שאין מכריזים עליהם: העבדים והשטרות והמטלטלים. העבדים, שמא ישמעו ויברחו; והשטרות והמטלטלים, שמא יגנבו; לפיכך שמין אותם בבית דין ומוכרים אותם מיד. ואם השוק קרוב למדינה, מוליכים אותם לשוק.
- ובמקום שאין נוהגין להכריז שום דבר, דינו כדברים שאינן מכריזין (טור):
היכא דטעו ונתאנו בשתות, שהמכר בטל, אם ירצו בית דין לקיים המקח ולהחזיר האונאה, הרשות בידם. ויש חולקים בזה:
שליח שמכר וטעה ונתאנה אפלו בכל שהוא, המכר בטל אפלו אם הוא שליח בית דין. ואם הטעה את הלוקח, עד שתות, המקח קיים וזכה המשלח ביתרון.
- הגה: יש אומרים דדין שנתמנה על פי הורמנא דמלכא ומכר על ידי שלוחו, עדיף משאר שליח בית דין, והוי כבית דין שטעו ומכרן קיים; וכל שכן אם מכר בעצמו (ריב"ש סימן קע"ט):
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קה (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קה | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז
יכולה אשה למכור כתובתה או ליתנה לאחרים, בין כולה בין מקצתה, והלוקח והמקבל עומדים במקומה, שאם תתאלמן או תתגרש יקחו הם כתובתה, ואם תמות בחיי הבעל אין להם כלום. ואם מכרה לבעלה, המכר מכר ואסור להשהותה אלא אם כן יכתוב לה אחרת בעיקר הכתובה:
המוכרת כתובתה לאחרים ומת הבעל בחייה, אם מתה קודם שנשבעה על כתובתה אין ללוקח ולמקבל כלום. במה דברים אמורים, כשנתאלמנה ומתה, שהיא לא היתה יכולה לפרע מן היתומים אלא בשבועה. אבל אם נתגרשה ומתה, לקוחות נשבעים שבועה שלא פקדתנו, ונוטלים. ודוקא שמתה, אבל אם היא בחיים צריכה לשבע שלא נפרעה, ואם אינה רוצה לשבע יפסידו הלקוחות. ואם אמרה שנפרעה אחר שמכרה, נאמנת, במיגו שאם היתה רוצה למחול. אבל אם אמרה שנפרעה קודם המכר, אינה נאמנת:
מי שמת והניח בנים ואלמנה, ומתה האלמנה קודם שנשבעה על הכתובה, הבכור נוטל פי שנים:
המוכרת כתובתה, בין לבעלה בין לאחרים, לא הפסידה שום דבר מתנאי כתובתה. אבל המוחלת כתובתה לבעלה, איבדה כל תנאי כתובה.
- הגה: ואפילו נדונייתה הפסידה, אם אינה בעין (ריב"ש סימן קמ"ט בשם הרמב"ן והרשב"א). ויש אומרים דלא הפסידה נדונייתה אלא אם כן אמרה: כל מה שבשטר מחול לך (מהרי"ו סימן י"ט):
המוחלת כתובתה אינה צריכה לא קנין ולא עדים, והוא שיהיו דברים שהדעת סומכת עליהם ולא יהיו דברי שחוק והתול או דברי תימה, אלא בדעת נכונה.
- הגה: אנסה למחול, כגון שהיה מתקוטט עמה תמיד ומחלה לו כדי שתשב עמו בשלוה, מחילתה בטלה אף על פי שלא מסרה מודעה (תשובת הרשב"א סימן תתפ"ג):
המוכר שטר חוב לחברו, וחזר ומחלו לו, מחול. ואפילו יורש מוחל. לפיכך, מכרה כתובתה ומת הבעל ואחר כך מתה, בנה יכול למחול והמכר בטל. ואפילו אין לה יורש אחר אלא זה הבן ונמצא פרעון הכתובה עליו, יכול למחול לעצמו כדי לבטל המקח, ויורש הכתובה:
מי שמכר בחיי אביו כתובת אמו שאם ימות אביו ואחר כך תמות אמו ויירש הוא את כתובתה שיהיה הלוקח עומד במקומו לגבותה, והתנה שאם תערער אמו על המכר שלא יסלקנו מערעור, ומתה ולא ערערה, אינו יכול לומר: אני במקום אמי וכמו שהיא יכולה לערער על המקח גם אני מערער ואבטלנו, שערעור של עצמו קיבל עליו ודאי:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קו (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קו | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב
|
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
- סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו
הכותב כל נכסיו לבניו, בין זכרים בין נקבות, בין בריא בין שכיב מרע, וכתב לאשתו עמהם קרקע כל שהוא או דקל לפרותיו או פרות מחוברים והם צריכים עדיין לקרקע, הואיל ועשה אותה שותף בין הבנים ושתקה כשנודע לה ולא מחתה, אבדה עיקר כתובתה ותוספת אבל לא נדוניתא (המגיד משנה פרק ו' מזכיה), ואינה טורפת מנכסים אלו כלום. אבל מנכסים שיבואו לו אחר כך גובה מהם, אפילו באו לידו מאותם נכסים עצמם, כגון שמת אחד מהבנים וירשו:
כתב לה עמהם מטלטלים בלבד, או ששייר לעצמו קרקע כל שהוא, כתבתה קיימת. ולפי מה שתקנו הגאונים שכתובה נגבית מהמטלטלין, אפלו שייר מטלטלין כל שהוא, כתובתה קיימת, שהרי היא אומרת: ממה ששייר אני גובה, ומתוך שתרד למה ששייר תרד לשאר נכסים ותטרף.
- הגה: מי שצוה לתת לבניו כך וכך, או לאחרים, וצוה כך לפני אשתו, ושתקה, יש אומרים שצריכה לקיים (מרדכי ריש אלמנה נזונית בשם ראב"ן ובפרק מי שמת). ויש חולקים (מרדכי פרק י"ב בשם הר"ם). ולכולי עלמא אם אמרה למקצת דבריו אין, ומקצת דבריו שתקה, דלא הוי מחילה במה ששתקה, אבל במה שאמרה אין, צריכה לקיים (פסקי מהרא"י סימן פ"ו). ואינה יכולה לומר שעשתה שלא תטרף דעתו (מהרי"ו סימן י"ט). ואם קבלה קנין לקיים מתנותיו, ואחר כך אומרת שלא מחלה כתובתה ומה שקבלה קנין משום שהנכסים היו בידה וברשותה, הדין עמה וגובאת כתובתה (ריב"ש סימן רמ"ד):
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קז (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קז | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י
הכותב כל נכסיו לאשתו, בין בריא בין שכיב מרע, אף על פי שקנו מידו, לא עשאה אלא אפוטרופא על יורשיו, בין שהיו יורשיו בניו ממנה או מאשה אחרת או אחיו או שאר יורשין. ואם שייר כל שהוא, בין קרקע בין מטלטלין, קנתה כל מה שכתב לה. בין כך ובין כך לא אבדה כתובתה (טור):
במה דברים אמורים? בנשואה. אבל אם כתב כל נכסיו לאשתו ארוסה, או לגרושה, אף על פי שלא שייר כלום, מתנתו קיימת. ואבדה כתובתה, אלא אם כן ששייר מקצת נכסים (גם זה טור):
כל אשה שקנתה כל נכסי בעלה במתנה גמורה, אבדה כתובתה ותקרע. לפיכך, אם יצא שטר חוב עליו מקודם למתנה זו, והלכו כל הנכסים בפריעת החוב, תישאר היא בלא כלום ולא תקח בכתובתה שקדמה לחוב, שאמדן דעת הוא שבהנאה שבאה לה בשמועה זו שכתב לה כל נכסיו אבדה כל זכות שיש לה בנכסיו מצד כתובתה, בין מאותם שהיו לו, בין מאותם שמכר או נתן קודם לכן. אבל אם אחר כך זכה בנכסים, גובה כתובתה מהם:
יש מי שאומר, דהא דלא הפסידה כתובתה כששייר הינו כשכותב לה סכום מנכסיו, ואפילו אם הסכום הוא גדול כגון שכתב לה מחציתם או שני שלישים. אבל אם כתב לה כל נכסיו ופירש השיור, אפילו אם שייר הרבה, אבדה כתובתה מנכסים שיש לו, שכבוד שעושה לה שכתב לה כל נכסיו גורם המחילה:
יש מי שאומר, שאם הוברר הדבר שהערים במתכוון כדי להפסידה, לא אבדה כתובתה:
היו לו שתי נשים וכתב כל נכסיו לשתיהן, לא קנתה שום אחת מהן, ושתיהן אפוטרופסות. אבל אם כתב "חצי נכסי לאשתי פלונית וחצי נכסי לאשתי פלונית", הראשונה קנתה שהרי שייר, והשניה לא קנתה:
כתב כל נכסיו לאשתו ולבנו, אשתו קנתה החצי, ובנו לא קנה, אלא הוא אפוטרופוס. ויש מי שאומר ששניהם אפוטרופסים.
- הגה: היה לו בן ואשה, ואמר: כך וכך נכסים לבני והשאר לאשתי, ודאי נתכוון למתנה גמורה; דאם היה רוצה לעשות אפוטרופוס, לא היה נותן המקצת לבן, שהרי הכל שלו (בית יוסף בשם תשובת רב האי):
כתבם לאשתו ולאחר, האחר קנה החצי, ואשתו הוי אפוטרופוס בשאר החצי. וכל היכא שיש להוכיח מתוך השטר דלא נתכוון לאפוטרופסות אלא למתנה גמורה, הויא מתנה:
אם אמר: אשתי תמשול בכל הנכסים, אינו לשון מתנה אלא לשון אפוטרופוסות.
- מי שכתב נכסיו לאשתו ואחריה ליורשיו, הוי מתנה ולא אפוטרופסות (הגהות מרדכי דבבא בתרא):
אם אמר: תטול בתי פלונית חמשים זהובים ופלונית בתי חמשים זהובים, והיו לו שלש בנות ואשה אחת, אמרו לו: ואשתך מה תהא עליה, אמר: השאר שלה של אשתי, הוי מתנה גמורה כיון שהעמיד ירושת התורה אפילו באחד מיורשיו.
- צוה לתת מנכסיו לצדקה, הוי שיור. ויש חולקים (שתי הדעות בהגהות מרדכי דבבא בתרא):
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קח (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קח | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג
|
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
- סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו
שכיב מרע שאמר או בריא שקנו ממנו (רשב"ם פרק יש נוחלין) תטל אשתי כאחד מן הבנים, נוטלת כאחד מבניו יתר על כתובתה. ואם נולדו לו בנים אחר הצוואה, מצטרפים עם אלו שהיו בשעת הצוואה ונוטלת חלק עם כולם. כיצד, היו לו שלשה בנים בשעת הצוואה, ולאחר זמן נולדו לו שנים, נוטלת כאחד מחמשה שהוא שתות כל הממון, ואינה נוטלת עמהן אלא בנכסים שהיו לו בשעת הצוואה, אבל נכסים שבאו לו אחר זמן הצוואה, אין לה בהם חלק, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לרשותו.
- הגה: היה ספק בנכסים אם היו בשעת הצוואה או לא, על האשה להביא ראיה או לא תטל חלק בהם (בית יוסף בשם הריטב"א פרק יש נוחלין):
אם היו הבנים מרובים, ונתמעטו, נוטלת חלק כאחד מהבנים שבשעת מיתה. ויש מי שנסתפק בזה:
אם מתו כל הבנים, רואים כמה היו בשעת הצוואה, ונוטלת חלק הראוי לאחד מהם, והשאר ליורשיו.
- הגה: הכותב לבתו ולחתנו שיטלו חלק כאחד מבניו, הוי כאלו כתב כך לאשתו ואינו נוטל אלא בנכסים שהיו לו בשעת הכתיבה (מרדכי פרק יש נוחלין). ומה שנוהגין בשטר חצי זכר שכותבים עכשו לבנות שנוטלין בכל אשר ימצא לו כמו הזכרים, משום דכותב להם דרך הודאה שחייב להם סך מה, ולא יפטר אלא כשנותן להם כמו הזכרים, ובדרך זה יכול להקנות אף מה שלא ברשותו, הן ראוי הן מוחזק (דעת עצמו). הנותן מתנה לאשתו או לבנותיו, אסור להערים אחר כך וליתן מנכסיו לבניו או לאשתו כדי להפקיע ממקבל מתנה מה שראוי לו (כן נראה מתשובת מהרי"ל סימן פ"ח):
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קט (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קט | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד
|
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
- סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו
שכיב מרע שאמר: תנו מאתים זוז לאשתי כראוי לה, נוטלתן לבד מכתובתה. ואם אמר: תטל מאתים זוז בכתובתה, לא תטל שתיהן, אלא ידה על העליונה; אם מאתים זוז יותר, נוטלתן; ואם כתובתה יותר, נוטלתן:
הא דאמרינן דכי אמר "בכתבתה" ידה על העליונה, בשלא חלק נכסיו. אבל אם חלק נכסיו, נתבאר משפטו בסימן ק"ו:
אם אמר: תנו מנה לאשתי, סתם, יש מי שאומר דידה על העליונה. ויש מי שאומר דהוי מתנה לבד מכתובתה.
- ואם אמר בפרוש: תנו לה במתנה, נוטלתן לכלי עלמא לבד מכתובתה (ריב"ש סימן ת"פ):
שכיב מרע שצוה שיתנו לאשתו בגדים, נוטלת כל בגדיה בין של חול בין של שבת.
- הגה: ויש אומרים דאם נתן לה במתנה בשעת מותו, אף צמידים שבבגדיה בכלל. אבל אם כתב לה כך בשעה שנשאה, אין צמידים בכלל (מהרי"ו סימן קמ"ד).
ואם אמר: "מלבושים", גם הסרבל ואונקלי ומטפחות וסודר בכלל, דבכל דבר שאדם לובש ומתעטף, נקרא מלבוש:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קי (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קי | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב
כותבין שובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה, ובלבד שיהא מכירה. והבעל נותן את שכר הסופר.
- הגה: ותלמיד חכם שאין דרכו לדקדק בנשים, נאמן אחר כך לומר שטעה וכתב שובר לאשה אחרת על שם זו כי טעה בה. (טעם זה מפרש גמרא בפרק גט פשוט):
המוציא שובר על שם האשה שנפרעה מכתובתה -- בזמן שהאשה מודה שנתנתו לבעל -- יחזירנו לו. ואם אינה מודה אלא אומרת: ממני נפל -- לא יתננו לא לאיש ולא לאשה:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קיא (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קיא | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז
|
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
- סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו
מתנאי הכתובה שיהיו בניו הזכרים יורשים כתובת אמן ונדוניתה שהכניסה בתורת נכסי צאן ברזל, ויש אומרים שאף התוספת בכלל, ואחר כך חולקים השאר עם אחיהם בשוה. כיצד, נשא אשה, כתובתה ונדוניתה אלף, וילדה בן ומתה בחייו; ואחר כך נשא אשה אחרת, כתובתה ונדוניתה מאתים וילדה בן ומתה בחייו; ואחר כך מת הוא והניח אלפים; בנו מן הראשונה יורש אלף שבכתובת אמו, ובנו מן השניה יורש מאתים שבכתובת אמו, והשאר יורשים אותו בשוה; נמצא ביד בן הראשונה אלף וארבע מאות, וביד בן השניה שש מאות:
במה דברים אמורים, שהניח יותר על שתי הכתובות דינר אחד או יותר כדי שיחלקו השאר בשוה. אבל אם לא הניח יותר דינר, חולקים הכל בשוה; שאם ירשו אלו כתובת אמן ולא ישאר דינר אחד לחלק אותו בין היורשים, נמצאת תנאי זה מבטל חלק ירושה בין הבנים בשוה שהוא מן התורה:
אם אין שם יותר על שתי הכתובות דינר, אפלו היה ראוי ליפול ירושה מאבי אביהם בענין שהיה שם מותר, לא חשיב מותר, אפלו מת (אבי) אביהם קודם שיחלקו, כיון שלא היה שם מותר דינר בשעת מיתה:
והוא הדין למי שנשא נשים רבות, בין בזו אחר זו בין בבת אחת, ומתו כלן בחייו, ולו מהם בנים זכרים, אם היה שם יותר על כדי כל הכתבות דינר, כל אחד ואחד יורש כתבת אמו, והשאר חולקים בשוה:
אם אמרו היתומים: הרי אנו מעלים על נכסי אבינו יותר דינר, כדי שיטלו כתבת אמן, אין שומעין להם, אלא שמין את הנכסים בבית דין כמה היו שוים בשעת מיתת אביהם; אף על פי שנתרבו או נתמעטו אחר מיתת אביהם קדם שיבואו לחלק, אין שמין אותם אלא כשעת מיתת אביהם.
- ודוקא שהוזלו הנכסים או נשתדפו, אבל נמצא שדה שאינו שלו, אגלאי מלתא למפרע דלא היה שם יותר דינר (הר"ן פרק מי שמת והמגיד משנה פרק י"ט):
היה שם יותר על כדי כל הכתבות דינר או יותר, אף על פי שיש עליו שטר חוב כנגד היותר, אינו ממעט אלא כל אחד מהם יורש כתבת אמו:
ויש אומרים שאפילו החוב יותר מהמותר שעל שתי כתבות, יפרעו לבעל חוב והשאר יחלקו כפי שתי הכתבות:
מי שהיה נשוי שתי נשים ומתה אחת מהם בחייו ואחת אחר מותו, ולו בנים משתיהן, אף על פי שלא הניח יותר על שתי הכתבות, אם נשבעה השניה שבועת אלמנה קודם שתמות, בניה קודמים לירושת כתבתה, מפני שאינם יורשים כתבת אמם בתנאי זה, אלא ירושה של תורה, ואחר כך יורשים בני הראשונה כתבת אמם בתנאי זה; ואם נשאר שם כלום, חולקין אותו בשוה. ואם מתה קדם שתשבע, בני הראשונה יורשים כתבת אמם בלבד, והשאר חולקין בשוה. וכל שכן אם מתו שתיהן אחר מותו, שבני כל אחת נוטלים כתבת אמם אפילו אין שם מותר, שהרי באים בתורת חוב. וכן אם גרש אחת, ומתה אחת בחייו, ואחר כך מת והניח בנים משתיהן, בני המתה נוטלין כתבת בנין דכרין אפילו אין שם מותר דינר, דכתבת הגרושה שהוא חוב נעשית מותר לחברתה. לפיכך בני הגרושה נוטלים תחלה, ואחר כך בני המתה:
מתה אחת בחייו ואחת לאחר מותו, ונשבעה על כתובתה אותה שמתה אחר מותו, ואין שם נכסים אלא כדי כתובת הראשונה, אין כאן כתובת בנין דכרין; אבל אם יש מותר על כתובה הראשונה אפילו דינר, יפרעו לשניה כתובת אמם והמותר יקחו בני הראשונה בתורת כתובת בנין דכרין:
מתה אחת בחייו והשניה קימת, דינם כדין מתה (אחת) בחייו ואחת לאחר מותו:
היה נשוי שתי נשים, והיו לו בנים מהן ומת, ואחר כך מתו הנשים, אם נשבעו ואחר כך מתו, כל אחד ואחד יורש כתבת אמו בירשה של תורה ולא בתנאי זה. לפיכך, אין משגיחין אם יש שם מותר או אין שם; ויורשי הראשונה קודמים ליורשי השניה. ואם לא נשבעו, חולקין כל הבנים בשוה ואין שם ירשת כתבה, לפי שאין לאלמנה כתבה עד שתשבע:
אחת נשבעה ואחת לא נשבעה, זו שנשבעה בניה יורשים כתבתה תחלה, והשאר חולקין אותו בשוה:
כל היורש כתבת אמו שמתה בחיי אביו, אינו טורף מנכסים משעבדים אלא מבני חורין, ככל היורשין. ועיין למטה סוף הסימן:
יש אומרים דוקא במקרקעי, שיש שם קרקע כדי שתי הכתבות, נהיגא כתבת בנין דכרין. אבל אם אין שם אלא מטלטלי, לא. ומיהו, אפילו אין המותר אלא מטלטלי, שפיר דמי. ויש מי שאומר, דהאידנא דכתבינן בכתבות דילן מטלטלי אגב מקרקעי, גם כתבות בנין דכרין נגבית ממטלטלים, דתנאי כתבה ככתבה:
המוכרת כתבתה, בין לבעלה בין לאחרים, לא הפסידה כתבת בנין דכרין. אבל אם מחלה כתבתה לבעלה, הפסידו בניה כתבת בנין דכרין. לפיכך, אין הבנים יורשין כתבת בנין דכרין עד שיהיה שטר הכתבה יוצא מתחת ידם, אבל אם אין שם שטר כתבה אין להם כלום, שמא מחלה אמם. ואם אין דרכם לכתב כתבה, יש להם:
מי שצוה בשעת מיתה שלא יירשו בניו כתבת בנין דכרין, אין שומעין לו.
- הגה: אבל אם התנה כן בשעת נשואין, תנאו קים (טור). ויש אומרים אין כתבת בנין דכרין נוהגת האדנא, דעקר התקנה היתה כדי שיתן אדם לבתו כבנו, ועכשו נוהגים לתן לבת יותר ויותר (גם זה שם), וכן נוהגין במדינות אלו:
נתן כל נכסיו לאחרים במתנת שכיב מרע, הואיל ומתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר מיתה, הרי המתנה וחיוב התנאים באים כאחד, לפיכך בניה יורשים כתבת אמם שמתה בחיי בעלה. ואם נתנם במתנת בריא מהיום ולאחר מיתה, דינן כדין מתנות בריא לענין זה:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קיב (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קיב | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח
מתנאי כתובה שתהיינה הבנות נזונות מנכסי אביהם אחר מותו, עד שיתארסו או עד שיבגרו.
- הגה: אפילו לא נכתב בכתובה, או אפילו אין לה כתובה ובמקום שאין כותבין כתובה (טור). ויש אומרים דאפילו במקום שכותבין כתובה ואין להם שטר כתובה, ואפילו מחלה אמם כתובתה בפירוש, יש לבנות מזונות (הראב"ד פרק י"ט דאישות). וכן אם נתגרשה האם, אפילו הכי חייב במזונות הבנות:
בת הנזונית מנכסי אביה לאחר מותו, מעשה ידיה ומציאתה לעצמה:
נתארסה בעודה קטנה, אבדה מזונות מן האחין והארוס חייב במזונותיה.
- הגה: ויש אומרים דלא אבדה מזונות אלא כשתתארס משהיא נערה (כן כתב המגיד משנה פרק י"ט בשם ר"ח והרשב"א). ויש אומרים דוקא שנתארסה מעצמה, אבל נתארסה מדעת אחיה לא אבדה מזונות (טור בשם הרמ"ה):
נישאת הבת, או מאנה או נתגרשה או נתאלמנה, אפילו היא שומרת יבם, הואיל וחזרה לבית אביה ועדיין לא בגרה, הרי זו נזונית מנכסי אביה עד שתיבגר או עד שתתארס.
- הגה: ויש אומרים דוקא מן הארוסין, אבל משנישאת שוב אין לה מזונות (טור). ויש אומרים עוד, דוקא בחיי אביה, דכשמת אביה היתה ברשותו, אבל לאחר מיתת אביה אבדה מזונות מיד שנתארסה (טור בשם הרא"ש), וכן נראה עיקר:
ייבם אשת אחיו וילדה לו בת, אם לא היה לאחיו נכסים, הבת ניזונת מנכסי אביה. אבל אם היו לאחיו נכסים, וכן בת שניה וכן בת אנוסתו אפילו נולדו לו אחר שנשאה, וכן בת ארוסתו שנולדה לו בעודה ארוסה ואחר כך נשאה, אין להן מזונות אחר מיתת אביהן, אבל בחייו הוא חייב במזונותן כדין שאר הבנים והבנות בחיי אביהן:
פוסקין לבת מזונות וכסות ומדור מנכסי אביה, כדרך שפוסקין לאלמנה. ומוכרין למזון הבנות וכסותן בלא הכרזה, כדרך שמוכרין למזון האלמנה וכסותה; אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה וכבוד בעלה, ולבת פוסקין לה דבר המספיק לה בלבד. ואין הבנות נשבעות:
עכשיו שכתובה נגבית אפילו ממטלטלין, גם הבנות נזונות מהם. ואינם נזונות אלא מבני חרי, אבל לא ממשעבדי, כגון אם מכר האב או נתן האב במתנת בריא או אם הבנים אחר מיתת אביהם מכרו או משכנו או נתנו, אינן נזונות מהן:
אין הבנות נזונות ממשעבדי, אפילו קנו ממנו, ואפילו היו בשעת קנין, כגון שגרשה והיו לה בנות ממנו והחזירה וקנו ממנו. ויש מי שאומר, דהני מילי כשקנו ממנו בשעת נשואין בכלל מה שקנו ממנו בתנאי כתובה, אבל אם קנו ממנו לאחר נשואין על מזון הבנות, נזונות אף ממשעבדי:
אם פסק עם האשה שיתפרנסו הבנות אף אחר שיבגרו, נזונות ממשעבדי:
מי שצוה בשעת מיתתו: אל יזונו בנותי מנכסיי, אין שומעין לו. ואם בשעת נשואין התנה שלא יזונו מנכסיו, הוי בכלל תנאי שבממון, וקיים:
מי שמת והניח בנים ובנות, יירשו הבנים כל הנכסים והם זנים אחיותיהם עד שיבגרו או עד שיתארסו.
- הגה: ואין מחייבים הבנים לצמצם במזונות, אלא אם ירצו יותירו במזונות. ומכל מקום אם רואים בית דין שהבנים מכלין הממון ואין משגיחין בישוב העולם, חייבין בית דין להשגיח בתיקון הבנות ולהפריש להן חלקן (טור):
במה דברים אמורים, כשהניח נכסים שאפשר שיזונו מהם הבנים והבנות כאחד עד שיבגרו הבנות, ואלו הם הנקראים נכסים מרובים. אבל אם אין בנכסים שהניח אלא פחות מזה, מוציאים מהם מזונות לבנות עד שיבגרו, ונותנים השאר לבנים. ואם אין שם אלא כדי מזון הבנות בלבד, נזונים מהם עד שיבגרו או עד שיתארסו, והבנים ישאלו על הפתחים.
- הגה: ויש אומרים דאסור לבנים למכור אפילו נכסים מרובים, אם לא שהוא לצורך פדיון שבויים וכיוצא בזה; אבל בנכסים מועטים, אפילו בכהאי גוונא אסור (מרדכי פרק מי שמת). ואם עברו ומכרו, יתבאר לקמן סעיף י"ד:
במה דברים אמורים, כשהניח קרקע. אבל אם לא הניח אלא מטלטלין, אם הנכסים מועטים יזונו אלו ואלו יחד עד שיכלו, דכיון שאינן נזונות אלא בתקנת הגאונים די שתהיינה כבנים ולא שיפה כחן יותר מהבנים. ואם הניח מטלטלים ומקרקעי, והמקרקעי הם מועטים ועל ידי המטלטלים יהיו מרובים, יירשו הבנים.
- הגה: מיהו, במקום שכותבין בכתובות מטלטלין אגב קרקע, איכא למימר דמטלטלין הוי כמו קרקע (בית יוסף), וכמו שהתבאר לעיל סימן קי"א סעיף י"ד:
היו מרובים בשעת מיתה ונתמעטו אחר כך, כבר זכו בהם הבנים ויש להם דין מרובים:
היו מועטים בשעת מיתה ונתרבו אחר כך, הבנים יורשים אותם כדין מרובים.
- הגה: ויש אומרים אפילו עמדו כבר בדין ופסקו להם דין נכסים מועטים, כיון שנתרבו חזרו לדין מרובים, ואפילו חזרו אחר כך ונתמעטו יש להם דין נכסים מרובים ונתמעטו (טור).
ואפילו לא נתרבו, אם קדמו הבנים ומכרו נכסים מועטים, מכרן קיים,
- הגה: ונדחו הבנות אפילו ממעות שקבלו מן המקח (טור בשם הרא"ש). ויש אומרים דדוקא קודם שהחזיקו הבית דין הבנות בנכסים (טור בשם רש"י והרא"ש):
היו הנכסים מרובים ויש עליו חוב או חיוב מזונות בת אשתו או חיוב עישור נכסים לפרנסת בתו, וכשיוציא אחד מאלו יישארו מועטים, יש להם דין מרובים. אבל כתובת האלמנה ממעטת ועושה אותה מועטים. ומזונות האלמנה, יש אומרים שממעטים ויש אומרים שאין ממעטין:
הניח אלמנה ובת ממנה או מאשה אחרת, ואין בנכסים כדי שיזונו שתיהם, האלמנה ניזונית והבת תשאל על הפתחים. ויש חולקין. כמו שנתבאר בסימן צ"ג:
מזונות הבת קודמת לכתובת בנין דכרין:
מי שמת והניח בנות גדולות וקטנות, ולא הניח בן, אין אומרים: יזונו הקטנות עד שיבגרו ויחלקו שאר נכסים בשוה, אלא כולן חולקות בשוה:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קיג (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קיג | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י
מי שמת והניח בת, אומדים דעתו כמה היה בלבו ליתן לה לפרנסת נדוניתא ונותנים לה. ומנין יהיו יודעים אומדן דעתו? מריעיו ומיודעיו ומשאו ומתנו וכבודו. וכן אם השיא בת בחייו אומדים בה.
- הגה: ואם היה עשיר והעני, או ותרן ונשתנה דעתו, הולכין אחר דעתו האחרונה (טור).
ואם לא ידעו בית דין אומדן דעתו, נותנים לה מנכסיו עישור לפרנסת נדוניתה.
- הגה: וכשם שנותנין לבת פרנסה לנדוניא מנכסי האב, כך נותנים לה פרנסה מנכסי האם (נמוקי יוסף פרק יש נוחלין). ויש חולקין (מהרי"ל סימן ע"ה). יש אומרים דאף האב בחיים אין לו [להוסיף] לבתו יותר מעישור נכסים (הר"ן פרק מציאת האשה), ואין נוהגין כן:
עישור זה לפרנסת נדוניא אינו מתנאי כתובה. לפיכך, אפילו לפי תקנת חכמים הראשונים והאחרונים אינה נוטלת אלא הקרקע. ויש לה לגבות עישור זה משכירות הקרקע אם לא גבו היתומים עדין (טור), ומן הראוי. ואם רצו האחים ליתן לה מעות כנגד עישור הקרקע, נותנים.
- הגה: ודוקא לגבות אינה נגבית רק ממקרקעי, אבל כששמין הנכסים לידע העישור שמין אף מטלטלין ומגבינן לה העישור ממקרקעי. ודוקא שנותנים לה עישור נכסים, אבל כשנוכל לאמד דעת האב נותנים לה לפי דעתו, כפי מה שהיה נותן לה הן מטלטלי הן מקרקעי, כך נותנים לה (הכל בטור). ויש אומרים דאף כששמין אין שמין אלא בקרקע (כן כתב הבית יוסף בשם המגיד משנה לדעת הרמב"ם). ואם היו כאן בעלי חובות, והבנים אומרים לסלק אותן בקרקעות, והבנות אומרות לסלק אותן במטלטלין כדי שישארו הקרקעות ליתומים ויטלו מהן עישור נכסים, הדין עם הבנים (מרדכי פרק מציאת האשה בשם תשובת מוהר"ם). ונראה לי, דהוא הדין לענין שטר חצי (חלק) זכר הנוהג בינינו, שאין הבנות נוטלות חלק בקרקעות, אם היו כאן בעלי חובות הרשות ביד הבנים לסלק אותן במטלטלין כדי שישארו להם הקרקעות ולא יהא לבנות חלק בהם. כשאומדים דעת האב, יש אומרים דוקא למעוטי לעישור נכסים, אבל לא להרבות עליהם (טור בשם הרא"ש). ויש אומרים דאפילו להוסיף עליהם (טור בשם הגאונים). ואפילו אין כאן אלא מה שנתן לבתו הראשונה, נותנים הכל לשניה (טור בשם הראב"ד). וראוי לאמדו כפי הממון שהניח בשעת מותו (מהרי"ק שרש ע"ח), כן נראה לי:
הבת בעישור זה כבעל חוב של אחין היא. לפיכך, נוטלת אותו מן הבינונית בלא שבועה; ואם מתו האחים, נוטלת אותו מבניהם מזבורית ובשבועה, שהרי היא נפרעת מנכסי יתומים. ובזמן הזה שכל בני אדם רגילין להשיא בנותיהם מהמטלטלים, חשוב כמו אומדנה:
הניח בנות רבות, כל שתבוא לינשא נותנין לה עישור הנכסים, ושלאחריה עישור מה ששיירה הראשונה, ושלאחריה עישור מה ששיירה שניה. ואם באו כולם לינשא כאחת, ראשונה נוטלת עישור, ושניה עישור מה ששיירה ראשונה, וכן אפילו הן עשר, וחוזרות וחולקות כל העישורים בשוה.
הגה: אף על פי שעישור נכסים אינו נגבה עד שתבוא הבת להנשא, מכל מקום משערים לפי מה שהניח בעת מותו. וכן אם אומדין אותו, אומדים אותו מיד שמת, ואינה נוטלת עד שתנשא (המגיד משנה פרק כ' בשם הרשב"א ותשובת הרמב"ן סימן מ"ו):
האחים שמכרו או משכנו קרקע אביהם, הבת טורפת מהלקוחות פרנסת נדוניתה, ובשבועה, כדרך שטורפין בעלי חובות מהלקוחות:
מי שמת והניח אלמנה ובת, אין הבת נוטלת עישור נכסים, מפני מזונות האלמנה. ואפילו מתה הבת אחר שנישאת, אין הבעל יורש פרנסה הראויה להנתן לה, שהרי כולן בחזקת האלמנה שתהא נזונית מהן.
- וכן פרנסת בנות קודמת לכתובת בנין דכרין (הר"ן פרק מציאת האשה):
קטנה יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה, ונתנו לה מאה או חמשים זוז, יכולה היא משתגדיל להוציא מידם פרנסת נדוניא הראויה לה.
- ואפילו שתקה זמן רב משתגדיל, יכולה אחר כך לתבוע פרנסתה (כן משמע לשון הטור, וכן כתב המגיד משנה פרק כ' בשם הרשב"א והר"ן פרק מציאת האשה).
ואפילו לא היו האחים זנים אותה. ואף על פי שלא מחתה בשעת נשואין, מפני שהקטנה אינה בת מחאה. ואם נישאת הבת אחר שגדלה, בין נערה בין בוגרת, ולא תבעה פרנסתה, אבדה פרנסתה, אלא אם כן היו האחים זנין אותה אחר נשואיה והיא ידעה כן בשעת נשואין (הר"ן פרק מציאת האשה).
ואם מחתה בעת נישואיה, הרי זו מוציאה הראוי לה כל זמן שתרצה. ואם בגרה ועודה בבית אביה, בין שבגרה אחר מותו בין שהניחה בוגרת, ויש חולקין וסבירא להו דאם הניחה בוגרת אין לה פרנסה כלל (טור בשם הרב רבנו יונה והרא"ש), אם פסקו האחים מלתת לה מזונותיה, שהרי אין לה מזונות, ושתקה ולא תבעה פרנסת נדוניתה, אבדה. ואם מחתה, לא אבדה. ואם לא פסקו האחים מלזונה, וזנו אותה בבגר, אף על פי שלא מחתה -- לא אבדה פרנסת נדוניתה כל זמן שהם זנין אותה, שיש לה לטעון מפני שהם זנים אותה אף על פי שאינם חייבים והיא עדיין לא נישאת, מפני זה לא תבעה פרנסתה.
- מי שצוה לתת לבתו שליש נכסיו, והשיאוה אחיה ולא נתנו לה, צריכין ליתן לה אחר כך (תשובת רשב"א סימן אלף מ"ג):
מי שמת והניח שתי בנות ובן, וקדמה ראשונה ונטלה עישור נכסים, ולא הספיקה השניה לגבות עד שמת הבן ונפלו כל הנכסים לשתיהן, אין השניה נוטלת עישור, אלא חולקות בשוה וזכתה הראשונה בעישור שלה.
- ויש חולקין וסבירא להו דגם השניה נוטלת עישור שלה תחלה ואחר כך חולקין (טור בשם הרא"ש):
לא תקנו פרנסת נדוניא לבת אלא במקום בן, אבל אם לא הניח אלא בנות, יחלוקו הכל בשוה. ואפילו נשאו הגדולות בחיי אביהם, ואומרות הקטנות: גם אנו נשא מהממון קודם חלוקה, אין שומעין להן. אבל אם נשאו הגדולות אחר מיתת אביהן מהאמצע, ישאו גם הקטנות ואחר כך יחלוקו:
מי שצוה בשעת מיתה: אל תפרנסו לבנותי פרנסת נדוניא מנכסי, שומעין לו.
- אבל אם התנה בשעת נשואין שלא יתפרנסו בנותיו מנכסיו, אין שומעין לו (טור לפרוש רב האי):
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קיד (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קיד | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב
|
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
- סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו
הנושא אשה, ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים, חייב לזונה במאכל ובמשקה חמש שנים הראשונים שאחר הנשואין, בין אם המזונות ביוקר או בזול. ואם לא זנה בהם, והוזלו המזונות, אם הוא עכב צריך לפרע לה כזמן היקר. ואם היא עכבה, אינו נותן לה אלא בזמן הזול. ואם היו בזול והוקרו, אפילו אם עכב הוא, אינו נותן לה אלא כדמי הזול:
אף על פי שהוא זנה, מעשה ידיה שלה:
אם האם פטרו מלזונה, אין הפטור כלום:
מת הבעל, הבת מוציאה מזונותיה מנכסים משועבדים כשאר בעל חוב. ודוקא שקנו מידו או שחייב עצמו במזונותיה, בשטר; אבל אם לא היה שם קנין, הם דברים שלא נתנו ליכתב ואינה נזונית ממשועבדים:
מתה הבת, אין יורשיה יורשים מזונותיה.
- חלתה הבת, הרי היא כנשאת ומעלה לה מזונות כאלו היתה בריאה (בית יוסף בשם הירושלמי):
נתגרשה בתוך הזמן שקבל לזון את הבת, נותן לה במקום שתהיה אמה מזונות משלם כמי שזן את אשתו על ידי שליש, ואינו חיב לתן לה לפי כבודו ולא לפי כבודה.
- ויש חולקים וסוברים דצריך לתת לה כאחד מבני ביתו (טור בשם הרא"ש), וכן נראה לי.
ואם מאכילה על שלחנו, נזונית עמו כאחד מאוכלי שלחנו. ובין כך ובין כך אינו חיב ברפואתה:
הוא הדין למי שמתחיב בפרנסת אדם אחר.
- ועיין באלו דינים בחשן המשפט סימן ס':
נשאת לאחר, ופסקה גם עמו שיזון את בתה, אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות משלם:
גרשה גם השני ושניהם חיבים במזונותיה, וכל אחד אומר: אני אזונה ולא אתן דמים, הדבר תלוי בה שתבחר איזה מהם שתרצה שיזון אותה. ואם היא חרשת שאין בה דעת לבחר, זנין אותה לפרקים זה שבת וזה שבת:
נשאת הבת תוך הזמן, הבעל חיב במזונותיה והשנים כל אחד ואחד נותן לה דמי מזונות:
כתב לה: "אזון את בתך כל זמן שאת עמי", ומתה האם, אינו חיב עוד לזונה. וכן אם נתגרשה, אפלו חזר ונשאה:
כל המחיב עצמו מדעתו לזון שלא מתנאי בית דין, אינו חיב במלבוש אלא אם כן פרש: "אזון ואפרנס".
- הגה: ואם כתב לאחד, אם ישא בת פלוני, לתן לו סך מה לצרך פרנסת מזונות, חיב לתן לו אף על פי שמתה הבת, דהרי לא קצב לו זמן המזונות אלא קצב לו סך למזונות ואלו היה רוצה לקח ממנו הסך ביחד היה חיב לתן לו. אך אם כתב לו ולאשתו, אינו יורש חלק אשתו (תשובת הרשב"א סימן תתק"ע):
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קטו (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קטו | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י
|
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
- סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו
אלו יוצאות שלא בכתבה: העוברת על דת משה ויהודית. ואיזו היא דת משה, שהאכילה את בעלה שאינו מעשר, או אחד מכל האסורים, או ששמשתו נדה, ונודע לו אחר כך, כגון שאמרה: פלוני חכם תקן לי הכרי הזה או התיר לי חתיכה זו או טהר לי הדם הזה, ונמצאת שקרנית. ודוקא שהכחשה בעדים, כגון שהעידו שבאותה שעה שאמרה שפלוני תקן לה לא היה אותו פלוני בעיר, וגם יש עדים שאמרה לו שהוא מתקן ושהוא אכלו על פיה; אבל אם אין עדים והיא כופרת שלא האכילתו, או שמכחשת החכם שאומר שלא תקן לה, והיא אומרת שתקן לה, נאמנת. ודוקא שהכשילתו ואכל על פיה, אבל אם רצתה להאכילו דבר אסור, לא אבדה כתבתה:
החזקה נדה בשכנותיה, שראוה לובשת בגדי נדתה, ואמרה לו: טהורה אני, ובא עליה, יוצאת בלא כתבה:
הנודרת ואינה מקימת, תצא בלא כתבה.
- הגה: וכן אם עברה על השבועה או על החרם (הגהות מימוניות פרק כ"ד). אבל אם היא מביאה עדים שגם הוא עובר על נדרים ושבועה וחרם, לא אבדה כתבתה אף אם היא עוברת (בתשובת מימוני ובתשובת הרשב"א סימן תתס"ו). אשה שהמירה דתה וחזרה בה, אינה אלא כעוברת על דת, ולא הפסידה כתבתה אלא אחר התראה (תשובת הרא"ש כלל ל"ב):
איזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. ואלו הם הדברים שאם עשתה אחת מהם עברה על דת יהודית: יוצאת לשוק או למבוי מפלש או בחצר שהרבים בוקעים בו וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אף על פי ששערה מכסה במטפחת; או שהיתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה על פדחתה או לחיה, כדרך שעושות הגויות הפרוצות; או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם, ורגילה בכך (רשב"א סימן תקע"א); או שהיתה משחקת עם הבחורים; או שהיתה תובעת התשמיש בקול רם מבעלה עד ששכנותיה שומעות אותה מדברת על עסקי תשמיש; או שהיתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה, ויש אומרים דהוא הדין אם קללה אפלו אבי בעלה בפני עצמו (וכן משמע מפרש"י בגמרא הביאו הבית יוסף), ועין לקמן סימן קנ"ד, הוא הדין המקללת בעלה בפניו (הרמב"ן סימן ק"ב);
בכל אחד מאלו תצא בלא כתבה, אם יש עדים שהתרה בה תחלה ועברה על התראתו. ואם אין עדים, תשבע שהוא כדבריה. ואם רצה לקים אותה אחר כך, אין כופין אותו להוציאה, מכל מקום מצוה עליו שיוציאנה.
- הגה: ואינה יכולה לעכב על ידו שלא יגרשנה, ויכול לגרשה בעל כרחה, ואין בזה משום חרם רבנו גרשם (תשובת מור"ם בהגהות מרדכי דיבמות וכן הוא ברשב"א סימן תקנ"ז). ואשה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו כותים להרגו אם יעשה לה דבר, מקרי עוברת על דת (הגהות מימוני פרק כ"ד). אשה הרגילה להתיחד עם כותים, נקראת עוברת על דת (תרומת הדשן סימן רמ"ב):
כל אלו אין להם לא עקר כתבה ולא תנאי כתבה ולא תוספת, אבל תטל מה שהכניסה לו והוא בעין, בין מנכסי צאן ברזל בין מנכסי מלוג. ואם כלה או נגנב או נאבד, אין מוציאין ממנו. וכן הדין במי שזנתה או שיוצאת משום שם רע, שאבדה עקר כתבה ותוספת, ונוטלת מה שהוא בעין מכל מה שהכניסה. וכן הדין בכל אותם ששנינו בהן תצא מזה ומזה:
אין עדים שזנתה, אלא שהיא אומרת שזנתה, אין חוששין לדבר זה לאסרה, דשמא עיניה נתנה באחר, ודוקא שאין רגלים לדבר, אבל אם יש רגלים לדבר נאמנת (פסקי מהרא"י סימן רכ"ב), אבל אבדה כתבתה, עקר ותוספת ומה שאינו בעין ממה שהכניסה לו.
- ואם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה למה אמרה בתחלה כן, נאמנת (הגהות מרדכי דקדושין).
ואם היה מאמינה ודעתו סומכת על דבריה, הרי זה חיב להוציאה, אבל אין כופין אותו להוציאה. אבל אם נאנסה, לא הפסידה כתבתה, לא אשת ישראל ולא אשת כהן.
- הגה: ועין לקמן סימן קע"ח סעיף ט'. אמר אחד על אשה אחת שזנתה עמו, נאמן עליה כעד אחד, דפלגינן דבורה (רשב"א סימן תקנ"ב). ואם היא הודית לפני אחד שנטמאת, הנחשד מצטרף עם אחד לאסרה על בעלה (פסקי מהרא"י סימן רכ"ב). הודית לפני אחד שזנתה, ואחר כך אומרת ששקר הוא, ומכחשת העד המעיד עליה, מתרת לבעלה אף אם מאמין הבעל לעד המעיד עליה, דאמרינן בתחלה שהודית נתנה עיניה באחר ועכשו חוזרת בה (במהרי"ק שרש פ"ב). אשה שאמרה לבעלה שזנתה, אף על פי שאינה נאמנת, אם עמד וגרשה, אסור להחזירה; ואפלו אם החזירה, יש לחוש (מהר"ם פדוואה סימן ל"ד):
מי שראה אשתו שזנתה, או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה, שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם, שזנתה אשתו, בין שהיה האומר איש בין שהיתה אשה, הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת, הרי זה חיב להוציאה ואסור לו לבוא עליה, ויתן כתבה. ואם הודית לו שזנתה, תצא בלא כתבה. לפיכך, משביעה בנקיטת חפץ שלא זנתה תחתיו, אם ראה אותה בעצמו, ואחר כך תגבה כתבתה. אבל בדברי אחר אינו יכול להשביעה אלא על ידי גלגול.
- הגה: הרבה קרובים, כלם אינם רק כעד אחד (הגהות מרדכי דיבמות). ועין לקמן סימן קע"ח סעיף ט'. ויש אומרים דלא יכול לומר שמאמין לעד אלא אם מאמין לו גם כן בשאר דברים, אבל אם אינו מאמין לו בשאר דברים, רק בדבר זה, משום דבלאו הכי נחשדה לו קצת, לא נאסרה עליו משום זה (מהרי"ק שרש פ"ב):
האומר לאשתו בפני עדים: אל תסתרי עם איש פלוני, ויש עדים שנכנסה עמו בסתר ושהתה עמו כדי טמאה, אסורה לבעלה ותצא בלא כתבה. ואסור לו להתיחד עמה, וכופין אותו להוציאה מביתו.
- ודוקא שאמר לה בלשון קנוי (מהרי"ו סימן ח'), וכדרך שיתבאר לקמן סימן קע"ח):
אמר לה בינו לבינה: אל תסתרי עם איש פלוני, וראה אותה שנסתרה ושהתה עמו כדי טמאה, אסורה לו וחיב להוציאה ויתן לה כתבה, ואם הודית שנסתרה אחר שהתרה בה, תצא בלא כתבה. לפיכך, משביעה על זה ואחר כך נותן לה כתבה:
אם השביע אשתו שלא תדבר עם פלוני, ועברה ודברה עמו, עוברת על דת היא, והפסידה כתבתה אם התרו בה תחלה: אם תעברי על שבועתיך תפסידי כתבתיך:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קטז (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קטז | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו
הנושא אחת מחייבי לאוין, אם הכיר בה יש לה עיקר ותוספת וכל תנאיה; ומיהו, מזונות אין לה אלא לאחר מותו, אבל בחייו אין לה, אפילו לוותה ואכלה אינו חייב כלום, ואם זן אותה, מעשה ידיה שלו (נמוקי יוסף פרק יש מותרות). ואם לא הכיר בה, אין לה מנה ומאתים אבל תוספות יש לה. ואין לה שום תנאי מתנאי כתובה, ואפילו מזונות, אחר מותו; ואינו חייב בפרקונה, ואפילו הכי אינו משלם פירות שאכל משלה, ואפילו הם בעין אצלו. ונכסים שהכניסה לו, אם הם בעין, בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל, תטלם; וכל מה שאבד או נגנב או כלה או נשחק מנכסי צאן ברזל, אינו חייב לשלם; וכל מה שאבד או נגנב מנכסי מלוג, חייב לשלם:
חייבי עשה, אפילו לא הכיר בה, דינה כחייבי לאוין שהכיר בה:
אילונית, אם הכיר בה, הרי היא ככל הנשים ויש לה כתובה ותנאי כתובה, וכן זוכה הבעל במה שזוכה בשאר הנשים. ואם לא הכיר בה, דינה כדין חייבי לאוין שלא הכיר בה:
שנייה, בין הכיר בה בין לא הכיר בה, דינה כדין חייבי לאוין שלא הכיר בה; חוץ מנכסי צאן ברזל ונכסי מלוג, שדינה בהם ככל הנשים:
הממאנת, אין לה מנה ומאתים אבל יש לה תוספות; וחייב לזונה ולפדותה כל זמן שהיא תחתיו, ואוכל פירותיה, אבל אם הלך למדינת הים ולוותה למזונותיה או לפדיונה ואחר כך מיאנה, אינו חייב לשלם אף על פי שאכל פירותיה, ואפילו הם בעין:
קטנה היוצאת בגט, דינה כגדולה היוצאת בגט:
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קיז (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קיז | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא
הנושא אשה, ובדקה עצמה ונבעלה, ובעת שקנחה עצמה היא והוא נמצא דם על עד (פירוש הסמרטוט או מטלית שבודקת עצמה בהן) שלה או על עד שלו, אם ארע זה פעם אחר פעם שלש פעמים סמוכות זו לזו, הרי זו אסורה לישב עם בעלה, ותצא בלא כתובה, לא עיקר ולא תוספת, ולא תנאי מתנאי הכתובה, שהרי אינה ראויה לתשמיש; ויוציא, ולא יחזיר לעולם. במה דברים אמורים, כשהיתה כך מתחילת נישואיה, ומבעילה ראשונה ראתה דם. אבל אם ארע לה חולי זה אחר שנשאת, נסתחפה (פירוש מן "מדוע נסחף אביריך" (ירמיהו מו, טו), כלומר נפסדה ונאבדה למזלך) שדהו. לפיכך, אם בעל פעם אחת ולא מצא דם, ואחר כך חזרה להיות רואה דם בכל עת תשמיש, יוציא ויתן כתובה כולה, ולא יחזיר עולמית.
- הגה: יש אומרים דאם אינו רוצה לישא אחרת, ורוצה לשרות (עם) זו על ידי שליש בשנה אחת, ולא ילך אצלה אלא בעדים, אין צריך לגרשה (בית יוסף בשם תשובת הר"ם, וכן הוא בתשובת הרשב"א סימן תת"ס). וכל שכן אם זינתה תחתיו, דמאיסה ליה, דשרי בכהאי גוונא (שם):
אשה שנבדקה על ידי נשים, ואמרו שאינה ראויה לאיש, אין לה כתובה ולא תנאי כתובה. ואם הבעל טוען עליה כך, כל זמן שלא נבדקה אינו חייב במזונותיה:
הנושא אשה סתם, ונמצאו עליה נדרים שנתבארו בסימן ל"ט, תצא בלא כתובה, לא עיקר ולא תוספת:
וכן הכונס אשה סתם, ונמצאו בה מום ממומי הנשים שנתבארו בסימן ל"ט, ולא ידע הבעל במום זה, תצא בלא כתובה, לא עיקר ולא תוספת:
אם יש מרחץ בעיר והיו לו קרובים שם, אינו יכול לומר: לא ידעתי מומין אלו, ואפלו מומין שבסתר, מפני שהוא בודקה על ידי קרובותיו וחזקתו ששמע ונתרצה. ואם אין שם מרחץ, או שלא היו לו שם קרובים, טוען במומין שבסתר. ונכפית לעתים ידועים, הרי הוא כמומי סתר. אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון, שחזקתו ששמע ונתפייס.
- המשתנת במטה תמיד, יש אומרים דלא הוי מום (בית יוסף בשם הרשב"א), ויש אומרים דהוי מום (בית יוסף), וכן נראה לי עיקר. טען על אשתו שהיא מצורעת, הוי מום (בית יוסף):
במה דברים אמורים, במקום שמנהג הנשים להלך בשוק ופניהן גלויות, אבל במקום שאין דרך הבנות לצאת לשוק כלל, ואם תצא למרחץ תצא מתנכרת, הרי זה טוען אפלו מומין שבגלוי. ואם יש שם מרחץ, אם יש לו קרובה אינו יכול לטען, שבודאי הכל רואין אותה ערומה במרחץ. ואם דרכן להתחבא במרחץ, יכול לטעון אף מומין שבגלוי.
- ויש אומרים דאפילו אין לו קרובים בעיר, יש לו רעים ובודק על ידי נשותיהם (טור בשם הגאונים):
כיצד היא טענת המומין, אם היו המומין שנמצאו בה מומין שודאי היה בה קדם שתתארס, כגון אצבע יתרה וכיוצא בו, על האב להביא ראיה שידע הבעל ונתרצה או שחזקתו שידע. ואם לא הביא ראיה, תצא בלא כתובה כלל:
היו בה מומין שאפשר שנולדו בה אחר האירוסין, אם נמצאו בה אחר שכנסה לבית הבעל, על הבעל להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה והיה מקחו מקח טעות. ואם נמצאו בה והיא בבית אביה, על האב להביא ראיה שאחר האירוסין נולדו ונסתחפה שדהו.
- הגה: ויש אומרים דאם האב טוען ודאי, על הבעל להביא ראיה (המגיד משנה פרק כ"ה בשם הרשב"א). ויש אומרים דאם הגיע זמן לכנוס, אף על פי שלא כנסה, הוי כאלו היתה ברשות הבעל (רבנו ירוחם נתיב כ"ג ח"ה):
הביא הבעל ראיה שעד שלא תתארס היו בה, או שהודית לו בכך, והביא האב ראיה שראה ושתק ונתפייס או שחזקתו שידע בהן ונתפייס, הרי זה חייב בכתובתה:
בא על אשתו, ושהה כמה ימים, וטען שמום זה לא נראה לו עד עתה, אפילו היה בתוך הקמטים (פירוש כגון תחת בית השחי ותחת הדדים וכדומה) או בכף הרגל, אין שומעין לו, חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו וידע ונתפייס.
- הגה: ואם שהה עמה שלשים יום, אינו נאמן לומר שלא בעל (מהרי"ק שורש ק"ה):
מי שנודע לו שאשתו נכפית, ורוצה לגרשה ואינו משיג כדי כתובתה, כופין אותה לקבל גט ואין בזה משום תקנת רבנו גרשום, ויתן הנמצא בידו לכתובתה, והמותר כשתשיג ידו, ואם תמאן לקבל גט, ימנע ממנה שאר כסות ועונה.
- הגה: ודוקא במום גדול כזה שאילו היה באיש היו כופין לגרש מדין התלמוד, ולא תקן רבנו גרשום שתהא האשה עדיפא מאיש (תשובת הרא"ש כלל מ"ב), אבל משום שאר מומין אינו יכול לגרשה בעל כרחה, אבל מכל מקום אין כופין אותו להיות עמה, מאחר דמאיסה עליו ורוצה לגרשה ולתת כתובתה (מהרי"ק שורש ק"ז):
מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קיח (עריכה)
<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קיח | >>
ראו סימן זה בתוך:
טור אבן העזר ·
לבוש ·
ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:
חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org ·
SefariaENG
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט
|
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים. |
- סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו
אלמנה שיש לה לחלק עם יורשי בעלה בכח התקנה של טוליטולה, שמין בגדי שבת שעליה, אבל לא בגדי חול.
- תנאי השיור אינו אלא אם תמות האשה בחיי בעלה, אבל לא אם תמות שומרת יבם (טור):
מי שגרש את אשתו סמוך למיתתו, אף על פי שלא גרשה אלא כדי שלא תזקק ליבם, דינה לענין כתבתה בתקנת טוליטולה כדין גרושה.
- הגה: אבל אם לא גרשה ממש, כגון שלא יצא עליה קול גרושה בחייו, רק היתה בחזקת אלמנה, רק אחר מותו הוציאה גט ואומרת: נתגרשתי, אינה נאמנת וצריכה ראיה על הגרושין, דודאי לא נכתב הגט רק להברחה בעלמא (בבית יוסף בשם הרב ר' יודא בן הרא"ש):
אם שהתה מלחלק עם היתומים כפי התקנה, קצת זמן, לא אבדה מזונות אותו זמן, אף על פי שהכח ביד היתומים לסלק האלמנה בחצי הנכסים (טור בשם תשובת הרא"ש):
אלמנה שפרעה שלא על פי בית דין חובות הכותים מנכסי בעלה כדי שלא יזלזלו במכירת קרקעותיו, יפה עשתה:
אלמנה שהורידוה בית דין בחצי נכסי המת בכח התקנה, ויש למת קרקעות ממשכנים ביד אחר, אף על פי שיש לו נכסים בני חורין, נוטלת חצי קרקעות הממשכנים, לפי מה שנהגו על פי התקנה, בכל דבר ודבר חציו:
דבר שאינו מפורש בתקנה, נעמידנו על דין תורה.
- וכן כל ספק שיש בתקנה, על יורשי האשה להביא ראיה, דאין מוציאין ירושת הבעל מספקא (בית יוסף בשם תשובת הר"ן):
כל דין שיש לה בגבית כתבתה כפי דין תורה, יש לה בחצי נכסים שנוטלת מכח התקנה:
אם נתנה האשה לבעלה או לאחר שיזכה אחר מותה בחצי נדוניתה הראויים יורשיה לירש כפי תקנת טוליטולה, אינו כלום. אבל אם מחלה מעכשו לבעלה כל שטרי חובות שיש לה עליו, מחילתה מחילה.
- הגה: ויש לילך בזה אחר לשון התקנה, דאם משמע שם דאינה יכולה למחל בלא היורשין, או שעל מנת כן נתן הנותן, אין בידה לשנות. ואם היא בעצמה נותנת הנדוניא, יכולה למחל לבעלה או להתנות לתן לאחר כפי מה שתחפץ, ובלבד שתעשה בפני עדים, ובלא זה זוכים היורשים מכח המנהג (כל זה תמצא מבאר בבית יוסף בשם תשובת הרא"ש ורשב"ץ). במקום שיש תקנה שיורשי האשה יחלקו עם הבעל כשמתה האשה תחלה, יפרעו תחלה כל החובות שהבעל חיב. ונאמן הבעל לומר כמה חיב, במגו דאי בעי היה כופר ואומר שלא הניח כל כך (תשובת הרא"ש כלל נ"ה):
הכותב לאשתו בשעת נשואין שטר חוב בסכום ידוע, ומתנה שתוכל לגבותו בכל עת שתרצה, אם תגבנו ילקח בו קרקע והוא אוכל פרות; ואם יש עליה חוב שלותה אחר שנשאת, אינו גובה ממנו. אבל אם לותה קודם שנשאת, גובה ממנו. אבל אם אינו עומד לגבות אלא לכשתתאלמן או תתגרש, אינו יכול בעל חוב לגבות ממנו, אלא ימכרוהו בית דין בטובת הנאה לו או לאחר, אבל לא לבעל
- וזהו אינו נכון, אלא לא ימכרו בית דין בטובת הנאה לא לו ולא לאחרים, דכל לגבי בעלה ודאי מחלה (טור), ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן (בית יוסף בשם גמרא החובל):
אם נתן לה הבעל מתנה, אפילו בעל חוב שהלוה לה אחר שנשאת, גובה ממנו:
שטר שזה נסחו: "הוו עלי עדים וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו ללאה אשתי כך וכך בתים במתנה גמורה", אינו כלום. הואיל ולא כתב שהוא נותן לה, ומה שאמר: תנו, לאו כלום הוא (טור בשם תשובת הרא"ש):
הנוהגים שהאשה המכנסת קרקע לבעלה כותבת לו שטר מתנה והוא כותב לה שטר חוב שתגבנו כל זמן שתרצה, ואין מזכירין באותו שטר הקרקע שנתנה לו, אין לאותו קרקע דין נכסי צאן ברזל, אלא הרי הוא כשאר נכסיו:
הבעל אומר: היא מתה תחלה ואחר כך הבן, ויורשיה אומרים: לא כי אלא הבן מת תחלה, עליהם להביא ראיה:
המתנה בכתבה שלא ישא אשה אחרת עליה, אינו מתנה על מה שכתוב בתורה:
הנושא אשה שפסקה מלדת, ונשבע שלא ישא אשה אחרת עליה שלא מרצונה, אין יכולים להתיר לו שבועתו שלא מדעתה:
מי שנשבע לתת לחברו חצי מה שירויח, ואינו מספיק לפרנסת אשתו אם יתן לזה חצי מה שמרויח, אף על פי כן צריך לקים שבועתו:
אשה שמחלה כתובתה ונדוניתה לבעלה, ואחר כך טענה שבאונס מחלה מפני שהיה מגזם עליה לגרשה או לשא אחרת מפני שאינה יולדת, אין זה טענת אונס לבטל המחילה:
אלמנה שגבתה כל הנכסים בכתובתה, אינה חייבת בקבורת בעלה.
- הגה: ואפילו אין כאן רק כדי קבורה, היא גובאת כתובתה והוא נקבר מקופה של צדקה (תשובת הרא"ש כלל ט"ו והגהות מימוני פרק י"ז ותשובת הרמב"ן סימן ס"ד והרשב"א סימן אלף ק"ג). אבל אם תפסו היתומים מטלטלין, וקברו אותו, אין צריכים לשלם (ריב"ש סימן ק"ד):
המתנה עם בעלה בשעת נשואין שאם תמות תחתיו בלא ולד קימא יהא שליש נדוניתא ליורשיה, וגרשה, והחזירה סתם, על דעת תנאים ראשונים החזירה.
- הגה: תקנת קהלות שו"ם (שפיר, ורמיזא, מגנצא) שאנו נוהגין בזמן הזה בנדונית חתנים כמו שנתבאר לעיל סוף סימן נ"ג, יש אומרים שהתקנה לא נתקנה רק בנדוניא, אבל לא בירושה שנפלה לאשה בעודה תחתיו (תשובת הרא"ש כלל נ"ד), וכן במתנות שנתנו לחתן. ובזמן שהנכסים חוזרין מכח התקנה, יש אומרים שחוזרין לנותני הנדוניא (תשובת מימוני להלכות אישות, וכן משמע לשון התקנה), ויש אומרים ליורשים (תשובת מימוני ל"ה), וכן מנהג הקהלות. ואין חלוק בין אם האב נותן הנדוניא או אחרים (תרומת הדשן סימן שכ"א). אבל כשהן עצמן מכניסין הנדוניא, לא תקנו (מהרי"ו ס"ד). וכל מקום שיש מנהג, הולכין אחר המנהג; ואפילו לא התנו בשעת נשואין, כאלו התנו, דכל הנושא על דעת המנהג הוא נושא (דעת עצמו, וכ"כ הרשב"א סימן אלף ש"ז ובתשובת מימוני סוף אישות ל"ה). ואפלו הלך למקום שאין נוהגים מנהג הקהלות, הולכין אחר מקום שנשאה שם (ריב"ש סימן ק"ה). ואם לא מתו הבת או הבן, רק נהרגו או נשתמדו, יש אומרים דלא שיך בזה דין חתנים, ואפלו לא נתן האב צריך לתן. אבל אם אין כאן זרע קימא, שצריכין להחזיר מכח תקנה, אין חלוק בין נהרגו למתו; אבל אם נשתמדו, אין צריך להחזיר. ויש להתישב בדבר: