שולחן ערוך אבן העזר/הלכות כתובות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מתוך: שולחן ערוך אבן העזר סו (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן סו | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

כמה דיני כתובה
ובו שלושה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביג
  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

אסור להתייחד עם הכלה קדם שיכתוב לה כתובה; ויש מקלין ומתירין להתייחד בלא כתובה, ובלבד שלא יבעל (הר"ן ריש כתובות); והבעל נותן שכר הסופר. ואפילו אם ירצה לייחד לה כתובתה במעות, או בשאר מטלטלין, אין שומעין לו, אלא צריך שיכתוב לה שטר על עצמו בדמי הכתובה ויהיו כל נכסיו משעובדים לה, או שיעידו עליו עדים ויקנו מידו שהוא חייב לה, מנה או מאתים.

הגה: ויש אומרים דאין לסמוך אעדים רק בשעת הדחק, ומיד שיש לו פנאי לכתוב, צריך לכתוב, כל שכן שאין לסמוך עלייהו לכתחילה (כן משמע מלשון הטור, וכן כתבו מהרי"ק שרש ס"ד ומרדכי ריש כתובות), וכן ראוי להורות. העמיד לה ערב קבלן בעד כתובתה, והתנה שהוא יהא פטור ממנה, אסור, עד שיהא שעבודה עליו, שלא תהא קלה בעיניו להוציאה (בית יוסף בשם הרשב"א בתשובה ח"ב סי' נ"ח). ועיין בחשן המשפט סימן ס' אם יוכל לשעבד עצמו בכתובתה בנכסים שלא באו לעולם. ואין לעדים לחתום הכתובה אלא לאחר שקיבל החתן קנין לפניהם (דברי הרב). ויש מקומות שמקלין בזה (מרדכי פ"ב דגטין); וכן שיש עדים חותמים על הכתובות שקראו תחת החופה, אף על פי שהם לא שמעו הקריאה; אף על פי דלא שפיר עבדי, אין לשנות מנהגן, שלא להוציא לעז על כתובות הראשונות (אור זרוע):


סעיף ב[עריכה]

אם אינו יכול לכתוב לה כתובה, כגון בשבת, או ששכח לכותבה, יכול ליתן לה מטלטלין כנגד כתובתה, ויקבל עליו אחריות אם יאבדו או יוזלו, ואז מותר לבעל עד שיהיה לו פנאי לכתוב, (ואז כותב לה מיד) (טור):


סעיף ג[עריכה]

אם כתב לה כתובה, ונאבדה, או שמחלה לו, (ודווקא) שכתבה לו: התקבלתי כתובתי, צריך לכתוב אחרת בעיקר הכתובה, שאסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה.

הגה: עיר שכבשוה כרכום, או שגלו מן העיר, ואבדו הנשים הכתובות שלהם, צריכים לחדש לנשותיהם כתובותיהם, אף על פי שיש לומר שמא ימצאו אחר כך כתבותיהם או יחזרו להם, מכל מקום מאחר שהכתובות בחזקת אבודות צריכין כתובות אחרות; ואם אינו ידוע סך הכתובות, אם ישארו קצתן, אזלינן בתריהו; ואם לאו, דנין על פי זקני העיר ולפי המנהג, העשיר לפי עשרו והעני לפי עניו (בית יוסף בשם תשובת הגאונים). וכשנאבדה הכתובה ובא לכתב לה כתובה אחרת, צריך לכתוב לה כתובה גדולה כראשונה (מהרי"ק שרש קט"ז). ועין לקמן סימן קע"ז, דבמקום שאין מגרשין רק מרצון האשה, אין צריך לכתוב כתובה; אם כן בזמן הזה במדינות אלו, שאין מגרשין בעל כרחה של אשה משום חרם רבנו גרשם, וכמו שיתבאר לקמן סימן קי"ט, היה אפשר להקל בכתיבת הכתובה, אבל אין המנהג כן ואין לשנות (כל זה דעת עצמו):


סעיף ד[עריכה]

בנאבדה, אי ידעי סהדי זמנא קמא, כתבי ההוא זמנא; ואי לא ידעי, כתבי מהשתא; ובמוחלת, אין כותבין אלא מזמן של עכשו:

סעיף ה[עריכה]

אם מכרה כתובתה לבעלה, צריך לכתב לה כתובה אחרת; אבל אם מכרה כתובתה לאחר, אין צריך לכתב לה כתובה אחרת:

סעיף ו[עריכה]

כמה שיעור הכתובה, לבתולה מאתים, ולאלמנה מנה, ושל זו וזו כסף מדינה; נמצא, כתובת בתולה הם שלשים ושבעה דרהם וחצי כסף צרוף, וכתובת אלמנה מחציתם, שהם שמונה עשר דרהם ושלשה רביעים כסף צרוף.

הגה: עין ביורה דעה סימן רצ"ד וסימן ש"ה ערך המטבע שנקראת דרהם. וכל זה לדעת קצת הפוסקים, שסבירא להו שכתובת בתולה אינה רק זוזי דרבנן (הרי"ף והרמב"ם והר"ן והר"ם), שמאתים של בתולה עולין ששה סלעים ורביע. ויש מי שמשער כתובת בתולה עשרה זהובים ואלמנה חמשה זהובים (מהרי"ל בשם אגדה). אבל לדעת יש פוסקים, מאתים של בתולה ומנה של אלמנה משערים בזוזי דאוריתא, והוא שמונה פעמים יותר, וכתבו דלכן נהגו לכתב בכתובה "דחזו ליכי מדאוריתא" (רבנו תם). ויש אומרים דכותבין "דחזו לכי" סתמא (הגהות מימוני פרק י' דאישות). והמנהג לכתב לבתולה: "דחזי ליכי מדאוריתא", אבל לא לאלמנה. וכל זה במקום שאין מנהג, אבל במקום שיש מנהג, מה שגובין, הולכין אחר המנהג, וכמו שיתבאר לקמן:

סעיף ז[עריכה]

אם ירצה להוסיף על זה, מוסיף; וזה התוספות שמוסיף, יש דברים שדינו בהם כעיקר הכתבה, ויש דברים שהוא חלוק בהם מעיקר הכתובה, כדלקמן.

הגה: ואין צריך לפרש עיקר הכתובה בפני עצמה והתוספת בפני עצמו, אלא כולל הכל ביחד, אם ירצה (הר"ן ריש אף על פי והמגיד משנה פרק י' וריב"ש סימן ס"ה); ויש חולקים, וסבירא להו דצריך לכתב הכתובה כמנהג המדינה בפני עצמה, והתוספת בפני עצמו, וכן נוהגין. ואם יש משפחה שכלן נוהגים בתוספת, אין צריך לכתב כל אחד בפני עצמו (מרדכי פרק קמא דכתבות). כתובה שכתב בה: "ודין נדוניא דהנעלת לה מאה דינרין והוסיף לה מן דילה כך וכך", אין עיקר כתובה בכלל, וצריך לשלם לה בפני עצמו, עד שיהא כתוב: "ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי כסף זוזי אלף", דאז העיקר כתובה בכלל (ריב"ש סימן ס"ה):


סעיף ח[עריכה]

יש מי שאומר, שאין צריך קנין בשעת הנשואין כמה שנותן לה. ויש חולקים:

סעיף ט[עריכה]

כל הפוחת משיעור הכתובה, בעילתו בעילת זנות; לא מבעיא אם כתבה לו אחר כך: התקבלתי ממך הכתובה, או מקצתה, דאז אין לה לדעת קצת פוסקים, אלא אפילו התנה בשעת קדושין שלא יהא לה כתובה, או שפיחת לה משיעורה, אף על פי שתנאו בטל ויש לה כתובה משלם, אפילו הכי בעילתו בעילת זנות, כיון שהיא סבורה שאין לה לא סמכה דעתה:

סעיף י[עריכה]

אם יש משפחות שנוהגים לכתוב בכתובתן יותר משיעור חכמים, אין למחות בידם; ולא עוד, אלא אפילו אחד מבני המשפחה ההיא שלא כתב כתובה לאשתו, מגבינן לה בתנאי בית דין לפי מה שרגילין לכתוב. לפיכך, אשה שאבדה כתובתה, ידקדקו בכתובות קרובותיה, כפי מה שנהגו לכתוב בני המשפחה כותבין לה. (ואפילו כתב לה: "דחזו ליכי", אפילו הכי גביא כמנהג משפחתה) (בית יוסף בשם הר"ן שכן כתב בשם התוספות).

ואם כתובות נשי משפחתו יתירות מכתובות נשי משפחתה, עולה עמו ואינה יורדת:


סעיף יא[עריכה]

הנושא אשה סתם, כותב לפי המנהג. וכן היא שפסקה להכניס, נותנת כפי מנהג המדינה.

הגה: ומה שהאשה מכנסת לבעלה, הן מעות הן בגדים, ומקבלן עליו והן באחריותו, נקרא "נדוניא" בכל מקום, ואינה נגבית אלא עם הכתובה; אבל לשאר דברים אין דינו ככתובה, וכמו שיתבאר לקמן. ויש מקומות שהחתן מוסיף לה בנדוניתא, וכותב יותר ממה שקבל, והולכין בזה אחר המנהג (כל הנ"ל בטור). ומן הסתם אחריות הנדוניא עליו כנכסי צאן ברזל, אבל אם ירצה להניח לה ברשותה ושלא לקבל אחריות עליהם, הרשות בידו. ועין לקמן ריש סימן צ"ג וק' עוד מאלו הדינים. כשהאב קים ומשיא בתו, כותבים: "ודין הנדוניא דהנעלת לה מבי אבוה"; וכשאין האב קים, כותבים: "מבי נשא" (מרדכי פרק ב"מ בשם רבנו תם). מיהו, אם שנה, לית לן בה (תשובת ר"ש משנץ). בכתובת גרושה כותבין: מתרכתא, כדי שידעו שהיא גרושה ואסורה לכהנים (פסקי מהרא"י סימן צ').

וכשבאה לגבות כתובתה, מגבין לה מה שבכתובתה לפי מנהג המדינה.

הגה: ואם היא אומרת שהוסיף לה יותר מן המנהג, צריכה להביא ראיה לדבריה; אבל אם יש בידה שטר כתובה שאינו מקים, או שאחד מן העדים הוא פסול, אף על פי שמראה התנאים שביניהם שהצרך להוסיף לה, אינה גובאת אלא כמנהג (פסקי מהרא"י סימן פ"ט). ועין לקמן סימן ק' סעיף ל'.

ובכל אלו הדברים וכיוצא בהן, מנהג המדינה הוא עיקר, ועל פיו דנין, והוא שיהיה אותו המנהג פשוט בכל המדינה.

הגה: מיהו, אם רוצה להתנות ולפחת לאשתו מן המנהג, הרשות בידו (מהרי"ל סימן ע"ו), ובלבד שלא יפחת ממה שתקנו רבנן. ונראה לי, דוקא שהתנה כן בשעה שעשה השדוכים, אבל אם עשו שדוכים סתם, ושעבדו עצמן בקנסות, צריך לכתב לפי המנהג ולא יוכל לשנות (דברי הרב, וכן משמע במהרי"ל). ויש מקומות שנוהגים לכתב כל הכתבות בשוה, אפילו לא הכניסה לו כלום, ואם ירצה מוסיף לה, ואם ירצה לפחת לה היא כותבת לו: כך וכך קבלתי על כתובתי; וכן נוהגין במדינות אלו:

סעיף יב[עריכה]

נשא אשה ממקום אחר על דעת שתדור עמו במקומו, הולכים אחר מנהג מקומו:

סעיף יג[עריכה]

במקום שאין רגילים לחתום בכתובה אלא הראויים להעיד, לא יחתום מי שאינו יודע לקרות.

הגה: ולכן עם הארץ שבא לגרש, ואמר אחר כך שלא הבין מה שהיה כתוב בתנאים או בכתובה, אינו נאמן, דודאי העדים לא חתמו מה שלא העידו בפניו תחלה על פה (תשובת הרשב"א סימן תרכ"ט):



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר סז (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן סז | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

דין כתובת אלמנה, וחרש שוטה וקטן היא או הוא, וגר שנתגיר
ובו אחד עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייא
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

בתולה שנתאלמנה או נתגרשה או נחלצה מן הארוסין, ונשאת, כתבתה מאתים ויש לה טענת בתולים:

סעיף ב[עריכה]

נתאלמנה או נתגרשה או נחלצה מן הנשואין, כגון שנכנסה לחפה, הרי היא בחזקת בעולה ואין לה אלא מנה ואין עליה טענת בתולים, אפילו יש לה עדים שלא נסתרה עם הראשון:

סעיף ג[עריכה]

הגירת, והשבויה, והשפחה, שנפדו ושנתגירו ושנשתחררו פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, כתבתן מאתים ויש להם טענת בתולים; ומבת שלש שנים ויום אחד ומעלה, כתבתן מנה ואין להם טענת בתולים:

סעיף ד[עריכה]

קטנה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד שנבעלה, אפילו בא עליה גדול, כתבתה מאתים; וקטן פחות מבן תשע ויום אחד שבא על הגדולה, כתבתה מאתים; ודוקא שלא הסיר בתוליה, אבל אם הסיר בתוליה אין לה אלא מנה:

סעיף ה[עריכה]

מכת עץ, כתבתה מנה, ואפילו לא הכיר בה, וכנסה על מנת שהיא בתולה שלמה; אבל כנסה בחזקת בתולה, ונמצאת בעולה, אפילו מנה אין לה:

סעיף ו[עריכה]

בתולה שהיא בוגרת או סומא, כתבתה מאתים; וכן אילונית, אם הכיר בה, כתבתה מאתים:

סעיף ז[עריכה]

השוטה, לא תקנו לה נשואין כלל:

סעיף ח[עריכה]

החרשת, אף על פי שיש לה נשואין מדבריהם, לא תקנו לה כתבה ולא מזונות ולא תנאי מתנאי כתבה; ואם כנס החרשת, ונתפקחה, או שוטה ונשתפית, יש לה כתבה ותנאי כתבה, וכתבתה מנה:

סעיף ט[עריכה]

נשא חרשת או שוטה, וכתב לה מאה מנה, כתבתה קימת מפני שרצה להזיק נכסיו:

סעיף י[עריכה]

חרש או שוטה שנשאו נשים, אף על פי שנתפקח החרש ונשתפה השוטה, אין לנשיהם עליהם כלום; רצו לקימן אחר שהבריאו, יש להן כתבה, וכתבתן מנה. ואם בית דין הם שהשיאו החרש וכתבו לה כתבה על נכסיו, נוטלת כל מה שכתבו לה בית דין; אבל השוטה, אין בית דין משיאין אותו:

סעיף יא[עריכה]

קטן, אפילו מבן תשע שנים ומעלה, שהשיאו אביו, אין לה כתבה; ואם בא עליה אחר שהגדיל, יש לה עקר כתבה, מאתים לבתולה, מנה לאלמנה; אבל תוספת שכתב לה בקטנותו, אין לה, ואפילו השיאוה בית דין; ואפילו העקר אינה גובה מכח שטר הכתבה, אלא מתנאי בית דין. לפיכך, אינה גובה אלא מבני חרי, ולא ממשעבדי שנמכרו בקטנותו. וכן הדין בגר שנתגירה אשתו עמו, ואין ביניהם אלא שבזו אין כתבתה אלא מנה לדעת הרמב"ם:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר סח (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן סח | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

כיצד טענת בתולים, ומתי נאסרת ומפסדת כתובתה
ובו עשרה סעיפים:
אבגדהוזחטי
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

כל בתולה שכתבתה מאתים יש לה טענת בתולים. וכל שכתבתה מנה, או שלא תקנו לה כתבה, אין לה טענת בתולים. וכל המתיחד עם ארוסתו קדם נשואין, אין לה טענת בתולים:

סעיף ב[עריכה]

אם מנהג המקום להעמיד עדים למשמש שלא ינהגו מנהג רמאות, וארע הדבר שלא העמידו עדים, אינו יכול לטען טענת בתולים:

סעיף ג[עריכה]

שני סימנים יש לבתולה: האחד, דמים שותתים ממנה בסוף ביאה ראשונה; והשני, דחק שנמצא בה בביאה ראשונה בשעת תשמיש. טענת דמים ישנה בין בקטנה בין בגדולה, אבל טענת פתח פתוח אינה טענה בבוגרת:

סעיף ד[עריכה]

טען ואמר: לא מצאתיה בתולה, והיא אומרת: לא בא עלי ועדין אני בתולה, בודקין אותה על פי חבית של יין (טור), או מתיחד עמה בפני עדים וחוזר ובועל:

סעיף ה[עריכה]

טען טענת דמים, אם היתה ממשפחת דורקטי (פרוש, דור קטוע, כלומר משפחה של עקרים שעל ידה הדור קטוע מבנים), הרי זו בחזקתה; ואם לאו, בודקין אותה שמא חלי גדול יש בה שיבש לחלוחית האברים, או שהיתה מתענית ברעב, ומכניסין אותה למרחץ ומרטיבין אותה ומאכילין ומשקין אותה עד שתבעל שנית ונראה אם תוציא דם. ואם אין שם חלי ולא רעב וכיוצא בו, הרי זו טענה:

סעיף ו[עריכה]

טען טענת פתח פתוח, אומרים לו: שמא הטית או לא בעלת בנחת, ולפיכך לא הרגשת בדחק. אם אמר: לא כי, אלא פתח פתוח מצאתי, הרי זו טענה אם לא בגרה עדין. ויש אומרים שאפלו לא בגרה, אינו יכול לטען טענת פתח פתוח אם מצא דם.

יש אומרים דטענת פתח פתוח לא יוכל לטען רק נשוי, אבל בחור לא, ואדרבה, מלקין אותו כשטוען כך, דמאחר שלא היה נשוי מתחלה אינו בקי בכך (טור):

סעיף ז[עריכה]

כשאמרו שטענתו על הבתולים טענה, אם הוא כהן הרי היא אסורה עליו, ואם היא אשת ישראל מתרת לו, אלא אם כן קבל בה אביה קדושין פחות משלש שנים ויום אחד.

הגה: ויש אומרים הא דנאסרה באשת ישראל, דוקא כשאינה מתרצת עצמה, אבל אמרה: נאנסתי, נאמנת (טור). ויש אומרים עוד, דדוקא שהיא גדולה לפנינו, אבל אם היא עדין קטנה, אינה נאסרת (בית יוסף בשם רש"י, וכן נראה מדברי הר"ן). ועין לקמן סימן קע"ח סעיף ג':

סעיף ח[עריכה]

אף כשאמרו שטענתו על הבתולים טענה, אינה מפסדת אלא עקר כתבה, אבל התוספת יש לה, אלא אם כן נודע בראיה ברורה שהיתה בעולה, או שהודית לו שהיא בעולה קדם שתתארס, והטעתו. לפיכך, יש לו להשביעה בנקיטת חפץ, כדין כל הנשבעים ונוטלים, ואחר כך תגבה התוספת. ויש לה להחרים סתם על מי שטען עליה שקר:

סעיף ט[עריכה]

כשטען שלא מצאה בתולה, אם אמרה: מכת עץ אני, נאמנת, ותחזר כתבתה למנה. ויש לו להחרים סתם, שלא בא עליה איש. ואם אמרה: משארסתני נאנסתי, הרי זו נאמנת וכתבתה מאתים כמו שהיתה. ואם טען: שמא עד שלא ארסתיך נאנסת, או שמא אחר שארסתיך נבעלת ברצונך, הרי זו מחרים סתם על מי שטוען שקר כדי לחיבו ממון.

כל מי שטוען טענת בתולים וטענתו טענה, אם רוצה לקימה אחר כך כותב לה כתבה מנה (טור):

סעיף י[עריכה]

עד מתי יש לו לטען טענת בתולים, אם נסתרה (עמו) מיד; אם לא נסתרה, אפלו לאחר שלשים יום:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר סט (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן סט | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

במה מתחיב האדם לאשתו ובניו
ובו שבעה סעיפים:
אבגדהוז
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

כשנושא אדם אשה מתחיב לה בעשרה דברים, וזוכה בה בארבעה דברים, אפלו לא נכתבו:

סעיף ב[עריכה]

אלו הן העשרה דברים: מזונותיה, וכסותה, ועונתה, ועקר כתבתה, ורפואתה, ולפדותה אם נשבית, וקבורתה, ולהיות נזנת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיו נזונות אחר מותו עד שיתארסו, ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשים כתבתה יותר על חלקם בירשה שעם אחיהם:

סעיף ג[עריכה]

אלו הם הארבעה: מעשה ידיה, ומציאתה, ופרותיה, וירשתה:

סעיף ד[עריכה]

מעשה ידיה כנגד מזונותיה. לפיכך, אם אמרה: איני נזונית ואיני עושה, שומעין לה.

הגה: ועין לקמן סימן פ'. יש אומרים דכל אשה האומרת: איני נזונית ואיני עושה, נתבטלה התקנה, ואינה יכולה לחזר בה ולומר: אני נזונית ואני עושה (בית יוסף בשם הר"ן שכן כתב בשם הרא"ה). ויש חולקין (רבנו ירוחם נתיב כ"ג ח"ה). וכל שאינה נזונית, אין לה כסות, דהוא בכלל המזונות (שם בהר"ן).

אבל הבעל שאמר: איני זנך ואיני נוטל מעשה ידיך, אין שומעין לו.

אבל יוכל לומר: צאי מעשה ידיך במזונותיך, ומה שאינו מספיק אשלים לך (הר"ן פרק המדיר):

סעיף ה[עריכה]

אם היא אומרת: איני נותנת לך פרות ואיני חפצה שתפדני אם אשבה, אין שומעין לה, כדי שלא תתערב בין הכותים.

וכן בירשה וקבורה, אין אחד מהם יכול לומר: איני קובר ואיני יורש, אלא קובר ויורש (ר"ן פרק נערה):

סעיף ו[עריכה]

התנה הבעל שלא יתחיב מאחד מהדברים שהוא חיב בהם, או שהתנית האשה שלא יזכה הבעל באחד מהדברים שהוא זוכה בהם, התנאי קים, חוץ משלשה דברים שאין התנאי מועיל בהם, ואלו הם: עונתה, ועקר כתבתה, וירשתה:

סעיף ז[עריכה]

זה שאמרנו שאין תנאי מועיל להסתלק מירושתה, היינו במתנה עמה אחר שנשאה או קדם שאירסה, אבל במתנה עמה בעודה ארוסה, מהני. (ועיין לקמן סימן צ"ב. אמרו רבותינו זכרונם לברכה: אין לך כשרה בנשים אלא אשה שעושה רצון בעלה) (הגהות מימוני פרק ט"ו בשם תנא דבי אליהו):



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר ע (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן ע | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

דין חיוב מזונות אשתו, ואם חיב להשכיר עצמו
ובו שנים עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיב
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

כיצד חיב במזונותיה, אוכלת ושותה ממה שהוא אוכל ושותה. ואם כל בני משפחתה רגילים בגדולות, צריך להנהיגה כן; אם אין כלם רגילים בגדולות, אינו חיב להנהיגה בכך כשאוכלת עמו.

אבל כשאינה אוכלת עמו צריך להנהיגה כדרך שהיתה נוהגת בבית אביה (טור):

סעיף ב[עריכה]

בעל שרצה לתן לאשתו מזונותיה הראויים לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה, הרשות בידו, ובלבד שיאכל עמה בליל שבת.

ויש חולקין וסבירא להו דלא יוכל לומר שהיא תאכל לבדה אלא אם כן קבלה עליה מרצונה (טור בשם הירושלמי ובשם הרא"ש, ובית יוסף בשם רב הפוסקים), וכן נראה לי:

סעיף ג[עריכה]

כמה מזונות פוסקים לאשה, לחם שתי סעדות בכל יום, ופרפרות לאכל בה הפת, ושמן לאכילה ולהדלקת הנר, ומעט יין לשתות, אם היה מנהג המקום שישתו הנשים יין, ואם היתה מינקה נותנים לה יין (טור); ובשבת שלשה סעדות ובשר או דגים; ונותן לה בכל שבת מעה כסף לצרכיה; ונותנין לה עץ לבשל מאכלה (הר"ן פרק אף על פי). במה דברים אמורים, בעני שבישראל; אבל אם היה עשיר, הכל לפי עשרו. צמצמה והותירו מאלו המזונות, הוא של בעל (טור).

ואם היה עני ביותר ואינו יכול לתן לה אפלו לחם שהיא צריכה, כופין אותו להוציא.

הגה: ותהא כתבתה עליו חוב עד שימצא ויתן (טור בשם הרמב"ם). ויש אומרים שאין כופין אותו להוציא, מאחר שאין לו (ר"י בשם רבנו תם). מי שאין לו מזונות אלא חד יומא, חיב לזון מנה את אשתו או למיכל בהדה (טור בשם הרמ"ה). ויש אומרים עוד, דחיב להשכיר עצמו כפועל ולזון אשתו (טור בשם ר' אליה ומוהר"ם בשם רבי' שבצרפת). היה לו קרקעות, הרשות ביד האשה לקח מזונותיה מפרות הקרקעות או מגוף הקרקעות, או צריך למכרן (רשב"א סימן תת"ץ):

סעיף ד[עריכה]

הנושא אשה ואחר כך נשתטית, חיב לזונה ולרפאה. עין לקמן סימן קי"ט סעיף ו' שכתב להפך:

סעיף ה[עריכה]

מי שהלך למדינת הים ובאה אשתו לבית דין לתבע מזונות, שלשה חדשים הראשונים מיום הליכתו אין פוסקים לה בהם מזונות, שחזקה אין אדם מניח ביתו ריקן.

הגה: אבל אם שתקה יותר, ותבעה אחר כך, אין פוסקין לה למפרע, רק מיום התביעה אפלו החמיצו הבית דין את הדין (הר"ן פרק שני דיני גזרות). ויש אומרים דאם נפרד ממנה בקטטה, ורוצה לעגנה, פוסקין לה לאלתר, דודאי הניח ביתו ריקן (מרדכי ריש דיני גזרות).

מכאן ואילך, אפלו אין כתבתה בידה פוסקים לה מזונות, אבל אין נותנים לה במה שתתקשט. ואם היו לו נכסים, בית דין יורדים לנכסיו ומוכרים למזונותיה, אפלו לא שמעו בו שמת. ואין מחשבים עמה על מעשה ידיה, עד שיבוא בעלה, אם מצא שעשתה הרי אלו שלו. וכן אם לא עמדה בדין, אלא מכרה לעצמה למזונות, מכרה קים, ואינה צריכה הכרזה ולא שבועה, עד שיבוא בעלה ויטען, או עד שתבוא לגבות כתבתה אחר מותו, מגלגלין עליה שלא מכרה אלא למזונות שהיא צריכה להם:

סעיף ו[עריכה]

מי שנשתטה או נתחרש, פוסקין לאשתו תכשיטין, ומפרנסין את אשתו מנכסיו:

סעיף ז[עריכה]

מי שהלך למדינת הים והפקיד כלים ביד אחד, או השאילם לו, מוציאין מיד הנפקד למזונות אשתו.

הגה: אפלו צוה הבעל שלא לתן (כן כתב ר"י בתשובות הובאה במרדכי פרק דיני גזרות). ואם החזיר הנפקד לבעל אחר שתבעתו האשה לדין, חיב לשלם לה (שם במרדכי). וכשמוציאין מן הנפקד, אין מוציאין רק לששה חדשים, אפלו אם ירצה הנפקד אין מעכבין ממונו של בעל יותר (שם). ואין מוציאין מנכסים שהם ביד אחרים כל זמן שיש כאן בני חורין (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א);

אבל מיד השואל אין מוציאים, עד שיגיע סוף זמן שאלתו:

סעיף ח[עריכה]

הלך בעלה, ולותה ואכלה, חיב לשלם.

הגה: המלוה תובע לאשה, והיא תובעת לבעלה. ואם אין האשה כאן, תובע לבעל (הר"ן פרק שני דיני גזרות). מיהו, אם מחלה האשה לבעלה, אין למלוה כלום (מרדכי פרק יש נוחלין). פסקו לה הבית דין מזונות וצוו לאחד לפרנסה ולגבות מנכסי בעלה, אם מת הבעל אין לו עליה כלום. אבל אם אמרו סתם להלוות לה, אם מת הבעל או אין לו לשלם, ונפל לה ירשה ממקום אחר, צריכה היא לשלם (כן משמע מתשובת הרשב"א הביאה הבית יוסף).

עמד אחד מדעת עצמו וזנה משלו, אין הבעל חיב לשלם לו והרי זה אבד מעותיו.

הגה: ואין חלוק בין אביה, לאחר, שפרנסה. מיהו, אם היו חיבים לבעל ופרנסו אשתו, מנכין לו מחובו (כל זה בהגהות מרדכי דכתבות). ואם אביה עמד ופרנס בתו עם חתנו, אפלו הכי אין צריך לשלם לו רק מזונות שלו, ולא של בתו (תרומת הדשן סימן שי"ז). לא לותה, רק מכרה נכסיה ופרנסה עצמה, אין לה עליו כלום ומעשה ידיה שלה (הר"ן ריש דיני גזרות):


סעיף ט[עריכה]

הבעל שאמר לאשתו בשעה שהלך: טלי מעשה ידיך למזונותיך, ושתקה, אין לה מזונות:

סעיף י[עריכה]

הרי שעמדה בדין ופסקו לה מזונות, ומכרו בית דין ונתנו לה, או שמכרה היא לעצמה, ובא הבעל ואמר: הנחתי לה מזונות, הרי זו נשבעת בנקיטת חפץ שלא הניח לה. ואם לא תבעה ולא מכרה, אלא לותה או שהתה, עד שבא הוא ואמר: הנחתי לך מזונות, והיא אומרת: לא הנחת אלא לויתי מזה ונתפרנסתי, נשבע שבועת הסת שהניח לה, ונפטר, וישאר החוב עליה. אבל אין האיש נאמן לומר שנתן לה על העתיד (הר"ן ריש אלמנה נזונית).

ואם מכרה מטלטלין ואמרה: למזונות מכרתי, והוא טוען ואומר: מזונותיך הנחתי, נשבעת שבועת הסת שלא הניח.

הגה: טען ואמר היה לה להוציא מעשה ידיה במזונותיה, אם לותה בלא בית דין, והיא בעלת מלאכה שמעשה ידיה מספיקין לה לדברים גדולים, אף על פי שאינן מספיקין לדברים קטנים, טענתו טענה; אבל אם פסקו לה בית דין, צריכין שיספיקו מעשה ידיה לכל דבר (הכל בטור):

סעיף יא[עריכה]

הרי שלא תבעה ולא לותה ולא מכרה אלא דחקה עצמה ביום ובלילה ועשתה ואכלה, אין לה כלום, ואם עשתה והותירה, הכל שלה:

סעיף יב[עריכה]

האשה שיצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר, אם באה מחמת טענה שהיא בשכונה שיוציאו עליה שם רע וכיוצא בזה, חיב לזונה שם אם תבעה מזונות; אבל אם לא תבעה, מחלה על מזונות דלשעבר.

הגה: והוא הדין אם היתה לה קטטה עם בעלה ולא מתדר לה עמו, והמניעה ממנו, ולותה למזונות, צריך לשלם; אבל אם המניעה ממנה, אין צריך לשלם, דאין האיש חיב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו (מרדכי פרק שני דיני גזרות וכן כתב הבית יוסף בשם הריטב"א). ודוקא שבעלה בעיר, אבל אין בעלה בעיר אין נפקותא אם הלכה לבית אביה. ואם משום מלאכות הבית, אם היתה חולה פשיטא דחיב, דחולה לאו בת מלאכה היא; ואם אינה חולה, מנכה לה ממזונותיה כפי מה שצריך לשכר מי שעושה לו המלאכות קטנות שבבית, אבל אינה מפסדת משום זה מזונותיה, רק מחמת מעשה ידיה אם בת מלאכה היא (כל זה בבית יוסף סימן ע"ז בשם תשובת הרשב"א). ובמקום שחיב לה מזונות, אף על פי שבעלה הכריז שלא ילוה לה אדם, והוא בעיר ולא תבעתו בדין, ולותה, חיב לשלם, דלאו כל כמינה. והוא דלא ספקה במעשה ידיה (תשובת הרשב"א סימן תצ"ב):



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר עא (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן עא | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

שחייב לזון בניו ובנותיו כשהם קטנים
ובו ארבעה סעיפים:
אבגד
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

חיב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, אפלו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם; ומשם ואילך, זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו. ואם לא רצה, גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו. ואם לא רצה, מכריזין עליו בצבור ואומרים: "פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו"; ואין כופין אותו לזונן. במה דברים אמורים, בשאינו אמוד, אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי לתן צדקה המספקת להם, מוציאים ממנו בעל כרחו, משום צדקה, וזנין אותם עד שיגדלו.

הגה: ודוקא לענין מזונות הבנות, אבל לא כופין להשיא בנותיו; ואף על פי שמצוה לתן לבתו נדוניא ראויה, מכל מקום לא כיפינן לה, אלא מה שירצה יתן, רק שישיאן (הגהות מרדכי דקדושין, וכן כתב תא"ו נתיב כ"ב):

סעיף ב[עריכה]

מי שהלך למדינת הים והניח בניו כאן, מוכרים מנכסיו לפרנסה עד שיהיו בני שש; אבל מבני שש ומעלה, אין זנין אותם מנכסיו.

הגה: ויש אומרים הינו דוקא שלא התחיל לזונן אחר שש, אבל התחיל לזונן, נזונין מנכסיו, דודאי ניחא לה בהכי (מרדכי פרק נערה בשם ר"י). ויש אומרים אם אמוד, זנין אותן בכל ענין, משום צדקה (כך משמע בטור):

סעיף ג[עריכה]

מי שנשתטה, מפרנסים מנכסיו בניו ובנותיו, אפלו הן יתרין על שש, עד שיגדלו:

סעיף ד[עריכה]

הבא על הפנויה וילדה ממנו, אם הוא מודה שהולד ממנו, חיב לזונו:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר עב (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן עב | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

דין המדיר את אשתו מלהנות
ובו סעיף אחד:

סעיף א[עריכה]

המדיר את אשתו מלהנות לו, או שלא תטעם אחד מכל המינים, או שנדרה היא וקיים לה הוא -- עיין ביורה דעה בסימן רל"ה סעיף ג':



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר עג (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן עג | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

שחיב בכסות ומדור וכלי בית לאשתו
ובו תשעה סעיפים:
אבגדהוזחט
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

כסותה כיצד, חיב לתן לה בגדים הראויים לה בימות הגשמים ובימות החמה, בפחות שלובשת כל אשה בעלת בית שבאותה המדינה. ואם באותו מקום אין דרך לצאת אשה לשוק עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה, נותן לה רדיד הפחות שבכל הרדידין. ואשה לא תרגיל עצמה לצאת הרבה, שאין יפי לאשה אלא לישב בזויות ביתה (טור).

ובכלל הכסות שהוא חיב לתן לה, כלי בית, ומדור שיושבת בו. ומה הם כלי בית, מטה מצעת ומפץ (פרוש, כעין מחצלת) או מחצלת לישב עליה, וכלי אכילה ושתיה כגון קדרה וקערה וחבית ופך ונר וכוס ובקבוק וכיוצא בהן:

סעיף ב[עריכה]

המדור ששוכר לה, בית של ארבע אמות על ארבע אמות, ותהיה רחבה חוצה לו, ויהיה לו בית הכסא חוץ ממנו:

סעיף ג[עריכה]

ומחיבין אותו לתן לה תכשיטים, כגון בגדי צבעונים להקיף על ראשה ופדחתה, ופוך (פירוש כחל שחר) ושרק (פרוש, צמר גפנים שצובעים אותו בחריע ומעבירין אותו על פני כלות שתתראנה אדמות, ערוך), וכיוצא בהן:

סעיף ד[עריכה]

במה דברים אמורים, בעני שבישראל. אבל בעשיר, כל דברים הללו נותן לה לפי עשרו:

סעיף ה[עריכה]

אם קצרה ידו לתן לה, אפלו כעני שבישראל, כופין אותו להוציא, ותהיה הכתבה חוב עליו עד שיעשיר. [טור] ועין לעיל סימן ע' סעיף ג':

סעיף ו[עריכה]

בניו ובנותיו עד בני שש, חיב לתן להם כסות וכלי תשמיש ומדור, ואינו נותן להם כפי עשרו, אלא כפי צרכן בלבד:

סעיף ז[עריכה]

כל מי שיש לו עליו מזונות, בין בחייו בין אחר מותו, יש לו כסות וכלי בית ומדור; וכל שבית דין מוכרים למזונות, מוכרים לכסות וכלי ביתו ומדורו:

סעיף ח[עריכה]

דין הבעל עם אשתו בטענת הכסות והכלים ושכר המדור, כדינם בטענת המזונות; אם אמר הוא: נתתי, והיא אומרת: לא נתן:

סעיף ט[עריכה]

מי שמשכן כסות אשתו, אינה יכולה להוציא מידו בלא כלום. ועין לקמן סימן צ':



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר עד (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן עד | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

המדיר אשתו מכמה דברים
ובו שנים עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיב
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

הדירה שלא תתקשט, ותלאו בתשמיש, שאמר: קונם הנאת תשמישך עלי אם תתקשטי, תתקשט מיד ותאסר בתשמיש, ויקים שבעה ימים ואז יוציא ויתן כתבה. ויש אומרים שאם הדירה שלא תתקשט, בעניות, שנה אחת יקים, יותר מכן יתיר נדרו או יוציא ויתן כתבה; ובעשירות, שלשים יום יקים, יותר מכן יתיר את נדרו או יוציא ויתן כתבה:

סעיף ב[עריכה]

נדרה היא שלא תתקשט, או שאמרה: קונם תשמישך עלי אם אתקשט, ושמע ולא הפר לה, יוציא ויתן כתבה.

ועין עוד חלוקי דינים אלו ביורה דעה סימן רל"ה:

סעיף ג[עריכה]

אסר הבעל כלי שכניו עליו, או כליו על שכניו, כדי שלא תשאילם ולא תשאל מהן; או שאמרה היא: קונם תשמישך עלי אם אשאל משכני כלים או אשאילם מכלי, ושמע וקים לה, יוציא מיד ויתן כתבה. ואם אמר הוא: קונם תשמישך עלי אם תשאל מהם כלים או תשאילם, אי אפשר לה שלא תשאל מהם ולא תשאילם, והרי היא נאסרה מיד, ויוציא לאחר שבעה ימים ויתן כתבה. ואם היא אסרה כלי שכניה עליה כדי שלא תשאל מהם, או שאסרה על עצמה כלי בעלה שלא תוכל להשאילם, כדי שלא יחזיקו להם טובה, או שנדרה שלא לארג בגדים נאים לבניו, והוא אינו יכול להפר שאין זה מדברים שבינו לבינה, ואסורה לארג ולשאל ולהשאיל כלים, תצא בלא כתבה, מפני שמשיאתו שם רע בשכניו:

סעיף ד[עריכה]

נדרה שלא תלך לבית אביה, ותלאתו בתשמיש, שאמרה: קונם תשמישך עלי אם אלך לבית אבי; שאם לא תלאתו בתשמיש אלא אמרה: קונם בית אבי עלי, אינו יכול להפר, אלא כיון שתלאתו בתשמיש יכול להפר; וכיון ששמע ולא הפר, יוציא מיד ויתן כתבה. ואם הוא אומר: קונם תשמישך עלי אם תלכי לבית אביך יותר מחדש, אם הוא דר עמה בעיר, או יותר מרגל אם הוא דר בעיר אחרת, יקים שבעה ימים ואז יוציא ויתן כתבה:

סעיף ה[עריכה]

נדרה היא ואמרה: קונם הנאת תשמישך עלי אם אלך לבית האבל או לבית המשתה, ושמע ולא הפר, יוציא מיד ויתן כתבה:

סעיף ו[עריכה]

ואם הדיר הוא, שאמר: קונם הנאת תשמישך עלי אם תלכי, יוציא לאחר שבעה ימים ויתן כתבה. ואם טוען: הדרתיה בשביל בני אדם פרוצים המצויים שם, אם החזקו שם, נאמן; ואם לאו, אינו נאמן:

סעיף ז[עריכה]

הדירה שלא תלך למרחץ בכרכים שבת אחת, ובכפרים שתי שבתות. שלא תנעל מנעל בכפרים שלשה ימים, ובכרכים מעת לעת. יתר על כן (יתיר את נדרו או) יוציא ויתן כתבה:

סעיף ח[עריכה]

הדירה ואמר לה: קונם תשמישך עלי אם תלכי לבית המרחץ בכרכים יותר משבת אחת, ובכפרים יותר משתי שבתות; או אם תנעלי מנעל בכפרים יותר משלשה ימים, ובכרכים יותר מעת לעת; ימתין שבעה ימים ואחר כך יוציא ויתן כתבה:

סעיף ט[עריכה]

האומר לאשתו: אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך ואחיך ואחיותיך, שומעין לו, ותהיה היא הולכת להם כשארע להם דבר; ותלך לבית אביה פעם אחת בחדש, ובכל רגל; ולא יכנסו הם לה, אלא אם ארע לה דבר, כגון חלי או לדה:

סעיף י[עריכה]

וכן היא שאמרה: אין רצוני שיבואו לביתי אביך ואמך אחיך ואחיותיך, ואיני שוכנת עמהם בחצר אחד, מפני שמרעין לי ומצרין לי, שומעין לה.

הגה: ודוקא שנראה בבית דין שיש ממש בדבריה, שהם מרעין לה וגורמין קטטה בינה לבעלה; אבל בלאו הכי, אין שומעין לה, דהא המדור אינה שלה רק של בעלה (המגיד משנה פרק י"ג דאשות). ונוהגין להושיב עמהם איש או אשה נאמנים, ותדור עמהם עד שיתברר על ידי מי נתגלגל הריב והקטטה:

סעיף יא[עריכה]

האיש שאמר: איני דר במבוי זה מפני שבני אדם רעים, או פרצים, או כותים בשכונתי, ואני מתירא מהם, שומעין לו, ואף על פי שלא החזקו בפריצות; ואפלו היה המדור שלה, מוציאין אותה ממנו:

סעיף יב[עריכה]

וכן היא שאמרה כן, אף על פי שהוא אומר: איני מקפיד עליהם, שומעין לה.

איש המכה את אשתו או היא מקללתו, עין דינו לקמן סימן קנ"ד:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר עה (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן עה | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

חילוק הארצות לענין נשואין, ודיני ארץ ישראל
ובו חמישה סעיפים:
אבגדה
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

שלש ארצות בארץ ישראל חלוקות זו מזו לענין נשואין, יהודה ועבר הירדן והגליל. וכל הישוב הוא ארצות, כגון ארץ כנען וארץ מצרים וארץ תימן שחלוקים בלשונם (מוהר"ם סימן קי"ז). שמי שהוא מארץ מהארצות ונשא אשה בארץ אחרת, כופין אותה ויוצאה עמו לארצו, או תצא בלא כתבה ובלא תוספת, שעל מנת כן נשאה, אף על פי שלא פרש.

אבל אינו יכול להוציאה מעיר לכרך או להפך, בגליל (אחד), אף על פי שהתנה עמה להוציאה מגליל ליהודה (הר"ן פרק שני דיני גזרות, וכן כל כיוצא בזה).

אבל הנושא אשה באחת מהארצות, והוא מאנשי אותה הארץ, אינו יכול להוציאה לארץ אחרת, אבל מוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותם הארצות, ואינו יכול להוציאה ממדינה לכפר ומכפר למדינה.

הגה: ויש אומרים דאם היו שניהם מארץ אחת, ונשאה בארץ אחרת, היא יכולה לכף אותו לילך עמה לארצה, אפלו מכפר למדינה או להפך (טור בשם רבנו תם). אבל אם שניהם מארץ אחת ונשאה באותה הארץ, אין אחד מהם כופה לשני להוציאו ממדינה לכפר או להפך; אבל ממדינה למדינה או מכפר לכפר, האשה יכולה להכריחו שילך עמה למקומה, הואיל והם שוים (גם זה שם).
היה דר עמה בעירו ולא מתדר שם, ונסע עמה לעירה דרך מקרה, ולא אתדר ליה, יכול לחזר ולהוציאה (ריב"ש סימן פ"ח). יש אומרים אם לא יוכל להחיות ולפרנס עצמו, כופין אשתו שתלך עמו למקום שירצה (תרומת הדשן סימן רט"ו), ויש חולקין (בית יוסף וכן משמע בריב"ש סימן פ"א). מי שהוא ממדינה אחת ויש לו שם אשה, ונשא אחרת במדינה אחרת, צריכה לילך עמו לעירו, דודאי נשאה לשוב לביתו (בית יוסף בשם הרשב"ץ). ועין לקמן סימן קנ"ד סעיף ט', עוד מדינים אלו:


סעיף ב[עריכה]

כשמוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה הארץ, אינו יכול להוציאה, מנוה יפה לנוה הרע, ולא מרע ליפה; וכן לא יוציאנה ממקום שרבן ישראל למקום שרבו עכו"ם. ובכל מקום מוציאין ממקום שרבו כותים למקום שרבו ישראל.

הגה: ואינו יכול להוציאה ממקום שהמושל טוב למקום שהמושל רע (הגהות מימוני פרק י"ג דאשות). כל מקום שיכול להוציאה ממקומה, הינו לאחר שכנסה ונשאה; אבל קדם נשואין לא יכול להוציאה וצריך לכנסה במקומה, אם לא התנה בפרוש עם האשה; אבל אם התנה עם אמה, לאו כלום הוא. (ריב"ש סימן קע"ז) מיהו, אם יש אמתלאות וטעמים לדבריו, האשה צריכה לילך אחריו (תשובת מימוני לנשים סימן כ"ח):

סעיף ג[עריכה]

במה דברים אמורים, מחוצה לארץ לחוצה לארץ, או מארץ ישראל לארץ ישראל; אבל מחוצה לארץ לארץ ישראל, כופין אותה לעלות אפלו מנוה יפה לנוה הרע, ואפלו ממקום שרבו ישראל למקום שרבו כותים. ואין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ, ואפלו מנוה הרע לנוה הטוב, ואפלו ממקום שרבו כותים למקום שרבו ישראל:

סעיף ד[עריכה]

אמר האיש לעלות לארץ ישראל, והיא אינה רוצה, תצא בלא כתבה.

הגה: אבל נכסי מלוג שלה, ונכסי צאן ברזל הקימים, נוטלת; ואם אינם קימים, אם הוא הפסידן, נכסי צאן ברזל אין צריך לשלם, ונכסי מלוג צריך לשלם. ואם נגנבו או נאבדו, נכסי מלוג לית לה, ונכסי צאן ברזל צריך לשלם (במרדכי סוף כתבות בשם מוהר"ם). והא דכתבה אין לה, דוקא שנשאר בארץ ישראל, אבל אם הוא חוזר לסוף כמה שנים להתישב בחוצה לארץ, צריך לשלם לה או ליורשיה אף הכתבה (גם זה שם).

אמרה היא לעלות, והוא אינו רוצה, יוציא ויתן כתבה. והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל לירושלים. שהכל מעלין לארץ ישראל, ואין הכל מוציאין משם; הכל מעלין לירושלים, ואין הכל מוציאין משם:

סעיף ה[עריכה]

יש מי שאומר, דהא דכופין לעלות לארץ ישראל, היינו בדאפשר בלא סכנה. הלכך, מסוף המערב עד נוא אמון אין כופין לעלות, ומנוא אמון ולמעלה כופין לעלות דרך יבשה, וגם דרך ים בימות החמה, אם אין שם לסטים:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר עו (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן עו | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

חיוב עונה
ובו שלושה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביג
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

עונתה כיצד, כל איש חיב בעונה כפי כחו וכפי מלאכתו. והטילים, עונתם בכל לילה:

סעיף ב[עריכה]

  • הפועלים, אם היתה מלאכתם בעיר, פעמים בשבת; ואם היתה מלאכתם בעיר אחרת, פעם אחת בשבת. ויש אומרים דאם אינם לנין כל לילה בביתם, עונתן לשמונה ימים (טור ותוספות בשם ר"י בר ברוך).
  • החמרים, פעם אחת בשבת.
  • הגמלים, אחת לשלשים יום.
  • המלחים, אחת לששה חדשים.
  • תלמידי חכמים, עונתם פעם אחת בשבת; ודרך תלמידי חכמים לשמש מטתן מלילי שבת ללילי שבת:

סעיף ג[עריכה]

במה דברים אמורים, במי שגופו בריא ויכול לקים העונה הקצובה לו, אבל מי שאינו בריא אינו חיב אלא לפי מה שאומדין אותו שיכול לקים:

סעיף ד[עריכה]

כל אדם חיב לפקד את אשתו בליל טבילתה, ובשעה שהוא יוצא לדרך:

סעיף ה[עריכה]

יש לאשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב, שלא ימנע מעונתה; ולא יצא אלא ברשותה. ואפלו אם נותנת לו רשות, אין לו להתאחר, אלא חדש בחוץ וחדש בביתו (טור והרא"ש).

וכן יש לה למנעו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה למלאכה שעונתה רחוקה, כגון חמר שבקש להעשות גמל, או גמל להעשות מלח. ותלמידי חכמים יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות נשותיהם שתים ושלש שנים. וכן טיל שנעשה תלמיד חכם, אין אשתו יכולה לעכב.

ואם נותנת לו רשות, תלמיד חכם יכול לילך בכל מה שתתן לו רשות (טור בשם הראב"ד):

סעיף ו[עריכה]

האשה שהרשית את בעלה אחר שנשאת שימנע עונתה, הרי זה מתר. במה דברים אמורים, שקים מצות פריה ורביה; אבל אם לא קים, חיב לבעל בכל עונה עד שיקים:

סעיף ז[עריכה]

נושא אדם כמה נשים, אפלו מאה, בין בבת אחת בין בזו אחר זו, ואין אשתו יכולה לעכב, והוא שיהיה יכול לתן שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת; ואינו יכול לכף אותן לדור בחצר אחד, אלא כל אחת לעצמה. וכמה היא עונתן, לפי מנין. כיצד, פועל שהיו לו שתי נשים, יש לזו עונה אחת בשבת ויש לזו עונה אחת בשבת. היו לו ארבעה נשים, נמצא עונת כל אחת מהן פעם אחת בשתי שבתות; וכן אם היה מלח ויש לו ארבע נשים, תהיה עונת כל אחת מהן פעם אחת בשתי שנים. לפיכך, צוו חכמים שלא ישא אדם יותר על ארבע נשים, אף על פי שיש לו ממון הרבה, כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחדש:

סעיף ח[עריכה]

במה דברים אמורים, במקום שנוהגים לשא שתים ושלש נשים. אבל במקום שנהגו שלא לשא אלא אשה אחת, אינו רשאי לשא אשה על אשתו שלא ברשותה, וכל שכן אם התנה בכתבתה שלא ישא אשה אחרת עליה. ועין לעיל סימן א':

סעיף ט[עריכה]

המדיר את אשתו מתשמיש המטה, בין שהדירה סתם או שבעה ימים או יותר, יקים שבעה ימים, ואחר כך יוציא ויתן כתבתה; אפלו הוא מלח שעונתו לששה חדשים:

סעיף י[עריכה]

וכיצד מדירה, שאמר: הנאת תשמישך אסור עלי; אבל אם אמר: הנאת תשמישי עליך, או נשבע שלא לשמש עמה, אינו חל.

מיהו, אם נדר ברשותה, הנדר חל. ומתר להתיחד עמה אף על גב דאסור לשמש עמה (הגהות מימוני פרק ד' דאישות). ועין ביורה דעה סימן רל"ד סעיף ס"ז:

סעיף יא[עריכה]

אסור לאדם למנע מאשתו עונתה; ואם מנעה כדי לצערה, עובר בלא תעשה ד"ענתה לא יגרע" (שמות כא, י); ואם חלה או תשש כחו ואינו יכול לבעל, ימתין ששה חדשים עד שיבריא, שאין לך עונה גדולה מזו; ואחר כך, או יטל ממנה רשות או יוציא ויתן כתבה:


סעיף יב[עריכה]

האשה שנדרה נדר של ענוי נפש, או מדברים שבינו לבינה, שיכול להפר, ואמר לה: אני מפר לך על מנת שתאמרי לפלוני מה שדברנו יחד בדברים של שחוק שאדם מדבר על עסקי תשמיש, או על מנת שתתהפך לאחר התשמיש ולא תתעבר, או על מנת (טור) שתעשה מעשה שוטים, כגון שתמלא עשרה כדי מים ותערם לאשפה וכיוצא באלו, יוציא מיד ויתן כתבה:

סעיף יג[עריכה]

האומר: אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה, יוציא ויתן כתבה; וכל שכן אם אינו נזקק לה כלל.

וכן היא אומרת: אי אפשי אלא אני בבגדי והוא בבגדו, תצא בלא כתבה (בית יוסף בשם הריטב"א):



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר עז (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן עז | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

דיני מורד ומורדת, או אומרת: מאיס עלי
ובו חמישה סעיפים:
אבגדה

סעיף א[עריכה]

המורד על אשתו ואמר: הריני זן ומפרנס, אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה, מוסיפין לה על כתובתה משקל שלושים ושישה שעורים של כסף בכל שבוע, וישב ולא ישמש, כל זמן שתרצה היא לישב; ואף על פי שכתובתה הולכת ונוספת, הרי הוא עובר בלא תעשה, שנאמר: "לא יגרע" (שמות כא י); ואם היא רוצה, כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה.

יש אומרים דאם רוצה לגרש מיד וליתן לה הכתובה, אין מוסיפין לה על כתובתה (כך משמע מדברי הרמב"ם פרק י"ד דאישות). ונראה לי, דאף בלאו ד"לא יגרע" (שמות כא י) אינו עובר):

סעיף ב[עריכה]

האשה שמנעה בעלה מתשמיש, היא הנקראת "מורדת"; ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה: מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי, ודווקא שמבקשת גט בלא כתובה, אבל אם אומרת: יתן לי גט וכתובתי, חיישינן שמא נתנה עיניה באחר, ויש לה דין מורדת דבעינא ומצערנא ליה (בית יוסף בשם תשובת הר"ן וכן פרש"י בגמרא), אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל, ותיטול בלאותיה הקיימים, בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן, בין נכסי מלוג שלא נתחיב באחריותן, ואינה נוטלת משל בעלה כלום, ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחם לה, פושטת ונותנת, וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו.

ויש אומרים דאף מנכסי צאן ברזל אינה נוטלת אלא מה שתפסה. ויש אומרים דאפילו נכסי מלוג אינה נוטלת אלא מה שתפסה (בית יוסף בשם תשובת הר"ן שכן כתב בשם הרשב"א).

ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו, ואמרה: הריני מצערת אותו בכך, מפני שעשה לי כך וכך, או מפני שקללני, או מפני שעשה עמי מריבה וכיוצא בדברים אלו, שולחין לה מבית דין ואומרים לה: הוי יודעת שאם את עומדת במרדך, אפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת אותם. ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסיות ובתי מדרשות, בכל יום, ארבע שבתות זו אחר זו, ויש אומרים דאין צריך להכריז בכל יום, אלא ארבע שבתות ממש, (הר"ן והגהות מימוני, וכן משמע לשון הטור), וכן נראה לי עיקר, ואומרים: פלונית מרדה על בעלה. ואחר ההכרזה שולחין לה בית דין פעם שנית: אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתיך, אם עמדה במרדה ולא חזרה, נמלכין בה ותאבד כתובתה, ולא יהיה לה כתובה כלל; ואין נותנים לה גט עד שנים עשר חודש; ואין לה מזונות כל שנים עשר חדש, ואפילו היא מעוברת (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א); ומעשה ידיה שלה, אבל נוטל פירות (טור).

ואם מתה קודם הגט, בעלה יורשה וחייב בפדיונה וקבורתה (טור). ולאחר שנים עשר חודש אין לבעל עליה כלום, וכן היא עליו; מאחר שאבדה הכתובה, אין לה כל תנאי כתובה, מאחר שיוכל לגרשה בלא כתובה והוא מעכבה מרצונו (דברי הרב וכן משמע במהרי"ן סימן כ'). כסדר הזה עושין לה, אם מרדה כדי לצערו.

ולאחר שנים עשר חודש לא מהני חזרתה, אלא איבדה כתובתה, ואם רוצה לקיימה, צריך לכתוב לה כתובה אחרת. אבל תוך שנים עשר חודש יכולה לחזור בה, ויש לה כתובה. ואם מת תוך שנים עשר חודש, יש לה כתובה מן היורשים (כל זה בהר"ן פרק אף על פי). ואם רוצה לגרשה תוך שנים עשר חדש נותן לה צאן ברזל שלה, וכתובתה וכל מה שכתב לה (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א). ויש אומרים דבזמן הזה שאין נושאין שתי נשים, לא משהינן לה שנים עשר חדש אם רוצה לגרשה, ואם אינה רוצה, מתירין לו לישא אחרת (מרדכי סוף אף על פי בשם ראב"ן). ויש חולקין שאין להתיר לו לישא אחרת (שם בהגהת ותשובת הרשב"א סימן תת"ס ומהרי"ק שרש ס"ג), וכן עיקר. ודווקא בנשואה, אבל ארוסה המורדת על בעלה ואינה רוצה להיכנס לו, יגרשנה בעל כרחה, או ישא אחרת, ומתירין לו (שם). ונראה לי, דווקא תוך שנים עשר חודש, אבל לאחר שנים עשר חדש אם הוא רוצה לגרש צריכה לקבל ממנו בעל כרחה, או מתירין לו לישא אחרת, דאין כח ביד האשה לעגנו לעולם, וכן נראה לי (להורות). ויש אומרים דאפילו תוך שנים עשר חודש אם עבר ונשא אחרת מחמת מרידתה, אין כופין לגרש (מהרי"ק שרש כ"ט).

ואפילו היתה נדה או חולה שאינה ראויה לתשמיש. ואין חילוק בין התחילה למרוד קודם חליה או אחר כך (הר"ן פרק אף על פי, וכן משמע במרדכי בשם ראבי"ה והגהות אלפסי), ויש חולקין (שם בשם מוהר"ם).

ואפילו היה בעלה מלח שעונתו לשישה חדשים, ואפילו יש לו אשה אחרת. וכן ארוסה שהגיע זמנה לינשא, ומרדה כדי לצערו ולא נישאת, הרי זו מורדת מתשמיש. ויש אומרים שגם יבמה שלא רצתה להתייבם כדי לצערו, כסדר הזה עושין לה:

סעיף ג[עריכה]

המורדת הזאת, כשהיא יוצאת אחר שנים עשר חדש בלא כתובה, תחזיר כל דבר שהוא של בעל. אבל נכסים שהכניסה לו, ובלאותיהם קיימים -- אם תפסה אין מוציאין מידה, ואם לא תפסה אין נותנין לה; וקרקעות של צאן ברזל היא נוטלתן (טור), וכן כל מה שאבד מנכסיה שקבל הבעל אחריותן עליו, אינו משלם לה כלום.

הגה: וכל זה בנכסי צאן ברזל, אבל נכסי מלוג שלה, ברשותה הם והיא נוטלתן (טור). ויש אומרים דכל זה באינה נותנת אמתלא וטעם לדבריה למה אומרת מאיס עלי; אבל בנותנת אמתלא לדבריה, כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה, ומכלה ממונו וכיוצא בזה, אז דיינינן לה כדינא שתקנו הגאונים (טור בשם מוהר"ם מרוטנבורג) ונקרא דינא דמתיבתא, שהבעל צריך להחזיר לה כל מה שהכניסה לו בנדוניתה, דהיינו צאן ברזל אם הם בעין וראויין למלאכתם הראשונה נוטלת הכל כמו שהוא, ואם אינם ראויין למלאכתם הראשונה, וכל שכן אם נגנבו או נאבדו, צריך הבעל לשלם הכל; ונכסי מלוג שלה, אם הם בעין או דבר הבא מכחה, נוטלתן, אבל אם כלו לגמרי אין הבעל צריך לשלם (דינא דמתיבתא טור בשם הרי"ף), אבל כל מה שנתן לה או כתב לה אינה נוטלת כלום, ואפילו תפסה צריכה להחזיר (מרדכי פרק אף על פי).
ואין כופין אותו לגרש, ולא אותה להיות אצלו (גם זה בטור בתשובת מוהר"ם). ואם עשה שלא כהוגן שקדשה ברמאות ובתחבולות, כופין אותו לגרש (הרא"ש כלל ל"ה). ויש אומרים עוד, דמטילין חרם (טור בשם מוהר"ם).
אם בני אדם למדוה למרד, או שעושה כך משום כעס וקטטה, או להוציא ממונו ממנו, אז אפילו מה שתפסה מנכסיה נוטלין מידה ומחזירין לבעל (מרדכי פרק אף על פי). ואין חילוק בין אם תפסה או לא, אלא בטוענת מאיס ואינה נותנת אמתלא מבררת לדבריה, אבל מכל מקום נותנת אמתלא ואין בזה רמאות, והבית דין ידונו בזה לפי ראות עיניהם (מהרי"ו סימן כ'). ויכולין להשביע אותה על כך, אם טוענת באמת מאיס עלי (שם), וכן ראוי להורות.
וכל זמן שלא נתן גט, אין לו כפיה ונגישה עליה, אבל מכל מקום אין לה ליתן משלה לאחרים, ויכול למחות בה, דאם מתה יירשנה (גם זה שם).
אפילו במקום שכופין אותו לגרש, במורדת, אם מתה קודם שגרשה, יורש אותה, דאין ירושתה נפקעת אלא בגרושין (טור בשם גאון).
אם אביה תפס מנדוניא שהכניסה לבעלה, מהני כאילו תפסה היא בעצמה (מרדכי בשם תשובת מוהר"ם פרק אף על פי ובהגהות בשם תשובת מוהר"ם).
הבגדים שהכניסה הכלה אין להם דין צאן ברזל, ואין צאן ברזל אלא השומא שמכנסת האשה לבעלה (טור בשם הרא"ש):

סעיף ד[עריכה]

איש ואשתו שבאו לבית דין, הוא אומר: זו מורדת מתשמיש, והיא אומרת: לא כי, אלא כדרך כל הארץ אני עמו; וכן אם טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש, והוא אומר: לא כי, אלא כדרך כל הארץ אני עמה, מחרימין תחלה על מי שהוא מורד ולא יודה בבית דין, ואחר כך, אם לא הודו, אומרים להם: התיחדו בפני עדים. נתיחדו ועדיין הם טוענים, מבקשים מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדין:

סעיף ה[עריכה]

ארוסה שאינה רוצה לינשא בטענת מאיס עלי, אין אביה חייב ליתן לו מה שפסק ליתן לו בנדוניתא:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר עח (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן עח | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

חיוב פדיונה
ובו שמונה סעיפים:
אבגדהוזח
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

פדיונה כיצד, נשבית, חיב לפדותה ואינו יכול לומר לה: הרי גטך וכתבתך ופדי את עצמך; ואפלו אם יאמר: איני פודך ולא אטול פירות, אין שומעין לו, אלא חיב לפדותה:

סעיף ב[עריכה]

אין מחיבים את הבעל לפדות את אשתו יותר על דמיה, אלא כמו שהיא שוה כשאר השבויות.

ויש אומרים דאשתו כגופו דמי, ויכול לפדות בכל אשר לו (טור והרא"ש בשם הרמ"ה הובא בבית יוסף)

סעיף ג[עריכה]

היו דמיה יותר על כדי כתבתה, ואמר: הריני מגרשה וזו כתבתה ותלך ותפדה את עצמה, אין שומעין לו, אלא כופין אותו ופודה אותה אפלו היו דמיה עד עשרה בכתבתה, ואפלו אין לו אלא כדי פדיונה. במה דברים אמורים, בפעם ראשונה; אבל אם פדאה ונשבית פעם שניה, ורצה לגרשה, מגרשה ונותן לה כתבתה והיא תפדה את עצמה; אבל בלאו הכי אינו חיב לפדותה בפעם שניה (בית יוסף):

סעיף ד[עריכה]

מי שנשבית אשתו והוא במדינת הים, בית דין יורדים לנכסיו ומוכרין בהכרזה, ופודין אותה כדרך שהבעל פודה.

אם הוא ואשתו בשביה, עין ביורה דעה סימן רנ"ב:

סעיף ה[עריכה]

המדיר את אשתו נדר שהוא חיב בגללו לגרשה ולתן כתבתה, ונשבית אחר שהדירה, אינו חיב לפדותה, שמשעה שהדירה נתחיב לגרשה ולתן לה כתבתה:

סעיף ו[עריכה]

כהן שנשבית אשתו, אף על פי שנאסרה עליו, הואיל ומקדם היתה מתרת לו פודה ומחזירה לבית אביה; אפלו היה בעיר אחרת, מטפל לה עד שמחזירה למדינתה, ומגרשה ונותן לה כל כתבתה. ואם היה בעלה ישראל, שהשבויה מתרת לו, מחזירה לו לאשה כמו שהיתה, ואם רצה אחר כך מגרשה ונותן לה כתבתה.

שבויה שנאסרה אף לבעלה ישראל, שחוששין שמא נבעלה ברצון, כדרך שנתבאר סימן ז', אין בעלה חיב לפדותה (הר"ן פרק נערה ור"י נכ"ג):

סעיף ז[עריכה]

האשה שהיתה אסורה על בעלה, מחיבי לאוין, ונשבית, אינו חיב לפדותה אלא נותן לה כתבתה והיא תפדה את עצמה. ומשלם לה הפירות שאכל מנכסיה (הר"ן פרק אלמנה נזנת):

סעיף ח[עריכה]

אין חיוב פדיונה עליו אלא בחייו, אבל אלמנתו אינה נפדית מנכסיו; אפלו נשבית בחייו ולא הספיק לפדותה עד שמת, אין היורשים חיבין לפדותה, ואפלו היא זקוקה ליבם, אלא נפדית משל עצמה או תטל כתבתה ותפדה את עצמה:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר עט (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן עט | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

חיוב רפואתה
ובו שלושה סעיפים:
אבג

סעיף א[עריכה]

רפואתה כיצד? לקתה -- חייב לרפאותה; בין רפואה שיש לה קצבה בין רפואה שאין לה קצבה. אבל אלמנתו אינה מתרפאת מנכסיו אלא ברפואה שאין לה קצבה שהיא דומה למזונות:

סעיף ב[עריכה]

רצו היורשין לקצוב עם הרופא, כדי שיהיה לה קצבה ויפטרו ממנה -- הרשות בידם:

סעיף ג[עריכה]

אם ראה הבעל שהחולי ארוך, יכול לומר לה: הרי כתובתך מונחת - או רפאי עצמך מכתובתך או הריני מגרשך ונותן כתובה. ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ.



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר פ (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן פ | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

מעשה ידיה שהיא חיבת לבעלה, ודיני מיניקה ושאינה רוצה לעשות מלאכה
ובו שמונה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיח
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

מעשה ידיה לבעלה, כיצד, הכל כמנהג המדינה; מקום שדרכן לארג, אורגת; לרקם, רוקמת; לטוות צמר או פשתים, טווה; ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו, אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד. דחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה, המותר לבעל.

הגה: ודוקא שנותן לה מעה כסף כל שבוע, כמו שנתבאר לעיל סימן ע'. ויכולה אשה לומר: איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת המותר; אבל הבעל לא יוכל לומר כן (טור בשם הרמ"ה, וכן כתב הר"ן פרק אף על פי, וכן כתב השאלתות פרשת משפטים):

סעיף ב[עריכה]

היה לו ממון הרבה, אפלו היה לה כמה שפחות, אינה יושבת לבטלה בלא מלאכה, שהבטלה מביאה לידי זמה; אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כלו, אלא לפי רב הממון ממעטת במלאכה:

סעיף ג[עריכה]

המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה, יוציא ויתן כתבה, שהבטלה מביאה לידי זמה:

סעיף ד[עריכה]

וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המטה; ויש אומרים דמחיבת להציע כל מטות הבית (המגיד משנה פרק כ"א ובהר"ן פרק אף על פי), ועומדת ומשמשת בפני בעלה, כגון שתתן לו מים או כלי או שתטל מלפניו, וכיוצא בדברים אלו.

אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו. ויש אומרים דוקא באינן סמוכין על שלחן בעלה (בית יוסף בשם הר"ן פרק אף על פי):

סעיף ה[עריכה]

מלאכות אלו עושה אותן היא בעצמה, ואפלו היו לה כמה שפחות אין עושין מלאכות אלו לבעל, אלא אשתו.

ויש מחלקת בהצעת המטה, ועין למטה סעיף ח':

סעיף ו[עריכה]

יש מלאכות שהאשה עושה לבעלה בזמן שהם עניים, ואלו הם: מטחנת, ואופה, ומכבסת, ומבשלת, ומיניקה את בנה, ונותנת תבן לפני בהמתו, אבל לא לפני בקרו.

הגה: מת בנה, אינה מחיבת להניק בשכר ולתן לו השכר; וכן בנו מאשה אחרת, אינה מחיבת להניקו (הר"ן פרק אף על פי):

סעיף ז[עריכה]

הכניסה לו שפחה אחת, או נכסים שראוי לקנות מהן שפחה אחת, או שהיה לו ממון כדי לקנות ממנו שפחה אחת, אינה מטחנת ולא אופה ולא מכבסת ולא נותנת תבן לפני בהמתו:

סעיף ח[עריכה]

הכניסה לו שתי שפחות, או נכסים הראויים לקנות מהם שתי שפחות, או שהיו לו שתי שפחות, או שהיה ראוי לקנות שתי שפחות, אינה מבשלת ואינה מיניקה את בנה.

הגה: הכניסה לו שלש שפחות, או ממון, או שיש לו ממון שיכול לקנות או לשכר, אינה מצעת המטות, רק מטתו (הר"ן בשם יש מפרשים); יש אומרים דאף מטתו אינה מצעת, רק בפריסת סדינין, ומסדרת לו מטתו שהוא דרך חבה, וכל אשה תעשה זה אפלו יש לה כמה שפחות (טור):

סעיף ט[עריכה]

היא אומרת: ראוי הוא לקנות או לשכר שפחה, והוא אומר שאינו ראוי, עליה להביא ראיה:

סעיף י[עריכה]

כל אלו המלאכות אין מחיבים אותה, אלא אם כן יהיה דרך משפחתו ומשפחתה לעשותן:

סעיף יא[עריכה]

כל זמן שהיא מיניקה את בנה, פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפים לה על מזונותיה יין ודברים שיפים לחלב.

לא הוסיפו לה, צריכה לאכל משלה, אם יש לה (טור):

סעיף יב[עריכה]

פסקו לה מזונות הראויים לה, והרי היא מתאוה לאכל יותר, או לאכל מאכלות אחרות, יש מי שאומר שאין הבעל יכול לעכב, מפני סכנת הולד, שצער גופה קודם; ויש מי שאומר שיכול לעכב:

סעיף יג[עריכה]

ילדה תאומים – אין כופין אותה להניק שניהם, אלא מיניקה אחד ושוכר הבעל מיניקה לשני.

ויש אומרים דמיניקה שניהם (טור בשם הרא"ש):


סעיף יד[עריכה]

הרי שרצתה להניק בן חברתה עם בנה, הבעל מעכב.

ואפלו בנה מאיש אחר הוא יכול לעכב (טור):

סעיף טו[עריכה]

כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה ממלאכות שהיא חיבת לעשותן, כופין אותה לעשות.

הגה: ואינו זנה עד שתעשה; וכן בית דין משמתין אותה או מוכרין כתבתה לשכר עליה עבד או שפחה (המגיד משנה פרק כ"א בשם הרמב"ן והרשב"א); ויש אומרים דכופין אותה בשוטים (טור בשם הרמב"ם). וכל זה באומרת: איני עושה, ונזונית; אבל אם אומרת: איני נזונית ואיני עושה, הרשות בידה (בית יוסף לדעת הרמב"ם וכן כתב הר"ן), וכמו שנתבאר לעיל סימן ס"ט; ויש אומרים דאפלו באומרת: איני נזונית ואיני עושה, צריכה לעשות צרכי הבית, ולזה כופין אותה אף על פי שאינה נזונית (גם זה בית יוסף לדעת הרמב"ם לחד שנויא):

סעיף טז[עריכה]

טען הוא שאינה עושה, והיא אומרת שאינה נמנעת מלעשותן, מושיבין אשה ביניהם, או שכנים:

סעיף יז[עריכה]

האשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכותיה בתוך ביתה, פטורה:

סעיף יח[עריכה]

מי שהתנה עם אשתו שלא יתחיב במזונותיה וכן היא לא תתחיב לו במעשה ידיה, אם אחר כך רצה ונתחיב הוא לתת לה (במתנה) מזונותיה, אין מעשה ידיה שלו.

הגה: אשה ששתקה ולא תבעה מזונות ולא מעה כסף, מן הסתם מעשה ידיה עם המותר שלה, ולא אמרינן שמחלה מעשה ידיה (הר"ן פרק אף על פי); אבל מה שאינו מספיק לה, אין הבעל צריך לשלם לה, דודאי מחלה. אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה, ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה, לא הפסידה משום זה מזונותיה, דבושה ממנו לשוב, מאחר שיצאה בלא רשותו ואינו מראה לה פנים, ואם הוא יבוא אצלה אינה מונעתו מכלום; אבל אם אינה רוצה לבוא אצלו עד שיפרע מה שלותה, אבדה מזונותיה, דהוי כמורדת, דכל מורדת טענה אית לה. וכל אשה יש לה מזונות אף על פי שאין כתבתה בידה, ואינו נאמן לומר שמחלה לו, רק בראיה ברורה; ואפלו על מזונות שעברו, אם לא טען לא טענינן לה, וצריך לשבע שמחלה לו (כל זה בתשובת הרשב"א הובאה בבית יוסף סימן ע"ז):



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר פא (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן פא | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

המקדיש מעשה ידי אשתו
ובו שני סעיפים:
אב

סעיף א[עריכה]

  • המקדיש מעשה ידי אשתו -- הרי זו (עושה ו)אוכלת, והמותר חולין.
  • אמר לה: "יקדשו ידיך לעושיהן" -- הרי כל מעשה ידיה קדש.
ויש אומרים דאינו קדש, דהרי היא יכולה לומר: איני נזונית ואיני עושה, (הר"ן פרק אף על פי, וכן משמע לשון הטור):

סעיף ב[עריכה]

האשה שאמרה: "יקדשו ידי לעושיהן", או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה -- אינו נאסר במעשה ידיה, מפני שידיה משועבדים לו; אבל צריך הוא להפר לה, שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור לו.



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר פב (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן פב | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

נדרה שלא להניק, ודין מיניקה שנתגרשה
ובו שמונה סעיפים:
אבגדהוזח
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

נדרה שלא להניק את בנה, כופין אותה ומיניקתו עד שיהיה בן עשרים וארבעה חדש, אחד הזכר ואחד הנקבה:

סעיף ב[עריכה]

היא אומרת: אני אניק את בני, והוא אינו רוצה, שומעין לה:

סעיף ג[עריכה]

היתה עניה שחיבת להניק את בנה, והוא עשיר שראוי לו שלא תניק אשתו, אם רצתה, שוכר מיניקה או קונה שפחה, מפני שעולה עמו ואינה יורדת:

סעיף ד[עריכה]

היא אומרת: ראוי לשכר או לקנות שפחה, והוא אומר: איני ראוי, עליה להביא ראיה:

סעיף ה[עריכה]

האשה שנתגרשה, אין כופין אותה להניק את בנה, אלא אם רצתה, נותן לה שכרה ומיניקתו; ואם לא רצתה, נותנת לו את בנו והוא מטפל בו. במה דברים אמורים, שלא הניקה אותו עד שהכירה, אבל אם הכירה ואינו רוצה לינק מאחרת (טור), אפלו הוא סומא, אין מפרישין אותו, מפני סכנת הולד, אלא כופין אותה ומיניקתו עד עשרים וארבעה חדש.

הגה: והוא נותן לה שכר הנקה (טור). ויש אומרים דאפלו אשה אחרת, שהניקה ולד עד שמכירה, כופין אותה ומיניקתו בשכר, מפני סכנת הולד (הגהות אלפסי פרק אף על פי). ויש אומרים הא דגרושה אינה מחיבת להניק אם אינו מכירה, הינו כשמוצא מינקת אחרת ויש לו להשכיר, אבל אם אין לו, כופה אותה ומיניקתו (ר"י); אבל אם השכירה כבר עצמה לאחרים, ואותו ולד מכירה, אין דוחין אותו ולד מפני בנה, אלא בית דין משכירין לבנה מיניקה אחרת (הרא"ש כלל י"ז):

סעיף ו[עריכה]

הגרושה אין לה מזונות, אף על פי שהיא מיניקה את בנה, אבל נותן לה יותר על שכרה דברים שהקטן צריך להם, מכסות ומאכל ומשקה וסיכה וכיוצא בזה; אבל המעברת, אין לה כלום:

סעיף ז[עריכה]

שלמו חדשיו וגמלתו, אם רצתה המגרשת שיהיה בנה אצלה, אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות, אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אמו; ואחר שש שנים יש לאב לומר: אם אינו אצלי לא אתן לו מזונות. והבת אצל אמה לעולם, ואפלו לאחר שש. כיצד, היה האב ראוי לצדקה, מוציאין ממנו הראוי לה בעל כרחו, וזנין אותה והיא אצל אמה; ואפלו נשאת האם לאחר, בתה אצלה ואביה זן אותה משום צדקה, עד שימות האב ותזון אחר כך מנכסיו בתנאי כתבתה והיא אצל אמה.

הגה: ודוקא שנראה לבית דין שטוב לבת להיות עם אמה, אבל אם נראה להם שטוב לה יותר לישב עם בית אביה, אין האם יכולה לכף שתהיה עמה (ר"מ פדואה סימן צ"ג). מתה האם, אין אם אמה יכולה לכף שיהיו הבנים עמה (בית יוסף בשם הרשב"ץ):

סעיף ח[עריכה]

אם לא רצתה האם שיהיו בניה עמה אחר שגמלתן, אחד זכרים ואחד נקבות, הרשות בידה, ונותנת אותם לאביהם, או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב, והם מטפלים בהם, אחד זכרים ואחד נקבות:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר פג (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן פג | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

חבלת אשת איש למי הוא
ובו שני סעיפים:
אב

סעיף א[עריכה]

החובל באשת איש --

  • השבת והרפוי לבעלה;
  • והצער, שלה;
  • והבושת והנזק -- אם בגלוי הוא, כגון שחבל בפניה ובצוארה או בידה וזרועותיה -- השליש שלה ושני שלישים לבעל; ואם בסתר הוא הנזק -- השליש לבעל ושני שלישים לאשה. של בעל, נותנין לו מיד; ושל אשה, ילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות. ואינה יכולה למחול, לא על חלקו ולא על חלקה; ואם מחלה, אינה מחילה. ומכל מקום אינו יכול לתבוע חלקה אלא בהרשאתה.

במה דברים אמורים? כשחבלו בה אחרים. אבל הבעל שחבל באשתו חייב לשלם לה מיד כל הנזק וכל הבושת והצער, הכל שלה, ואין לבעל בהם פירות. ואם רצתה ליתן הדמים לאחר -- נותנת; והבעל מרפא אותה כדרך שמרפא כל חלייה.

הגה: חרף אותה שום אדם בדברים, אף על פי שהמבייש בדברים פטור, אם פיסוה בממון (דעת עצמו), אם חרפוה בגלוי -- לו שני חלקים ולה חלק אחד; ואם בסתר -- לה שני חלקים ולו חלק אחד (טור):

סעיף ב[עריכה]

המזיק את אשתו בתשמיש המטה, חייב בנזקיה:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר פד (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן פד | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

דיני מציאת האשה
ובו סעיף אחד:

סעיף א[עריכה]

מציאת האשה, לבעלה; ואם היא ספק מגורשת -- מציאתה לעצמה.



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר פה (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן פה | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

דין נכסי מלוג וצאן ברזל
ובו תשעה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיחיט
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

פרותיה כיצד, תקנו שיאכל פרות נכסי אשתו תחת פדיונה שחיבוהו לפדותה. ואם אמר: איני חפץ בפרותיה ולא אפדה, אין שומעין לו. וכן אם אמרה היא: אינה חפצה בתקנה זו, אין שומעין לה:

סעיף ב[עריכה]

נכסי צאן ברזל הם הנדוניא דהנעלת לה בגדים או בהמה ועבדים ומקבל עליו אחריות (טור), אם מתו, מתו לו; ואם הותירו, הותירו לו; וכן אם פחתו או נגנבו או אבדו, הכל לו. ונכסי מלוג הם נכסים שאינן באחריותו (גם זה טור), אם מתו או הותירו או פחתו או נגנבו או נאבדו, הכל לה, שאין לבעל בהן אלא אכילת פרות; ואם פשע הבעל בנכסי מלוג, ונאבדו, פטור, מפני שהיא עמו במלאכתו והוי פשיעה בבעלים.

הגה: עין לעיל סימן ע"ז סעיף ג', כתבתי דין בגדי אשה אם מקרי צאן ברזל או נכסי מלוג. השדה שהבעל שם לה בכתבתה, דינו כצאן ברזל (תשובת רא"ש) ועין לקמן סימן צ' סעיף ט"ז:

סעיף ג[עריכה]

יש מי שאומר, דנכסי צאן ברזל אינו חיב באחריותן אלא אם כן שמו אותם עליו בדמים קצובים, או שקבל אחריותן בפרוש. ויש מי שאומר, שמאחר שכתבן בכתבה, נתחיב באחריותם אף על פי שלא שמו אותם ולא נתחיב באחריותם. והראשון עקר:

סעיף ד[עריכה]

בעל הבא לדון עם אחד על נכסי אשתו, צריך הרשאה. ואם יש פרות בקרקע, מתוך שיש לו לדון על הפרות שהם שלו, דן על העקר, ואינו צריך הרשאה מאשתו, שאם אין לה קרקע אין לו פרות.

הגה: דוקא לדון, אבל לעשות פשרה, צריך הרשאה (ריב"ש סימן תצ"ו). בא לדון על מעות מזמנים של אשתו, אינו צריך הרשאה, דהוי כאלו היו פרות בקרקע (תרומת הדשן סימן שי"ב, ועין בחשן המשפט סימן קכ"ב):


סעיף ה[עריכה]

השאילה האשה לאחר פרה של נכסי מלוג, ונשאל בעלה עמה, לא הוי שאלה בבעלים, דקנין פרות לאו כקנין הגוף דמי.

עין בחשן המשפט סימן שמ"ו:

סעיף ו[עריכה]

אשה ששאלה פרה, ואחר כך נשאת ומתה, הבעל, אף על פי שהוא משתמש בה כל ימי שאילתה, פטור, אפלו פשע, מפני שהוא כלוקח, והאשה חיבת לשלם כשיהיה לה ממון. ואם הודיעה את בעלה שהיא שאולה, הרי זה נכנס תחתיה:

סעיף ז[עריכה]

באו לידה נכסים אחר שנשאת, בין שבאו לידה בירשה, או שנתנו לה במתנה, או שחבלו בה ונתנו לה חלקה בבשתה ופגמה, נקראים נכסי מלוג, והרי הם כאותם שהכניסה לו ולא קבלם באחריות. אבל אם מכרה כתבתה ונדוניתה, אותם הדמים אין הבעל אוכל פרותיהם. וכן אם נתנה מתנה לאחר קדם שנשאת, כדי להבריח מבעלה, אף על פי שאין המתנה מתנה, אין הבעל אוכל פרות. וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו, בין קרקע בין מטלטלין, קנתה, ואין הבעל אוכל פרות. ומיהו, אינה יכולה למכר מה שנתן לה, ולא לתנו לאחר, אלא ישאר בידה, ואם תמות יירשנה, והפרות שיוצאין לה ממנה דינם כשאר נכסי מלוג, וימכרו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פרות:

סעיף ח[עריכה]

במה דברים אמורים שאינו אוכל פרות המתנה, כשנתן לה אחר שנשאת. אבל אם נתן לה בעודה ארוסה, כיון שנשאת, זכה במתנה זו כשאר נכסי מלוג, ואוכל פרותיה. ואם מן הנשואין נתאלמנה או נתגרשה שלא מחמת מרדה, נוטלת מתנה זו חוץ מכתבתה:

סעיף ט[עריכה]

המוכר קרקע לאשתו, אם היו המעות שלקחה בהם את הקרקע מהבעל גלויים וידועים לבעל, קנתה, והבעל אוכל פרות אותו קרקע. ואם היו המעות טמונים, לא קנתה, שהבעל אומר: לא מכרתי אלא כדי להראות המעות שטמנה, ואותם המעות שנראו ילקח בהם קרקע והבעל אוכל פרות.

הגה: ויש אומרים דאם טוען בריא שהמעות שלו, הרי הם שלו לגמרי. (וכן משמע מלשון הטור):

סעיף י[עריכה]

אם הוא אומר: טמונים היו, והיא אומרת: לא היו, עליה להביא ראיה:

סעיף יא[עריכה]

נתן לה אחד מתנה על מנת שאין לבעלה רשות (בה), קנה הבעל, והרי היא כשאר נכסי מלוג, אלא אם כן התנה הנותן בגוף המתנה שיהיה לכך ולכך, כגון שיאמר לה: הרי המעות נתונים לך על מנת שתלבשי בהם או על מנת שתעשי מה שתרצי בלא רשות הבעל.

הגה: נתן לה אביה מתנה, והתנה באחד מדרכים אלו, ואחר כך מת אביה והיא יורשה אותו, נתבטלה המתנה וזכה בה הבעל כבשאר נכסי מלוג (תשובת הרמב"ן סימן ק"נ):

סעיף יב[עריכה]

נמצאו ביד האשה מעות או מטלטלין, והיא אומרת: מתנה נתנו לי, והוא אומר: ממעשה ידיך הם, ושלי הם, נאמנת, וילקח בהם קרקע והוא אוכל פרות. ויש לו להחרים על מי שטוען שקר. ואם אמרה: על מנת כן נתנו לי שלא יהא לבעלי רשות בהם אלא שאעשה בהם מה שארצה, עליה להביא ראיה.

הגה: ויש אומרים הא דאינה נאמנת, דוקא במעות טמונים, אבל במעות שאינן טמונים נאמנת לומר: שלי הם (רש"י והרא"ש סימן פ"ו). ודוקא בשאינה נושאת ונותנת תוך הבית (בית יוסף בשם הרשב"א), ועין לקמן סימן פ"ו. ויש אומרים דאם לא ראו ממון בידה, ויש לה מגו לומר שאין לה או שהחזירה לו, נאמנת בכל ענין (תשובת מוהר"ם סימן רס"ח). ועין בחשן המשפט סימן ס"ב.

ואם אמרה: אתה נתתם לי במתנה, נשבעת שבועת הסת שנתנם לה הבעל, ואינו אוכל פרותיהם:

סעיף יג[עריכה]

נכסי מלוג, הבעל אוכל פרות, ואם הם דבר שאינו עושה פרות, ימכר וילקח בו דבר שעושה פרות. ואם הוא אומר: כך וכך ילקח בהם, והיא אומרת: איני לוקחת בהם אלא כך וכך, לוקחים דבר שפרותיו מרבים ויציאתו מעוטה, בין שהיה הדבר כרצונו או כרצונה. ואין קונין דבר שאין גזעו מחליף. ואם נפל לה דבר שאין גזעו מחליף, אף על פי שלא ישאר קצת מהקרן, אין צריך למכרו, כגון שהכניסה לו עז לחלבה, רחל לגזתה, דקל לפרותיו, אף על פי שאין לה אלא פרות אלו בלבד, הרי זה אוכל והולך עד שתכלה הקרן. וכן אם הכניסה לו כלי בתורת נכסי מלוג, הרי זה משתמש בהם ולובש ומציע ומכסה, עד שיכלה הקרן, וכשיגרש אינו חיב לשלם הבליות של נכסי מלוג:

סעיף יד[עריכה]

נפלו לה עבדים, אף על פי שהם זקנים, לא ימכר, מפני שהם שבח בית אביה. נפלו לה זיתים וגפנים, ולא היו לה בגוף הקרקע שהאילנות בה, כלום, אם עושין כדי טפולן לא ימכרו, מפני שבח בית אביה; ואם לאו, הרי אלו ימכרו לעצים, וילקח בהם קרקע והוא אוכל פרות:

סעיף טו[עריכה]

נפלו לה פרות המחברים לקרקע, הרי אלו של בעל; אפלו הגיע זמנן לקצר, תולשם מהקרקע שלה, וימכרו, וילקח בהם קרקע והוא אוכל פרות.

הגה: זה אינו, דכל הפרות הנלקטים תחתיו הם שלו לגמרי; ואפשר דטעות נפל בספרים, וכך ראוי להיות: תלושין מן הקרקע הרי הם שלה, ובבא אחריתי היא, וכן הוא ברמב"ם פרק כ"ב דאשות (פ"כב מהל' אישות):

סעיף טז[עריכה]

עבדי נכסי מלוג ובהמות נכסי מלוג, הבעל חיב במזונותיהם ובכל צרכיהם, והם עושים לו והוא אוכל פרותיהם. לפיכך, ולד שפחת מלוג, לבעל; ולד בהמת מלוג, לבעל; ואם גרשה, ורצתה האשה לתת דמים ולטל ולד השפחה, מפני שבח בית אביה, שומעין לה:

סעיף יז[עריכה]

אם רצה הבעל למכר קרקע של נכסי מלוג לאחר, שיקח פרותיו לשנים מרבות, ומקדים לו המעות, אין שומעין לו. אבל יכול למכר הפרות בכל שנה, אחר שלקטן. וכן אם ימכר הפרות לשנים מרבות, ועושה סחורה במעות, שפיר דמי.

ואם בעל חוב גובה מנדונית האשה או נכסי מלוג שלה, עין בחשן המשפט סימן צ"ז:

סעיף יח[עריכה]

יש מי שאומר, שאם הקרקע רחוק ומכרו לפרות לשנים מרבות, מכור:

סעיף יט[עריכה]

יש לבעל לכף מקצת עבדי אשתו ואמהותיה שיהיו משמשים אותו בבית אשה אחרת שנשא, בין שהיו עבדי מלוג בין שהיו עבדי צאן ברזל. אבל אינו יכול להוליכם לעיר אחרת שלא מדעת אשתו.

הגה: אבל אינו יכול להכריחם שישמשו לאשתו האחרת בבית אחר ( בית יוסף, וכן משמע לשון הרמב"ם). ויש אומרים דאם הם תכשיטים שאינן ראויין לה שיכול לתנם לאחרת, דלא הכניסה לו כדי שיכלו ויפסדו ולא ישתמש בהם אדם (בית יוסף בשם הרשב"ץ):



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר פו (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן פו | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

שלא לקבל פקדונות מנשים עבדים וקטנים
ובו שני סעיפים:
אב
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

אין מקבלין פקדון מאשת איש; ואם קבל, יחזיר לאשה. ואם אמרה: של פלוני הם, נאמנת (טור). הלכה האשה למדינת הים, ובא הבעל ותבע מן הנפקד ואומר שאשתו גנבה ממנו, לא יתנם לו עד שתבוא האשה או תמות, כן נראה לי.

ואם אמרה בשעת מיתתה: של פלוני הם, אם נאמנת לו, יעשה כדבריה; ואם לאו, יתן ליורשיה. וכן אם מתה ולא אמרה כלום. (טור)

ויש מי שאומר, שאם היא נושאת ונותנת בתוך הבית, אינה נאמנת לומר של פלוני הם.

הגה: מיהו, כל זמן שהיא חיה יחזיר לאשה (טור), מיהו, אם החזיר לבעל, פטור הנפקד, אפלו אינה נושאת ונותנת תוך הבית (מרדכי פרק חזקת הבתים):

סעיף ב[עריכה]

הבעל שלוה מהאשה ואחר כך גרשה, אין לה עליו כלום.

הגה: וכל שכן אם לא גרשה (דעת עצמו). ויש אומרים דוקא אם היו המעות טמונים כשלוה ממנה, אבל לא היו המעות טמונים, ולוה ממנה, צריך לשלם לה אפלו לאחר שגרשה (טור). והוא הדין אם תקפם מידה, דמאחר שלא היו המעות טמונים, נאמנת לומר: שלי או של פלוני הם (סברת הרב). מיהו, אם נושאת ונותנת תוך הבית, או שהבעל מאמינה על שלו, אינה נאמנת (טור). ועין לעיל סימן פ"ה סעיף י"ב.

לוה ממנה בשטר, היא אומרת: לא היו המעות טמונים, והוא אומר: טמונים היו, עליה להביא ראיה אז פטור לשלם (נמוקי יוסף פרק חזקת הבתים). ועין בחשן המשפט סימן ס"ב, אשה שהיו שטרות יוצאין על שמה מה דינן. אשה שמכרה או משכנה מטלטלין, אם הקונה או המלוה אינו יודע שהם של בעל, אין צריך להחזיר אליו, אפלו רוצה הבעל להחזיר לו דמיו וטוען שהיא גנבן לו (הגהות מימוני פרק כ"ב דאשות). ויש אומרים דאם היא נושאת ונותנת תוך הבית, הבעל נאמן וצריך להחזיר לו בלא דמים (רבנו ירוחם נתיב כ"ג). ונראה לי, דוקא בשאין דרכה למשכן או למכר בלא רשות בעלה, אבל אם דרכה בכך, מה שעשתה עשוי; וכן נראה להורות. ועין לקמן סימן צ':



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר פז (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן פז | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

שאין חזקה בנכסי אשת איש
ובו שני סעיפים:
אב

סעיף א[עריכה]

אין לאיש חזקה בנכסי מלוג של אשתו שאכלם שני חזקה, אף על פי שהתנה עמה שאין לו פירות בנכסיה. וכן אין לאשה חזקה בנכסי בעלה, על ידי שאכלתם שני חזקה.

הגה: ודוקא בחזקה כזו, אבל בחזקת נזיקין, כגון פתיחת חלונות וכדומה לזה, יש לאיש חזקה בנכסי אשתו, והוא הדין לאשה על בעלה (רבנו ירוחם במישרים נתיב כ"ג ח"ז). ועיין בחשן המשפט סימן קמ"ט:

סעיף ב[עריכה]

מי שהחזיק בנכסי אשת איש, לא עלתה לו חזקה, אלא אם כן החזיק בהם שלשה שנים אחר מות בעלה. ועיין בחשן המשפט סימן קמ"ט



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר פח (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן פח | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

כל היוצאת מתחת בעלה במיתה או בגט או במאון נוטלת נכסים
ובו שנים עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיב
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

האשה שיוצאה מתחת יד בעלה, בין במיתה בין בגרושין, נוטלת כל נכסיה בלא שבועה, בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל; אף על פי שאינה נוטלת כתבתה כשהיא אלמנה (טור) אלא בשבועה, נכסיה נוטלת בלא שבועה. ונכסי מלוג נוטלתן כמו שהם, אפלו בלו הרבה ואין ראוי לעשות בהם מעין מלאכתן ראשונה. ואם אבדו לגמרי, אינו משלם לה. ואם הוקרו, הוקרו לה.

ועין לקמן (סימן צ"ג סעיף א'), אם יכולה לתבע בחיי בעלה:

סעיף ב[עריכה]

נכסי צאן ברזל שהם נקראים נדוניא, מן הדין אם פחתו צריך לשלם כל הפחת, אף על פי שראויים למלאכתן ראשונה. אבל נהגו שכל זמן שראויים לעשות מעין מלאכתן ראשונה, אפלו הם בלויין הרבה, נוטלתן כמו שהן; ואם לא היו עושין מעין מלאכתן ראשונה, חיב לשלם דמיהם ששמו עליו בשעת הנשואין; ואם הוקרו, אינה נוטלתן אלא בשומא ראשונה של שעת הנשואין. במה דברים אמורים, במקום שנוהגין לכתב בכתבה: "הכניסה לו כלי פלוני בסך כך וכך, וכלי פלוני בסך כך וכך"; אבל במקום שאין כותבין בכתבה שום כלי בפרטות, אלא כוללים הכל, וכותבין: "הכניסה לו בבגדים ותכשיטים סך כך וכך מעות", הרי סך אותו המעות חוב עליו, ואפלו היו הנכסים חדשים חוזרים לשום אותם כמו ששוים עכשו, ואם פחתו פחתו לו, ואם הותירו הותירו לו, ואין חוששים לשומא ראשונה כלל:

סעיף ג[עריכה]

אם היא אומרת: כלי אני נוטלת, והוא אומר: דמים אני נותן, שומעין לה; והוא שיהיו עושין מעין מלאכתן, והוא הדין לולדות של שפחה ובהמה של נכסי מלוג. ולא עוד, אלא אפלו הכניסה לו שני כלים או שתי שפחות בתורת נכסי צאן ברזל, ושמו אותם עליו באלף זוז, והוקרו ועמדו באלפים, נוטלת אחד באלף שלה, והשני אם רצתה לתת דמיו ולנטלו משום שבח בית אביה, שומעין לה:

סעיף ד[עריכה]

אם האשה אינה רוצה כליה, אף על פי שיש לבעל מעות, יכול לסלקה בכליה, והוא שיהיו עושין מעין מלאכתן:

סעיף ה[עריכה]

אם הקדישו היורשין אחר מות אביהם נכסי צאן ברזל, או שפרשו אותו על המת בענין שנאסר בהנאה, נותנין לה דמיו:

סעיף ו[עריכה]

הכניסה לו קרקע, וכשיצאה יש בו פרות מחברים, נוטלתו עם פרותיו, אפלו הגיע זמנן לקצר. תלשן הבעל קדם הגרושין, הרי הם שלו אפלו לא הגיע זמנם לקצר:

סעיף ז[עריכה]

הוציא הוצאות על נכסי מלוג של אשתו וגרשה, בין שהוציא מעט ואכל פרות הרבה, בין שהוציא הרבה ואכל פרות מעט, אפלו אכל גרוגרת אחת דרך כבוד, כדרך איש בביתו, או שאכל דינר אפלו שלא דרך כבוד, ואפלו לא לקח בפרות ממה שהוציא אלא חבילה אחת של זמורות, מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. הוציא ולא אכל, או שאכל פחות מכשעור, שמין כמה השביחו ושואלין אותו כמה הוציא, אם השבח יותר על ההוצאה, ישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא ונוטל ההוצאה; ואם ההוצאה יתרה על השבח, אין לו מההוצאה אלא כשעור השבח, ובשבועה. והוא הדין למי שנפלו לה נכסים במקום רחוק והוציא עליהם הוצאות להביאם, ולקח בהם קרקע ואכל מהפרות כשעור או פחות. ואם לא אכל אלא מהקרן, ישבע כמה הוציא, ויטל עד כדי השבח.

(והא דנוטל בשבועה, דוקא כשאין האשה מכחישתו, אבל מכחישתו, לא (מרדכי פרק האשה שנפלו):

סעיף ח[עריכה]

נפלו לה נכסים במקום אחר, והלך אחריהם והוציא הוצאות מרבות והביאן, וגרשה, אפלו לקח מהם והוציא, אין זה כאוכל מהשבח שנדון בו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, שהרי מהקרן לקח, אלא ישבע כמה הוציא, ויטל עד כדי השבח, דהינו ששמין אלו המעות כמה שוין כאן יותר ממה שהיו שוין במקום שהיו תחלה:

סעיף ט[עריכה]

במה דברים אמורים, במגרש מדעתו. אבל אם היא מורדת, בין אכל בין לא אכל, ישבע כמה הוציא ויטל; ואם השבח יתר על ההוצאה נוטל ההוצאה, ואם הוצאה יתרה על השבח נוטל את השבח:

סעיף י[עריכה]

המוציא הוצאות על נכסי מלוג של אשתו קטנה ומאנה בו, רואין כמה אכל וכמה הוציא וכמה השביח, ושמין לו כאריס, שהרי ברשות ירד. ואם הוא רוצה לטל הוצאה שעור שבח, שומעין לו; ואם הוציא קמעא ואכל הרבה, מה שאכל אכל:

סעיף יא[עריכה]

המוציא הוצאות על נכסי מלוג של אשתו, ומת, יש מי שאומר, שאם נתברר שהוציא ולא אכל, יגבו היתומים מה שנתברר שהוציא; ואם לא נתברר כמה הוציא, לא יטלו היתומים כלום:

סעיף יב[עריכה]

בעל שהוריד אריסין בנכסי אשתו ואחר כך גרשה, אם הבעל עצמו אריס, נסתלק הבעל, נסתלקו, שלא ירדו אלא על דעת הבעל, ושמין להם וידם על התחתונה. ואם אין הבעל אריס, על דעת הקרקע ירדו, ושמין להם כאריס.

הגה: ויש אומרים דהינו דוקא כשידעו שהשדה של אשה, אבל אם לא היו יודעים האריסין שהוא של אשה, נוטלין אריסותיהן בכל ענין. (כך משמע מלשון הטור וכן הוא באשר"י):



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר פט (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן פט | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

חיוב קבורת אשתו
ובו ארבעה סעיפים:
אבגד
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

מתה האשה בחיי הבעל, חיב לקברה ולטפל בכל צרכי קבורתה, ובכלל זה האבן שנותנים על הקבר. וכן חיב לעשות לה מספד וקינים, כדרך כל המדינה. ואם דרכם להספיד בחלילין, לא יפחת משני חלילין ומקוננות, אפלו עני שבישראל; ואם היה עשיר, הכל לפי כבודו. ואם היה כבודה יותר מכבודו, קוברים אותה לפי כבודה, שעולה עמו ואינה יורדת:

סעיף ב[עריכה]

לא רצה לקברה, ועמד אחר וקברה, בית דין מוציאין מבעלה ונותנין לזה:

סעיף ג[עריכה]

היה בעלה במדינה אחרת, בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין בלא הכרזה, וקוברין אותה לפי ממון הבעל ולפי כבודו, או לפי כבודה:

סעיף ד[עריכה]

אלמנה, אינה נקברת מנכסי בעלה, אלא יורשי כתבתה חיבין בקבורתה. ואם מתה קדם שנשבעה שבועת אלמנה, יש מי שאומר שיורשי בעלה חיבין בקבורתה, ולא הודו לו:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר צ (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן צ | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

דין הבעל יורש את אשתו, ומה הוא שאינו יורש, (ודין מכירת האיש בנכסיו המשעבדים לאשתו, וטענת נחת רוח עשיתי לבעלי)
ובו עשרים סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיחיטכ
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

הבעל יורש את אשתו. בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל. במה דברים אמורים, במחזק; אבל לא בראוי, כגון ירשה שראויה לירש ומתה בחיי מורישה, אינו עומד במקומה לירש.

הגה: שטר חצי זכר, שנוהגין בו האדנא, שכותב האב לבתו לטל בירשתו כחלק חצי זכר, ואם תלך הבת בלא זרע קימא יתבטל החוב, ומתה הבת בחיי אביה והניחה זרע קימא, ומת הזרע ואחר כך מת אביה, הבעל יורש כח אותו השטר, מכח זרעו שירש אמו והוא יורש זרעו (מהרי"ו סימן ט"ז). כתבו לה מורישיה קרקע מחיים ופרות לאחר מיתה, הבעל יורש אותה קרקע ממנה (מרדכי ריש יש נוחלין).

אבל שבח נוטל במה שיורש ממנה, שהרי ברשותו השביח. ואינו יורש מלות אשתו, כגון שמתו מורישיה והיתה להם מלוה ביד אחרים כשנשאה, ומתה קדם שגבתה אותם.

הגה: אבל אם הניחו מורישיה נכסים, אף על פי שלא גבתה הבת מחיים, ואפלו אם היו משעבדים לכתבת אלמנה, נקראים מחזקים לבת והבעל יורש אותם (מרדכי פ' כל הנשבעין).

וכן אם היה לה מלוה ביד אחרים כשנשאה, ומתה האשה קדם שגבתה אותה, אינו יורשה, אבל אם הלותה מנכסי מלוג, ומתה קדם שגבתה, בזו יורש אותה בעלה.

הגה: כל הנכסים שהיו לאשה שאין לבעלה רשות בהן, והלותה אותן לאחרים, אין הבעל יורש אותן (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א):

סעיף ב[עריכה]

מי שאמר: נכסי לפלוני ואחריו ליורשי, דקימא לן הוא הדין ליורשי יורשי, ואם היתה לו בת ומתה בחיי אותו פלוני, והיה בן לבת, הבן עומד במקום אמו לירש לאותו פלוני. אבל אם אין לבת יורש, אלא בעל, אינו יורש אותו פלוני, דהויא לה ראוי. ואם אמר: נכסי לפלוני ואחריו מעכשו ליורשי, הויא לה מחזק, ובעל הבת יורש:

סעיף ג[עריכה]

הנושא אשה מחיבי לאוין, הואיל וקדושין תופסין בה, אם מתה תחתיו יירשנה. וכן אשה שהמירה, הבעל יורשה (בית יוסף מ"כ בשם אבי העזרי). וכן הנושא את הקטנה שהיא צריכה מאון, אף על פי שאין קדושיה קדושין גמורים, אם מתה תחתיו, יירשנה. אבל הפקח שנשא חרשת, אפלו נתפקחה אחר שנשאה, אם מתה לא יירשנה. והחרש שנשא פקחת, ומתה, יירשנה, שהרי היא בת דעת ולדעתה נשאת לו וזכתה לו ממונה:

סעיף ד[עריכה]

קטנה שנתקדשה לדעת אביה, ונשאת שלא לדעת אביה, בין בפניו בין שלא בפניו, אפלו שתק האב, אם מתה, אין הבעל יורשה אלא אם כן רצה האב בנשואיה:

סעיף ה[עריכה]

מי שנתגרשה ספק גרושין, ומתה, אין הבעל יורשה.

הגה: אבל כל זמן שלא נתגרשה, אף על גב שנתן עיניו לגרש, יורשה (טור בשם הרא"ש). הטוען על אשתו שהיו בה מומין ומקחו מקח טעות, כמו שנתבאר לעיל סימן ל"ט, אם מתה אינו יורשה (תשובת מימוניות סוף אשות ובמרדכי פרק מי שמת). אשה שמרדה בבעלה ומתה, בעלה יורשה (כך משמע מלשון המגיד משנה פרק כ"ב), ועין לעיל סימן ע"ז. המורד על אשתו או מדירה ואינו נוהג עמה מנהג אשות, יש אומרים דאם מתה אינו יורשה (הגהות (מרדכי) אלפסי פרק אף על פי):

סעיף ו[עריכה]

נפל הבית עליו ועל אשתו. ואין ידוע איזה מהם מת תחלה, ואין לו בנים ממנה, יורשי הבעל יורשין עקר הכתבה והתוספות, ויורשי האשה יורשין נכסי מלוג, ובין שניהם חולקים נכסי צאן ברזל:

סעיף ז[עריכה]

האשה שכתבה כל נכסיה לאחר, בין קרוב בין רחוק, קדם שתנשא, אף על פי שאם נתאלמנה או נתגרשה תבטל המתנה, אין הבעל אוכל פרותיהם, ואם מתה (בחייו), אינו יורשה, שהרי נתנה אותם קדם שתנשא, וכשתמות בחיי בעלה, יקנה מקבל המתנה מתנתו קנין גמור. ולא עוד, אלא אפלו נתנה מקצת נכסיה או כלם, קדם, וכתבה למקבל מתנה: קנה מהיום ולכשארצה, שהרי לא קנה קנין גמור עד שתרצה, אין הבעל אוכל פרות אותה המתנה, ואם מתה אינו יורשה:

סעיף ח[עריכה]

יש מי שאומר, דדינא דמברחת דוקא בשלא כתבה לו מתנה גמורה, מתנה חלוטה, מתנת עלמין; אבל אם כתבה לו כן, קנה לגמרי:

סעיף ט[עריכה]

האשה שמכרה מנכסי מלוג אחר שנשאת, אף על פי שאותן הנכסים נפלו לה קדם שתתארס, הבעל מוציא פרות מיד הלקוחות כל ימי חייה, אבל לא גוף הקרקע; ואם מתה בחייו, מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים. ויש אומרים דאף בחייה מוציא גוף הקרקע מיד הלוקח בלא דמים (טור והרא"ש).

ואם הדמים שלקחה מהלקוחות קימים בעצמם, או שנמצאו מעות בידה ונוכל לתלות שהם אלו (טור בשם הרא"ש), מחזירן ללקוחות, ואינו יכול לומר: שמא מציאה הן.

הגה: נתאלמנה או נתגרשה, מכרה קים (טור ורב הפוסקים). וכל ימי חייה, אם הבעל רוצה לבנות או לסתר בקרקע, הלוקח יכול למחות (נמוקי יוסף פרק חזקת הבתים). ואין חלוק בין אם מכרה הנכסים או הקדישה אותן (תרומת הדשן סימן רע"ב):


סעיף י[עריכה]

ואם הבעל מודה, או שיש עדים שברשותו מכרה, אינו מוציא מיד הלקוחות, דכשלוחו דמיא, ואי בעי לוקח מחרים שלא מכרה מדעתו.

הגה: ראה שמכרה ושתק לה, לא אבד משום זה זכותו (תשובת הרא"ש כלל מ'). צותה בעת חליה לתת כך וכך ממלבושיה ונתרצה הבעל, אם נתנה לעניים אינו יכול לחזר בו, ואם לעשירים יכול לחזר בו (מרדכי סוף הזהב ותשובת מוהר"ם). ועין לעיל סימן פ"ו, אם מכרה או משכנה מטלטלים:

סעיף יא[עריכה]

במה דברים אמורים שאם מכרה משנשאת מוציא הבעל מיד הלקוחות, בנכסים הידועים לבעל. אבל אם נפלו לה נכסים ולא ידע בהם הבעל, לכתחלה לא תמכר, ואם מכרה אותם קדם שידע בהם מכרה קים. וכן ארוסה לכתחלה לא תמכר נכסים שנפלו לה משנתארסה, ואם מכרה קדם הנשואין מכרה קים, אפלו נכסים הידועים לו:

סעיף יב[עריכה]

נכסים שאינם ידועים לבעל, כשיודעו לו, מיד נעשו נכסי מלוג. וכן הפרות שימצאו בידה, מיד שיודעו לו הם נכסי מלוג.

הגה: אשה שאמרה על ירשה שנפלה לה שאביה צוה לתת ממנה לאחרים, אם הנכסים ידועים לבעל, אינה נאמנת. מיהו, אם מת הבעל, צריכה לקים הודאתה. ואם הנכסים אינם ידועים, נאמנת (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א):

סעיף יג[עריכה]

האשה שמכרה או נתנה אחר שנשאת בנכסי צאן ברזל, בין לבעלה בין לאחרים, לא עשתה כלום. ויש אומרים דמכל מקום כשתתאלמן או תתגרש, מכרה קים (נמוקי יוסף פרק החובל).

וכן בעל שמכר קרקע בנכסי אשתו, בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג, לא עשה כלום. ויש מי שאומר, שאפלו הוא עצמו יכול לערער על המכר. ואפלו אם מתה בחייו, הבעל יורש כחה ויכול לבטל (טור):

סעיף יד[עריכה]

אין האיש רשאי למכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל, ולא למשכנם; ואם מכרן או משכנן, מה שעשה עשוי.

הגה: ויש אומרים דמכרו בטל. ובגדי האשה שהכניסה לו אין להן דין צאן ברזל, רק נכסי מלוג, כמו שנתבאר לעיל סימן ע"ז, ולכן אם מכרן או משכנן, בטל לכלי עלמא, כן נראה לי. ויש אומרים דאם אמר שברשותה עשה מה שעשה, נאמן בשבועה. וכן אם אמר שנתן לה הדמים (תשובת הרשב"א סימן תקל"ו ותקל"ז). ישראל שגבה קרקע מן הכותי בחובו, אם יש רשות לכותי לפדותו יש לה דין מטלטלין, ואין לאשה כח למחות בו שלא למכרן; אבל אם החזיק בה הישראל ואין הכותי יכול לפדותו, יש לה דין קרקע, ושעבוד כתבת האשה עליה כמו שאר קרקע (תרומת הדשן סימן של"ט):


סעיף טו[עריכה]

מטלטלין שנתן לה משלו, דינם שוה לנכסי צאן ברזל, שאינו רשאי למכרן לכתחלה, והוא הדין למטלטלין שקנה לה, אפלו לא באו לידה, ואפלו אין לו במה להתפרנס. ואין חלוק בין בגדי שבת ויום טוב לבגדי חל. אבל כלי זהב ובדלח יכול למכרם, אם הצרך להתפרנס מהם. ואם קרובים נתנו לה, בין תכשיטין בין בגדים, יכול הבעל למכרם לפרנס עצמו:

סעיף טז[עריכה]

מכרו שניהם בנכסי מלוג, בין שלקח מהאיש תחלה (וחזר) ולקח מהאשה, בין שלקח מהאשה וחזר ולקח מן האיש, מכרם קים. וכן האשה שמכרה או נתנה נכסי מלוג לבעלה, מכרה ומתנתה קימים, ואינה יכולה לומר בנכסי מלוג: נחת רוח עשיתי לבעלי. אבל בשאר נכסים יש לה לומר כן. כיצד, האשה שמכרה או נתנה לבעלה מנכסי צאן ברזל, בין קרקע בין מטלטלין, או שדה שיחד לה בכתבתה, או שדה שכתב לה בכתבתה, או שדה שהכניסה לו שום משלה, לא קנה בעלה. ואף על פי שקנו מיד האשה ברצונה, חוזרת בכל עת שתרצה, שלא נתנה ולא מכרה אלא מפני שלום ביתה. לפיכך, אין לבעלה ראיה כלל בנכסי אשתו, חוץ מנכסי מלוג, אלא אם כן קבלה עליה אחריות בפרוש.

הגה: יש אומרים דדוקא מכירתה ונתינתה לא מהני, אבל אם מחלה לבעלה כל זכות שיש לה על הנכסים מהני כמו שמהני מחילה לענין כתבה (הראב"ד והרא"ש). ויש חולקים (הרמב"ן והרשב"א והרמב"ם לדעת המגיד משנה):

סעיף יז[עריכה]

הבעל שמכר נכסיו, ואחר כך כתבה אשתו ללוקח: "דין ודברים אין לי עמך", והסכימה למעשיו, אף על פי שקנו ממנו, הרי זו טורפת, שלא כתבה לו אלא כדי שלא תהיה בינה לבין בעלה קטטה, ויש לה לומר: נחת רוח עשיתי לבעלי. ואפלו כתבה לו שלא תוכל לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, אינו כלום. אבל אם קנו מיד האשה תחלה שאין לה שעבוד על מקום זה, ואחר כך מכר אותו הבעל, אינה טורפת אותו. וכן אם מכר הבעל ואמר לאשתו לכתב ללוקח: דין ודברים אין לי עמך, ולא הסכימה למעשיו, וחזר הבעל ומכר לאיש אחר, בין אותה שדה בין שדה אחרת, ואחר שמכר הבעל הסכימה למעשיו, וקנו מידה שאין לה שעבוד על שדה זו, אינה יכולה למחות, שאינה יכולה לומר: נחת רוח עשיתי לבעלי. וכן אם קבלה עליה אחריות בפרוש שאם יטרף בעל חוב של בעלה ממנו שהיא תשלם לו, אינה יכולה לטען: נחת רוח עשיתי לבעלי.

הגה: ויש אומרים דאם האשה קבלה המעות אינה יכולה לומר עוד: נחת רוח עשיתי לבעלי (נמוקי יוסף פרק חזקת ובמישרים נתיב כ"ג חלק ד'). אשה שהודית שחיבת עם בעלה, צריכה לשלם ולא יכולה למימר בזה: נחת רוח עשיתי לבעלי, דלא אמרינן כן אלא בנכסים שמוכר (בית יוסף בשם תשובת הרמב"ן). אשה שסלקה כחה מנכסי בעלה קדם שקנאן הבעל, יכול למכרן אחר כך ואינה טורפת מהן, ולא שיך בזה לומר: נחת רוח עשיתי לבעלי (מרדכי ריש הכותב ובהגהות מימוני פרק כ"ג):

סעיף יח[עריכה]

נכסי צאן ברזל שאבדו או נגנבו ומחלה אותם לבעלה, וקנו ממנה בעדים, אינה יכולה לומר: נחת רוח עשיתי לבעלי. אבל אם נתנה לו מתנה מטלטלי צאן ברזל הקימים, לא קנה, מפני שיש לה לומר: נחת רוח עשיתי לבעלי:

סעיף יט[עריכה]

אשה שאמר לה בעלה שתעשה בבגדיה ובתכשיטיה מה שתרצה, אם מכרה או נתנה, בטל:

סעיף כ[עריכה]

ראובן שהיה לאשתו קרקע נכסי מלוג, ונתחיב לשמעון בשטר, ואחר כך נתחיבו הוא ואשתו בשטר ללוי, ומתה בחיי בעלה, לוי קודם לגבות מאותו קרקע של נכסי מלוג:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר צא (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן צא | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

אשה שהכניסה מלוה לבעלה ומחלה
ובו חמישה סעיפים:
אבגדה
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

אשה שהכניסה שטר חוב לבעלה וחזרה ומחלתו, אינו מחול, מפני שידו כידה.

הגה: ולכן אינה נאמנת גם כן לומר: פרוע הוא (נמוקי יוסף פרק הכותב). והוא הדין מלוה על פה אינה יכולה למחל (בית יוסף בשם ר"י):

סעיף ב[עריכה]

בעל בנכסי אשתו הוי כלוקח. לפיכך, מי שאמר לאשה: נכסי לך ואחריך לפלוני, ונשאת, הוי כלוקח, ואין לאחריך במקום בעל כלום, דקימא לן נכסי לך ואחריך לפלוני ומכר הראשון, אין לשני אלא מה ששיר ראשון. במה דברים אמורים, באומר כן לפנויה, אבל האומר לנשואה: נכסי לך ואחריך לפלוני, ומתה, אחריך קונה ולא הבעל. לפיכך, האומר לנשואה: נכסי לך ואחריך לפלוני, ומכרה, ומתה, יעמדו נכסים ביד הלוקח:

סעיף ג[עריכה]

גבו לאשה קרקע מבעל חובה, ונשאת ומתה וירשה הבעל, אף על גב דשומא חוזרת לעולם, הכא אינה חוזרת, דבעל כלוקח הוי, והוי כאלו מכרתו לאחר. וכן אם גבו ממנה לבעל חוב, ונשאת ומתה וירשה, אין מחזירין לו השומא:

סעיף ד[עריכה]

היה עליה מלוה על פה ואחר כך נשאת, אינה נגבית מהבעל, דמלוה על פה אינו גובה מהלקוחות.

הגה: מיהו, אם המעות שהלוה בעין, חיב לשלם (ר"י והמרדכי). ואם בא המלוה קדם שנשאה ורוצה למחות נשואיה עד שתפרעהו ושלא יפסיד שלו, הדין עמו, ואף על פי שעדין לא הגיע זמן הפרעון (בית יוסף בשם נמוקי יוסף).

אבל אם היה עליה מלוה בשטר, גובה מנכסים שהכניסה לבעלה.

קהל שעשו ביניהם תקנות בקנסות, ועברה אשה על התקנה, בעלה חיב לשלם (ב"י סי' ע' בשם ת"ה סי' רפ"ב):

סעיף ה[עריכה]

שלח סבלונות למשדכת והלכה ונשאת לאחר, והלה תובע סבלונותיו, דינם כמלוה בשטר.

הגה: אם לקחה יותר מכתבתה ונשאת, צריך הבעל להחזיר המותר (מהרי"ק שרש י"ח). וכן אם נתחיבת מס ונשאת, הוי כשלח הסבלונות, דכל אלו קלא אית להו ואין דרך לעשות בהן שטר, לכן הוי כמלוה בשטר (מהר"ם פדוואה סימן נ"ה). אבל נזקין ומקח ודברים אחרים, אין חיב לשלם (נמוקי יוסף פרק יש נוחלין). אשה ששדכה בתה לאיש ונתחיבה בנדוניא, ואחר כך נשאת בעצמה לאיש, המשדך לבתה מוציא כל מה שנתחיבה מבעלה מנכסים שהכניסה לו, דהוי כמלוה בשטר; אף על פי שבשעה שעשתה השדוכין לבתה עדין לא נשבעה על כתבתה, מכל מקום מאחר דנשבעת לבסוף אגלי מלתא למפרע דמה שעשתה תחלה בדין היה (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א). יש אומרים הא דמלוה בשטר גובה מן הבעל מנכסים שהכניסה לו, הינו שהכניסה לו קרקע או מטלטלין וכתבה לבעלה חוב המטלטלים אגב קרקע; אבל לא כתבה לו אגב, ולא הכניסה לו רק מטלטלין, אפלו מלוה בשטר אינה גובה מבעלה, דאין בעל חוב טורף ממטלטלין המשעבדים (תשובת רמב"ן סימן נ"ו); וסברא נכונה היא. ומ"מ נראה להו, דבמכנסת שאינה שלה, כגון שלקחה יתר מכתבתה, חיב להחזיר בכל ענין. ועין בח"ה סוף סימן צ"ו (נתבאר לעיל):



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר צב (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן צב | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

האיש שסלק עצמו מפרות נכסי אשתו ומירשתה
ובו שמונה סעיפים:
אבגדהוזח
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

הכותב או האומר לאשתו בעודה ארוסה: "דין ודברים אין לי בנכסיך", אם מכרה או נתנה, קים. ואין לו במעות המקח כלל (הגהות אלפסי). וכל זמן שלא מכרה ולא נתנה, הבעל אוכל הפרות, ואם מתה יורשה. ואם כתב לה כן אחר הנשואין, צריך לקנות מידו ואז יהיה מכרה ומתנתה קים.

הגה: ולא מהני סלוקו אלא לאחר ארוסין, אבל קדם ארוסין לא מהני סלוק (ר"ן ריש פרק הכותב ורשב"א סימן תתק"ס):

סעיף ב[עריכה]

אם התנה בעודה ארוסה על נכסים שיפלו לה משנשאת שלא יהא לו דין ודברים בהם, מועיל. ויש מי שאומר שאינו מועיל.

הגה: סלק עצמו מנכסים, יש אומרים שאין הנכסים הכתובים בכתבתה בכלל (מרדכי פרק הכותב בשם ריצב"א); ואפלו נכסים שנפלו לה אחר כך אינו בכלל (מהרי"ק שרש י"ג), אלא אם כן פרש בהדיא:

סעיף ג[עריכה]

כשאמר לה בעודה ארוסה: דין ודברים אין לי בנכסיך, אם קנו מידו הרי סלק עצמו מגוף הקרקע ואין לו בנכסיה פרות לעולם. ויש מי שחולק בזה:

סעיף ד[עריכה]

הוסיף להתנות גם על הפרות, שאמר לה: דין ודברים אין לי בנכסיך ובפרותיהן, אינו אוכל פרות בחייה, אבל מוכרים הפרות ולוקחים בהם קרקע ואוכל פרותיו.

הגה: ואם מתה, יורשה (טור). ויש אומרים דאין כופין אותה למכר הפרות, אלא שאם שירה פרות ימכרם ויקנה בהם קרקע והוא אוכל פרות (טור בשם הרא"ש):

סעיף ה[עריכה]

הוסיף להתנות עמה שלא יאכל פרות נכסיה ולא פרי פרותיהם, לוקחין הפרות וקונים בהם קרקע, ולוקחים פרות קרקע זו וקונים בהם קרקע שניה, והוא אוכל פרות אלו שהן פרי [דפרי] פרות. וכן הדבר תמיד, עד שיתנה עמה שלא יהיה לו פרות ולא פרות פרותיהן עד לעולם, ואז לא יהיה לו שום צד פרות בחייה:

סעיף ו[עריכה]

כתב לה: דין ודברים אין לי בנכסיך ובפרי פרותיהן, ולא הזכיר הפרות, יש אומרים שאוכל הפרות ולא פרי פרות, ויש אומרים שגם הפרות אינו אוכל:

סעיף ז[עריכה]

התנה עמה שלא יירשנה, הרי זה לא יירשנה, אבל אוכל פרות בחייה. וכן אם התנה עמה שיירש מקצת נכסים, וכן אם התנה עמה שאם מתה בלא בנים יחזרו הנכסים לבית אביה, הכל קים. במה דברים אמורים, שהתנה עמה קדם שתנשא, בעודה ארוסה, או בכותב לה בכתבתה בשעת כניסה, אבל אם התנה עמה אחר שנשאה, תנאו בטל, ויירשנה.

הגה: ועין לעיל סימן ס"ט. והא דלא מהני תנאי לאחר שנשאת, דוקא שאמר שלא יירשנה; מכל מקום, אם מחיב עצמו להחזיר ליורשיה מה שיורש ממנה, צריך לקים (הר"ן ריש הכותב בשם הרמב"ן וריב"ש סימן ס"ד וק"ב):

סעיף ח[עריכה]

התנה עמה אחר נשואין שלא יהיו לו דין ודברים בנכסיה ולא בפרי פרותיה עד עולם בחייה ובמותה, הרי זה אינו אוכל פרות כלל, אבל אם מתה יירשנה.

הגה: סלק עצמו מנכסי אשתו וגרשה, וחזר ונשאה סתם, על תנאי הראשון הוא מחזירה (רשב"א סימן תתקס"ב):



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר צג (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן צג | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

דין מזונות האלמנה
ובו שלושים ושנים סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיחיטככאכבכגכדכהכוכזכחכטללאלב
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

הכתבה הרי היא כחוב שיש לו זמן, ואינה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל, או אם גרשה. הגה: והוא הדין מה שקבל בנדוניא. ועין לעיל סימן ס"ו סעיף י"א.

כתב לה מתנות, הם נגבות מחיים; מיהו, אם דרך המקום לכתב כן לכבוד בעלמא ושלא לגבותן מחיים, הולכין אחר המנהג (במישרים בשם גאון, ודלא כרשב"א). ולא יוכל האב להתנות על בתו בשום דבר לאחר שנשאת, אבל אם הוא משיאה יכול להתנות על מתנותיה לשנות מן המנהג קדם שנשאת, כפי רצונו. ועין בחשן המשפט סימן צ"ז סעיף כ"ד:

סעיף ב[עריכה]

האשה שהיו לה ספק גרושין ומת בעלה, אינה נזונית מנכסיו, שאין מוציאין מיד היורש, מספק. אבל בחיי בעלה יש לה מזונות עד שתתגרש גרושין גמורים:

סעיף ג[עריכה]

אלמנה נזונית מנכסי יורשין כל זמן אלמנותה, אפלו אם לא נכתב בכתבה, ואפלו אם צוה בשעת מיתה: אל תזון אלמנתי מנכסי, אין שומעין לו. ואין היורשים יכולין לפרע לה כתבתה ולסלקה מהמזונות, אלא היא נזונית על כרחם כל זמן שלא תתבע כתבתה, אלא אם כן התנו כן בפרוש שלא תזון אלמנתו מנכסיו, או שהיה מנהג המקום כן.

ויכולין בית דין לתקן במקומן שהיתומים יסלקו אותה כשירצו (בית יוסף וריב"ש סימן ק"ז):

סעיף ד[עריכה]

המניח אלמנה ובת, ממנה או מאשה אחרת, ואין בנכסים כדי שיזונו שתיהן, האלמנה נזונית והבת תשאל על הפתחים. ויש אומרים דבין שהנכסים מרבין בין שהן מועטים, אם יש אלמנה ובן או אלמנה ובת, תזון היא עם הבן או עם הבת עד שיאכלו הנכסים; ואפלו אם תנשא הבת ומכנסת הנכסים לבעל, היא תזון מהם אפלו אחר מיתת הבת. אבל אם יש אלמנה ובן ובת, והנכסים מועטים שאין בהם כדי שיזונו הבת והבן עד שתבגר הבת, אז ידחו הבן והבת ותזון האלמנה לבדה עד שתגבה כתבתה.

הגה: ובמקום שהאלמנה דוחה הבנות, מוציאין לאלמנה מזון עד זמן שאומדין בית דין שראויה לחיות, אם זקנה ואם ילדה, ונותנין ביד שליש והוא מפרנסה אחד לשלשים יום (בית יוסף בשם המגיד משנה שכן כתב בשם הרמב"ן והרשב"א):

סעיף ה[עריכה]

אלמנה שתבעה כתבתה בבית דין, אין לה עוד מזונות, ואפלו לא פרעוה. אבל תבעה שלא בבית דין, לא הפסידה (טור).

ויש אומרים שאפלו תבעה בבית דין לא הפסידה, אלא אם כן תבעה מעצמה, אבל אם תבעה מדחק, שלא נתנו לה מזונות, או שרמוה ואמרו לה: פלוני חפץ לשא אותך, ומחמת זה תבעה כתבתה או כיוצא בזה, לא הפסידה מזונותיה.

הגה: הנשבעת על כתבתה לפני בית דין לא הפסידה מזונות, דשבועתה לא הוי כתביעה (הגהות אלפסי סוף פרק נערה):

סעיף ו[עריכה]

שכיב מרע שצוה שתהא אלמנתו נזונית מנכסיו כל ימי מיגר אלמנותה יתר על כתבתה, יש מי שאומר, שאין אלמנתו מפסדת מזונותיה בתביעת כתבתה בבית דין, ולא בשאר דרכים המפסידים מזונותיה, וגם אין מעשה ידיה ליתומים:

סעיף ז[עריכה]

תבעוה לנשא, אפלו נתפיסה, לא הפסידה מזונותיה. וכן אם כחלה או פרכסה או זנתה, לא הפסידה מזונותיה. אבל אם נתארסה, הפסידה מזונותיה.

ויש אומרים דמיד שעשתה שדוך הפסידה מזונותיה (בית יוסף):

סעיף ח[עריכה]

מכרה כתבתה כלה או משכנה או עשאתה אפותיקי לאחר, בין שעשתה דברים אלו בפני בית דין ממחין בין בפני שלשה נאמנים, בין שעשתה בחיי בעלה בין שעשתה לאחר מיתת בעלה, אין לה מזונות מהיורשים:

סעיף ט[עריכה]

מחלה כתבתה לבעלה, הפסידה מזונותיה שאחר מותו, אבל בחייו יש לה מזונות. ויש מי שאומר, שאף בחייו הפסידה מזונות.

וכן אם מחלה ליתומים אבדה מזונותיה (הר"ן פרק נערה בשם יש אומרים, וכן כתב הבית יוסף):

סעיף י[עריכה]

במה דברים אמורים, כשמכרה או משכנה או מחלה כל הכתבה, עקר ותוספת. אבל אם שירה מקצת, נזונית, אפלו לא שירה אלא התוספת או מקצתו. ומיהו, אם ירצו היורשים, יפרעו לה מה ששירה ויפטרו ממזונותיה. וכל המוכרת או מוחלת סתם, מכרה ומחלה התוספת עם העקר:

סעיף יא[עריכה]

תבעה נדוניתא ונפרעה ממנה, לא הפסידה מזונות, כיון ששירה עקר או תוספת או מקצת:

סעיף יב[עריכה]

תבעה עקר ותוספת בלבד, אפלו נדוניתה מאה מנה, הפסידה מזונות.

הגה: וכן אם תבעה כתבתה סתם, אבדה מזונותיה, ולא אמרינן דלא תבעה התוספת (טור):

סעיף יג[עריכה]

יש מי שכתב, שאם אין בפרות נכסי המת כדי מזונותיה, אין לה מזונות אלא עד כדי כתבתה; וחלקו עליו, דלעולם היא נזונית והולכת עד שלא ישאר בנכסים אלא כדי כתבתה, ואז נוטלתן בכתבתה:

סעיף יד[עריכה]

אלמנה עניה ששהתה שתי שנים ולא תבעה מזונות, או עשירה ששהתה שלש שנים ולא תבעה, ותרה ואין לה מזונות משנים שעברו. ואם שהתה פחות מזה אפלו יום אחד, לא ותרה. ואם היה בידה משכון בתוך אותם שנים, או שלותה, לא ותרה:

סעיף טו[עריכה]

אלמנה שתבעה מזונות מהיורשים, והם אמרו שנתנו לה והיא אומרת שלא נטלה, כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה או תשבע שבועת הסת ותטל; משנשאת, עליה להביא ראיה או ישבע היורש שבועת הסת שנתנם לה:

סעיף טז[עריכה]

מי שיחד קרקע לאשתו בשעת מיתה שתהיה נזונית ממנו, אם אמר: יהא קרקע פלוני למזונותיך, הרי רבה לה מזונות; ואם היה שכרו פחות ממזונות הראויים לה נוטלת השאר משאר נכסים, ואם היה שכרו יותר מהראוי לה נוטלת הכל. אבל אם אמר לה: יהא קרקע פלוני במזונות, ושתקה, אין לה אלא פרות אותו קרקע בלבד:

סעיף יז[עריכה]

אשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, ובאה ואמרה: מת בעלי, רצתה נזונית, רצתה נוטלת כתבה. אבל אם אמרה: גרשני בעלי, אינה נאמנת, ונזונית מנכסיו עד כדי כתבתה:

סעיף יח[עריכה]

אלמנה שאין שטר כתבה יוצא מתחת ידה, אין לה מזונות, שמא מחלה כתבתה או מכרה או משכנה אותה; ויש חולקין:

סעיף יט[עריכה]

אלמנה נזונית אף על פי שלא נשבעה, ויש חולקים. והסברא ראשונה עקר:

סעיף כ[עריכה]

אין אלמנה נזונית אלא מקרקעות בני חורין, ולא מהמשעבדים. לא מבעיא אם מכר או נתן הבעל בחייו, אלא אפלו מכרו או משכנו או נתנו היורשים לאחר מיתת אביהם, אין מוציאין למזון האשה והבנות. ודוקא שנתן האב מתנת בריא, אבל אם נתן מתנת שכיב מרע, נזונית ממנה אם אין כאן בני חורין (ריב"ש סימן ק"ז). הקדיש נכסיו הוי כמתנת בריא (ר"ן ריש המדיר).

ואינה נזונית ממטלטלין, אפלו בני חורין. ומיהו, אם תפסה ממטלטלין, אפלו אחר מיתה, לא מפקינן מנה. ועכשו שתקנו הגאונים שתגבה כתבה ותנאי כתבה ממטלטלין, הרי היא נזונית ממטלטלין, אפלו לא תפסה.

מיהו, אם נתן המטלטלין לאחרים, אפלו במתנת שכיב מרע, יש אומרים דאינה נזונית מהן (מרדכי פרק נערה בשם יש אומרים):

סעיף כא[עריכה]

הניח מטלטלין ולא תפסה אותם, היורשים נוטלין אותם והם מעלין לה מזונות. ואינה יכולה לעכב עליהם ולומר: יהיו המטלטלין מנחים בבית דין שאזון מהם שמא יאבדו ולא יהיו לי מזונות. ואפלו התנה עליו בפרוש שתזון מהמטלטלין, אינה מעכבת. אבל אם הניח קרקע, יכולה היא לעכב עליהם שלא ימכרו, ואם מכרו אינה מוציאה מיד הלקוחות, והיא נזונית מדמי הקרקע שבידם. ויש מי שחולק ואומר שאינה נזונית מאותם הדמים.

הגה: הקנה לה בקנין על המזונות, מוציאה למזונות ממשעבדים. ודוקא שפרש בהדיא מזונות שלאחר מיתה, אבל בלאו הכי, אף על גב שכתב לה בכתבתה מזונות, וקנו מידו, לא נתכון על מזונות רק מחייו (כך משמע מהמגיד משנה פרק י"ח דאשות, וכן כתב הבית יוסף בשם תשובת הרשב"א):

סעיף כב[עריכה]

הניח נשים רבות, אף על פי שנשאן זו אחר זו, נזונות בשוה, שאין דין קדימה במזונות:

סעיף כג[עריכה]

אלמנה שתפסה מטלטלין כדי שתזון מהם, בין שתפסה מחיים בין שתפסה אחר מותו, אפלו תפסה ככר זהב, אין מוציאין מידה אלא כותבים עליה בית דין מה שתפסה, ופוסקין לה מזונות, ומחשבין עליה והיא נזונית ממה שבידה עד שתמות או עד שלא יהיו לה מזונות, ויקחו היורשים את השאר.

הגה: יש אומרים דלא הוי תפיסה אלא תפיסה מרשות הרבים או מסמטא, אבל לא מרשות יורשין (הר"ן פרק אלמנה נזונית בשם רש"י). ויש חולקין (כך משמע מדברי הריב"ש סימן שס"ד) ולכלי עלמא בעינן תפיסה גמורה, דהינו שתפסה מאחד מדרכי הקניות, אבל אם לא תפסה רק מפתחות החדרים לא מקרי תפיסה ונותנין הכל ליורשין. ודוקא שתפסה בעצמה, אבל על ידי שליח לא מהני תפיסתה (בריב"ש סימן שס"ד וסימן ק"ז):

סעיף כד[עריכה]

אם תפסה יותר מהראוי להגבותה בבית דין בבת אחת, דהינו כדי מזון שלשים יום, ואחר שכלה מה שתפסה תבוא לתבע מזונות, משביעין אותה לדברי הכל:

סעיף כה[עריכה]

אלמנה שבאה לבית דין לתבע מזונות, מוכרין בלא הכרזה ונותנין לה מזונות. וכן יש לה למכר למזונות שלא בבית דין ממחין, אלא בשלשה אנשים נאמנים בלא הכרזה. וכן אם מכרה בינה לבין עצמה שוה בשוה, מכרה קים; ויש חולקין בזו:

סעיף כו[עריכה]

לא הצריכוה בית דין הדיוטות אלא למכר, אבל למשכן אינה צריכה:

סעיף כז[עריכה]

אם לקחה הקרקע לעצמה בסכום ידוע, אפלו הוא שוה בשוה, אינו כלום אפלו הכריזה, ואם נתיקר אחר כך צריכה להחזירו ליורשים, ואפלו לא נתיקר, אם ירצו יבטלו המקח:

סעיף כח[עריכה]

ואם היו בית דין הדיוטות שם, מקחה קים. ויש אומרים שגם בזו אינו כלום עד שיהיו שם בית דין ממחין:

סעיף כט[עריכה]

אלמנה שמכרה, האחריות על היתומים; ואף על פי כן כשבאה לגבות כתבתה אינה יכולה לטרף מהלקוחות שמכרה להם:

סעיף ל[עריכה]

כמה מוכרים למזונות, כדי לזון מהם ששה חדשים ולא יותר. והמעות ישארו ביד הלוקח, שלא יתנם לה הכל מיד, אלא כדי מזון שלשים יום, וכן משלשים יום לשלשים יום. וחוזרת ומוכרה שנית לששה חדשים; וכן מוכרת והולכת לעולם, עד שישאר מהנכסים כדי כתבתה, גובה כתבתה מהשאר והולכת לה.

הגה: יש אומרים הא דמוכרת לששה חדשים, הינו דוקא קרקע, אבל בזמן הזה דנזונית ממטלטלין אין למכר אלא חפץ אחד (טור בשם בעל העטור):

סעיף לא[עריכה]

אם אין מוצאים לקח כדי מזונות של ששה חדשים, מוכרים ביותר, לפי ראות עיני הדינים, כדי שיהיו לה מזונות:

סעיף לב[עריכה]

כשפוסקין מזונות לאלמנה שאינה נזונית עם היתומים, אין נותנין לה לפחות משלשים יום; וכן לאשת איש, כדי שלא תצטרך להתבזות על מזונותיה בבית דין בכל יום:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר צד (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן צד | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

חיוב דירת אלמנה וכסותה, (ואם אמרה שיתנו לה מזונות בבית אביה
ובו שבעה סעיפים:
אבגדהוז
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

כדרך שנזונית אלמנתו מנכסיו, כך נותנין לה כסות וכלי תשמיש ומדור, או יושבת במדור שהיתה בו בחיי בעלה.

הגה: ואינה משמשת בכל הבית עם היורשים, רק נותנין לה מדור מיחד לפי כבודה בבית (הר"ן פרק נערה בשם הרשב"א והמגיד משנה פרק י"ח). ויש אומרים דיכולין לתן לה מדור הראוי לה בבית אחר (כן משמע במרדכי פרק הנושא ובפרק נערה שנתפתתה). ואין האלמנה יכולה להשכיר מדור שלה לאחרים (תשובת הרשב"א ובהר"ן פרק הנושא).

ומשתמשת בכרים ובכסתות בעבדים ושפחות שנשתמשה בהם בחיי בעלה, כשהיה בעלה במדינת הים (בהר"ן פרק נערה):

סעיף ב[עריכה]

נפל המדור, אין היורשין חיבין לבנותו. ואם אמרה: הניחו לי ואני אבננו משלי, אין שומעין לה; וכן לא תחזק בדקו ולא תטחה אותו, אלא תשב בו כמו שהוא או תצא:

סעיף ג[עריכה]

ואם נפל, אפלו בנאוהו יורשין, אבדה זכותה ממנו:

סעיף ד[עריכה]

יורשים שמכרו מדור אלמנה, לא עשו כלום:

סעיף ה[עריכה]

נפל הבית, או שלא היה לבעלה בית אלא בשכר, נותנין לה מדור לפי כבודה, וכן מזונותיה וכסותה לפי כבודה. ואם היה כבוד בעלה גדול, נותנין לה לפי כבודו:

סעיף ו[עריכה]

אלמנה שאמרה: איני זזה מבית אבי, פסקו לי מזונות ותנו לי שם, יכולין היורשין לומר: אם את אצלנו יש לך מזונות, ואם לאו אין אנו נותנין לך אלא כפי ברכת הבית. ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים, נותנין לה מזונות המספיקין לה לבדה והיא בבית אביה.

ויש אומרים שאין זה טענה אלא באשת אב שאינה אמם (טור בשם הרמ"ה):

סעיף ז[עריכה]

חיבים לפרע בשבילה כסף גלגלתא ומס שעליה, כדרך שפרע בעלה בשבילה. אבל אין חיבים בפדיונה, ולא ברפואתה שיש לה קצבה, ולא בקבורתה:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר צה (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן צה | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

חיוב מעשה ידיה ליורשים, (ואם השביחו הנכסים אם נוטלת בהם)
ובו שבעה סעיפים:
אבגדהוז
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

מאחר שהיורשים חיבים במזונות האלמנה, מעשה ידיה שלהם. ואם היורשים אומרים לה: טלי מעשה ידיך למזונותיך, אין שומעין להם. אבל אם היא אומרת כן, שומעין לה:

סעיף ב[עריכה]

אם היתה מיניקה, יכולה היא לומר: איני מיניקה אלא בשכר. ויכולה היא לתבע כתבתה לאלתר, אף על פי שאינה יכולה לנשא תוך עשרים וארבעה חדש:

סעיף ג[עריכה]

כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליורשים, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פנים ידים ורגלים:

סעיף ד[עריכה]

מציאתה ופרות נכסיה לעצמה:

סעיף ה[עריכה]

צמצמה עצמה והותירה ממזונותיה, וכן אם הותירה מכסותה ובגדיה, הכל ליורשים:

סעיף ו[עריכה]

כשבאה האלמנה לבית דין לתבע מזונותיה, אין מחשבין עמה על מעשה ידיה, עד שיבואו היורשים ויתבעוה, אם ימצאו לה מעשה ידיה נוטלין אותו, ואם לאו ילכו לדרכם. ואם היורשים קטנים, בית דין מחשבין עמה ופוסקין לה מעשה ידיה כדרך שפוסקין לה מזונות:

סעיף ז[עריכה]

אלמנה שנזונית מן היתומים, והניח בעלה קרקע והשביחתו, יש מי שאומר, שכל השבח שלהם, ואפלו שכר טרחה אינה נוטלת. ויש מי שאומר, שהשבח הוא לעצמה. ויש מי שאומר, שנוטלת שכר טרחה, אלא שידה על התחתונה. ואם אינה נזונית משלהם, והניח בעלה נכסים מועטים שאין בהם כדי כתבתה, יש מי שאומר, שאם אמרה: ראו מה שהניח לי בעלי ואשביח לעצמי, ונתעצלו מלהגבות כתבתה, אפלו השביחו הנכסים אלף זוז, השבח לעצמה. אבל אם השביחה הנכסים סתם, נוטלת כתבתה והמותר ליורשים. ויש מי שאומר, שבין אמרה ראו, בין לא אמרה, כל השבח ליורשים, ואפלו כתבתה לא תגבה ממנו, אלא שנוטלת שכר טרחה וידה על התחתונה.

הגה: וכן עקר, דהשבח כלו הוא של היתומים, ואינה גובה כתבה ולא מזונות מאותו שבח (במרדכי פרק מי שמת); ולכן אלמנה שישבה זמן ארך בבית בעלה ונזונית מהם עד שבודאי כלה הקרן שהניח בעלה, אף על גב דיש כאן הרבה מן השבח ששבחה, אינה גובאת כתבתה משם (הטור ומהרי"ו סימן קע"ו). ויש חולקין, אלא כל מה שהוציאה מנכין מן השבח וגובאת כתבתה מן הקרן ולא מן השבח (מהרי"ל סימן מ"ו). ועין לקמן רמ"א סימן ק':



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר צו (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן צו | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

שבועת אלמנה וגרושה על כתובה
ובו עשרים ואחד סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיחיטככא
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

אין אלמנה גובה כתבתה, עקר ותוספת, אלא בשבועה. ונכסי מלוג ונכסי צאן ברזל, או נכסים שיחד לה בכתבתה בעין, אם אותם שהכניסה לו הם בעצמם קימים, או דברים שידוע שבאו מכחם, נוטלת אותם בלא שבועה. ואם נכסי צאן ברזל אינם קימים, ולא דברים הבאים מכחם, ובאה לפרע מנכסיו, אינה נפרעת אלא בשבועה. והוא הדין אם יחד לה מטלטלים בכתבתה, שיש לחלק בהם כמו שחלקנו בנכסי צאן ברזל. ואם יחד לה קרקע בכתבתה, אף על פי שלא פרש אלא מצד אחד, נוטלתו בלא שבועה. ואם מתה קדם שנשבעה, אין יורשיה יורשין כתבתה, שאין אדם מוריש לבניו ממון שאין יכול לגבותו אלא בשבועה.

הגה: ועין בחלוקי דין זה בחשן המשפט סימן ק"ח. יש אומרים הא דאין יורשיה יורשין כתבתה היינו בדלא תפסה, אבל תפסה, יורשיה יורשין כתבתה הואיל והן מחזקין; (כן משמע בטור חשן המשפט סימן ק"ח ובמרדכי ריש אלמנה נזונית ובפרק מי שמת ומהרי"ו סימן צ"ה ובתרומת הדשן סימן ש"ל). ויש חולקים (מרדכי פרק כל הנשבעין בשם מוהר"ם), ועין בחשן המשפט סימן ק"ח. אם היורשים אומרים: נשבעה, עליהם להביא ראיה (ריב"ש סימן קס"ט). אם פרעו לה מקצת כתבתה ועשו לה שטר חוב על הנשאר, יורשיה יורשין החוב ההוא אפלו לא נשבעה (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א סימן תתפ"ו).

אלמנה שנשתתקה, ורמזה קדם מיתתה שלא נטלה כלום, סגי בכך והוי כאלו נשבעה (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א).

אשה שנשתטית ונתאלמנה, אין יורשיה נוטלין כתבתה הואיל ואינה יכולה לשבע (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א, וכן כתב הרמב"ן בתשובות סימן ס"ו). ועין לקמן סימן ק"ה סעיף ג'.

אבל אם נתגרשה ומתה, יורשיה נשבעים: שלא פקדתנו, ונוטלין ואפלו מיורשיו, אם מת אחריה:

סעיף ב[עריכה]

מה שבועה נשבעת האלמנה, שלא התפיסה הבעל, ושלא תפסה היא משלו כלום. ויש מי שאומר, שצריכה לשבע שלא מחלה לו כתבתה ושלא מכרה לו.

הגה: ואם נשבעה סתם: שלא נהניתי מכתבתי, סגי בכך (הר"ן פרק השולח). ונהגו גם כן להשביע אותה שלא בזבזה כלום שלא ברשות בעלה, ואם בעלה אינו בר דעת אומרים סתם: שלא בזבזה יותר מן הראוי (מהרי"ק שרש י"ט):

סעיף ג[עריכה]

אם האלמנה רוצה לטל כתבתה, ואינה רוצה לשבע עד שיגדלו בניה, שמא ימחלו לה השבועה, אין שומעין לה:

סעיף ד[עריכה]

אלמנה שאומרת: מנה נתן לי במתנה שלא יכנס בכתבתי, אם היא מחזקת במנה ויכולה לטען אין בידי משל בעלי כלום, נאמנת במגו:

סעיף ה[עריכה]

אלמנה שמכרה או נתנה, קים אם נשבעה לבסוף, ומנכין אותה בכתבתה. והני מלי במטלטלי, אבל במקרקעי, אפלו נשבעה לבסוף, אין מכירתה ומתנתה קימים, אלא אם כן שמו לה בית דין, אפלו של הדיוטות. ויש מי שאומר, שצריך שיגבו לה בית דין.

הגה: ויש אומרים דאף במטלטלים מכירתה ומתנתה בטלה, אף על גב דנשבעה לבסוף, הואיל ולא נשבעה תחלה. ויש אומרים דיש לדון בזה לפי ראות עיני הדין (מרדכי פרק הכותב), כי במקום שנראה לדין שלא תפסה צררי, כגון שמת פתאם או כדומה, יש לדון שמכירתה ומתנתה קים (הרא"ש כלל פ"ה). וכן אם מחזקים המקבל או הקונה. וכן נראה להו לדון. וכל זה כשהאשה חזרה בה לאחר שנשבעה, אבל אם לא חזרה, מכירתה ומתנתה קימים מעכשו (מהרי"ק שרש ח"י); ולכן אלמנה שלא נשבעה על כתבתה, ונשאת לבעל והכניסה לו הרבה (ממון) מממון בעלה הראשון, תשבע עדין. ואם מתה, הבעל השני יורשה ומחזיק במה שבידה (הגהות מרדכי דכתבות). ועין לקמן סימן ק"א:

סעיף ו[עריכה]

אלמנה שמחלה לבעל חוב של בעלה, אינו כלום:

סעיף ז[עריכה]

פעמים שאף גרושה משביעין אותה, אפלו לא יטען, כגון פוגמת כתבתה; כגון שהיתה כתבתה אלף, ואמר לה: התקבלת כתבתיך, והיא אומרת: לא התקבלתי אלא מנה, אפלו יש לה עדים כמה קבלה, ואפלו דקדקה מה שנטלה אפלו כחצי פרוטה, לא תפרע אלא בשבועה:

סעיף ח[עריכה]

וכן אם עד אחד מעידה שהיא פרועה:

סעיף ט[עריכה]

וכן אם היא טורפת מלקוחות.

הגה: וכן אם היו לו שתי נשים וגרש אחת, צריכה לשבע לשניה (בית יוסף בשם המגיד משנה), וכמו שיתבאר לקמן סעיף ט"ז:

סעיף י[עריכה]

וכן אם היא נפרעת שלא בפניו. והוא שיהיה במקום רחוק. אבל אם הוא במקום קרוב כדי שילך השליח ויחזר תוך שלשים יום, מודיעין אותו, ואם לא יבוא ישביעוה ותטל; והאשה נותנת שכר השליח ומוספת על כתבתה:

סעיף יא[עריכה]

כל אלו השבועות אף על פי שהם דרבנן, הן בנקיטת חפץ. ואם קדמה ותפסה מעות ואינה רוצה לשבע, לא מפקינן מנה, ואפוכי לא מפכינן לה:

סעיף יב[עריכה]

כשהיא רוצה לשבע, אם היא חשודה על השבועה, שכנגדה ישבע ויפטר. ואם גם הוא חשוד, אין כאן לא שבועה ולא תשלומין:

סעיף יג[עריכה]

כשעד אחד מעידה שהיא פרועה, יכול להביאה לידי שבועה דאוריתא. כיצד, יפרע לה כתבתה שנית בפני העד הראשון ועד אחר עמו, ויתבענה מה שנתן לה תחלה, ויאמר: בהלואה נתתיו לך; והוא שיודיע לעד הראשון שמכון לכך:

סעיף יד[עריכה]

הוציאה שטר כתבתה באלף זוז, והוא אומר: נפרעת הכל, והיא אומרת: לא נפרעתי כלום אבל אין לי עליך אלא חמש מאות כי אמנה היתה ביני לבינך, נוטלת בלא שבועה. אבל אם אומרת: אין בשטר כתבתי אלא חמש מאות, אינה נפרעת בשטר זה שיש בו אלף, כלום.

והבעל ישבע שבועת הסת ויפטר (הרמב"ם פרק ט"ז, וכן כתב הבית יוסף):

סעיף טו[עריכה]

היא אומרת: בתולה נשאתני וכתבתי מאתים, והבעל או היורשים אומרים: לא כי, אלא אלמנה, והכתבה נאבדה, או במקום שאין כותבין כתבה; אם יש עדים שעשו לה כמנהג הבתולות, כתבתה מאתים, אפלו אם אחד היה קטן כשראה העדות ועכשו הוא גדול ויש אחר עמו, מהני. ואם אין עדים, לא תטל אלא מנה. והבעל צריך לשבע, יש מי שאומר שבועה דאוריתא, ויש מי שכתב שבועת הסת.

הגה: ויש אומרים במקום שאין כותבין כתבה, שבועת הסת; במקום שכותבין, ונאבדה, שבועה דאוריתא, דהרי מצי הכל לכפר ולומר: פרעתי, ולכן מקרי מודה מקצת (המגיד משנה פרק י"ו). ועין לקמן סימן ק' (סעיף ו'):

סעיף טז[עריכה]

מי שהיה נשוי ארבע נשים, שנשאם זו אחר זו, ומת, ובאות לגבות כתבתן, הראשונה נשבעת לשניה שאין לה משל בעלה כלום, והשניה לשלישית, והשלישית לרביעית, והרביעית נשבעת ליתומים; ואפלו הם גדולים, אין נפרעים מהם אלא בשבועה:

סעיף יז[עריכה]

ואם היו כלן חתומות ביום אחד במקום שכותבין שעות, הראשונות תקדם; ואם אין כותבין שעות, אז שעבוד כלן חל כאחד:

סעיף יח[עריכה]

מי שהיה נשוי ארבע נשים, כתבה של זו מאה, ושל זו מאתים, ושל זו שלש מאות, ושל זו ארבע מאות, וכלן נחתמו ביום אחד, ומת, ואין לו כדי כל הכתבות, כיצד הן חולקות, רואים אם כשיחלק הממון על מנין הנשים יגיעו לפחותה שבהם כדי כתבתה או פחות, חולקין בשוה. ואם היה הממון יותר על זה, חולקין ממנו כדי שיגיע לפחותה שבהם כשעור כתבתה, וחוזרות וחולקות את המותר בין הנותרות על הדרך הראשון:

סעיף יט[עריכה]

כשמשביעין בית דין או היורשים את האלמנה כשתבוא לגבות כתבתה, אין משביעין אלא חוץ לבית דין, מפני שבתי דינין היו נמנעים מלהשביע, שחוששין שמא לא תדקדק על עצמה, ושבועה חוץ לבית דין אינה חמורה כל כך, שאינה בשם ולא בנקיטת חפץ, אלא בקללת ארור. ואם רצו היתומים להדירה, נודרת להם כל מה שירצו, ומדירין אותה בבית דין ואחר כך נוטלת כתבתה. וצריך שהנדר יהיה בדבר שיש בו ענוי נפש, ושתהיה באסור כל ימיה. ולא מהני נדר אלא כל זמן שלא נשאת, אבל אם נשאת אינה גובה בנדר, מפני שהבעל יפר לה:

סעיף כ[עריכה]

גרושה שבאה לשבע, משביעים אותה בבית דין:

סעיף כא[עריכה]

יש מי שאומר, דהאדנא משביעים אלמנה בבית דין, מפני שבאותו ענין שרגילים להשביעה, שגוזרים בחרם ובשבועת התורה שתודה מה שקבלה בכתבתה, אין הענש מרבה כל כך כמו (שבועה), שבשעה שנשבעת יוצאה שבועה מפיה לשקר.

הגה: וצריכה לשבע לפני שלשה שהם כשרים, ואם נשבעה לפני שלשה שהם קרובים, צריכה לחזר ולשבע (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א ותשובת מוהר"ם סוף הפלאה). ולכתחלה צריכה לשבע לפני היתומים, אבל אם נשבעה שלא בפניהם, או שאין היתומים רוצים להיות אצל השבועה, משביעין אותה שלא בפניהם (גם זה שם בשם הרשב"א). אלמנה שנשבעה על כתבתה, יכולין היתומים להחרים אחר כך על כל מי שיודע אם הפקידה האלמנה מנכסים שלהם (ריב"ש סימן שכ"ה):



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר צז (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן צז | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

שאין הבעל יכול להשביע אשתו בטענת ספק
ובו שני סעיפים:
אב

סעיף א[עריכה]

המושיב אשתו חנונית, או שמינה אפוטרופוס -- משביעה אפילו בטענת שמא של שתי כסף. אבל אם אינה נושאת ונותנת, אלא שמתעסקת בצרכי הבית בפלכה ובעיסתה כדרך כל הנשים -- אינו יכול להשביעה בטענת שמא:

סעיף ב[עריכה]

המושיב אשתו חנונית או שמינה אפוטרופא -- אינו יכול להשביעה עד שתתבע כתובתה. ויש אומרים שמשביעה כל זמן שירצה.

יחד לה קרקע בכתובתה, אף על פי שבאתה לגבות כתובתה לא מקרי תובעת כתובה, ואינו יכול להשביעה (מרדכי פרק הכותב) לפי סברא הראשונה:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר צח (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן צח | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

פטרה משבועה או יחד לה מטלטלין, גובה בלא שבועה
ובו שבעה סעיפים:
אבגדהוז
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

אם פטרה הבעל משבועה, גובה כתבתה בלא שבועה. וכפי לשון הפטור היא נפטרת. כיצד, כתב: נדר ושבועה אין לי עליך, אינו יכול להשביעה שום שבועה; אבל משביע את יורשיה, אם גרשה ומתה יורשיה נשבעים שבועת היורשים; ואת הבאים ברשותה, כגון אם מכרה כתבתה לאחרים ונתגרשה ומתה, והלקוחות תובעים כתבתה, נשבעים: שלא פקדתנו. ואם היא עדין קימת, לא יגבו הלקוחות אלא אם כן תשבע היא שלא נפרעה.

הגה: ועין לקמן סימן ק"ה. פטר אשתו בשעת מיתתו מן השבועה, נוטלת כתבתה בלא שבועה. אבל אם ראו אותה אחר כך מפסדת הנכסים, צריכה לשבע (מרדכי סוף הכותב). ואם יש עדים שהפסידה או נתנה לאחרים, או שהיא מודה, צריכה לשלם ואינה נאמנת לומר שבעלה צוה לה כך (תשובת הרא"ש כלל נ'). אבל אם עשאה נאמן בפרוש על כל דבר כשני עדים, נאמנת (סברת הרב):

סעיף ב[עריכה]

ומשביעין גם כן יורשיה והבאים ברשותה אם פגמו הכתבה או אם נעשו אפוטרופוס, ואפלו אם נתן לה רשות למנות אפוטרופוס:

סעיף ג[עריכה]

כתב לה: "נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותך", אינו יכול להשביעה לא אותה ולא יורשיה ולא את הבאים ברשותה שום שבועה. אבל יורשיו והבאים ברשותו, כגון לקוחות שקנו ממנו, משביעים אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה, כגון אם נתגרשה ומתה; אבל אם נתאלמנה ומתה קדם שנשבעה, אין יורשיה ולא הבאים ברשותה גובין כתבתה:

סעיף ד[עריכה]

כתב לה: "נדר ושבועה אין לי וליורשי ולא לבאים ברשותי לא עליך ולא על יורשיך ולא על הבאים ברשותך", אינו יכול להשביע לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו לא אותה ולא יורשיה ולא הבאים ברשותה. ואפלו פגמה היא או היורשים כתבתה או יורשים מן היורשים. אבל אם נעשית אפטרופסית לאחר מיתת הבעל, לזה אינו מועיל הפטור. אבל לאפטרופסות שנעשית בחיי בעלה, מועיל, שאפלו על ידי גלגול אינו יכול להשביעה. ויש מי שאומר, שאפלו לא פטרה אין היורשים יכולים להשביעה על אפטרופסות שנעשית בחיי בעלה:

סעיף ה[עריכה]

על מה שמכרה בין מיתה לקבורה, לצרך קבורה, אין משביעין אותה אפלו על ידי גלגול:

סעיף ו[עריכה]

כתב: "דלא נדר דלא שבועה", אפלו אמר: "מנכסי אלין", היורשים משביעין אותה, אלא אם כן פטרה בפרוש מהיורשים:

סעיף ז[עריכה]

אף על פי שהאמינה על יורשיו ועל הבאים מכחו, אינו מועיל לגבות מהלקוחות בלא שבועה.

הגה: ויש אומרים דגם לגבי יורשיו אינו מועיל פטור ונאמנות שהאמין לה, אפלו פטרה בפרוש לגבי יורשיו (ר"ח ר"י והרא"ש). ודוקא כל זמן שהיא קימת, אבל אם מתה, או אינה יכולה לשבע, יורשיה או היא נוטלין כתבתה כך בלא שבועה (ריב"ש סימן קס"ט ובסימן ק"ח). ונראה לי דכן ראוי להורות:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר צט (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן צט | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

שמין לאשה אלמנה בגדיה
ובו שני סעיפים:
אב
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

אלמנה שבאה לגבות כתבתה, שמין כל בגדיה בין של חל בין של שבת, ומנכין אותם מכתבתה. וחלוצה דינה כאלמנה (בית יוסף בשם ריב"ש סימן ש"ב).

אבל גרושה שגרשה בעלה מדעתו בלא טענה, אין שמין לה בגדי חל, אבל של רגל ושל שבת שמין לה.

ואין יכולין לסלקה מבגדיה במעות (בית יוסף בשם הריטב"א), אלא היא נוטלת אותן בשוין (תשובת הרא"ש כלל פ'):

סעיף ב[עריכה]

הנותן מתנה לאשתו, אף על פי שהוא מגרשה מדעתו, זכתה במתנתה.

הגה: נראה לי כאן טעות, אלא כך ראוי להיות: אף על פי שמגרשה שלא מדעתה, כגון שסרחה עליו, אפלו הכי מתנתו שלה. והוא הדין לאלמנה שנוטלת מתנה, כל שאינן דברים שהם מלבושים או תכשיטים העשויין להתנאות בהם. ודוקא שעשאן לה הבעל, אבל אחרים שנתנו לה תכשיטים בשעת נשואין, למתנה גמורה נתכונו הרי הם כנכסי מלוג שלה (בית יוסף בשם הריב"ש סימן ש"א):



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר ק (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן ק | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

כתובה ממה נגבית, וכל יתר דיני כתובה
ובו ששה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטז
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

מדינא דגמרא, הכתובה, דהינו עיקר כתובה ותוספת, אינם נגבים אלא מן הקרקע. ומתקנת הגאונים נגבים אף מן המטלטלים. והוא הדין לכל תנאיה, חוץ מכתבת בנין דכרין. לפיכך, אם גבו היורשים מעות בחובת אביהם, גובה מהם. ומיהו, רשות ביד היורשים לסלקה בקרקע (הגהות אלפסי פרק הכותב).

ודוקא מטלטלי בני חרי, אבל אם מכרם הבעל או נתנם במתנת בריא, אינה גובה מהם.

הגה: ויש אומרים דוקא שנתן לאחרים, אבל אם נתן ליורשיו במתנת בריא, אשה גובאת כתבתה מהם (הגהות מימוני פרק י"ו ומהרא"י סימן פ"ו ומהרי"ו סימן קנ"ו), דכל מה שנתן ליורשיו אינו אלא כירשה, והאשה גובאת כתבתה משם (מרדכי פרק נערה בשם מוהר"ם). מי שצוה לתת מנכסיו לאחר מותו כך וכך, אף על פי שצוה כך כשהיה בריא, אשה גובאת כתבתה משם, דאינה אלא כמתנת שכיב מרע דגובאת כתבתה משם. (ועין בחשן המשפט סימן רנ"א ורנ"ב ורנ"ז.)

ואם מכרום יורשים אחר מותו, גובה מהם. ועכשו נוהגים לכתב בכל הכתבות ששעבד לה כל נכסיו מקרקעי ומטלטלי מטלטלי אגב מקרקעי דקנאית ודאקנה. ומכל מקום, לא נהגו לגבות ממטלטלין שמכר או נתן במתנת בריא, ולא אפלו ממטלטלין שמכרו היורשים, מפני תקנת השוק.

ועין בחשן המשפט סימן קי"ג. עין לקמן סימן קי"ח, אם אשה חיבת לקבר בעלה קדם שתגבה כתבתה:

סעיף ב[עריכה]

אין עיקר כתובה ותוספת נגבים אלא מהזבורית. ואינם נגבים מהשבח שהשביחו הנכסים לאחר מותו, לא שנא השביחו יורשים לא שנא השביחו לקוחות ובאה לטרף מהם. ואינם נגבים אלא מהמחזק, אבל לא מהראוי.

הגה: האב שצוה לתת מתנה לבנו לאחר שתים או שלש שנים, או שצוה שלא לתת לו חלק ירשתו רק אחר שתים או שלש שנים, מקרי ראוי ואין אשת הבן גובאת כתבתה מזה (מהרי"ו סימן מ'). יש אומרים דאם מת יעקב בחיי ראובן בנו, והניח אלמנה הנזונית מנכסיו, אין אלמנת ראובן גובאת כתבתה מאותן נכסים, הואיל והיו משעבדים לאלמנת אביו כשמת ראובן (מרדכי סוף נערה). ודוקא במקום שאין רשות ליורשיו לסלק האלמנה ממזונותיה, אבל במקום שיכולין לסלק האלמנה, אלמנת ראובן גובאת משם (גם זה שם). שכר פעלה שלא היתה בידו מעולם, מקרי ראוי (מרדכי יש נוחלין). היתה גנבה שלו ביד הגנב, כשמת, ואחר כך החזר הגנבה, מקרי מחזק (כך השיב מוהר"ם).

ומלוה שחיבים לבעל, הוי מחזק וגובה ממנה, אפלו היא על הכותי.

וכל זה לא מירי אלא בעיקר כתובה ותוספת, אבל נדוניא ושאר צאן ברזל דינן כשאר חוב (כן כתב המגיד משנה פרק ט"ז ובית יוסף בשם נמוקי יוסף והר"ן ורבנו ירוחם).

ויש אומרים דאפלו הכי אינם נגבים רק מן הזבורית (הר"ן ריש הנזקין):

סעיף ג[עריכה]

אם נמצא קרקע בן חורין, גובה ממנו. ואם לאו, טורפת מקרקע שמכר או שנתן הבעל, בין במתנת בריא או במתנת שכיב מרע. ואפלו נתרצית למה שמכר או נתן, אינו מועיל אלא אם כן קנו ממנה תחלה. ואם מכר קרקע לאחד ולא נתרצית לו, ואחר כך מכר לאחר אותו קרקע או קרקע אחרת ונתרצית וחתמה לו, אינה גובה ממנו. ומן הראשון, יש אומרים שגובה ויש אומרים שאינה גובה.

ועין לעיל בסימן צ' סעיף י"ז:

סעיף ד[עריכה]

מי שהיה נשוי שתי נשים, ומכר את שדהו וקנו מהאשה הראשונה תחלה, ואחר כך ממנו; השניה מוציאה מיד הלוקח, והראשונה מיד השניה, והלוקח מיד הראשונה, וחוזרים חלילה, עד שיעשו פשרה ביניהם:

סעיף ה[עריכה]

אם כתב בכתבתה, בעיקר כתובה ותוספת, מעות סתם, אינה גובה אלא בפחות שבמטבעות. כיצד, נשא אשה במקום אחד וגרשה במקום אחר, והאשה שם עמו, אבל שלח לה גט למקום הנשואין, הולכין אחר מקום הנשואין (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א), אם היה מעות מקום הנשואין טובים ממעות מקום הגרושין, נותן לה ממעות מקום הגרושין. ואם היו מעות מקום הגרושין טובים ממעות מקום הנשואין, נותן לה ממעות מקום הנשואין. ודוקא בשווי המטבע שהוא מגבה לה מאתים ומנה, אבל לפחות מכאן אי אפשר. ואם פרש בכתבתה מטבע ידוע, בין בעיקר בין בתוספת, גובה ממנו כמו שכתוב בכתובה.

הגה: ונכסי צאן ברזל הולכין תמיד אחר מקום שנשתעבד שם, כמו בחוב דעלמא (כן כתב המגיד משנה פרק י"ו וכן כתב הרשב"א). ובמקום שמוסיפים שליש על מה שנותנת לו, כמו שנתבאר לעיל סימן ס"ו, יש לו דין צאן ברזל ולא דין תוספת (מהרי"ק שרש פ"א):

סעיף ו[עריכה]

אלמנה, אם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה, אינה גובה אפלו עיקר כתובה. וכן הגרושה, אם הבעל טוען: פרעתי או מחלה, אפלו עיקר כתובה אין לה עד שתוציא שטר כתבה. במה דברים אמורים, במקום שדרכם לכתב כתובה. אבל במקום שאין דרכם לכתב כתובה, אלא סומכים על תנאי בית דין, הרי זו גובה עיקר כתובה אף על פי שאין בידה שטר כתובה, בין נתגרשה בין נתאלמנה.

הגה: ואם יש עדים שנאבדה הכתובה או נשרפה, אפלו במקום שכותבין הוי כמקום שאין כותבין (הגהות אלפסי פרק הכותב). ויש אומרים דאפלו במקום שכותבין גובה את כתבתה בלא שטר כתובה, ואין נאמנין לומר פרוע היא (טור בשם ר"י). ולא מבעיא עיקר כתובה, אלא אפלו התוספת שמנהג כל המדינות להוסיף (מרדכי סוף הנושא ותשובת מימוני סוף אשות). וכן נראה סברת האחרונים (מהרי"ק שרש ח"י וקי"ד ומהרא"י סימן רכ"ט). אבל לא נהגו במדינות אלו לגבות בלא כתובה. ולכלי עלמא אם אין המנהג פשוט, אף על פי שכתבתה בידה ואינה מקימת, אינה גובאת בה (שם במהרא"י ומהרי"ו סימן קי"ג ומהרי"ק שרש ח"י). מיהו, אם תפסה האלמנה ויש לה מגו שתוכל לכפר בנכסים, נאמנת על מה שאומרת שהוסיף לה (מהרי"ו סימן רל"ב). ועין לעיל סימן ס"ו. ויש אומרים דאם כבר נשאת לאחר, אינה נאמנת לגבות עוד בלא כתובה (מרדכי פרק אלמנה). וכל מקום שנאמנת, צריכה לשבע שלא נפרעה. ובמקום שאינה נאמנת, אם הבעל חי צריך לשבע שפרעה. ואם אינו חי, היתומים פטורים בלא שבועה (דברי הרב, וכן משמע לשון הטור). היתה כתבתה בידה ונחתכה בסכין, אינה גובאת כלום, אף על פי שאינו קרע שתי וערב (ריב"ש סימן שפ"ג):

סעיף ז[עריכה]

האשה שבאה לבית דין ואמרה: מת בעלי התירוני לנשא, ולא הזכירה שם כתובה בעולם, מתירין אותה לנשא, ומשביעין אותה ונותנים לה כתובה. ואם באה ואמרה: מת בעלי תנו לי כתבתי, אף לנשא אין מתירין אותה:

סעיף ח[עריכה]

באה ואמרה: מת בעלי התירוני לנשא ותנו לי כתבתי, מתירין אותה לנשא ונותנין לה כתובה. אבל אם באה ואמרה: מת בעלי תנו לי כתבתי והתירוני לנשא, מתירים אותה ואין נותנים לה כתובה. ואם תפסה, אין מוציאין אותה מידה. ויש מי שאומר, דבין בזו ובין בזו אין מתירים אותה, כיון שהזכירה כתובה:

סעיף ט[עריכה]

במקום שאין כותבים כתובה, והביאו עדים שכתב לה כתובה, יש מי שאומר שדינו כבמקום שכותבים ואינה גובה בלא כתובה; ויש מי שאומר שגובה בלא כתובה:

סעיף י[עריכה]

האשה שהוציאה שטר כתובה ואין עמה גט, ואמרה לבעלה: גרשתני ואבד גטי תן לי כתבתי, והוא אומר: לא גרשתיך, חיב לתן לה עיקר כתבתה אבל אינו נותן לה התוספת, עד שתביא ראיה שגרשה או שיצא גט עם הכתובה מתחת ידיה.

ויש אומרים דאם אינה מביאה ראיה על הגרושין, אפלו עיקר כתובה אינו נותן לה דמאחר שתובעת כתבתה אינה נאמנת על הגרושין, כמו שנתבאר לעיל סימן י"ז סעיף ב', ולכן אינה נוטלת כתבתה (טור); וכן עיקר:

סעיף יא[עריכה]

אמר לה הבעל: כך היה: גרשתי ונתתי לה כל הכתובה עיקר ותוספת וכתבה לי שובר ואבד שוברי; מתוך שיכול לומר: לא גרשתי, ולא יתחיב בתוספת, נאמן, ומשביעה בנקיטת חפץ ונותן לה את העיקר, ונשבע הוא (שבועת) הסת על התוספת:

סעיף יב[עריכה]

הוציאה גט ואין עמה שטר כתובה, אם דרך אותו המקום שלא יכתבו כתובה, גובה עיקר כתובה בגט שבידה. ואם דרכן לכתב כתובה, אפלו עיקר אין לה עד שתוציא שטר כתובה, ונשבע הבעל שבועת הסת על טענתה, ונפטר:

סעיף יג[עריכה]

הוציאה שני גטין ושתי כתובות, וזמן כתובה ראשונה קודם לגט הראשון, וזמן השניה קודם לגט השני, גובה שתי כתבות:

סעיף יד[עריכה]

הוציאה שתי כתבות וגט אחד, אינה גובה אלא כתובה אחת. ואיזו מהם גובה, אם שתיהן שוות בטלה האחרונה את הראשונה ואינה טורפת אלא מזמן האחרונה. ואם היתה באחת משתיהן תוספת על חברתה ולא כתב לה: "ואוסיפית לך כך וכך על הראשונה", אם רוצה לגבות הראשונה גובה מזמן ראשון, או שניה מזמן שני. ואם כתב לה: "ואוסיפית לה כך וכך על הראשונה", גובה ראשונה מזמן ראשון והתוספת מזמן שני. במה דברים אמורים, ששתיהן מן הארוסין או מן הנשואין, אבל אם אחת מן הארוסין והשניה מן הנשואין, בכל ענין אינה גובה אלא אותה שמן הנשואין:

סעיף טו[עריכה]

הוציאה שני גטין וכתובה אחת, אין לה אלא כתובה אחת; שהמגרש את אשתו והחזירה סתם, על כתבתה הראשונה החזירה:

סעיף טז[עריכה]

הוציאה גט וכתובה אחר מיתת הבעל, אם גט קודם לכתובה, גובה בגט זה עיקר כתובה, אם אין דרכם לכתב כתובה, (ובכתובה) גובה כל מה שיש בכתבוה זו, שהרי זכתה בה במיתתו. ואם כתובה קדמה את הגט, אין לה אלא כתובה אחת, שעל דעת כתבתה הראשונה החזירה:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קא (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קא | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

עד כמה גובה כתובתה
ובו ארבעה סעיפים:
אבגד
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

אלמנה, כל זמן ששטר כתבה בידה, גובה לעולם, בין אם נותנים לה מזונות בבית אביה או בבית בעלה, ונשבעת אפלו לאחר שנשאת. אפלו עברה עליה שמטה, אינה נשמטת, אלא אם כן פגמה אותה, שגבתה מקצת או שזקפה במלוה. ואם אין כתבתה בידה ובאה לגבות בתנאי בית דין במקום שאין כותבים, אם נותנים לה מזונות בבית אביה או שנשאת לאחר (מרדכי סוף פרק הנושא), אינה גובה אלא עד סוף עשרים וחמש שנה. אבל שתקה עשרים וחמש שנה ולא תבעה, מחלה. ואם תבעה תוך עשרים וחמש שנים, מונין לה עשרים וחמש שנים מיום שתבעה. וכן יורשיה צריכים לתבע תוך עשרים וחמש שנים למיתתה, ואם שתקו יותר מעשרים וחמש שנה, מחלו.

וכל שזכרה ואמרה שמה ששותקת לאו משום מחילה, הוי כתבעה (הר"ן פרק הנושא):

סעיף ב[עריכה]

אפלו אם נזונית בבית אביה, אם היורשים מכבדים אותה שמוליכים לה מזונותיה בעצמם, אין שתיקתה מחילה, שמפני הבושה שתקה ולא מפני שמחלה:

סעיף ג[עריכה]

נדוניא לעולם אינה מוחלת, אפלו שהתה כמה שנים:

סעיף ד[עריכה]

גרושה, לעולם אינה מוחלת, אפלו שהתה כמה שנים:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קב (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קב | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

דין גבית חוב וכתבת אלמנה
ובו תשעה סעיפים:
אבגדהוזחט
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

מי שמת, ואלמנתו או גרושתו (מרדכי פרק הכותב) באה לגבות כתבתה, ועליו בעל חוב, אם זמן של אחד מהם מקדם, ולא הניח אלא קרקע כדי לפרע לאחד מהם, מי שזמנו קודם יגבה, והאחר ידחה, בין אלמנה בין בעל חוב. ואפלו תפס המאחר, מוציאין מידו.

הגה: היתה הכתבה מקדמת, אינה יכולה לומר: לא אגבה כתבתי עכשו רק אהיה נזונית בבית בעלי ואחר כך אגבה כתבתי, אלא נותנים לה כתבתה, והמותר לבעל חוב ועין בחשן המשפט סימן צ"ז:

סעיף ב[עריכה]

לא הניח אלא מטלטלים שאין בהם קדימה, כגון דלא אקני לה מטלטלי אגב מקרקעי, ינתנו לבעל חוב, אפלו הוא מאחר, ותדחה האשה מלגבות עקר ותוספת. ומיהו, אם תפסה, אפלו שלא בבית דין, אין מוציאין מידה.

הגה: ויש אומרים דאפלו תפסה, מוציאין מידה (מרדכי בשם מוהר"ם פרק הכותב), וכן הורו האחרונים מהרי"ל ומהרי"ו. ואין חלוק בזה בין מלוה בשטר או מלוה על פה הידועה (מהרי"ו סימן ל'). אבל אם אינה ידועה, יכולה לומר: דלמא אינו חיב לך. ולכלי עלמא אם תפסה פקדון של אחרים שהיה ביד בעלה, צריכה להחזיר (מהרא"י בפסקיו סימן ר"ס). יש אומרים דאין כותבין "אגב", בכתבה, וכן נוהגין. מיהו, אפלו כתב, בזמן הזה, אין לחוש, וכמו שנתבאר לעיל סימן ק':

סעיף ג[עריכה]

אם זמן שניהם שוין, או שנשא ולוה ואחר כך קנה, או שלוה ונשא ואחר כך קנה, שחל שעבודם כאחד בשעה שקנה, בין שהניח מקרקעי או מטלטלי, ינתנו לבעל חוב ותדחה האשה מגבית עקר ותוספת. ואם קדמה האשה ותפסה קרקע, אם קדמה וגבתה בבית דין, כגון שהגבוה בית דין קדם שידעו שהיה שם בעל חוב, אין מוציאין מידה. אבל אם גבתה מעצמה, אפלו על ידי שומא, מפקינן מנה. ואם קדמה ותפסה מטלטלין, אפלו שלא בבית דין, לא מפקינן מנה.

הגה: אלמנה שבאת לגבות כתבתה, והיתומים טוענין שתתן ערבות שאם ימצאו אחר כך בעלי חוב המקדמים שתחזיר מה שגבתה, אין שומעין להם וגובאת כך בלא ערבות (ריב"ש סימן רצ"ט):

סעיף ד[עריכה]

אם יש כדי לפרע לשניהם בקרקע ומעות, אם זמנם שוה נותנים לבעל חוב מעות ולאשה קרקע, אפלו יש לה נדוניא עם הכתבה (כך משמע מפרש"י והבית יוסף). ואם קדמה לגבות מעות, יש מי שאומר שמוציאין מידה ונותן לבעל חוב. מיהו, אם הבעל חוב חפץ בקרקע, נותנים לו הקרקע (טור).

ואם אין זמנם שוה, המקדם נותנים לו המעות. ואם קדם המאחר ותפס המעות, יש מי שאומר שמוציאין מידו:

סעיף ה[עריכה]

היו כתובים בכתבה נכסי צאן ברזל, וטענה שאבדו או שלקחם הבעל, הרי היא בנכסי צאן ברזל כשאר בעלי חובות ונשבעת שלא לקחה אותם ולא נתנה ולא מחלה, וחולקה עם בעלי חובות.

הגה: אם בעל חוב גובה מנדונית האשה שהיא בעין, עין בחשן המשפט סימן צ"ז סעיף כ"ו:

סעיף ו[עריכה]

הערב לאשה בעקר כתבה או בתוספת, אינו מתחיב אפלו בקנין. והני מלי באשה דעלמא, אבל לכלתו מתחיב בקנין. ואם היה קבלן שאמר לה: הנשאי לזה ואני נותן לך, משתעבד אפלו בלא קנין, אפלו לאשה דעלמא.

הגה: ויש אומרים דכל ערב משתעבד בקנין (טור בשם הראב"ד), ולכלתו אפלו בלא קנין (כן כתב הטור לדעת הראב"ד). יש אומרים דערב לחתן בעד הנדוניא הוי כערב לאשה בעד הכתבה (מרדכי פרק גט פשוט והגהות דגטין). ויש חולקין ואומרים דערב דנדוניא חיב כשאר ערב (הר"א ממיץ ובעל התרומה). מיהו, כל זמן שלא נשאה יכול לחזר בו (וכן כתב הבית יוסף בחשן המשפט סימן קכ"ט):

סעיף ז[עריכה]

הערב לאשה בכתבתה, בענין שהוא חיב, וגרשה בעלה ואין לבעל נכסים לפרעה, לא תפרע מן הערב עד שידירנה בעלה הנאה על דעת רבים, כדי שלא יעשו קנוניא עליו. ואסור לאדם להשיאו עצה שיגרשנה כדי שתגבה הכתבה מהערב ואחר כך יחזירנה, דשמא לא ידירנה הנאה. מיהו, אם האב ערב לכלתו בעד בנו, והבן תלמיד חכם והשעה דחוקה לו ואין האב מהנהו מנכסיו, מתר להשיאו עצה זו.

הגה: הערב לאשה בנדוניתה, וכתב בשטר כל זמן שיתבעוהו שניהם שחיב לשלם להם, ומת הבעל, אפלו הכי אשתו גובאת מה שכתב לה (ריב"ש סימן תפ"א):

סעיף ח[עריכה]

וכן אם הקדיש כל נכסיו ומגרשה לא תגבה כתבתה עד שידירנה הנאה:

סעיף ט[עריכה]

אבל מן הלקוחות גובה אפלו בלא הדירה, ואם ירצה להחזירה אחר כך, יחזירנה:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קג (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קג | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

אלמנה שמוכרת נכסים לכתבתה, אם צריכה למכר על פי בית דין
ובו שמונה סעיפים:
אבגדהוזח
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

אלמנה, בין מן הארוסין אם כתב לה כתבה, בין מן הנשואין, מוכרת מנכסי בעלה לגבות כתבתה שלא בבית דין ושלא בהכרזה, לא שנא אם מוכרת לגבות כל כתבתה ביחד, לא שנא אם מוכרת שלשה או ארבעה פעמים לגבות מעט מעט בכל פעם, מוכרת שלא בבית דין ממחים, אבל צריכה בית דין הדיוטות שלשה אנשים נאמנים בקיאים בשומת קרקע.

הגה: ודוקא עקר הכתבה והתוספת, אבל אינה מוכרת שלא בבית דין לגבות נדוניתא, דאינו רק כחוב בעלמא (בית יוסף בשם הריטב"א פרק אלמנה נזונית).

אם מכרה בינה לבין עצמה שוה בשוה, מכרה קים. ויש חולקים:

סעיף ב[עריכה]

אחריות המכר על היתומים, בין אם תמכר היא או בית דין.

ולכן אף אם מכרו בית דין בטעות, כגון שהאשה מחלה הכתבה ליתומים בסתר, אין היתומים יכולין לטרף מן הלוקח (תשובת הרא"ש כלל ס"ג):

סעיף ג[עריכה]

גרושה, לא תמכר אלא בבית דין ממחים. ואלמנה נמי, אם נשאת, לא תמכר אלא בבית דין ממחים:

סעיף ד[עריכה]

אם בית דין מוכרים ונותנים לה, אינה נשבעת שלא זלזלה בנכסים, אלא נשבעת שלא אתפסה צררי ושלא תפסה היא משלו (טור). אבל אם היא בעצמה מוכרת, צריכה לכלל בשבועתה שלא זלזלה בנכסים:

סעיף ה[עריכה]

אלמנה ששמה ולקחתו לעצמה, אינו כלום, אפלו הכריזו עליו, אלא אם כן היו בשומא בית דין הדיוטות. ויש אומרים שאינו כלום עד שיהיו שם בית דין ממחים:

סעיף ו[עריכה]

אלמנה שהיתה כתבתה מאתים, ומכרה שוה מאה במאתים או שוה מאתים במאה, נתקבלה כתבתה:

סעיף ז[עריכה]

היתה כתבתה מאה ומכרה שוה מאה ודינר במאה, מכרה בטל. ואפלו היא אומרת: אני אחזיר את הדינר ליורשים:

סעיף ח[עריכה]

היתה כתבתה ארבע מאות זוז, ומכרה לזה מנה שוה בשוה, וכן לשני, וכן לשלישי, ומכרה לרביעי שוה מנה ודינר, במנה של רביעי בלבד מכרה בטל:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קד (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קד | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

בית דין שמכרו וטעו, וכן שאר שלוחין
ובו ששה סעיפים:
אבגדהו
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

בית דין שמוכרים להגבות לאלמנה כתבתה, אין מוכרין אלא בהכרזה. ומכריזים שלשים יום רצופים, או ששים יום שני וחמישי. ומכריזין בבקר ובערב. ובשעה שמכריזין מסימין השדה במצריה ומודיעים כמה היא יפה ובכמה היא שומא, ושרוצים למכרה כדי להגבות לאשה כתבתה:

סעיף ב[עריכה]

בית דין שמכרו שלא בהכרזה, אפלו מכרו שוה בשוה, נעשו כמי שטעה בדבר משנה וחוזרים ומוכרים בהכרזה:

סעיף ג[עריכה]

בית דין שהכריזו כראוי ובדקו יפה ודקדקו בשומא, אף על פי שטעו ומכרו שוה מנה במאתים או מאתים במנה, הרי מכרם קים. אבל אם לא בדקו בשומא, ולא כתבו אגרת בקרת שהיא דקדוק השומא וההכרזה, וטעו והותירו שתות או פחתו שתות, מכרם בטל. פחות משתות, מכרם קים. וכן אם מכרו קרקע בעת שאינם צריכים להכריז עליה, וטעו, ופחתו שתות או הותירו שתות, מכרן בטל, אף על פי שהכריזו. ויש אומרים כיון שהכריזו, אפלו טעו בכפל, המקח קים (טור בשם הרא"ש) פחות משתות, מכרם קים ואינו צריך להחזיר אונאה אף על פי שלא הכריזו. איזהו העת שאינם צריכים הכרזה, בעת שימכרו קרקע לקבורה או למזונות האשה והבנות או לתן מנת המלך, אינם צריכים הכרזה, לפי שהדבר נחוץ. וכן אם לוו לצרך דברים אלו, כשמוכרים לפרעם אינם צריכים הכרזה:

סעיף ד[עריכה]

וכן בית דין שמכרו דברים שאינם טעונים הכרזה וטעו בשתות, מכרם בטל. פחות משתות, מכרם קים. ואלו הן הדברים שאין מכריזים עליהם: העבדים והשטרות והמטלטלים. העבדים, שמא ישמעו ויברחו; והשטרות והמטלטלים, שמא יגנבו; לפיכך שמין אותם בבית דין ומוכרים אותם מיד. ואם השוק קרוב למדינה, מוליכים אותם לשוק.

ובמקום שאין נוהגין להכריז שום דבר, דינו כדברים שאינן מכריזין (טור):

סעיף ה[עריכה]

היכא דטעו ונתאנו בשתות, שהמכר בטל, אם ירצו בית דין לקים המקח ולהחזיר האונאה, הרשות בידם. ויש חולקים בזה:

סעיף ו[עריכה]

שליח שמכר וטעה ונתאנה אפלו בכל שהוא, המכר בטל אפלו אם הוא שליח בית דין. ואם הטעה את הלוקח, עד שתות, המקח קים וזכה המשלח ביתרון.

הגה: יש אומרים דדין שנתמנה על פי הרמנא דמלכא ומכר על ידי שלוחו, עדיף משאר שליח בית דין, והוי כבית דין שטעו ומכרן קים; וכל שכן אם מכר בעצמו (ריב"ש סימן קע"ט):



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קה (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קה | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

דין המוכרת ומוחלת כתבתה
ובו שבעה סעיפים:
אבגדהוז
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

יכולה אשה למכר כתבתה או לתנה לאחרים, בין כלה בין מקצתה, והלוקח והמקבל עומדים במקומה, שאם תתאלמן או תתגרש יקחו הם כתבתה, ואם תמות בחיי הבעל אין להם כלום. ואם מכרה לבעלה, המכר מכר ואסור להשהותה אלא אם כן יכתב לה אחרת בעקר הכתבה:

סעיף ב[עריכה]

המוכרת כתבתה לאחרים ומת הבעל בחייה, אם מתה קדם שנשבעה על כתבתה אין ללוקח ולמקבל כלום. במה דברים אמורים, כשנתאלמנה ומתה, שהיא לא היתה יכולה לפרע מן היתומים אלא בשבועה. אבל אם נתגרשה ומתה, לקוחות נשבעים שבועה שלא פקדתנו, ונוטלים. ודוקא שמתה, אבל אם היא בחיים צריכה לשבע שלא נפרעה, ואם אינה רוצה לשבע יפסידו הלקוחות. ואם אמרה שנפרעה אחר שמכרה, נאמנת, במגו שאם היתה רוצה למחל. אבל אם אמרה שנפרעה קדם המכר, אינה נאמנת:

סעיף ג[עריכה]

מי שמת והניח בנים ואלמנה, ומתה האלמנה קדם שנשבעה על הכתבה, הבכור נוטל פי שנים:

סעיף ד[עריכה]

המוכרת כתבתה, בין לבעלה בין לאחרים, לא הפסידה שום דבר מתנאי כתבתה. אבל המוחלת כתבתה לבעלה, אבדה כל תנאי כתבה.

הגה: ואפלו נדוניתה הפסידה, אם אינה בעין (ריב"ש סימן קמ"ט בשם הרמב"ן והרשב"א). ויש אומרים דלא הפסידה נדוניתה אלא אם כן אמרה: כל מה שבשטר מחול לך (מהרי"ו סימן י"ט):

סעיף ה[עריכה]

המוחלת כתבתה אינה צריכה לא קנין ולא עדים, והוא שיהיו דברים שהדעת סומכת עליהם ולא יהיו דברי שחוק והתול או דברי תימה, אלא בדעת נכונה.

הגה: אנסה למחל, כגון שהיה מתקוטט עמה תמיד ומחלה לו כדי שתשב עמו בשלוה, מחילתה בטלה אף על פי שלא מסרה מודעה (תשובת הרשב"א סימן תתפ"ג):

סעיף ו[עריכה]

המוכר שטר חוב לחברו, וחזר ומחלו לו, מחול. ואפלו יורש מוחל. לפיכך, מכרה כתבתה ומת הבעל ואחר כך מתה, בנה יכול למחל והמכר בטל. ואפלו אין לה יורש אחר אלא זה הבן ונמצא פרעון הכתבה עליו, יכול למחל לעצמו כדי לבטל המקח, ויורש הכתבה:

סעיף ז[עריכה]

מי שמכר בחיי אביו כתבת אמו שאם ימות אביו ואחר כך תמות אמו ויירש הוא את כתבתה שיהיה הלוקח עומד במקומו לגבותה, והתנה שאם תערער אמו על המכר שלא יסלקנו מערעור, ומתה ולא ערערה, אינו יכול לומר: אני במקום אמי וכמו שהיא יכולה לערער על המקח גם אני מערער ואבטלנו, שערעור של עצמו קבל עליו ודאי:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קו (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קו | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא
ובו שני סעיפים:
אב
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

הכותב כל נכסיו לבניו, בין זכרים בין נקבות, בין בריא בין שכיב מרע, וכתב לאשתו עמהם קרקע כל שהוא או דקל לפרותיו או פרות מחברים והם צריכים עדין לקרקע, הואיל ועשה אותה שתף בין הבנים ושתקה כשנודע לה ולא מחתה, אבדה עקר כתבתה ותוספת אבל לא נדוניתא (המגיד משנה פרק ו' מזכיה), ואינה טורפת מנכסים אלו כלום. אבל מנכסים שיבואו לו אחר כך גובה מהם, אפלו באו לידו מאותם נכסים עצמם, כגון שמת אחד מהבנים וירשו:

סעיף ב[עריכה]

כתב לה עמהם מטלטלים בלבד, או ששיר לעצמו קרקע כל שהוא, כתבתה קימת. ולפי מה שתקנו הגאונים שכתבה נגבית מהמטלטלין, אפלו שיר מטלטלין כל שהוא, כתבתה קימת, שהרי היא אומרת: ממה ששיר אני גובה, ומתוך שתרד למה ששיר תרד לשאר נכסים ותטרף.

הגה: מי שצוה לתת לבניו כך וכך, או לאחרים, וצוה כך לפני אשתו, ושתקה, יש אומרים שצריכה לקים (מרדכי ריש אלמנה נזונית בשם ראב"ן ובפרק מי שמת). ויש חולקים (מרדכי פרק י"ב בשם הר"ם). ולכלי עלמא אם אמרה למקצת דבריו אין, ומקצת דבריו שתקה, דלא הוי מחילה במה ששתקה, אבל במה שאמרה אין, צריכה לקים (פסקי מהרא"י סימן פ"ו). ואינה יכולה לומר שעשתה שלא תטרף דעתו (מהרי"ו סימן י"ט). ואם קבלה קנין לקים מתנותיו, ואחר כך אומרת שלא מחלה כתבתה ומה שקבלה קנין משום שהנכסים היו בידה וברשותה, הדין עמה וגובאת כתבתה (ריב"ש סימן רמ"ד):



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קז (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קז | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

הכותב כל נכסיו לאשתו אם קנתה, ויצא עליו שטר חוב
ובו עשרה סעיפים:
אבגדהוזחטי
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

הכותב כל נכסיו לאשתו, בין בריא בין שכיב מרע, אף על פי שקנו מידו, לא עשאה אלא אפוטרופא על יורשיו, בין שהיו יורשיו בניו ממנה או מאשה אחרת או אחיו או שאר יורשין. ואם שיר כל שהוא, בין קרקע בין מטלטלין, קנתה כל מה שכתב לה. בין כך ובין כך לא אבדה כתבתה (טור):

סעיף ב[עריכה]

במה דברים אמורים, בנשואה. אבל אם כתב כל נכסיו לאשתו ארוסה, או לגרושה, אף על פי שלא שיר כלום, מתנתו קימת. ואבדה כתבתה, אלא אם כן ששיר מקצת נכסים (גם זה טור):

סעיף ג[עריכה]

כל אשה שקנתה כל נכסי בעלה במתנה גמורה, אבדה כתבתה ותקרע. לפיכך, אם יצא שטר חוב עליו מקדם למתנה זו, והלכו כל הנכסים בפריעת החוב, תשאר היא בלא כלום ולא תקח בכתבתה שקדמה לחוב, שאמדן דעת הוא שבהנאה שבאה לה בשמועה זו שכתב לה כל נכסיו אבדה כל זכות שיש לה בנכסיו מצד כתבתה בין מאותם שהיו לו בין מאותם שמכר או נתן קדם לכן. אבל אם אחר כך זכה בנכסים, גובה כתבתה מהם:

סעיף ד[עריכה]

יש מי שאומר, דהא דלא הפסידה כתבתה כששיר, הינו כשכותב לה סכום מנכסיו, ואפלו אם הסכום הוא גדול כגון שכתב לה מחציתם או שני שלישים. אבל אם כתב לה כל נכסיו ופרש השיור, אפלו אם שיר הרבה, אבדה כתבתה מנכסים שיש לו, שכבוד שעושה לה שכתב לה כל נכסיו גורם המחילה:

סעיף ה[עריכה]

יש מי שאומר, שאם הברר הדבר שהערים במתכון כדי להפסידה, לא אבדה כתבתה:

סעיף ו[עריכה]

היו לו שתי נשים וכתב כל נכסיו לשתיהן, לא קנתה שום אחת מהן, ושתיהן אפוטרופסות. אבל אם כתב "חצי נכסי לאשתי פלונית וחצי נכסי לאשתי פלונית", הראשונה קנתה שהרי שיר, והשניה לא קנתה:

סעיף ז[עריכה]

כתב כל נכסיו לאשתו ולבנו, אשתו קנתה החצי, ובנו לא קנה, אלא הוא אפוטרופוס. ויש מי שאומר ששניהם אפוטרופסים.

הגה: היה לו בן ואשה, ואמר: כך וכך נכסים לבני והשאר לאשתי, ודאי נתכון למתנה גמורה; דאם היה רוצה לעשות אפוטרופוס, לא היה נותן המקצת לבן, שהרי הכל שלו (בית יוסף בשם תשובת רב האי):

סעיף ח[עריכה]

כתבם לאשתו ולאחר, האחר קנה החצי, ואשתו הוי אפוטרופוס בשאר החצי. וכל היכא שיש להוכיח מתוך השטר דלא נתכון לאפוטרופסות אלא למתנה גמורה, הויא מתנה:

סעיף ט[עריכה]

אם אמר: אשתי תמשל בכל הנכסים, אינו לשון מתנה אלא לשון אפוטרופוסות.

מי שכתב נכסיו לאשתו ואחריה ליורשיו, הוי מתנה ולא אפוטרופסות (הגהות מרדכי דבבא בתרא):

סעיף י[עריכה]

אם אמר: תטל בתי פלונית חמשים זהובים ופלונית בתי חמשים זהובים, והיו לו שלש בנות ואשה אחת, אמרו לו: ואשתך מה תהא עליה, אמר: השאר שלה של אשתי, הוי מתנה גמורה כיון שהעמיד ירשת התורה אפלו באחד מיורשיו.

צוה לתת מנכסיו לצדקה, הוי שיור. ויש חולקים (שתי הדעות בהגהות מרדכי דבבא בתרא):



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קח (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קח | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

דין שכיב מרע שאמר: תטל אשתי כאחד מן הבנים
ובו שלושה סעיפים:
אבג
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

שכיב מרע שאמר או בריא שקנו ממנו (רשב"ם פרק יש נוחלין) תטל אשתי כאחד מן הבנים, נוטלת כאחד מבניו יתר על כתבתה. ואם נולדו לו בנים אחר הצואה, מצטרפים עם אלו שהיו בשעת הצואה ונוטלת חלק עם כלם. כיצד, היו לו שלשה בנים בשעת הצואה, ולאחר זמן נולדו לו שנים, נוטלת כאחד מחמשה שהוא שתות כל הממון, ואינה נוטלת עמהן אלא בנכסים שהיו לו בשעת הצואה, אבל נכסים שבאו לו אחר זמן הצואה, אין לה בהם חלק, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לרשותו.

הגה: היה ספק בנכסים אם היו בשעת הצואה או לא, על האשה להביא ראיה או לא תטל חלק בהם (בית יוסף בשם הריטב"א פרק יש נוחלין):

סעיף ב[עריכה]

אם היו הבנים מרבים, ונתמעטו, נוטלת חלק כאחד מהבנים שבשעת מיתה. ויש מי שנסתפק בזה:

סעיף ג[עריכה]

אם מתו כל הבנים, רואים כמה היו בשעת הצואה, ונוטלת חלק הראוי לאחד מהם, והשאר ליורשיו.

הגה: הכותב לבתו ולחתנו שיטלו חלק כאחד מבניו, הוי כאלו כתב כך לאשתו ואינו נוטל אלא בנכסים שהיו לו בשעת הכתיבה (מרדכי פרק יש נוחלין). ומה שנוהגין בשטר חצי זכר שכותבים עכשו לבנות שנוטלין בכל אשר ימצא לו כמו הזכרים, משום דכותב להם דרך הודאה שחיב להם סך מה, ולא יפטר אלא כשנותן להם כמו הזכרים, ובדרך זה יכול להקנות אף מה שלא ברשותו, הן ראוי הן מחזק (דעת עצמו). הנותן מתנה לאשתו או לבנותיו, אסור להערים אחר כך ולתן מנכסיו לבניו או לאשתו כדי להפקיע ממקבל מתנה מה שראוי לו (כן נראה מתשובת מהרי"ל סימן פ"ח):



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קט (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קט | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

שכיב מרע שאמר: תנו מאתים זהובים לאשתי בכתבה
ובו ארבעה סעיפים:
אבגד
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

שכיב מרע שאמר: תנו מאתים זוז לאשתי כראוי לה, נוטלתן לבד מכתבתה. ואם אמר: תטל מאתים זוז בכתבתה, לא תטל שתיהן, אלא ידה על העליונה; אם מאתים זוז יותר, נוטלתן; ואם כתבתה יותר, נוטלתן:

סעיף ב[עריכה]

הא דאמרינן דכי אמר "בכתבתה" ידה על העליונה, בשלא חלק נכסיו. אבל אם חלק נכסיו, נתבאר משפטו בסימן ק"ו:

סעיף ג[עריכה]

אם אמר: תנו מנה לאשתי, סתם, יש מי שאומר דידה על העליונה. ויש מי שאומר דהוי מתנה לבד מכתבתה.

ואם אמר בפרוש: תנו לה במתנה, נוטלתן לכלי עלמא לבד מכתבתה (ריב"ש סימן ת"פ):

סעיף ד[עריכה]

שכיב מרע שצוה שיתנו לאשתו בגדים, נוטלת כל בגדיה בין של חל בין של שבת.

הגה: ויש אומרים דאם נתן לה במתנה בשעת מותו, אף צמידים שבבגדיה בכלל. אבל אם כתב לה כך בשעה שנשאה, אין צמידים בכלל (מהרי"ו סימן קמ"ד).

ואם אמר: "מלבושים", גם הסרבל ואונקלי ומטפחות וסודר בכלל, דבכל דבר שאדם לובש ומתעטף, נקרא מלבוש:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קי (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קי | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

שכותבין שובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה
ובו שני סעיפים:
אב

סעיף א[עריכה]

כותבין שובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה, ובלבד שיהא מכירה. והבעל נותן את שכר הסופר.

הגה: ותלמיד חכם שאין דרכו לדקדק בנשים, נאמן אחר כך לומר שטעה וכתב שובר לאשה אחרת על שם זו כי טעה בה. (טעם זה מפרש גמרא בפרק גט פשוט):

סעיף ב[עריכה]

המוציא שובר על שם האשה שנפרעה מכתובתה -- בזמן שהאשה מודה שנתנתו לבעל -- יחזירנו לו. ואם אינה מודה אלא אומרת: ממני נפל -- לא יתננו לא לאיש ולא לאשה:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קיא (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קיא | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

דין כתובת בנין דכרין
ובו שבעה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיז
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

מתנאי הכתבה שיהיו בניו הזכרים יורשים כתבת אמן ונדוניתה שהכניסה בתורת נכסי צאן ברזל, ויש אומרים שאף התוספת בכלל, ואחר כך חולקים השאר עם אחיהם בשוה. כיצד, נשא אשה, כתבתה ונדוניתה אלף, וילדה בן ומתה בחייו; ואחר כך נשא אשה אחרת, כתבתה ונדוניתה מאתים וילדה בן ומתה בחייו; ואחר כך מת הוא והניח אלפים; בנו מן הראשונה יורש אלף שבכתבת אמו, ובנו מן השניה יורש מאתים שבכתבת אמו, והשאר יורשים אותו בשוה; נמצא ביד בן הראשונה אלף וארבע מאות, וביד בן השניה שש מאות:

סעיף ב[עריכה]

במה דברים אמורים, שהניח יותר על שתי הכתבות דינר אחד או יותר כדי שיחלקו השאר בשוה. אבל אם לא הניח יותר דינר, חולקים הכל בשוה; שאם ירשו אלו כתבת אמן ולא ישאר דינר אחד לחלק אותו בין היורשים, נמצאת תנאי זה מבטל חלק ירשה בין הבנים בשוה שהוא מן התורה:

סעיף ג[עריכה]

אם אין שם יותר על שתי הכתבות דינר, אפלו היה ראוי לפל ירשה מאבי אביהם בענין שהיה שם מותר, לא חשיב מותר, אפלו מת (אבי) אביהם קדם שיחלקו, כיון שלא היה שם מותר דינר בשעת מיתה:

סעיף ד[עריכה]

והוא הדין למי שנשא נשים רבות, בין בזו אחר זו בין בבת אחת, ומתו כלן בחייו, ולו מהם בנים זכרים, אם היה שם יותר על כדי כל הכתבות דינר, כל אחד ואחד יורש כתבת אמו, והשאר חולקים בשוה:

סעיף ה[עריכה]

אם אמרו היתומים: הרי אנו מעלים על נכסי אבינו יותר דינר, כדי שיטלו כתבת אמן, אין שומעין להם, אלא שמין את הנכסים בבית דין כמה היו שוים בשעת מיתת אביהם; אף על פי שנתרבו או נתמעטו אחר מיתת אביהם קדם שיבואו לחלק, אין שמין אותם אלא כשעת מיתת אביהם.

ודוקא שהוזלו הנכסים או נשתדפו, אבל נמצא שדה שאינו שלו, אגלאי מלתא למפרע דלא היה שם יותר דינר (הר"ן פרק מי שמת והמגיד משנה פרק י"ט):

סעיף ו[עריכה]

היה שם יותר על כדי כל הכתבות דינר או יותר, אף על פי שיש עליו שטר חוב כנגד היותר, אינו ממעט אלא כל אחד מהם יורש כתבת אמו:

סעיף ז[עריכה]

ויש אומרים שאפלו החוב יותר מהמותר שעל שתי כתבות, יפרעו לבעל חוב והשאר יחלקו כפי שתי הכתבות:

סעיף ח[עריכה]

מי שהיה נשוי שתי נשים ומתה אחת מהם בחייו ואחת אחר מותו, ולו בנים משתיהן, אף על פי שלא הניח יותר על שתי הכתבות, אם נשבעה השניה שבועת אלמנה קדם שתמות, בניה קודמים לירשת כתבתה, מפני שאינם יורשים כתבת אמם בתנאי זה, אלא ירשה של תורה, ואחר כך יורשים בני הראשונה כתבת אמם בתנאי זה; ואם נשאר שם כלום, חולקין אותו בשוה. ואם מתה קדם שתשבע, בני הראשונה יורשים כתבת אמם בלבד, והשאר חולקין בשוה. וכל שכן אם מתו שתיהן אחר מותו, שבני כל אחת נוטלים כתבת אמם אפלו אין שם מותר, שהרי באים בתורת חוב. וכן אם גרש אחת, ומתה אחת בחייו, ואחר כך מת והניח בנים משתיהן, בני המתה נוטלין כתבת בנין דכרין אפלו אין שם מותר דינר, דכתבת הגרושה שהוא חוב נעשית מותר לחברתה. לפיכך בני הגרושה נוטלים תחלה, ואחר כך בני המתה:

סעיף ט[עריכה]

מתה אחת בחייו ואחת לאחר מותו, ונשבעה על כתבתה אותה שמתה אחר מותו, ואין שם נכסים אלא כדי כתבת הראשונה, אין כאן כתבת בנין דכרין; אבל אם יש מותר על כתבה הראשונה אפלו דינר, יפרעו לשניה כתבת אמם והמותר יקחו בני הראשונה בתורת כתבת בנין דכרין:

סעיף י[עריכה]

מתה אחת בחייו והשניה קימת, דינם כדין מתה (אחת) בחייו ואחת לאחר מותו:

סעיף יא[עריכה]

היה נשוי שתי נשים, והיו לו בנים מהן ומת, ואחר כך מתו הנשים, אם נשבעו ואחר כך מתו, כל אחד ואחד יורש כתבת אמו בירשה של תורה ולא בתנאי זה. לפיכך, אין משגיחין אם יש שם מותר או אין שם; ויורשי הראשונה קודמים ליורשי השניה. ואם לא נשבעו, חולקין כל הבנים בשוה ואין שם ירשת כתבה, לפי שאין לאלמנה כתבה עד שתשבע:

סעיף יב[עריכה]

אחת נשבעה ואחת לא נשבעה, זו שנשבעה בניה יורשים כתבתה תחלה, והשאר חולקין אותו בשוה:

סעיף יג[עריכה]

כל היורש כתבת אמו שמתה בחיי אביו, אינו טורף מנכסים משעבדים אלא מבני חורין, ככל היורשין. ועיין למטה סוף הסימן:

סעיף יד[עריכה]

יש אומרים דוקא במקרקעי, שיש שם קרקע כדי שתי הכתבות, נהיגא כתבת בנין דכרין. אבל אם אין שם אלא מטלטלי, לא. ומיהו, אפלו אין המותר אלא מטלטלי, שפיר דמי. ויש מי שאומר, דהאדנא דכתבינן בכתבות דילן מטלטלי אגב מקרקעי, גם כתבות בנין דכרין נגבית ממטלטלים, דתנאי כתבה ככתבה:

סעיף טו[עריכה]

המוכרת כתבתה, בין לבעלה בין לאחרים, לא הפסידה כתבת בנין דכרין. אבל אם מחלה כתבתה לבעלה, הפסידו בניה כתבת בנין דכרין. לפיכך, אין הבנים יורשין כתבת בנין דכרין עד שיהיה שטר הכתבה יוצא מתחת ידם, אבל אם אין שם שטר כתבה אין להם כלום, שמא מחלה אמם. ואם אין דרכם לכתב כתבה, יש להם:

סעיף טז[עריכה]

מי שצוה בשעת מיתה שלא יירשו בניו כתבת בנין דכרין, אין שומעין לו.

הגה: אבל אם התנה כן בשעת נשואין, תנאו קים (טור). ויש אומרים אין כתבת בנין דכרין נוהגת האדנא, דעקר התקנה היתה כדי שיתן אדם לבתו כבנו, ועכשו נוהגים לתן לבת יותר ויותר (גם זה שם), וכן נוהגין במדינות אלו:

סעיף יז[עריכה]

נתן כל נכסיו לאחרים במתנת שכיב מרע, הואיל ומתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר מיתה, הרי המתנה וחיוב התנאים באים כאחד, לפיכך בניה יורשים כתבת אמם שמתה בחיי בעלה. ואם נתנם במתנת בריא מהיום ולאחר מיתה, דינן כדין מתנות בריא לענין זה:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קיב (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קיב | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

מזונות הבנות, ממה נזונות ועד כמה, וכל דיניהם
ובו שמונה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיח
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

מתנאי כתבה שתהיינה הבנות נזונות מנכסי אביהם אחר מותו, עד שיתארסו או עד שיבגרו.

הגה: אפלו לא נכתב בכתבה, או אפלו אין לה כתבה ובמקום שאין כותבין כתבה (טור). ויש אומרים דאפלו במקום שכותבין כתבה ואין להם שטר כתבה, ואפלו מחלה אמם כתבתה בפרוש, יש לבנות מזונות (הראב"ד פרק י"ט דאשות). וכן אם נתגרשה האם, אפלו הכי חיב במזונות הבנות:

סעיף ב[עריכה]

בת הנזונית מנכסי אביה לאחר מותו, מעשה ידיה ומציאתה לעצמה:

סעיף ג[עריכה]

נתארסה בעודה קטנה, אבדה מזונות מן האחין והארוס חיב במזונותיה.

הגה: ויש אומרים דלא אבדה מזונות אלא כשתתארס משהיא נערה (כן כתב המגיד משנה פרק י"ט בשם ר"ח והרשב"א). ויש אומרים דוקא שנתארסה מעצמה, אבל נתארסה מדעת אחיה לא אבדה מזונות (טור בשם הרמ"ה):

סעיף ד[עריכה]

נשאת הבת, או מאנה או נתגרשה או נתאלמנה, אפלו היא שומרת יבם, הואיל וחזרה לבית אביה ועדין לא בגרה, הרי זו נזונית מנכסי אביה עד שתבגר או עד שתתארס.

הגה: ויש אומרים דוקא מן הארוסין, אבל משנשאת שוב אין לה מזונות (טור). ויש אומרים עוד, דוקא בחיי אביה, דכשמת אביה היתה ברשותו, אבל לאחר מיתת אביה אבדה מזונות מיד שנתארסה (טור בשם הרא"ש), וכן נראה עקר:

סעיף ה[עריכה]

יבם אשת אחיו וילדה לו בת, אם לא היה לאחיו נכסים, הבת נזונת מנכסי אביה. אבל אם היו לאחיו נכסים, וכן בת שניה וכן בת אנוסתו אפלו נולדו לו אחר שנשאה, וכן בת ארוסתו שנולדה לו בעודה ארוסה ואחר כך (ז) נשאה, אין להן מזונות אחר מיתת אביהן, אבל בחייו הוא חיב במזונותן כדין שאר הבנים והבנות בחיי אביהן:

סעיף ו[עריכה]

פוסקין לבת מזונות וכסות ומדור מנכסי אביה, כדרך שפוסקין לאלמנה. ומוכרין למזון הבנות וכסותן בלא הכרזה, כדרך שמוכרין למזון האלמנה וכסותה; אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה וכבוד בעלה, ולבת פוסקין לה דבר המספיק לה בלבד. ואין הבנות נשבעות:

סעיף ז[עריכה]

עכשו שכתבה נגבית אפלו ממטלטלין, גם הבנות נזונות מהם. ואינם נזונות אלא מבני חרי, אבל לא ממשעבדי, כגון אם מכר האב או נתן האב במתנת בריא או אם הבנים אחר מיתת אביהם מכרו או משכנו או נתנו, אינן נזונות מהן:

סעיף ח[עריכה]

אין הבנות נזונות ממשעבדי, אפלו קנו ממנו, ואפלו היו בשעת קנין, כגון שגרשה והיו לה בנות ממנו והחזירה וקנו ממנו. ויש מי שאומר, דהני מלי כשקנו ממנו בשעת נשואין בכלל מה שקנו ממנו בתנאי כתבה, אבל אם קנו ממנו לאחר נשואין על מזון הבנות, נזונות אף ממשעבדי:

סעיף ט[עריכה]

אם פסק עם האשה שיתפרנסו הבנות אף אחר שיבגרו, נזונות ממשעבדי:

סעיף י[עריכה]

מי שצוה בשעת מיתתו: אל יזונו בנותי מנכסי, אין שומעין לו. ואם בשעת נשואין התנה שלא יזונו מנכסיו, הוי בכלל תנאי שבממון, וקים:

סעיף יא[עריכה]

מי שמת והניח בנים ובנות, יירשו הבנים כל הנכסים והם זנים אחיותיהם עד שיבגרו או עד שיתארסו.

הגה: ואין מחיבים הבנים לצמצם במזונות, אלא אם ירצו יותירו במזונות. ומכל מקום אם רואים בית דין שהבנים מכלין הממון ואין משגיחין בישוב העולם, חיבין בית דין להשגיח בתקון הבנות ולהפריש להן חלקן (טור):

במה דברים אמורים, כשהניח נכסים שאפשר שיזונו מהם הבנים והבנות כאחד עד שיבגרו הבנות, ואלו הם הנקראים נכסים מרבים. אבל אם אין בנכסים שהניח אלא פחות מזה, מוציאים מהם מזונות לבנות עד שיבגרו, ונותנים השאר לבנים. ואם אין שם אלא כדי מזון הבנות בלבד, נזונים מהם עד שיבגרו או עד שיתארסו, והבנים ישאלו על הפתחים.

הגה: ויש אומרים דאסור לבנים למכר אפלו נכסים מרבים, אם לא שהוא לצרך פדיון שבויים וכיוצא בזה; אבל בנכסים מועטים, אפלו בכהאי גונא אסור (מרדכי פרק מי שמת). ואם עברו ומכרו, יתבאר לקמן סעיף י"ד:

סעיף יב[עריכה]

במה דברים אמורים, כשהניח קרקע. אבל אם לא הניח אלא מטלטלין, אם הנכסים מועטים יזונו אלו ואלו יחד עד שיכלו, דכיון שאינן נזונות אלא בתקנת הגאונים די שתהיינה כבנים ולא שיפה כחן יותר מהבנים. ואם הניח מטלטלים ומקרקעי, והמקרקעי הם מועטים ועל ידי המטלטלים יהיו מרבים, יירשו הבנים.

הגה: מיהו, במקום שכותבין בכתבות מטלטלין אגב קרקע, אכא למימר דמטלטלין הוי כמו קרקע (בית יוסף), וכמו שהתבאר לעיל סימן קי"א סעיף י"ד:

סעיף יג[עריכה]

היו מרבים בשעת מיתה ונתמעטו אחר כך, כבר זכו בהם הבנים ויש להם דין מרבים:

סעיף יד[עריכה]

היו מועטים בשעת מיתה ונתרבו אחר כך, הבנים יורשים אותם כדין מרבים.

הגה: ויש אומרים אפלו עמדו כבר בדין ופסקו להם דין נכסים מועטים, כיון שנתרבו חזרו לדין מרבים, ואפלו חזרו אחר כך ונתמעטו יש להם דין נכסים מרבים ונתמעטו (טור).

ואפלו לא נתרבו, אם קדמו הבנים ומכרו נכסים מועטים, מכרן קים,

הגה: ונדחו הבנות אפלו ממעות שקבלו מן המקח (טור בשם הרא"ש). ויש אומרים דדוקא קדם שהחזיקו הבית דין הבנות בנכסים (טור בשם רש"י והרא"ש):

סעיף טו[עריכה]

היו הנכסים מרבים ויש עליו חוב או חיוב מזונות בת אשתו או חיוב עשור נכסים לפרנסת בתו, וכשיוציא אחד מאלו ישארו מועטים, יש להם דין מרבים. אבל כתבת האלמנה ממעטת ועושה אותה מועטים. ומזונות האלמנה, יש אומרים שממעטים ויש אומרים שאין ממעטין:

סעיף טז[עריכה]

הניח אלמנה ובת ממנה או מאשה אחרת, ואין בנכסים כדי שיזונו שתיהם, האלמנה נזונית והבת תשאל על הפתחים. ויש חולקין. כמו שנתבאר בסימן צ"ג:

סעיף יז[עריכה]

מזונות הבת קודמת לכתבת בנין דכרין:

סעיף יח[עריכה]

מי שמת והניח בנות גדולות וקטנות, ולא הניח בן, אין אומרים: יזונו הקטנות עד שיבגרו ויחלקו שאר נכסים בשוה, אלא כלן חולקות בשוה:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קיג (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קיג | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

עישור נכסים ממה נגבים
ובו עשרה סעיפים:
אבגדהוזחטי
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

מי שמת והניח בת, אומדים דעתו כמה היה בלבו לתן לה לפרנסת נדוניתא ונותנים לה. ומנין יהיו יודעים אמדן דעתו מרעיו ומידעיו ומשאו ומתנו וכבודו, וכן אם השיא בת בחייו אומדים בה.

הגה: ואם היה עשיר והעני, או ותרן ונשתנה דעתו, הולכין אחר דעתו האחרונה (טור).

ואם לא ידעו בית דין אמדן דעתו, נותנים לה מנכסיו עשור לפרנסת נדוניתה.

הגה: וכשם שנותנין לבת פרנסה לנדוניא מנכסי האב, כך נותנים לה פרנסה מנכסי האם (נמוקי יוסף פרק יש נוחלין). ויש חולקין (מהרי"ל סימן ע"ה). יש אומרים דאף האב בחיים אין לו [להוסיף] לבתו יותר מעשור נכסים (הר"ן פרק מציאת האשה), ואין נוהגין כן:

סעיף ב[עריכה]

עשור זה לפרנסת נדוניא אינו מתנאי כתבה. לפיכך, אפלו לפי תקנת חכמים הראשונים והאחרונים אינה נוטלת אלא הקרקע. ויש לה לגבות עשור זה משכירות הקרקע אם לא גבו היתומים עדין (טור), ומן הראוי. ואם רצו האחים לתן לה מעות כנגד עשור הקרקע, נותנים.

הגה: ודוקא לגבות אינה נגבית רק ממקרקעי, אבל כששמין הנכסים לידע העשור שמין אף מטלטלין ומגבינן לה העשור ממקרקעי. ודוקא שנותנים לה עשור נכסים, אבל כשנוכל לאמד דעת האב נותנים לה לפי דעתו, כפי מה שהיה נותן לה הן מטלטלי הן מקרקעי, כך נותנים לה (הכל בטור). ויש אומרים דאף כששמין אין שמין אלא בקרקע (כן כתב הבית יוסף בשם המגיד משנה לדעת הרמב"ם). ואם היו כאן בעלי חובות, והבנים אומרים לסלק אותן בקרקעות, והבנות אומרות לסלק אותן במטלטלין כדי שישארו הקרקעות ליתומים ויטלו מהן עשור נכסים, הדין עם הבנים (מרדכי פרק מציאת האשה בשם תשובת מוהר"ם). ונראה לי, דהוא הדין לענין שטר חצי (חלק) זכר הנוהג בינינו, שאין הבנות נוטלות חלק בקרקעות, אם היו כאן בעלי חובות הרשות ביד הבנים לסלק אותן במטלטלין כדי שישארו להם הקרקעות ולא יהא לבנות חלק בהם. כשאומדים דעת האב, יש אומרים דוקא למעוטי לעשור נכסים, אבל לא להרבות עליהם (טור בשם הרא"ש). ויש אומרים דאפלו להוסיף עליהם (טור בשם הגאונים). ואפלו אין כאן אלא מה שנתן לבתו הראשונה, נותנים הכל לשניה (טור בשם הראב"ד). וראוי לאמדו כפי הממון שהניח בשעת מותו (מהרי"ק שרש ע"ח), כן נראה לי:

סעיף ג[עריכה]

הבת בעשור זה כבעל חוב של אחין היא. לפיכך, נוטלת אותו מן הבינונית בלא שבועה; ואם מתו האחים, נוטלת אותו מבניהם מזבורית ובשבועה, שהרי היא נפרעת מנכסי יתומים. ובזמן הזה שכל בני אדם רגילין להשיא בנותיהם מהמטלטלים, חשוב כמו אמדנה:

סעיף ד[עריכה]

הניח בנות רבות, כל שתבוא לנשא נותנין לה עשור הנכסים, ושלאחריה עשור מה ששירה הראשונה, ושלאחריה עשור מה ששירה שניה. ואם באו כלם לנשא כאחת, ראשונה נוטלת עשור, ושניה עשור מה ששירה ראשונה, וכן אפלו הן עשר, וחוזרות וחולקות כל העשורים בשוה. ף הגה: אף על פי שעשור נכסים אינו נגבה עד שתבוא הבת להנשא, מכל מקום משערים לפי מה שהניח בעת מותו. וכן אם אומדין אותו, אומדים אותו מיד שמת, ואינה נוטלת עד שתנשא (המגיד משנה פרק כ' בשם הרשב"א ותשובת הרמב"ן סימן מ"ו):

סעיף ה[עריכה]

האחים שמכרו או משכנו קרקע אביהם, הבת טורפת מהלקוחות פרנסת נדוניתה, ובשבועה, כדרך שטורפין בעלי חובות מהלקוחות:

סעיף ו[עריכה]

מי שמת והניח אלמנה ובת, אין הבת נוטלת עשור נכסים, מפני מזונות האלמנה. ואפלו מתה הבת אחר שנשאת, אין הבעל יורש פרנסה הראויה להנתן לה, שהרי כלן בחזקת האלמנה שתהא נזונית מהן.

וכן פרנסת בנות קודמת לכתבת בנין דכרין (הר"ן פרק מציאת האשה):

סעיף ז[עריכה]

קטנה יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה, ונתנו לה מאה או חמשים זוז, יכולה היא משתגדיל להוציא מידם פרנסת נדוניא הראויה לה.

ואפלו שתקה זמן רב משתגדיל, יכולה אחר כך לתבע פרנסתה (כן משמע לשון הטור, וכן כתב המגיד משנה פרק כ'בשם הרשב"א והר"ן פרק מציאת האשה).

ואפלו לא היו האחים זנים אותה. ואף על פי שלא מחתה בשעת נשואין, מפני שהקטנה אינה בת מחאה. ואם נשאת הבת אחר שגדלה, בין נערה בין בוגרת, ולא תבעה פרנסתה, אבדה פרנסתה, אלא אם כן היו האחים זנין אותה אחר נשואיה והיא ידעה כן בשעת נשואין (הר"ן פרק מציאת האשה).

ואם מחתה בעת נשואיה, הרי זו מוציאה הראוי לה כל זמן שתרצה. ואם בגרה ועודה בבית אביה, בין שבגרה אחר מותו בין שהניחה בוגרת, ויש חולקין וסבירא להו דאם הניחה בוגרת אין לה פרנסה כלל (טור בשם הרב רבנו יונה והרא"ש), אם פסקו האחים מלתת לה מזונותיה, שהרי אין לה מזונות, ושתקה ולא תבעה פרנסת נדוניתה, אבדה. ואם מחתה, לא אבדה. ואם לא פסקו האחים מלזונה, וזנו אותה בבגר, אף על פי שלא מחתה לא אבדה פרנסת נדוניתה כל זמן שהם זנין אותה, שיש לה לטען מפני שהם זנים אותה אף על פי שאינם חיבים והיא עדין לא נשאת, מפני זה לא תבעה פרנסתה.

מי שצוה לתת לבתו שליש נכסיו, והשיאוה אחיה ולא נתנו לה, צריכין לתן לה אחר כך (תשובת רשב"א סימן אלף מ"ג):

סעיף ח[עריכה]

מי שמת והניח שתי בנות ובן, וקדמה ראשונה ונטלה עשור נכסים, ולא הספיקה השניה לגבות עד שמת הבן ונפלו כל הנכסים לשתיהן, אין השניה נוטלת עשור, אלא חולקות בשוה וזכתה הראשונה בעשור שלה.

ויש חולקין וסבירא להו דגם השניה נוטלת עשור שלה תחלה ואחר כך חולקין (טור בשם הרא"ש):

סעיף ט[עריכה]

לא תקנו פרנסת נדוניא לבת אלא במקום בן, אבל אם לא הניח אלא בנות, יחלקו הכל בשוה. ואפלו נשאו הגדולות בחיי אביהם, ואומרות הקטנות: גם אנו נשא מהממון קדם חלקה, אין שומעין להן. אבל אם נשאו הגדולות אחר מיתת אביהן מהאמצע, ישאו גם הקטנות ואחר כך יחלקו:

סעיף י[עריכה]

מי שצוה בשעת מיתה: אל תפרנסו לבנותי פרנסת נדוניא מנכסי, שומעין לו.

אבל אם התנה בשעת נשואין שלא יתפרנסו בנותיו מנכסיו, אין שומעין לו (טור לפרוש רב האי):



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קיד (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קיד | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

דין מי שקבל עליו לזון בת אשתו וחברו
ובו שנים עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיב
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

הנושא אשה, ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים, חיב לזונה במאכל ובמשקה חמש שנים הראשונים שאחר הנשואין, בין אם המזונות ביקר או בזול. ואם לא זנה בהם, והוזלו המזונות, אם הוא עכב צריך לפרע לה כזמן היקר. ואם היא עכבה, אינו נותן לה אלא בזמן הזול. ואם היו בזול והוקרו, אפלו אם עכב הוא, אינו נותן לה אלא כדמי הזול:

סעיף ב[עריכה]

אף על פי שהוא זנה, מעשה ידיה שלה:

סעיף ג[עריכה]

אם האם פטרו מלזונה, אין הפטור כלום:

סעיף ד[עריכה]

מת הבעל, הבת מוציאה מזונותיה מנכסים משעבדים כשאר בעל חוב. ודוקא שקנו מידו או שחיב עצמו במזונותיה, בשטר; אבל אם לא היה שם קנין, הם דברים שלא נתנו לכתב ואינה נזונית ממשעבדים:

סעיף ה[עריכה]

מתה הבת, אין יורשיה יורשים מזונותיה.

חלתה הבת, הרי היא כנשאת ומעלה לה מזונות כאלו היתה בריאה (בית יוסף בשם הירושלמי):

סעיף ו[עריכה]

נתגרשה בתוך הזמן שקבל לזון את הבת, נותן לה במקום שתהיה אמה מזונות משלם כמי שזן את אשתו על ידי שליש, ואינו חיב לתן לה לפי כבודו ולא לפי כבודה.

ויש חולקים וסוברים דצריך לתת לה כאחד מבני ביתו (טור בשם הרא"ש), וכן נראה לי.

ואם מאכילה על שלחנו, נזונית עמו כאחד מאוכלי שלחנו. ובין כך ובין כך אינו חיב ברפואתה:

סעיף ז[עריכה]

הוא הדין למי שמתחיב בפרנסת אדם אחר.

ועיין באלו דינים בחשן המשפט סימן ס':

סעיף ח[עריכה]

נשאת לאחר, ופסקה גם עמו שיזון את בתה, אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות משלם:

סעיף ט[עריכה]

גרשה גם השני ושניהם חיבים במזונותיה, וכל אחד אומר: אני אזונה ולא אתן דמים, הדבר תלוי בה שתבחר איזה מהם שתרצה שיזון אותה. ואם היא חרשת שאין בה דעת לבחר, זנין אותה לפרקים זה שבת וזה שבת:

סעיף י[עריכה]

נשאת הבת תוך הזמן, הבעל חיב במזונותיה והשנים כל אחד ואחד נותן לה דמי מזונות:

סעיף יא[עריכה]

כתב לה: "אזון את בתך כל זמן שאת עמי", ומתה האם, אינו חיב עוד לזונה. וכן אם נתגרשה, אפלו חזר ונשאה:

סעיף יב[עריכה]

כל המחיב עצמו מדעתו לזון שלא מתנאי בית דין, אינו חיב במלבוש אלא אם כן פרש: "אזון ואפרנס".

הגה: ואם כתב לאחד, אם ישא בת פלוני, לתן לו סך מה לצרך פרנסת מזונות, חיב לתן לו אף על פי שמתה הבת, דהרי לא קצב לו זמן המזונות אלא קצב לו סך למזונות ואלו היה רוצה לקח ממנו הסך ביחד היה חיב לתן לו. אך אם כתב לו ולאשתו, אינו יורש חלק אשתו (תשובת הרשב"א סימן תתק"ע):



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קטו (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קטו | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

דיני היוצאת בלא כתבה והמפסדת כתבתה
ובו עשרה סעיפים:
אבגדהוזחטי
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

אלו יוצאות שלא בכתבה: העוברת על דת משה ויהודית. ואיזו היא דת משה, שהאכילה את בעלה שאינו מעשר, או אחד מכל האסורים, או ששמשתו נדה, ונודע לו אחר כך, כגון שאמרה: פלוני חכם תקן לי הכרי הזה או התיר לי חתיכה זו או טהר לי הדם הזה, ונמצאת שקרנית. ודוקא שהכחשה בעדים, כגון שהעידו שבאותה שעה שאמרה שפלוני תקן לה לא היה אותו פלוני בעיר, וגם יש עדים שאמרה לו שהוא מתקן ושהוא אכלו על פיה; אבל אם אין עדים והיא כופרת שלא האכילתו, או שמכחשת החכם שאומר שלא תקן לה, והיא אומרת שתקן לה, נאמנת. ודוקא שהכשילתו ואכל על פיה, אבל אם רצתה להאכילו דבר אסור, לא אבדה כתבתה:

סעיף ב[עריכה]

החזקה נדה בשכנותיה, שראוה לובשת בגדי נדתה, ואמרה לו: טהורה אני, ובא עליה, יוצאת בלא כתבה:

סעיף ג[עריכה]

הנודרת ואינה מקימת, תצא בלא כתבה.

הגה: וכן אם עברה על השבועה או על החרם (הגהות מימוניות פרק כ"ד). אבל אם היא מביאה עדים שגם הוא עובר על נדרים ושבועה וחרם, לא אבדה כתבתה אף אם היא עוברת (בתשובת מימוני ובתשובת הרשב"א סימן תתס"ו). אשה שהמירה דתה וחזרה בה, אינה אלא כעוברת על דת, ולא הפסידה כתבתה אלא אחר התראה (תשובת הרא"ש כלל ל"ב):

סעיף ד[עריכה]

איזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. ואלו הם הדברים שאם עשתה אחת מהם עברה על דת יהודית: יוצאת לשוק או למבוי מפלש או בחצר שהרבים בוקעים בו וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים, אף על פי ששערה מכסה במטפחת; או שהיתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה על פדחתה או לחיה, כדרך שעושות הגויות הפרוצות; או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם, ורגילה בכך (רשב"א סימן תקע"א); או שהיתה משחקת עם הבחורים; או שהיתה תובעת התשמיש בקול רם מבעלה עד ששכנותיה שומעות אותה מדברת על עסקי תשמיש; או שהיתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה, ויש אומרים דהוא הדין אם קללה אפלו אבי בעלה בפני עצמו (וכן משמע מפרש"י בגמרא הביאו הבית יוסף), ועין לקמן סימן קנ"ד, הוא הדין המקללת בעלה בפניו (הרמב"ן סימן ק"ב);

בכל אחד מאלו תצא בלא כתבה, אם יש עדים שהתרה בה תחלה ועברה על התראתו. ואם אין עדים, תשבע שהוא כדבריה. ואם רצה לקים אותה אחר כך, אין כופין אותו להוציאה, מכל מקום מצוה עליו שיוציאנה.

הגה: ואינה יכולה לעכב על ידו שלא יגרשנה, ויכול לגרשה בעל כרחה, ואין בזה משום חרם רבנו גרשם (תשובת מור"ם בהגהות מרדכי דיבמות וכן הוא ברשב"א סימן תקנ"ז). ואשה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו כותים להרגו אם יעשה לה דבר, מקרי עוברת על דת (הגהות מימוני פרק כ"ד). אשה הרגילה להתיחד עם כותים, נקראת עוברת על דת (תרומת הדשן סימן רמ"ב):


סעיף ה[עריכה]

כל אלו אין להם לא עקר כתבה ולא תנאי כתבה ולא תוספת, אבל תטל מה שהכניסה לו והוא בעין, בין מנכסי צאן ברזל בין מנכסי מלוג. ואם כלה או נגנב או נאבד, אין מוציאין ממנו. וכן הדין במי שזנתה או שיוצאת משום שם רע, שאבדה עקר כתבה ותוספת, ונוטלת מה שהוא בעין מכל מה שהכניסה. וכן הדין בכל אותם ששנינו בהן תצא מזה ומזה:

סעיף ו[עריכה]

אין עדים שזנתה, אלא שהיא אומרת שזנתה, אין חוששין לדבר זה לאסרה, דשמא עיניה נתנה באחר, ודוקא שאין רגלים לדבר, אבל אם יש רגלים לדבר נאמנת (פסקי מהרא"י סימן רכ"ב), אבל אבדה כתבתה, עקר ותוספת ומה שאינו בעין ממה שהכניסה לו.

ואם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה למה אמרה בתחלה כן, נאמנת (הגהות מרדכי דקדושין).

ואם היה מאמינה ודעתו סומכת על דבריה, הרי זה חיב להוציאה, אבל אין כופין אותו להוציאה. אבל אם נאנסה, לא הפסידה כתבתה, לא אשת ישראל ולא אשת כהן.

הגה: ועין לקמן סימן קע"ח סעיף ט'. אמר אחד על אשה אחת שזנתה עמו, נאמן עליה כעד אחד, דפלגינן דבורה (רשב"א סימן תקנ"ב). ואם היא הודית לפני אחד שנטמאת, הנחשד מצטרף עם אחד לאסרה על בעלה (פסקי מהרא"י סימן רכ"ב). הודית לפני אחד שזנתה, ואחר כך אומרת ששקר הוא, ומכחשת העד המעיד עליה, מתרת לבעלה אף אם מאמין הבעל לעד המעיד עליה, דאמרינן בתחלה שהודית נתנה עיניה באחר ועכשו חוזרת בה (במהרי"ק שרש פ"ב). אשה שאמרה לבעלה שזנתה, אף על פי שאינה נאמנת, אם עמד וגרשה, אסור להחזירה; ואפלו אם החזירה, יש לחוש (מהר"ם פדוואה סימן ל"ד):

סעיף ז[עריכה]

מי שראה אשתו שזנתה, או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה, שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם, שזנתה אשתו, בין שהיה האומר איש בין שהיתה אשה, הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת, הרי זה חיב להוציאה ואסור לו לבוא עליה, ויתן כתבה. ואם הודית לו שזנתה, תצא בלא כתבה. לפיכך, משביעה בנקיטת חפץ שלא זנתה תחתיו, אם ראה אותה בעצמו, ואחר כך תגבה כתבתה. אבל בדברי אחר אינו יכול להשביעה אלא על ידי גלגול.

הגה: הרבה קרובים, כלם אינם רק כעד אחד (הגהות מרדכי דיבמות). ועין לקמן סימן קע"ח סעיף ט'. ויש אומרים דלא יכול לומר שמאמין לעד אלא אם מאמין לו גם כן בשאר דברים, אבל אם אינו מאמין לו בשאר דברים, רק בדבר זה, משום דבלאו הכי נחשדה לו קצת, לא נאסרה עליו משום זה (מהרי"ק שרש פ"ב):

סעיף ח[עריכה]

האומר לאשתו בפני עדים: אל תסתרי עם איש פלוני, ויש עדים שנכנסה עמו בסתר ושהתה עמו כדי טמאה, אסורה לבעלה ותצא בלא כתבה. ואסור לו להתיחד עמה, וכופין אותו להוציאה מביתו.

ודוקא שאמר לה בלשון קנוי (מהרי"ו סימן ח'), וכדרך שיתבאר לקמן סימן קע"ח):

סעיף ט[עריכה]

אמר לה בינו לבינה: אל תסתרי עם איש פלוני, וראה אותה שנסתרה ושהתה עמו כדי טמאה, אסורה לו וחיב להוציאה ויתן לה כתבה, ואם הודית שנסתרה אחר שהתרה בה, תצא בלא כתבה. לפיכך, משביעה על זה ואחר כך נותן לה כתבה:

סעיף י[עריכה]

אם השביע אשתו שלא תדבר עם פלוני, ועברה ודברה עמו, עוברת על דת היא, והפסידה כתבתה אם התרו בה תחלה: אם תעברי על שבועתיך תפסידי כתבתיך:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קטז (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קטז | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

דין כתובה ותנאיה, ודין הנושא אשה באיסור
ובו ששה סעיפים:
אבגדהו
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

הנושא אחת מחיבי לאוין, אם הכיר בה יש לה עקר ותוספת וכל תנאיה; ומיהו, מזונות אין לה אלא לאחר מותו, אבל בחייו אין לה, אפלו לותה ואכלה אינו חיב כלום, ואם זן אותה, מעשה ידיה שלו (נמוקי יוסף פרק יש מתרות). ואם לא הכיר בה, אין לה מנה ומאתים אבל תוספות יש לה. ואין לה שום תנאי מתנאי כתבה, ואפלו מזונות, אחר מותו; ואינו חיב בפרקונה, ואפלו הכי אינו משלם פרות שאכל משלה, ואפלו הם בעין אצלו. ונכסים שהכניסה לו, אם הם בעין, בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל, תטלם; וכל מה שאבד או נגנב או כלה או נשחק מנכסי צאן ברזל, אינו חיב לשלם; וכל מה שאבד או נגנב מנכסי מלוג, חיב לשלם:

סעיף ב[עריכה]

חיבי עשה, אפלו לא הכיר בה, דינה כחיבי לאוין שהכיר בה:

סעיף ג[עריכה]

אילונית, אם הכיר בה, הרי היא ככל הנשים ויש לה כתבה ותנאי כתבה, וכן זוכה הבעל במה שזוכה בשאר הנשים. ואם לא הכיר בה, דינה כדין חיבי לאוין שלא הכיר בה:

סעיף ד[עריכה]

שניה, בין הכיר בה בין לא הכיר בה, דינה כדין חיבי לאוין שלא הכיר בה; חוץ מנכסי צאן ברזל ונכסי מלוג, שדינה בהם ככל הנשים:

סעיף ה[עריכה]

הממאנת, אין לה מנה ומאתים אבל יש לה תוספות; וחיב לזונה ולפדותה כל זמן שהיא תחתיו, ואוכל פרותיה, אבל אם הלך למדינת הים ולותה למזונותיה או לפדיונה ואחר כך מאנה, אינו חיב לשלם אף על פי שאכל פרותיה, ואפלו הם בעין:

סעיף ו[עריכה]

קטנה היוצאת בגט, דינה כגדולה היוצאת בגט:



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קיז (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קיז | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

דין כתובה באשה שאין לה וסת או שאר מומין, ודין קטלנית
ובו אחד עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייא

סעיף א[עריכה]

הנושא אשה, ובדקה עצמה ונבעלה, ובעת שקנחה עצמה היא והוא נמצא דם על עד (פירוש הסמרטוט או מטלית שבודקת עצמה בהן) שלה או על עד שלו, אם ארע זה פעם אחר פעם שלש פעמים סמוכות זו לזו, הרי זו אסורה לישב עם בעלה, ותצא בלא כתובה, לא עיקר ולא תוספת, ולא תנאי מתנאי הכתובה, שהרי אינה ראויה לתשמיש; ויוציא, ולא יחזיר לעולם. במה דברים אמורים, כשהיתה כך מתחילת נישואיה, ומבעילה ראשונה ראתה דם. אבל אם ארע לה חולי זה אחר שנשאת, נסתחפה (פירוש מן "מדוע נסחף אביריך" (ירמיהו מו, טו), כלומר נפסדה ונאבדה למזלך) שדהו. לפיכך, אם בעל פעם אחת ולא מצא דם, ואחר כך חזרה להיות רואה דם בכל עת תשמיש, יוציא ויתן כתובה כולה, ולא יחזיר עולמית.

הגה: יש אומרים דאם אינו רוצה לישא אחרת, ורוצה לשרות (עם) זו על ידי שליש בשנה אחת, ולא ילך אצלה אלא בעדים, אין צריך לגרשה (בית יוסף בשם תשובת הר"ם, וכן הוא בתשובת הרשב"א סימן תת"ס). וכל שכן אם זינתה תחתיו, דמאיסה ליה, דשרי בכהאי גוונא (שם):


סעיף ב[עריכה]

אשה שנבדקה על ידי נשים, ואמרו שאינה ראויה לאיש, אין לה כתובה ולא תנאי כתובה. ואם הבעל טוען עליה כך, כל זמן שלא נבדקה אינו חייב במזונותיה:

סעיף ג[עריכה]

הנושא אשה סתם, ונמצאו עליה נדרים שנתבארו בסימן ל"ט, תצא בלא כתובה, לא עיקר ולא תוספת:

סעיף ד[עריכה]

וכן הכונס אשה סתם, ונמצאו בה מום ממומי הנשים שנתבארו בסימן ל"ט, ולא ידע הבעל במום זה, תצא בלא כתובה, לא עיקר ולא תוספת:

סעיף ה[עריכה]

אם יש מרחץ בעיר והיו לו קרובים שם, אינו יכול לומר: לא ידעתי מומין אלו, ואפלו מומין שבסתר, מפני שהוא בודקה על ידי קרובותיו וחזקתו ששמע ונתרצה. ואם אין שם מרחץ, או שלא היו לו שם קרובים, טוען במומין שבסתר. ונכפית לעתים ידועים, הרי הוא כמומי סתר. אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון, שחזקתו ששמע ונתפייס.

המשתנת במטה תמיד, יש אומרים דלא הוי מום (בית יוסף בשם הרשב"א), ויש אומרים דהוי מום (בית יוסף), וכן נראה לי עיקר. טען על אשתו שהיא מצורעת, הוי מום (בית יוסף):

סעיף ו[עריכה]

במה דברים אמורים, במקום שמנהג הנשים להלך בשוק ופניהן גלויות, אבל במקום שאין דרך הבנות לצאת לשוק כלל, ואם תצא למרחץ תצא מתנכרת, הרי זה טוען אפלו מומין שבגלוי. ואם יש שם מרחץ, אם יש לו קרובה אינו יכול לטען, שבודאי הכל רואין אותה ערומה במרחץ. ואם דרכן להתחבא במרחץ, יכול לטעון אף מומין שבגלוי.

ויש אומרים דאפילו אין לו קרובים בעיר, יש לו רעים ובודק על ידי נשותיהם (טור בשם הגאונים):

סעיף ז[עריכה]

כיצד היא טענת המומין, אם היו המומין שנמצאו בה מומין שודאי היה בה קדם שתתארס, כגון אצבע יתרה וכיוצא בו, על האב להביא ראיה שידע הבעל ונתרצה או שחזקתו שידע. ואם לא הביא ראיה, תצא בלא כתובה כלל:

סעיף ח[עריכה]

היו בה מומין שאפשר שנולדו בה אחר האירוסין, אם נמצאו בה אחר שכנסה לבית הבעל, על הבעל להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה והיה מקחו מקח טעות. ואם נמצאו בה והיא בבית אביה, על האב להביא ראיה שאחר האירוסין נולדו ונסתחפה שדהו.

הגה: ויש אומרים דאם האב טוען ודאי, על הבעל להביא ראיה (המגיד משנה פרק כ"ה בשם הרשב"א). ויש אומרים דאם הגיע זמן לכנוס, אף על פי שלא כנסה, הוי כאלו היתה ברשות הבעל (רבנו ירוחם נתיב כ"ג ח"ה):

סעיף ט[עריכה]

הביא הבעל ראיה שעד שלא תתארס היו בה, או שהודית לו בכך, והביא האב ראיה שראה ושתק ונתפייס או שחזקתו שידע בהן ונתפייס, הרי זה חייב בכתובתה:

סעיף י[עריכה]

בא על אשתו, ושהה כמה ימים, וטען שמום זה לא נראה לו עד עתה, אפילו היה בתוך הקמטים (פירוש כגון תחת בית השחי ותחת הדדים וכדומה) או בכף הרגל, אין שומעין לו, חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו וידע ונתפייס.

הגה: ואם שהה עמה שלשים יום, אינו נאמן לומר שלא בעל (מהרי"ק שורש ק"ה):

סעיף יא[עריכה]

מי שנודע לו שאשתו נכפית, ורוצה לגרשה ואינו משיג כדי כתובתה, כופין אותה לקבל גט ואין בזה משום תקנת רבנו גרשום, ויתן הנמצא בידו לכתובתה, והמותר כשתשיג ידו, ואם תמאן לקבל גט, ימנע ממנה שאר כסות ועונה.

הגה: ודוקא במום גדול כזה שאילו היה באיש היו כופין לגרש מדין התלמוד, ולא תקן רבנו גרשום שתהא האשה עדיפא מאיש (תשובת הרא"ש כלל מ"ב), אבל משום שאר מומין אינו יכול לגרשה בעל כרחה, אבל מכל מקום אין כופין אותו להיות עמה, מאחר דמאיסה עליו ורוצה לגרשה ולתת כתובתה (מהרי"ק שורש ק"ז):



מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קיח (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קיח | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

תקנת נשואין של קהל טוליטולה, ודיני נדוניא
ובו תשעה עשר סעיפים:
אבגדהוזחטייאיביגידטוטזיזיחיט
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

אלמנה שיש לה לחלק עם יורשי בעלה בכח התקנה של טוליטולה, שמין בגדי שבת שעליה, אבל לא בגדי חל.

תנאי השיור אינו אלא אם תמות האשה בחיי בעלה, אבל לא אם תמות שומרת יבם (טור):

סעיף ב[עריכה]

מי שגרש את אשתו סמוך למיתתו, אף על פי שלא גרשה אלא כדי שלא תזקק ליבם, דינה לענין כתבתה בתקנת טוליטולה כדין גרושה.

הגה: אבל אם לא גרשה ממש, כגון שלא יצא עליה קול גרושה בחייו, רק היתה בחזקת אלמנה, רק אחר מותו הוציאה גט ואומרת: נתגרשתי, אינה נאמנת וצריכה ראיה על הגרושין, דודאי לא נכתב הגט רק להברחה בעלמא (בבית יוסף בשם הרב ר' יודא בן הרא"ש):

סעיף ג[עריכה]

אם שהתה מלחלק עם היתומים כפי התקנה, קצת זמן, לא אבדה מזונות אותו זמן, אף על פי שהכח ביד היתומים לסלק האלמנה בחצי הנכסים (טור בשם תשובת הרא"ש):

סעיף ד[עריכה]

אלמנה שפרעה שלא על פי בית דין חובות הכותים מנכסי בעלה כדי שלא יזלזלו במכירת קרקעותיו, יפה עשתה:

סעיף ה[עריכה]

אלמנה שהורידוה בית דין בחצי נכסי המת בכח התקנה, ויש למת קרקעות ממשכנים ביד אחר, אף על פי שיש לו נכסים בני חורין, נוטלת חצי קרקעות הממשכנים, לפי מה שנהגו על פי התקנה, בכל דבר ודבר חציו:

סעיף ו[עריכה]

דבר שאינו מפרש בתקנה, נעמידנו על דין תורה.

וכן כל ספק שיש בתקנה, על יורשי האשה להביא ראיה, דאין מוציאין ירשת הבעל מספקא (בית יוסף בשם תשובת הר"ן):

סעיף ז[עריכה]

כל דין שיש לה בגבית כתבתה כפי דין תורה, יש לה בחצי נכסים שנוטלת מכח התקנה:

סעיף ח[עריכה]

אם נתנה האשה לבעלה או לאחר שיזכה אחר מותה בחצי נדוניתה הראויים יורשיה לירש כפי תקנת טוליטולה, אינו כלום. אבל אם מחלה מעכשו לבעלה כל שטרי חובות שיש לה עליו, מחילתה מחילה.

הגה: ויש לילך בזה אחר לשון התקנה, דאם משמע שם דאינה יכולה למחל בלא היורשין, או שעל מנת כן נתן הנותן, אין בידה לשנות. ואם היא בעצמה נותנת הנדוניא, יכולה למחל לבעלה או להתנות לתן לאחר כפי מה שתחפץ, ובלבד שתעשה בפני עדים, ובלא זה זוכים היורשים מכח המנהג (כל זה תמצא מבאר בבית יוסף בשם תשובת הרא"ש ורשב"ץ). במקום שיש תקנה שיורשי האשה יחלקו עם הבעל כשמתה האשה תחלה, יפרעו תחלה כל החובות שהבעל חיב. ונאמן הבעל לומר כמה חיב, במגו דאי בעי היה כופר ואומר שלא הניח כל כך (תשובת הרא"ש כלל נ"ה):

סעיף ט[עריכה]

הכותב לאשתו בשעת נשואין שטר חוב בסכום ידוע, ומתנה שתוכל לגבותו בכל עת שתרצה, אם תגבנו ילקח בו קרקע והוא אוכל פרות; ואם יש עליה חוב שלותה אחר שנשאת, אינו גובה ממנו. אבל אם לותה קדם שנשאת, גובה ממנו. אבל אם אינו עומד לגבות אלא לכשתתאלמן או תתגרש, אינו יכול בעל חוב לגבות ממנו, אלא ימכרוהו בית דין בטובת הנאה לו או לאחר, אבל לא לבעל

וזהו אינו נכון, אלא לא ימכרו בית דין בטובת הנאה לא לו ולא לאחרים, דכל לגבי בעלה ודאי מחלה (טור), ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן (בית יוסף בשם גמרא החובל):

סעיף י[עריכה]

אם נתן לה הבעל מתנה, אפלו בעל חוב שהלוה לה אחר שנשאת, גובה ממנו:

סעיף יא[עריכה]

שטר שזה נסחו: "הוו עלי עדים וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו ללאה אשתי כך וכך בתים במתנה גמורה", אינו כלום. הואיל ולא כתב שהוא נותן לה, ומה שאמר: תנו, לאו כלום הוא (טור בשם תשובת הרא"ש):

סעיף יב[עריכה]

הנוהגים שהאשה המכנסת קרקע לבעלה כותבת לו שטר מתנה והוא כותב לה שטר חוב שתגבנו כל זמן שתרצה, ואין מזכירין באותו שטר הקרקע שנתנה לו, אין לאותו קרקע דין נכסי צאן ברזל, אלא הרי הוא כשאר נכסיו:

סעיף יג[עריכה]

הבעל אומר: היא מתה תחלה ואחר כך הבן, ויורשיה אומרים: לא כי אלא הבן מת תחלה, עליהם להביא ראיה:

סעיף יד[עריכה]

המתנה בכתבה שלא ישא אשה אחרת עליה, אינו מתנה על מה שכתוב בתורה:

סעיף טו[עריכה]

הנושא אשה שפסקה מלדת, ונשבע שלא ישא אשה אחרת עליה שלא מרצונה, אין יכולים להתיר לו שבועתו שלא מדעתה:

סעיף טז[עריכה]

מי שנשבע לתת לחברו חצי מה שירויח, ואינו מספיק לפרנסת אשתו אם יתן לזה חצי מה שמרויח, אף על פי כן צריך לקים שבועתו:

סעיף יז[עריכה]

אשה שמחלה כתבתה ונדוניתה לבעלה, ואחר כך טענה שבאנס מחלה מפני שהיה מגזם עליה לגרשה או לשא אחרת מפני שאינה יולדת, אין זה טענת אנס לבטל המחילה:

סעיף יח[עריכה]

אלמנה שגבתה כל הנכסים בכתבתה, אינה חיבת בקבורת בעלה.

הגה: ואפלו אין כאן רק כדי קבורה, היא גובאת כתבתה והוא נקבר מקפה של צדקה (תשובת הרא"ש כלל ט"ו והגהות מימוני פרק י"ז ותשובת הרמב"ן סימן ס"ד והרשב"א סימן אלף ק"ג). אבל אם תפסו היתומים מטלטלין, וקברו אותו, אין צריכים לשלם (ריב"ש סימן ק"ד):

סעיף יט[עריכה]

המתנה עם בעלה בשעת נשואין שאם תמות תחתיו בלא ולד קימא יהא שליש נדוניתא ליורשיה, וגרשה, והחזירה סתם, על דעת תנאים ראשונים החזירה.

הגה: תקנת קהלות שו"ם (שפיר, ורמיזא, מגנצא) שאנו נוהגין בזמן הזה בנדונית חתנים כמו שנתבאר לעיל סוף סימן נ"ג, יש אומרים שהתקנה לא נתקנה רק בנדוניא, אבל לא בירשה שנפלה לאשה בעודה תחתיו (תשובת הרא"ש כלל נ"ד), וכן במתנות שנתנו לחתן. ובזמן שהנכסים חוזרין מכח התקנה, יש אומרים שחוזרין לנותני הנדוניא (תשובת מימוני להלכות אישות, וכן משמע לשון התקנה), ויש אומרים ליורשים (תשובת מימוני ל"ה), וכן מנהג הקהלות. ואין חלוק בין אם האב נותן הנדוניא או אחרים (תרומת הדשן סימן שכ"א). אבל כשהן עצמן מכניסין הנדוניא, לא תקנו (מהרי"ו ס"ד). וכל מקום שיש מנהג, הולכין אחר המנהג; ואפלו לא התנו בשעת נשואין, כאלו התנו, דכל הנושא על דעת המנהג הוא נושא (דעת עצמו, וכ"כ הרשב"א סימן אלף ש"ז ובתשובת מימוני סוף אישות ל"ה). ואפלו הלך למקום שאין נוהגים מנהג הקהלות, הולכין אחר מקום שנשאה שם (ריב"ש סימן ק"ה). ואם לא מתו הבת או הבן, רק נהרגו או נשתמדו, יש אומרים דלא שיך בזה דין חתנים, ואפלו לא נתן האב צריך לתן. אבל אם אין כאן זרע קימא, שצריכין להחזיר מכח תקנה, אין חלוק בין נהרגו למתו; אבל אם נשתמדו, אין צריך להחזיר. ויש להתישב בדבר: