ט"ז על אבן העזר קטו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ט"ז על שולחן ערוך אבן העזר קטו |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הוחזקה נדה כו' בגמרא אמרי' ומשמשתו נדה ה"ד אי דידע נפרוש אי לא ידע מנא ידעי מי אמר ליה אחרי כן שבא להוציא ומשני תירוץ בתרא שהוחזקה נדה בשכנותיה כדרבי יהודה דאמר הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה פי' רש"י שראוה לובשת בגדי נדה ולבעלה אמרה טהורה אני ושמשה לבעלה לוקה אם התרו בו וכה"ג משכחת ליה למתני' דאחר תשמיש הודיעוהו שכיניו שהוחזקה נדה עכ"ל מבואר פירושו דהכא מיירי שהיא הכשילתו במה שאמרה טהורה אני והוא לא ראה אותם בגדים עליה כון שבא בלילה ואח"כ הודיעוהו שכיניו דשראוה אתמול בבגדי נדותה והוא בא עליה ומייתי ראיה דהאי חזקה מלתא היא כאלו רוה שופעת דם דהא כשבא עליה באותה שעה במזיד לוקה נמצא הטעם בזה דהיא הכשילה אותו שעבר עבירה אבל אם לא (עבר) עבירה שלא בא עליה אעפ"י שהיא מצדה היה עובר עבירה לא הפסידה כתובה וזה פשוט ולא כתבתיו אלא שראיתי בלבוש שכתב בזה ואפי' אמת שהיא טהורה מפני שמשיאתו שם רע שיאמר עליו שבעל נדה עכ"ל ומאוד תמהתי איך יצא מכשול גדול כזה מתחת ידי הצדיק דכמה טעיות טעה חדא דהוא נתן טעם מפני שמשיאתו שם רע שיאמר עליו שבעל נדה עכ"ל ובמתנית' חשיב דבר זה דעבר' על דת משה ואין לתורת משה שלא תשי' ש"ר עליו אלא הטעם משום מכשול כמו שזכרנו ותו דא"כ למה אמרו דוקא שבא עליה ואי משום ש"ר לא צריך לביאה ותו דהאיך אמר אפי' באמת היא טהורה דהא א"א לידע זה כלל כמו דפריך המקשן מנא ידעי דטמאה ה"נ מי ידע דטהורה היא אלא ברור דבעל הלבוש הוסיף מדעתו דבר זה ואינו באמת ולא שייך הטעם משום שם רע אלא בנדרה שלא תשאיל כלים מפני שהשכינים יאמרו עליו שהוא אדם רע אבל לא בדבר זה דמי יעיד על הביאה שלו ויוציא עליו ש"ר אלא ודאי שבאמת בא עליה באמת א"כ הכשילתו באיסור נדה ומה לנו בזה לטעם ש"ר:

ואמרה לו טהורה אני בפרישה הקשה דרבינו הטור סתם כאן דמשמע דאינה נאמנת לומר אמתל' למה לבשה בגדי נדה וכ"ה דעת הרמב"ן כתבו בי"ד סי' קפ"ה ושם תמה רבינו עליו וס"ל דמהני אמתל' והרשב"א הביא ראיה להרמב"ן מדין משמשתו נדה דהכא דמשמע דלא סמכי' עלה אפילו באמתל' ונראה דהכא שאני שכבר עברה ושמשה מ"ה אינה נאמנת דמשקר' כדי שלא תפסיד כתובת' אבל קודם ששמש' ס"ל דמהני אמתל' עכ"ל ולא מתיישב בזה דאם אתה חושד' שתשקר בשביל כתובתה ה"נ תחשדה קודם התשמיש שמא היא עושה כן בשביל חשקה לבעלה אלא פשוט שאין כאן חשד כיון שהתורה האמינת' דכתיב וספרה לה דהיינו לעצמה שהיא נאמנת כדאיתא שם במהדיר ואין שום חשד עליה וקושיא מעיקרא ליתא על הטור דודאי מהני בכ"מ אמתל' אלא דהכא מיירי שאמרה לבעלה טהורה אני ולא זכרה מלבישתה בגדי נדה גם אחר תשמיש היא מכחשת ואומרת לא לבשתי כלל בגדי נדה דומיא דתירוץ קמא שם בגמ' לענין מאכילתו שאינו מתוקן כנ"ל לדעת הטור:

ואינה מקיימת מפני שהבנים מתים בעון נדרים ומ"ה אם גם הוא עובר על נדרים הרי האי גברא לא בעי בנים מחמת עצמו:

שהמירה דתה כו' קיצר הרב במקום שהיה לו לבאר דבאשה שהמירה במזיד ודאי אין צריך להפסיד כתובתה משום עוברת על דת ובודאי הפקיר' עצמה לזנות בין הגוים ונאסרה על בעלה ואין לה כתובה אלא דשם בתשובת הרא"ש כלל ל"ב מיירי שמחמת אונס מיתה המירה והיא מותרת לבעלה כי אינה מפקרת אלא מחמת שלא מסרה נפשה על קידוש השם מקרי עוברת ז"ל דת וזו צריכה התראה:

וראשה פרוע ובגמ' מקשינן ראשה פרוע דת יהודי והא מדאורייתא הוא דכתיב ופרע את ראש האשה ותנא דבי ר' ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפריעת ראש ומשנינן דאורייתא קלת' ש"ד ודת יהודית אפי' קלת' אסור א"ר יוחנן קלתה אין בה משום [פרוע ראה] הוה (בה) רבי זירא ה"ד אי בשוק דת יהודית היא אי בחצר א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה אמר אביי מחצר לחצר ודרך מבוי דלא שכיח רבים וכתבו התו' אלא בחצר פי' אפי' בלא קלתה אין בה משום פרועה שאל"כ לא הנחת בת כו' ונראה שהוכרחו לזה ולא פירשו דמ"ש אם כן לא הנחת קאי על קלתה בחצר אבל בפריעה לגמרי לא אמר כן דאם כן מאי א"כ לא הנחת בת כו' דאה"נ דר' יוחנן קמ"ל דבר זה דמותר מטעם זה ואי פריך פשיטא הוי ליה למימר פשיטא אלא ה"פ הא בחצר ואפילו פריעה לגמרי אין שום איסור ולמה ליה קלתה ממילא נשמע שליכא איסור בחצר אפי' בפריעה לגמרי וכ"כ הר"ן מכח זה הקשה ב"י על הטור שכתב אפילו אין פרועה לגמרי אלא קלתה בראשה כיון שאינה מכוסה בצעיף תצא כו' ודוקא בר"ה או במבוי מפולש או בחצר שהרבים בוקעים בו אבל במבוי שאינו מפולש וחצר שאין רבים בוקעים בו לא תצא דמשמע לא תצא ע"י כך אע"ג שאין זה הגון והא בחצר אפי' פריעה לגמרי מותר ומבוי שאינו מפולש בקלתה מיהו לית לן בה עכ"ל ולענ"ד דלק"מ דהמקשן בגמ' לא ידע רק משני חלוקות דהיינו שוק וחצר של אדם דדר ביחידו' וע"ז פריך אי מיירי רבי יוחנן משוק הא יש איסור דת יהודית אפילו בקלתה אי מחצר יחידי של אדם אחד הא אין שם פריעת ראש אפילו לגמרי דאל"כ לא הנחת כו' דמה לי החצר שלה או חדר שלה כיון שאין שם אדם אחר ומשני שיש שם חלוקה ג' דהיינו מחצר לחצר דרך מבוי דלא שכיח רבים אבל קצת בוקעין שם בזה מן התורה אין שם פריעה אפילו בלגמרי אלא שמצד דת יהודית יש בה בפריעה לגמרי ובקלתה אין איסור כלל ומזה מיירי ר' יוחנן ומש"ה שפיר אמר הטור דבחצר שאין הרבים מצוין שם פי' אבל קצת בוקעין שם בזה לא תצא כיון שיש עליה קלתה וכמו שאמרנו אבל בחצר יחיד לגמרי אין שם איסור אפי' בפריעה לגמרי ואם דרים שם אנשים אחרים ג"כ הוה דינו כמו מבוי שאינו מפולש דאין בו היתר כ"א בקלתה והל ניחא בס"ד דאין כאן מחלוקת בין הטור להתוס' כלל ובסימן כ"א כתב הטור לא תצא בפריעת ראש לשון וזכר שם החלוקה השנית דתלוי הקלת' לפי שסמך על מ"ש כאן ושם לא זכר מה שאסר אפילו בקלתה וזה כתב דינו כאן ובד"מ כתב ודאי גם רבינו מודה לזה כמ"ש סימן כ"א דאין איסור בפריעת (שוק) [צ"ל ראש] אלא דוקא לשוק ולא נקיט כאן לא תצא אלא למידק בצניעות מיהו (פשוט) [צ"ל הוי ששום] אשה לא תראה שערה כלל אפילו בבית וכמעשה דקמחית כו' עכל ולענ"ד לא נתכוין הטור אלא לדינא כאשר כתבתי ע"פ ההלכה בגמרא:

או שהית הטוה בשוק וורד כו' איתא במשנה וטוה בשוק אמר שמואל במראה זרועותיה לבני אדם רב חסדא אמר בטוה ורד על פני פרש"י בכפה על ירכה נגד פנים של מטה לפ"ז הוה תיבת ורד כאלו אמר ויורד ובתוס' בם רבינו חננאל פי' ורד הוא צמר אדום היא טוה שיפול מזהרירתו על פניה והוא עזות מצח וכ"ה ברמב"ם כפי שהעתיק כאן בש"ע וא"כ אם טוה בשוק צמר סתם ואינה מגלה זרועותיה אין בזה עוברת על דת יהודית לכ"ע:

שהיתה משחקת במשנה איתא ומדברת עם כל אדם אמר שמואל במשחקת עם הבחורים והרמב"ם העתיק משחקת לחוד כמ"ש כאן ובטור כ' והמדברת והמשחקת עם הבחורים וקשה דהא מדברת לחוד אינו כלום וב"י הגיה שצ"ל ומשחקת דהיינו דתרווייהו חד הם וקשה למה זכר הטור כלל מדברת דזה ודאי דמשחקת לחוד הוי סגי ונ"ל דהך משחקת דגמ' הוא פי' על מ"ש במשנה ומדברת דהיינו שהיא אומרת דברי שחוק וכ"ש אם משחקת ממש ומ"ה אמר הטור והמדברת והמשחקת עם הבחורים דהיינו שהיא מדברת דברי שחוק או שמשחקת ממש ומה שזכר עם הבחורים קאי על המדבר' ג"כ וא"ל למה לי משחקת ממש כיון דאף בדיבור שחוק בזה עוברת י"ל דקמ"ל דבתרווייהו דוקא אם הוא נעשה עם הבחורים דוקא שהוא קרוב לדבר עשיית עבירה שאין להם פת בסלם ונראה דגם בזה צריך שהיא רגילה בכך וכ"כ ב"י בשם תשובת הרשב"א וז"ל אבל אם גילתה ראשה באקראי או דברה עם בחורים פעם אחת דרך מקרה ודאי לא הפסידה כתובתה ומ"ה דהך ורגילה בכך שנזכר רמ"א דוקא לפי שיטת הרמב"ם דמפרש משחקת ממש בזה אפי' באינה רגילה אבל לפי שיטת הטור דמדברת דברי שחוק צ"ל גם בזה ורגילה בכך והב"י הקשה על הרשב"א למה לא נתן טעם לפי שלא התרה בה תחלה ונראה דס"ל לרשב"א דא"צ בזה התראה כיון שרגילה בכך שכ"כ אח"כ ב"י בסי' זה בשם ת"ה ברגילה להתייחד עם הגוים אפשר שא"צ התראה אבל מדברי הטור משמע דבל מילי בעינן התראה תחלה:

שהתרה בה תחלה א"צ התראה בשעת מעשה דוקא כמו בדיני נפשות א"א שהתחרו בה שאם תעשה כך תפסיד כתובתה:

ויכול לגרש' פי' אפי' בלא התראה אלא לענין הפסד כתובת אבל לא לענין גט שיש מצוה להוציאה:

מצטרף עם א' פירוש אותו אחד שהודית בפניו:

וסמכה דעתו כו' בטור כתב וז"ל ואם יש עד אחד שזינתה אינו חייב להוציאה בדיני אדם אבל משום לזות שפתים אסור לו לעמוד עמה אם הוא סומך עליו ומהימן לו כבי תרי עכ"ל והיינו מדאיתא בגמרא בעובדא דסמי' שהביא ב"י שאמר ליה שמואל אי מהימן לך ע"א שאשתך זינתה זיל אפק' וכתבו רי"ף ורא"ש על מה דאמרינן בגמרא דהלכתא כרבא בע"א שזינתה הוה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ה"מ בידי אדם אבל בא לצאת ידי שמים אי מהימן לו כבי תרי חייב לאפוק' עכ"ל וכ"כ הטור בסי' קע"ח ומזה הקשה ב"י דלמה כתב כאן משום לזות שפתים ובסימן קע"ח לא זכר משום לזות שפתים ומיהו שם כתב שהיא שותקת וכאן לא כ"כ ואפשר דמפני כך כ' דאינו אלא משום לזות שפתים עכ"ל ודבר ברור שבסימן קע"ח יש טס במ"ש שהיא שותקת וצ"ל שהוא שותק וכ"ה בהדיא בגמרא ובתוספות בפרק האומר בקידושין וכן הגיה רש"ל דאם הוא שותק הוה כמודה לדבריה ושווי' עליה חתיכה דאיסורא וקשה אם איירי כאן באינו שותק א"כ ה"ל כמכחישו לעד ופשיטא דאינו חייב להוציא ורש"ל פי' דאינו מכחישה אלא שהוא אומר מנין לך זה (קשה) דהא מיירי במאמינו לע"א כבי תרי א"כ האיך הוה היתר מכח שאינו שותק ואומר מנין לך זה תו קשה לי דהך מלתא דטור סותר זא"ז דלזות שפתים אין שייך אלא באם מצד האמת אין שייכות אלא מצד לזות שפתים יש חשש ואח"כ (כתב) אי מהימן ליה כבי תרי דבזה יש איסור מצד עצמו באמת ותו קשה דבמקומות שמצינו לזות שפתים דהיינו פ' כיצד דף כ"ד לענין הנטען מן הגויה ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו והטעם שם דלכתחלה לא יכנוס משום לזות שפתים וכן בפ"ב דף כ"ב ע"א אומר מת כו' דלא יכנוס משום לזות שפתים אם ניסת תצא הרי דאחר שניסת לא חשו כלל ללזות שפתים לומר שלא יעמוד עמה ולמה אמר כאן דלא יעמוד עמה ותו הא מלתא דכאן משו' לזות שפתים אין לו רמז בשום גמרא או פוסק להזכירו כאן ע"כ נלענ"ד ברור. דבטור יש כאן ט"ס הך משום לזות שפתים וצ"ל משום דין שמים וזה הוה שפיר דבר והפוכו דתחלה אמר אינו חייב להוציאה בדיני אדם אבל משום דיני שמים אסור לו לעמוד עמה וכמ"ש הרי"ף ורא"ש ועיקרא דמלתא הוא תלוי במ"ש בפ' האומר בקדושין דרבא דאמר בע"א שזינתה אינו נאמן דהוה דבר שבערוה וצרך שנים (וכתבו התוס') וא"ת כיון דשתק ושתיקה כהודאה (למה) לא יוכל לעשותה עליו חתיכה דאיסורא וי"ל דסבר רבא דטעמא דשותק מהימן לאו משום דשתיקה היא כהודאה אלא משום דאיכא רגלים לדבר מהימני ליה וכיון שאין האיסור מכח עדות הבעל אלא מכח עדות העד אינו נאמן בדבר שבערוה עכ"ל והך רגלים לדבר אין פירושו מכח שהעד מהימן ליה כבי תרי דזה לא הוזכר אלא במעשה דסמי' לרבא דס"ל אי מהימן לך כבי תרי כו' ובזה ל"פ רבא ואביי דנאמן ע"א ולמה כתבו התוס' כאן דס"ל לרבא כן והיינו בפלוגתא דאביי ורבא אלא פי' הך דרגלים לדבר הוא לא מיירי מן מהימן כבי תרי אלא מכח שהוא שותק ובזה ס"ל לאביי דכאן ע"א נאמן כל שהוא שותק ורבא ס"ל כיון דמכח עדות הע"א אינה אסורה אלא מכח שתיקתו שיש רגלים לדבר הוה דבר שבערוה כו' וכן בטור מיירי ודאי גם כן שהוא שותק ולא צריך הטור להזכיר זה דהא כתב בזה דמהימן ליה כבי תרי ובאמת במאי דקי"ל לרבא דאין עד אחד נאמן היינו אפילו בלצאת ידי שמים כיון דאין כאן ריעותא אלא מכח שתיקת הבעל אבל במקום שיש ריעותא דמהימן ליה כבי תרי דרבא מודה לאיסור היינו בדיני שמים דוקא דאלו בדיני בני אדם אין לחייבו להוציא דהוא יכול לומר אף על גב שאמרתי שמהימן לי חזרתי מכך וזה הדבר המסור ללב והך חילוק בין דין אדם לשמים אינו כמו במקומות אחרים דשם הוה החילוק דבדיני אדם אין עבירה שקולה לדונו כ"כ אבל כאן הוה החילוק דבדין אדם אין יכולים לדונו דאין אדם יודע מה שבלבו של חבירו אלא הוא עצמו צריך להזהר מדין שמים ששם יודעים מה בלבו כנלע"ד נכון ובסי' קע"ח לא מיירי אלא מדין עצמו כיון שיודע האמת צריך לעשות כן:

אבל בדברי אחר פי' שהוא בעצמו לא ראה שזינתה אלא אחר אמר שראה שזינתה אינה יכול להשביעה אלא ע"י גלגול והטעם כתב ב"י דבראה אותה בעצמו ה"ל כטוען פרעתיך והמוציא שטר חוב על חבירו והלה טוען פרעתיך בעה"ש צריך ישבע אבל כשהוא לא ראה שזינתה אלא אחר אמר לו ה"ל כטוען שמא פרעתיך דלאו כלום הוא עכ"ל ואפי' שבועה לא צריכה אלא על ידי גלגול: