ט"ז על אבן העזר קיד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ט"ז על שולחן ערוך אבן העזר קיד |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הנושא אשה כו' בטור כתב אם יש לה בת מאיש אחר אינו חייב לה כלום והקשה ב"י פשיטא ונ"ל דקמ"ל דל"ת כיון שהיתה הבת עמה תמיד וניזונית עמה כשקבל לזון את אשתו הוה כאילו קיבל לזון גם את בתה דמי' למ"ש בח"מ ס"ס י"ז בשם הרא"ש במי שחייב עצמו לזון את חבירו לפי הראו לו וחברו רגיל לזון ע"י אחר ששולח אותו לקנות מזון חייב זה המקבל עליו ליתן לו ג"כ משרת א"כ נימא ה"ה בבת אשתו דהא קי"ל הבת אצל אמה קמ"ל דאינו חייב בבתה שום דבר ומזה יש ללמוד דאם הבת היה משרתת של אמה חייב לתת לה ג"כ מזונות כמ"ש הרא"ש וזה אפילו לא פסק לבת אשתו מזונות אלא מצד תנאי ב"ד של אמה שחייב לתת לה אחר מותו כתב בטור בשם רמב"ם דשלא בשעת קידושין אינו מתחייב עד שיקנו מידו או עד שיכתוב שטר משמע דקנין מהני ודקשה ב"י דהא הרמב"ם בפי"א דמכירה כתב שאין קנין למחייב עצמו לזון חברו מפני שאין כאן דבר מצוי וידוע ומפני מה הפוסק דבר עם אשתו לזון בתה חייב לזונה מפני שפוסק בשעת נשואין והדבר דומה לדברים הניקנין באמיר' עכל ש"מ דלא מהני אלא בשעת נשואין ותי' ב"י ג' תרוצים הא' לחלק בין קדושין לנשואין הב' לחלק בין בת אשתו לחברו וע"ז קשה להב"י הביא אח"כ בשם הרשב"א דאין חילוק ביניהם וה"נ דבעינן דוקא שקדשו תוך דברים כו' ועל כולם יש להקשות מנ"ל לרמב"ם חילוקים אלו ונלע"ד דכאן מיירי בקנו מידו ומשעבד נכיו דבזה לכ"ע מהני הקנין דדומה למקנה דקל לפרותיו דמהני אלא דשם בנושא אשה לא זכר התנא אלא יפסק לזון כו' דקהיינו בפסיקא בעלמא ע"כ הוצרך לתרץ דשאני בשעת נשואין דמהני אפי' אמירה אבל כאן אמר שקנו מידו דהיינו בענין שמהני הקנין כנ"ל לדעת הרמב"ם:

המזונות ביוקר. נראה דהיינו עכ"פ ביוקר דשכיח אבל אם היוקר דלא שכיח לא קיבל עליו דזהו כמו באונס דלא שכיח דאיתא בח"מ סימן רכ"ה דלא מהני אפי' קיבל עליו אחריות בפי':

אלא כדמי הזול דכל הגזלנים משלמים בשעת הגזלה:

מעשה ידיה שלה ול"ד לאשתו דהתם תנאי ב"ד הוא משא"כ כאן שאין לה אלא מה שחייב עצמו בפירוש:

אין הפיטור כלום כתב בפרישה יש לומדים מכאן שאם האב עשה שידוך לבתו ואח"כ נתרצו האב והחתן לבטל השידוך שאין הביטול כלום אם לא ברצון בתו ונלע"ד דיש חילוק בזה דכל זמן שיש רשות לאביה לקבל לה חדושין אין צריך הבת לבטל השידוך דהא אי בעי האב מקדשה לאחר בעל כרחה אבל אם היא ברשות עצמה אלא שהסכימה תחילה לזה השידוך או אפילו בסתם מקומות מועטים שעושים שידוך עם הבת בלי ידיעתה בזה צריך דוקא רצונ' לבטל השידוך כנלע"ד אבל אין לימוד מכאן דמיירי בקטנה או ערה דיש לה מזונות:

ליכתב פירוש דכתב לא מהני בזה:

אין יורשיה יורשין מזונותיה במשנה מפני שהיא כבעלת חוב פירוש כב"ח לגבות ממשעבדי ולא כב"ח ממש שהרי אם מתה אינו משלם ליורשיה כך כתב הרא"ש הטעם דלא נתכוון אלא לה לעצמה ונ"ל ללמוד מזה במי שהבטיח לחבירו לתת לו מתנה ונתן לו ת"כ ומת המקבל ולא נתן לו עדיין המתנה שאין הנותן צריך לשלם ליורשיו דלא נתכוין אלא ליתן לו דוקא ולא ליורשיו:

כאלו היתה בריאה דהמקבל עליו לפרנס חבירו אין הרפואה בכלל:

מזונות משלם ולא לפי ברכת בית ול"ד למזונות האלמנה דאמרינן בסימן צ"ד ס"ו דנותן לה לפי ברכת הבית שאני התם שלא התנה לזונה אלא בביתו שכך כתב לה את תהא יתבת בביתי כו':

ויש חולקים כו' בטור ז"ל כתב הרמ"ה שאלו המזונות שנותן לה אינו ונתן לה אלא כזן את אשתו ע"י שליש כו' ואפילו בעשיר נותן בפחות שבמזונות שלא אמרו שנותן לפי כבודה אלא באשתו שאוכלת בתנאי ב"ד אבל בבת אשתו שהוא חייב את עצמו דיד בעל השטר על התחתונה וכתב א"א ולא נהירא דמי שנותן מעות לבלע הבית כדי לפרנסו בסתמא דעתו שיתפרנס כאחד מבני ביתו כו' וכתב ב"י איני יודע למה כתב הרא"ש ולא נהירא דהרמ"ה לא איירי במאכילה על שלחנו אלא בסמפיק לה מזונות ודברים נכונים הם וכבר נתבאר בסי' קי"ב לגבי מזונות בתו שאין פוסקין לה אלא דבר המספיק לה בלבד כו' ומיהו באוכל' על שלחנו דברי הרא"ש דברי טעם הם עכ"ל ונ"ל דודאי במאכילה יש כאן מחלוקת והיינו בדרך זה על שלחנו כ"ע ס"ל דיתן לה כא' מבני ביתו ואם אירע שאינה אוכלת על שלחנו כ"ע ס"ל דנותן לה בפחות שבמזונות כי פליגי הרמ"ה והרא"ש בפוסק מזון לבת אשתו דהרמ"ה ס"ל דלא נתכוין בזה דוקא שתאכל על שלחנו ע"כ הוה הדין כמשרה אשתו ע"י שליש והרא"ש ס"ל דמסתמא דעתו שתהיה כאחד מאוכל על שלחנו ליתן לה כן ומ"ש בסימן קי"ב גבי מזונות בתו שאין נותנין לה אלא דבר המספיק לא דמי לכאן דשם מיירי אחר מות האב דשם ודאי לא נתכוין כאחד מאוכלי שלחנו שהרי כבר מת ע"כ נתכוין שיהיה לה דבר המספיק לחוד ובבת אשתו פליגי דוקא הרמ"ה והרא"ש כמו שזכרנו ובמשרה אשתו ע"י שליש ודאי לא שייך שם שכוונתו היתה תחלה כן אלא שאם אירע כן ע"י גלגול שביניהם ונלע"ד דבבת אשתו דקאמר הרא"ש שנתכוין שתהיה כאוכלי שלחנו וכן יקום היינו דוקא אחר מות אמה אבל בנתגרשה ודאי לא נתכוין שתהיה אמה מגורשת והבת שלה תהיה מאוכלי שלחנו אלא תהיה אצל אמה ויתן לה דבר המספיק לה לחוד בזה כ"ע לא פליגי והך ויש חולקים שכתב רמ"א על נתגרשה לא נראה לע"ד אלא דכ"ע סל דלא נתכוין שתהיה מאוכלי שלחנו גם מ"ש הש"ע אחר כך ואם מאכילה על שלחנו כו' א"צ בזה לומר שהיא דעת הרא"ש כמשמעות הש"י אלא גם הרמ"ה ס"ל כן באם מאכילה על שלחנו דודאי נותן לה כאחד מהם דלא פליגי אלא אם נאמה שכוונתו היתה שתהיה מאוכלי שלחנו או לא כנלע"ד:

אחד זנה ואחד כו' בכאן לא כ' ברירה להבת דמסתמא ניחא לה שתהיה אצל אמה שיש לה בעל ותיזון עמה אלא דבגרשו שניהם כתב אח"כ הברירה:

ומתה האם ה"ה אם מת האב אין היורשי' חייבים לזונה שהרי כתב לה כל זמן שאת עמי והרי הוא עמה וכ"כ רש"י בהדיא במשנה וז"ל כ"ז שאת עמי ולא אם אמות או תמותי או אגרשך:

וכן אם נתגרשה כו' ול"ק ממ"ש) בסי' קי"ח סעיף י"ט דהחזירה סתם על דעת תנאים ראשונים החזירה דשאני הכא דאמר כ"ז שאת עמי משמע מנשואין אלו כ"כ הטור ובפריש' כ' שאני הכא שאינו מתנאי כתובה ועוד דדוקא להחזיר בידו אמרינן כן ולא להוציא מידו ומשתמיט מיניה ההיא דסי' קי"ח שזכרתי:

אפי] חזר ונשא ול"ד למ"ש בס"ס ק' לענין הכתובה שעל דעת כתובה הראשונה החזירה:

ואם כתב לאחד כו' עיין מה שכתבתי בח"מ סימן ס' דבר הגון בזה בס"ד: