שולחן ערוך אבן העזר עז ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך אבן העזר · עז · ה

מקרא לצבע סימון האותיות: חלקת מחוקק בית שמואל ט"ז באר היטב פתחי תשובה באר הגולה

שולחן ערוך

ארוסה שאינה רוצה לינשא בטענת מאיס עלי, אין אביה חייב ליתן לו מה שפסק ליתן לו בנדוניתא:

מפרשים

חלקת מחוקק

(לג) ארוסה שאינה רוצה לינש' וכו':    כ"כ הטור לקמן סי' קנ"ד סעיף י"ח ונתן טעם שלא פסק לו אלא ע"מ שתנש' לו והיא אינה ברשותו לכופו שתנש' לו ומשמע שאינו חייב ליתן אבל אם כבר נתן אין יכול לתפוס בשביל בתו וכמ"ש למעלה סעיף קטן כ"ט:


באשר ראיתי הרב בב"ח כתב בסוף הסימן בדין מאיס עלי בקוצר ששה סעיפים ולע"ד יש בג' סעיפים הראשונים ובסעיף ו' כמה דברים שאינם צודקים ע"כ אכתוב הנלע"ד והרואה יבחר.

אמר בן המחבר הנה כדי שתבין הדבר על בוריו ונכונו הצגתי לפניך את קיצור פסקי הרב הב"ח מדין מאיס של ששה סעיפים הנ"ל ורשמתי בתוך ששה סעיפים האלו באותיו' א' ב' בכל מקום ומקום אשר א"א מ"ו הרב המחבר ז"ל מורה באצבע בדברי השגתו בו' סעיפים של פסקי הרב הב"ח בכדי להקל על המעיין שימצא בלי טורח ויגיעה וה' יצילנו מכל שגיאה.

דין מאיס עלי בקצרה מהרב בעל הב"ח

א, אם טוענ' מאיס עלי ואינה נותנת אמתל' וטעם לדברי' אבדה הכל אפילו לא תפס הבעל אלא הוא ביד שליש אלא דמה שתפסה היא בידה או (א) אביה תפס בשבילה מכל מה שהכניסה לא מפקינן מידה (ב) ומעו' נדוניא שתפסה אפי' אין הדינרין בעין אלא מאי דאתא מחמתייהו הוי נמי תפיסה ואף (ג) מנ"מ שלה אין לה כלום אלא מה שתפסה היא או אביה כדעת הרשב"א והרמב"ן אבל בתים וקרקעו' בחזקתה הוא כאלו תפסה מטלטלין בידה דמי וכל זה אפי' אין רואין שום ערמה בדבר אפ"ה הפסיד' את הכל כיון שאינה נותנת אמתלא לדבריה דיינינן לה בדין התלמוד וה"ה בנותנת אמתלא לדבריה ואין הדעת מקבלת כלל שמפני כך תהא ממאיסה בו א"נ אפילו נותנת אמתלא מקובלת אלא שאינה טוענת בבירור שיודעת היא בכך הוא האמת כגון שטוענת מאיס עלי מפני שאומרי' עליו שהוא רועה זונות או שאינו הולך בדרך ישרה ואין שם מי שיעיד בדבר זה אלא קול בעלמא הוי ליה כאלו לא נתנה אמתלא כלל לדבריה ודיינינן לה כהך דינא דאמרן:

ב, אם נותנת אמתלא לדבריה וטענה הנראה לחכמי המקום למה הוא מאיס עליה שברצון היתה נשאר' תחתיו לולא זה הדבר שטוענת ואומר' שמאיס עלה והיא (ד) טוענת בברי שכך הוא אעפ"י שאינה יכולה לברר כלל אפי' ע"י עד א' א"נ אינה טוענת בברי אלא ע"פ ע"א שמעיד כך וכך עליו בפני ב"ד והיא טוענת שמאמינה לדברי העד ומפני כך מאיס הוא עליה אז יש להשביעה או להחרים עליה כפי ראות עיני ב"ד לפי טענותי' שאמת הוא דמאיס הוא עליה כמו שטענה כי יש לחוש פן קרוביה השיאוה ולמדוה לטעון מאיס עלי, או שמא יש לה כעס וקטטה עם הבעל שעל כן בגדה בבעל נעוריה וטוענת מאיס עלי מטעם כך וכך אף על פי שאינו מאיס עליה וכן אפי' איכא שני עדים המעידים על הבעל כך וכך או ידוע ומפורסם שהוא שוחק ושכור בכל יום ורועה זונות וכיוצא בזה שהדעת מקבלת שראוי הוא שיהיה מאיס עליה מטעם כך וכך אפ"ה יש להחרים שבאמת טוענת מאיס עלי כי יש לחוש פן קרוביה השיאוה וכו' דהרבה רקים ופוחזין שרויין נשותיהם עמהם בשלום ואינן מאוסים עליהם דאיתת' בכל דהוא ניחא לה ואז לאחר השבועה או החרם דיינינן לה בדינא דמתיבת' דנותנין לה כל מה שהכניסה לו ואפילו מה שתפס הוא מוציאין מידו כגון בגדיה ומלבושיה ותכשיטיה שהם בעין או מאי דאתי מחמתייהו ואפי' נפחתו דמיהם הרבה אין משלם הפחת ובלבד שיהיו ראויין להשתמש בהן מעין מלאכתן הראשונ' אבל אם אין ראויין כו' חייב לשלם כל דמיהן וכל שכן אם נגנבו או נאבדו דברשותי' קיימי וכל זה בנצ"ב אבל בנ"מ אם ישנן בעין או מאי דאתא מחמתייהו שקלא לה ואם כלו לגמרי לא מחייב בעל לשלומי (ה) ומעו' נדוניא אין להוציא מתחת יד הבעל כל עיקר:

ג, אם הב"ד רואין ערמה בדבר כגון שהתחילה להתקוטט עמו ע"ד מלבושיה ותכשיטיה ואחר כך בבואה לפני ב"ד טוענ' מאיס עלי ונותנת אמתלא המקובל' וטוענ' בברי א"נ כגון שהנשואין היו לפי שהיה עשיר ונתנת עיניה בממון וכשירד מנכסיו באה ואמרה מאיס עלי ונותנ' אמתלא המקובל' וטוענ' בברי א"נ כגון ראובן שהשיא בתו הבתולה לאלמן בא בשנים ולא היתה נוהגת עמו באהבה ובאחוה ואמרה בפני עדים שיותר היתה חפיצה בבחור ושלא טוב עשה אביה שהשיאה לאלמן ואח"כ כבואה לפני ב"ד טענה מאיס עלי וכו' בכל אלה וכיוצא באלה דאיכ' ערמה ויש לחוש שעיניה נתנה באחר או שהוא מתוך רוגז וכעס דיינינן (ו) לה בדין התלמוד כמפורש בסעיף הראשון:

ד, אם לאחר כמה שנים ויש לה בנים עמו באה לבית דין וטוענ' מאיס עלי מטעם אמתלא כך וכך המקובל' ונראה לחכמי העיר והבעל טוען שעיניה נתנה באחר והא ראייה שעד עתה היתה שרוייה עמו באהבה ובחבה אין בטענת הבעל ממש וכך הי' בתשובה בין תשובת מהר"ם שנדפסו בק"ק פראג בסי' תתקמ"ו וז"ל ואף על גב שיש לה בנים ממנו שתאמר עד עכשיו הייתי יכולה לקבל אבל עכשיו לא מצינא לקבל עכ"ל והלכך לאחר שתשבע או הטלת חרם דיינינן לה כדינא דמתיבת' כמפור' בסעי' ב':

ה, טענת מאיס עלי איננה אלא באומר' מאיס עלי מטעם כך וכך המקובל לעיני חכמי העיר ומבקשת שיגרשנה מיד בלא כתובה דאמרה לא הוא ולא כתובתו בעינא אי נמי טוענ' מאיס עלי יגרשני ואינה מזכרת כתובה אבל אמרה מאיס עלי יגרשני ויתן לי כתובה חיישינן דלמא עיניה נתנה באחר ודינה כדין מורד' דאמרה בעינא ליה ומצערנ' ליה:

ו, כתב בש"ע בסעיף ג' (ז) בדין מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנ' ליה המורד' הזאת וכו' עד אינו משלם לה כלום עכ"ל וכתב על זה בהגה"ה וי"א דכל זה באינה נותנת אמתלא וטעם לדבריה למה אומרת מאיס עלי וכו' עכ"ל נראה דס"ל דבאינה נותנת אמתלא וכו' דינה כדין מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה וכך הבין הרב בעל הגה"ה זו מתשובת מהר"ם שבמרדכי ס"פ אף על פי שכתב אבל כל היכא דאמרה מאיס עלי והדברים מוכיחין שאין כן וכו' יהבינן ליה כולה לדידיה וכו' כדין מורדת וכו' והבין דר"ל כדין מורדת דקאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה וליתא אלא ר"ל כדין מורדת לדין התלמוד דאמרה מאיס עלי ולא בדינא דמתיבתא שעל דבר זה לא תקנו דייני דמתיבת' שום תקנה וכמו שמבואר בדברי מהר"ם שהביא הרא"ש וכתבו גם רבינו:

השגות הרב המחבר חלקת מחוקק על פסק הב"ח

(א) מ"ש בסעיף א' או אביה תפס בשבילה מכל מה שהכניסה לא מפקינן מידה כבר כתבתי לעיל ס"ק כ"ט שאף שהרב בהג"ה פסק כן אין הדבר מוכרח די"ל דהתם מיירי שאביה מוחזק דהיינו שהיה חייב הנדן עדיין לחתנו והמעיין בהגהות מרדכי בתשובת מהר"מ שם משמע דאב הוי כאחר ואין בידו לתפוס לבתו במקום שחב לחתנו רק מטעמים אחרים כתב שהדין עם האב:

(ב) מ"ש עוד בסעיף הנ"ל מעות נדוניא שתפסה אפילו וכו' הוי נמי תפיסה כבר כתבתי סעיף קטן ז' שהר"ן בתשובה סימן כ"ב כתב דתפיסה לא מהני רק בבלאות שהגוף שלה משום שבח בית אביה אבל ממון הנדן אין מועיל בו תפיס' מדין התלמוד אם לא מכח דינא דמתיבתא וכאן אין אמתל' לדבריו:

(ג) מ"ש עוד בסעיף הנ"ל ואף מנ"מ שלה אין לה כלום וכו' כדעת הרשב"א והרמב"ן כבר כתבתי ס"ק ח' שאדרבה דהרשב"א כתב להפך ואין צורך תפיסה לנ"מ אפי' במורד' דבעינ' ליה מכ"ש במאיס עלי:

(ד) מ"ש בסעיף ב' והיא טוענת בברי שכך הו' אף על פי שאינה יכול' לברר כלל וכו' ואז לאחר השבועה או החרם דיינין לה בדינ' דמתיבת' דנותנין לה כל מה שהכניס' לו ואפי' מה שתפס הו' מוציאין מידו וכו' קשה דאיך תוכל להוצי' ממנו במה שטוענ' ברי אם הו' טוען להפך ברי ששקר הו' ומאחר שאינה יכולה לברר דבריו איך נאמנין לה ומהר"מ בהגהו' מרדכי בדף תקמ"ח ע"ב כ' בזה הלשון אין בטענ' מורד' ממש עד שתתן אמתל' נראית וניכר' לטובי העיר וחכמיה וכו' משמע דלאו בדידה תלי' מילת' רק לחכמי העיר הדבר מסור ולא לה דאל"כ כל אשה תוכל לומר מום שבסתר ותטעון ברי וכ"כ התוס' בכתובות פרק אף על פי דף ס"ג ע"ב בד"ה אבל אמר' מאיס עלי וכו' דאף לדין התלמוד לא מצי למטען מאיס עלי אלא היכ' דאיכ' רגלים לדבר משמע דלאו מפיה אנו חיים ואף שהרב בב"ח בחבורו בריש ס"ק י"ז רצה ליישב שהתוס' לא כתבו זה אלא לדעת י"מ שהביאו התוספ' שם בד"ה הנ"ל שכופין אותו להוציא' כשאמר' מאיס עלי ע"כ כתבו דאין כופין אלא בדאיכ' רגלים לדבר עכ"ל אבל בהג"ה מרדכי שהבאתי לעיל משמע שדעת התוס' כן לקושט' דדינ' אף לדידן דהא מהר"מ בהגהות מרדכי הנ"ל מבי' ראיה מדברי התוס' הנ"ל:

(ה) מ"ש עוד בסעיף הנ"ל ומעות נדוני' אין להוצי' מיד הבעל כל עיקר הנה פשט לשון הרי"ף משמע דדינ' דמתיבת' לשלם לה כל מה שהכניס' לו או להחזיר לה מה שמשמש למלאכתו הראשונ' (כמ"ש לעיל ס"ק כ"ו) וכן הו' בתשוב' הרא"ש כלל מ"ג סי' א' שקרן הנדוני' יחזירו לה ולא הריוח אם לא הריוח שעל' עד שעת הנשואין כמבואר בגוף התשובה וכ"כ בתשובת מהר"מ במרדכי בסוף כתובות דף תקמ"ז ע"ב דדינ' דמתיבת' הוא כאלו היה מוציאה מדעת' היה צריך לשלם לה נצ"ב כל מה שהכניס' לו השתא נמי תקינו רבנן סבוראי הכי במורדת וכ"כ בהג"ה מרדכי אם הנדוני' ביד אבי הבת וכו' דהא אפי' באו ליד בעל יש ליתן לה כ"ש וכו' והסיב' שנדחק הרב בב"ח בזה לחלק בין מעות לבגדים משום שהיה קשה לו תשובת מהר"ם במרדכי דף תקמ"ט ע"ב בסופו וז"ל סוף דבר נדוני' דהנעלת ליה אי תפסה ליה לא מפקינן מינה לרשות הבעל דמשמע אי לא תפסה לא יהבינן לה כבר נתבאר בד"מ דהתם מיירי שאין בידה לברר דבריה רק שהיה טוענת בברי ע"כ צריכה תפיסה וכן היה עובד' דתשו' מהרי"ו שלא יכלה לברר טענותיה ע"כ פסק הרב דמה שתפס' לא מפקינן מינה וע"כ כתב מהר"ם במרדכי נדוני' דהנעלת ליה לא מפקינן מינה לרשות הבעל כלומר אף שאין לה בירור גמור על אמתלא שלה מ"מ מאחר שהי' מוחזקת אין מוציאין מידה אבל אם יש לה בירור גמור מוציאין מיד הבעל הנדוני' וכל מה שהכניס' לו:

(ו)) מ"ש עוד בסעיף ג' אם הב"ד רואין ערמה בדבר וכו' דיינינן לה בדין התלמוד כמפורש בסעיף א' קשה איך יהיה דין התלמוד אם הב"ד רואין שערמה יש ביד' ולעולם אין מאוס עליה רק שכוונתה לצער או שעיניה נתנה באחר ואיך יתנו חכמי התלמוד יד לפרוצות וכן כתב מהר"ם בתשובה שבמרדכי דף תק"מ ע"ב בסוף פרק אף על פי וז"ל אבל כל היכא דאמרה מאיס עלי הדברים מוכיחין שאינו כן אלא מחמת כעס שהיה לה עם בעלה או מחמת שאביה ואמה ירגילו' לקטט' ויאלפו' שתקר' לומר מאיס עלי ואינו כן יהבינן ליה כולי' לדידי' בין מה שהכניס הוא בין מה שהכניס' היא ולית לה מזונות כדין מורדת וכו' הרי להדי' דכשם שמה שהכניס הוא לא מהני' לה תפיס' כן למה שהכניסה היא לא מהני תפיס' וכמו שכתוב מילת' בטעמ' שם (ועיין לעיל סעיף קטן כ"ה מה שכתוב גם כן מזה):

(ז) מ"ש עוד בסעיף ו' וז"ל כתב בשלחן ערוך בסעיף ג' בדין מורדת דאמר' בעינ' ליה ומצערנ' ליה המורדת הזאת וכו' עד כאן לשונו נראה דס"ל דבאינ' נותנת אמתל' וכו' דינ' כדין מורדת דאמר' בעינ' ליה ומצערנ' ליה וכו' וליתא וכו' עד כאן לשונו ובאמת יפה כיון הרב מהרמ"א שמ"ש מור"ם בתשובה הנ"ל שהעתקתי בסעיף שלפני זה ולית לה מזונות כדין מורדת היינו כדין מורדת דעלמ' דרוצ' לצער אותו לא כמו שאמר הרב בב"ח דפירושו כדין מורד' דמאיס עלי לדין התלמוד דמהני תפיס' אפי' במוכח שהקרובים אלפוה וחליל' שדין התלמוד יהי' כן:

בית שמואל

(לג) ארוסה שאינ' רוצה וכו':    הנה אם היא מבררת הטענה פשיט' אין אביה חייב דלא גרע מנשואין דמוציאין הבעל נצ"ב מכ"ש דאינו חייב ליתן לו אלא צ"ל דאיירי דא"י לברר הטענה אז בנשואין אם תפסה אין מוציאים מידה ותפיס' אביה לא מהני וכאן שעדיין הנדוני' ביד אביה אין אביה חייב ליתן לו וה"ה אם היא נשואה והנדוני' עדיין ביד אביה דאינו חייב ליתן לו ואפי' אם נתן ש"ח ליד החתן אינו חייב לשלם לו כי דינים אלו דומי' לדינים המבוארים בסי' ג"ן במתה בתו ואפי' אם אומר' בעינא ליה ומצער' הדין כן כמ"ש שם מיהו אם נתן ממרנ"י כנהוג במדינת פולין דלא נזכר בו מי הוא המלוה אז הוי כאלו המעו' ביד החתן חייב לשלם לו כ"כ בט"ז שם, ואם השליש הנדוניא כתבתי ג"כ שם, ומדינים אלו נשמע מכ"ש לשדוכים שלנו אם היא ממאן אין אביה חייב ליתן לו מה שפסק

דיני מורד ומורדת בקצרה

המורד על אשתו מוסיפים לה על כתובתה ג' דינרין לכל שבוע להיות לה חוב עליו וס"ל מורד לרוב פוסקים דוק' מתשמיש הוי מורד אבל אם אינו רוצה ליתן לה מזונו' אינו מורד אלא כופין אותו ליתן לה מזונות, אלא תו' והרא"ש והטור ס"ל אם אינו רוצה ליתן לה מזונו' הוי מורד ואפי' אם נותן לה מזונו' ע"י כפיה דינו כמורד כ"כ הרא"ש ואם היא רוצה כופין אותו לגרש כ"כ תוס' והרא"ש, ואם הוא רוצה לגרשה ולסלק לה הכתובה אינו כמורד להוסיף לה על הכתובה אפי' אחר תקנו' ר"ג דא"י לגרש בע"כ מ"מ אינו כמורד ומזונו' וכסו' י"א דהוא פטור וי"א דחייב, אבל אין כופין אותו לשמש עמה כיון לפ"ד מאוסה בעיניו

מורדת האומרת בעינ' ליה ומצער' עד שיתן לי הכתובה או שאמרה מאיס עלי ותובע' הכתובה בזו ליתא דינ' דמתיבת' אלא דינ' דש"ס והיינו דוק' כשמורד' מתשמיש אבל מורדת ממלאכה לא הוי מורדת אלא כופין אותה והיינו דינה דמתרים לה שהפסידה הכתובה ואחר כן מכריזים עליה ד' שבתות שהיא מורד' ואח"כ מתרין עוד בה ואח"כ אומרים לה הב"ד שתפסיד הכתובה ואם אחר כך חזרה י"א שמנכים לה ע"כ שבוע שעמדה במרדה ז' דינרים אפילו אם חזרה תוך ד' שבועות הראשונים וי"א דאין מנכין לה, ואם לא חזרה ועומד' במרדה ס"ל להרמב"ם ורמב"ן והרשב"א והר"ן שתפסיד מיד הכתובה אחר התראו' הנ"ל, אלא מבקשים ממנו שאל יגרש אותה עד יב"ח והטור כ' דלא תפסיד הכתובה עד אחר יב"ח והיא עומד' במרדה אבל אין לה מזונו' תוך יב"ח ומ"י שייכים לה וחייב בקבורה תוך יב"ח והוא אוכל פירו' נכסים וחייב בפרקונה ואחר יב"ח אין לה כתובה ותנאי כתובה ואינו חייב בקבורה דהא קבורה תחת נצ"ב ולא תחת נ"מ והיא אין לה נצ"ב אא"כ תפסה מיהו אם תפסה נצ"ב ומתה אז הוא יורש ממנה נצ"ב שתפסה חייב בקבורה כיון שכבר תפסה הוא שלה והוא יורש אותה כנ"ל ולא כמשמעו' בב"ח גם אינו חייב בפרקונ', ופירות י"א שהוא אוכל פירות ואינו מפסיד זכותו וי"א דאין לו הפירו', מיהו לכ"ע יורש אותה ואם תרצה למכור מנכסים שלה או ליתן במתנה אחר יב"ח י"א דא"י למחו' לה, תשוב' רלב"ח וי"א שיכול למחות וכ"פ בהגה, ונ"מ שלה אפי' תפס הוא צריך לחזור לה ונצ"ב ס"ל הפוסקים אם תפסה אין מוציאים מידה ואם לא תפסה היא אפי' הוא ג"כ לא תפס זכה הבעל ותפיסה שלה צ"ל שתפס' בעצמה לא ע"י שליח ואביה דינו כשליח ודוק' שתפסה נצ"ב מה שהכניס' היא אז שייך שבח בית אביה אבל מעו' נדוניא לא מהני תפיסה כ"כ הר"ן ואם הנדוני' עדיין ביד אביה פטור ליתן לבעלה אפי' אם נתן ש"ח על הנדן אא"כ שנתן ממרנ"י כנהוג במדינו' פולין שאין נזכר בו שם המלו' אז הוי כגבוי ט"ז ואם הנדוני' ביד השליש דינו כמ"ש בסי' ג"ן וכל מה שהוא של בעלה צריכה להחזיר לה אפי' מתנו' שנתנו לו קרוביו בעת הנישואין, וע' סי' נ' הדין בטבעו' של קדושין, אם רוצה יכול לגרשה בע"כ תוך יב"ח בזה"ז ולדעת הטור צריך ליתן לה הכתובה אבל אין מתירין לו לישא אשה אחרת תוך יב"ח ואחר יב"ח יכול לגרשה בע"כ בלא כתובה ואם א"א לגרשה מתירים לו ליש' אחרת ואם עבר וכנס תוך יב"ח אשה אחרת א"צ לגרש אותה

מורדת האומרת מאיס עלי לא בעינ' ליה ולא הכתובה נחלק לג' דינים,

  • ( א ) אפילו היו דרים יחדיו כמה שנים ויש לה בנים וכהיום היא אומרת מאיס עלי ואמרה טענה ברורה ומברר' דבריה טענתה טענה אף על גב שסבלה כמה שנים תשוב' מהר"ם, ובזה דנינן דינ' דמתיבת' כאשר מבואר בהרי"ף ושאר פוסקים ויש לה נ"מ ונצ"ב אפילו אם תפס הוא צריך להחזיר לה, ומה שכלה מן נצ"ב מחמת שלא שמר כראוי או נגנב ונאבד חייב לשלם ונ"מ פטור ואם כלה מחמת שנשתמש בהם שלא כדינו אז בנצ"ב פטור ונ"מ חייב וצריך להחזיר לה אפילו מעות נדוני' כן משמע מכל הפוסקים ולא כב"ח, אבל א"צ להחזיר את שלה עד בשע' הגט אבל קודם הגט א"צ להחזיר אא"כ שתפסה היא אין מוציאים מידה, ואם מתה קודם הגט יורש אותה וחייב בקבורה דהא נצ"ב שלה הוא והוא יורש ממנה וקודם שגירש וכ"א יושב לבדו משמע דאין זה על זה שום תנאי כתובה אלא אם מתה יורש אותה, ומ"מ יכול למחות לה שאל תמכור ואל תתן במתנה כלום מנכסיה דהא הוא יורש אותה וכל זה איירי כשביררה טענה שלה למה הוא מאיס לה ואם א"י לברר ע"פ עדים הוי טענה שאינו ברורה כמ"ש בסמוך ח"מ ואם היא חולה ע' ברמב"ם ובטור רס"צ
  • ( ב ) אם נראה דטענתה שקר הוא מוציאים ממנה נצ"ב ונותנים לו, אבל נ"מ אפילו אם תפס הוא מוציאים ממנו ונותנים לה, ובשאר דינים נראה דדינה כמו מורדת בעינ' ליה ומצער'
  • ( ג ) אם א"י לברר דבריה ע"פ עדים אז הוי טענה שאינה ברורה דהיינו אם אין נראה רמאו' אז יכול לגרש אותה מיד בלא כתובה, ונ"מ נותנים לה אפילו אם תפס הוא, ונצ"ב אם תפסה היא זכתה, ודין תפיסה כתבתי בסמוך אלא בזו מהני תפיסת מעו' כי לפי דבריה הוא מאיס עליה ואית לה דינ' דמתיבת' לפי דבריה א"כ שייך לה מעות נדוני', ואם מתה פטור מקבורה דהא קבורה תחת נצ"ב ונצ"ב אין לה אם לא תפסה מיהו אם תפסה כבר חייב בקבורה כמ"ש לעיל מיהו י"ל אפילו אם לא תפסה חייב בקבורה משום דאי' ס"ס בדבר משום לשיט' הרמב"ם משמע אפילו לא בררה דבריה זכתה נצ"ב אפילו לא תפסה, ואף לשאר פוסקים עדיין הוי ספק דש"ס אם נכסי צאן ברזל שייך לה אם כן הוי ס"ס לזכות אותה וכבר כתבתי לדעת תוס' וכמה פוסקים מוציאים ממון בספק ספיקא, והפירות מי שתופס זכה דהא לפ"ד מאיס לה ויש לה דינא דמתיבת':


באר היטב

(לז) רוצה וכו':    הנה אם היא מבררת הטענה פשיטא אין אביה חייב דלא גרע מנשואה דמוציאין מן הבעל נצ"ב מכ"ש דאינו חייב ליתן לו אלא נ"ל דאיירי דא"י לברור הטענה אז בנשואה אם תפסה אין מוציאין מידה ותפיסת אביה לא מהני וכאן שעדיין ביד אביה אין בידה חייב ליתן לו וה"ה אם היא נשואה והנדוני' ביד אביה עדיין דאינו חייב ליתן לו ואפי' אם נתן שט"ח ליד החתן אינו חייב לשלם כי דינים אלו דומים לדינים המבוארים בסי' ס"ג במתה בתו. ואפילו אם אומרת בעינא ליה ומצערנ' הדין כן. ומיהו אם נתן ממרנ"י כנהוג במדינת פולין דלא נזכר בו מי הוא המלוה אז הוי כאלו המעות ביד החתן וחייב לשלם לו ט"ז שם סי' נ"ג. ואם השליש הנדוני' עיין סימן נ"ג. ועיין מהר"י ווייל סי' ע"ח. ומדינים אלו נשמע מכ"ש לשדוכים שלנו אם היא ממאן אין אביה חייב ליתן לו מה שפסק ב"ש.







▲ חזור לראש