חלקת מחוקק על אבן העזר עז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| חלקת מחוקק על שולחן ערוך אבן העזר עז |

סעיף א[עריכה]


(א) הריני זן ומפרנס וכו':    זה הוא ל' הרמב"ם בפ' י"ד מה"א דין ט"ו וכ' המ"מ דכשם דמורדת באשה ק"ל דאינה אלא מתשמיש כרב הונא (כתובות דף ס"ג) אבל באומרת איני עושה מלאכה אין לה דין מורדת אלא כופין אותה בשוטים או מונע ממנה מזונות או מוכרין כתובתה בטובת הנאה כדי שישכיר עליה עבד או שפחה לשמשו כך איש המורד אינו אלא מתשמיש דסיפא דמתני' שם דתני המורד על אשתו וכו' דומיא דרישא דתני' המורדת על בעלה אבל מונע ממנה מזונות כופין אותו להוציא לרב או כופין אותו לזון לשמואל ואין כאן דין מורד להוסיף על הכתובה אבל הטור כתב שגם במורד ממזונות נקרא מורד כמו מורד מתשמיש ומוסיפין לה על כתובתה אם תרצה להמתין וכ"כ הרא"ש דאפי' לרב הונא דסבר דמורדת ממלאכה לא הוי מורדת אבל איש המורד מלזונה נקרא מורד וע' בב"ח שכ' שהרא"ש יחיד בדין זה נגד שאר פוסקים:


(ב) משקל ל"ו שעורות של כסף:    כבר כתבתי בסי' ס"ה שלפי החשבון שכתבו האחרונים דינר כסף שהוא צ"ו שעורות הוא רביעית לוט ולפי חשבון זה ל"ב שעורות הוא שליש מרביעית לוט שהוא חלק י"ב מלוט וד' שעורות הנותרים הוא חלק ט' מזה:


(ג) דאם רוצה לגרש מיד וכו':    הנה לדינא דגמרא דבר זה פשוט דהבעל מגרש בע"כ ומהי תיתא דיעבור על לאו דלא יגרע ואדררב' המשמש עם אשתו ודעתו לגרשה עובר משום אל תחרוש על רעך רעה וגו' כדאי' לקמן סי' קי"ט אך עתה אחר שתיקן ר"ג שלא לגרש אשה אלא מדעתה היה אפשר לומר להוסיף לה על כתובתה אם מונע ממנה עונת' מאחר שאין יכולת בידו לגרשה בע"כ וראיתי בב"ח שכ' שגם בזמן הזה אם רוצה לגרש אין מוסיפין לה על כתובת' ולא עוד אלא אף שממזונותיה פטור והביא ראיה מתשו' הרב המזרחי סי' ל' שפסק ג"כ שפטור ממזונותיה והביא ראיה לדבריו מריש כתובות דקתני התם הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו וכו' ה"ד אי דמעכבן אינהו אמאי אוכל' משלו וכו' עכ"ל ולפ"ז תקנת ר"ג לא היתה רק שלא לגרשה בע"כ כדי לישא אחרת אבל למנוע ממנה שאר כסות ועונה בע"כ עד שתתרצ' ותתפייס לקבל גט הרשו' בידו ובאמת מלבד שיש לפקפק על עיקר דברי הרב המזרחי דראייתו אינו ראיה דאין לדמות סוף דינה לתחילת דינה וחלתה יוכיח דבתחלת נשואין חלתה אינו מעלה לה מזונות ואחר הנשואין צריך לזונה בימי חליה מ"מ נראה דאפשר לומר דאף הרב לא אמרה רק לענין מזונות דאפשר דיכול לומר איני זנך ואיני נוטל מעשה ידיך מאחר שאני מוכן לגרשך אך עונתה לא יגרע וע' בתשו' הרא"ש כלל מ"ב כ' וז"ל הגאון רב"ג ז"ל תיקן להשוות כח האשה לאיש כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו וכו' ובמה שהאיש כופין אותו להוציא אף האשה כופין אותה לקבל גט ואם תמאן לקבל ימנע ממנה שאר כסות ועונה וכו' משמע להדי' במקום שאין כופין באיש אין כופין באשה וצריך לקיים לה שאר כסות ועונה וגם מוסיפין על הכתובה כמו באשה המורדת וכן משמע מתשו' מהרי"ק סי' ק"ז שכל עצמו לא כ' שם אלא מאחר שיש לה מום אף שמחל פעם אחד אין בידינו לכופו ולהיות עמה ולהוליד ממנה בני שנואה מאחר דאפשר לומ' דבכה"ג לא תיקן הגאון עליה שלא לגרשה בע"כ כיון שהוא בא מחמת טענה ונמאסת בעיניו מחמת מום וכמו שהאריך שם אבל בשאר נשים שבודאי תיקן הגאון עליה נראה שם שיש לכופו משום ביטול פ"ו וגם באשה שיש לה מום נראה שם שצריך ליתן לה שאר כסות דמאחר שמחל לה פ"א ונתחייב לה בכתובה למה לא יתחייב לה בתנאי כתובה ורק בעונה שהוא צער דגופה אפשר לו' דלא מחיל אינש לעולם אף שמחל פעם אחד, ע"כ נראה למעשה שאין לסמוך על הרב בב"ח וע' לקמן סי' ע"ט ס"ק ג' מ"ש בשם מהרש"ל וכל שאין לו טענה מבוררת למה מאוסה בעיניו דין מורד יש לו ומוסיפין לה על כתובתה ומחויב ליתן לה שאר וכסות מה שבידו לקיים וגם על דברי הרב מהרמ"א יש לתמו' דכתב דמשמע מדברי הרמב"ם אם רוצה לגרש אין לו דין מורד ומה לו לדקדק מדברי הרמב"ם הנה מי לא ידע זה שהאשה מתגרשת שלא לרצונה וכבר כ' מהרי"ק בסי' הנ"ל שהרמב"ם לא הזכיר תקנת ר"ג שלא נתפשטה בארצו ומה משמיענו בזה שהמגרש אשתו אינו נקרא מורד ואינו עובר בלאו:

סעיף ב[עריכה]


(ד) שמבקשת גט בלא כתובה:    כלו' ששואלת גט סתם ומכ"ש אם אמרה בהדיא שמוחלת הכתובה:


(ה) אם רצה הבעל לגרשה:    ודלא כדעת רשב"ם והרמב"ם דבטענת מאיס עלי כופין אותו לגרש וע' במ"מ פי"ד מה"א דין ח' מ"ש על דברי הרמב"ם דאין נוהגין כמותו אף אם נשאה בגט של כפיה תצא ועיין בדברי האחרונים מזה:


(ו) וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת:    ואם צריכה להחזיר כסף הקידושין בחזרה אחר הנשואין עיין מ"ש לעיל סי' נ"ב סעי' ה' ובתשובת מהרי"ו סי' ך' בדין המורדת פסק להדיא דא"צ להחזיר טבעת קידושין מפני שלא יאמרו כו':


(ז) דאף מנכסי צ"ב אינ' נוטלת אלא מה שתפסה:    עיין בתשובת הר"ן סי' כ"ב דבמעות נדוניא לא מהני תפיסה דאין מועיל רק בבלאות שהם שבח בית אביה:


(ח) וי"א דאף נ"מ אינה נוטלת אלא מה שתפסה:    הנה הרשב"א כתב להדי' הביא' הרב הב"י דנ"מ דידה לא הפסידה וכ"כ המ"מ ונ"מ לא הפסידה כלל אלא נוטלת מה שהוא קיים וסיים בדבריו כך העל' דינים אלו הרשב"א וכן אחר זה במורדת ממש כ' ג"כ אף שבנצ"ב לא מהני תפיסה אבל בנ"מ לא הפסידה כלום אלא אפילו מה שיש ביד הבעל מוציאין מידו וכן הוא דעת רבינו וא"כ לא ידעתי מי הם הי"א שכתב הרב שאף נ"מ אינה נוטלת בלא תפיסה וגם בב"ח ראיתי שכ' בשם הר"ן בתשובה דלדעת הרשב"א והרמב"ן והאחרוני' אף בנ"מ צריכה תפיסה והוא הפך מ"ש המ"מ בשם הרשב"א ולא ראיתי בתשו' הר"ן שיזכיר דין נ"מ גם בסוף הסי' בדיני מאיס עלי שכתב הרב בב"ח בקצר' בחלוק' ראשונה כתב ואף מנ"מ שלה אין לה כלום אלא מה שתפסה היא או אביה כדעת הרשב"א והרמב"ן והדברים הם תמוהים בעיני גם בתשובת מהרי"ו כתוב כל מה שהיא מוחזקת בנדונייתא ובכל מה שהכניסה עמה לחופה וכו' וכל תכשיטיה וכו' כל מה שחשבה הם נצ"ב ע"כ כתב שהיא מוחזקת אבל נ"מ אין צורך לשום תפיסה וכמ"ש בשם המ"מ דאפילו מה שהוא ביד הבעל מוציאין מידו:


(ט) ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה:    הר"ן פי' כלו' דלא סגי במה שהב"ד מתרין בה ע"י שלוחם אלא הב"ד בעצמם נמלכין בה קודם שיפסקו הדין להפסידה כתובתה ומשמע דאם חזרה בה לא הפסידה כלום וכתב הר"ן דף תצו ע"ב וכ"ת אתיא לאערומי דמרדה ג' שבתו' ובד' הדרה בה וכן לעולם ליתא דאפשר דכל שעברו עליה ד' שבתות של הכרזה בין הפעמים כולם הפסידה כתובתה ואחרים אומרים דבתוך ד' שבתו' פוחתין ז' ז' ומ"ה לא אתיא לאערומי אבל אינה מפסדת כתובת' בבת אחת אלא בד' שבתו' רצופים:


(י) ואין נותנין לה גט עד י"ב חודש:    כתב המ"מ משהין אותה י"ב חודש ומבקשין ממנו שלא לגרשה תוך זה הזמן מפני שגנאי הוא לבנות ישראל שמתגרשו' מבעליהן מפני קטטה ושמא תוך זמן זה מרצין זה את זה ותשאר עם בעלה משמע דאם רוצה דוק' לגרש' מגרשה בלא כתובה רק שמבקשין אותו שלא לעשות ועיין בר"ן ודעת הרשב"א דלא הוזכרה שהייה בגמר' רק למאיס עלי ועיין בתשובה בב"י אבל במורדת ממש מיד לאחר ד' שבתו' והמלכה שניה הפסידה הכל ואם ירצה לגרשה מגרשה מיד ואין מבקשין אותו כלל אבל דעת הרא"ש והטור דכל י"ב חודש אם ירצה הבעל לגרש לא אבדה כתובתה אפילו במאיס עלי שמוחלת לו הכתובה לא הוי מחילתה מחילה כל י"ב חודש ומכ"ש במורד' ממש שאינה ראויה להתגרש מיד שודאי נותנין לה ג"כ זמן י"ב חודש אחר הכרז' ד' שבתו':


(יא) ואפילו היא מעוברת:    כלו' שאינו חייב במזונותיה מפני העובר שבמעי' אבל לכשתלד אינה חייב' להניק הולד עיין בגוף התשוב':


(יב) אבל נוטל פירות וכו' וחייב בפדיונה וקבורתה:    זה הוא דעת הרא"ש והטור דלא הפסידה כל י"ב חודש רק מזונו' לבד אבל כתובה אית לה וכמ"ש לפני זה ס"ק ט' וא"כ אית לה ג"כ תנאי כתובה ופרקונה וגם חייב בקבורת' מאחר שאינו יכול לגרשה בלא כתובה ונדונייא אבל לדעת הרמב"ם כמו שפי' המ"מ והרשב"א שאין לה כתובה כלל כל י"ב חודש א"כ גם תנאי כתובה בטל אם כן אין לו פירות ואינו חייב בפרקונ' ובקבורת' מאחר שאין לה כתובה ומיהו אפשר מאחר שהוא יורשה חייב גם כן בקבורת' ובב"ח כתב מאחר דאמרי' בגמ' דקבורתה תחת כתובתה ומפור' בגמ' ברש"י ובתו' דף נ"ג דנדוניא שהיא נצ"ב הוא מיקרי כתובתה וא"כ מאחר שהפסידה הנדוניא רק מה שתפסה בלבד א"כ יאמר הבעל דאף דמכח ספיק' דדינא אין להוציא מה שתפסה מ"מ שמא מדינ' אבד' כל הנדוניא וא"כ אין אני חייב בקבורתה ולפי זה אינו יורש מה שתפסה מאחר שאינו רוצה לקברה:


(יג) אין לבעל עליה כלום:    כלו' דאינו אוכל פירותיה אבל מ"מ יורשה וגם היא אינה רשאי לבזבז וליתן מתנה לשום אדם ולא למחול השטר חצי זכר כמבואר בתשובת מהרי"ו סי' ך' ובד"מ כתב שאין הבעל חייב בקבורתה אחר י"ב חודש אעפ"י שיורשה כבר כתבתי דלדעת הרמב"ם ושאר מפרשים גם תוך י"ב חודש הדין כך:


(יד) אבל תוך י"ב חודש יכולה לחזור בה:    אין להקשו' א"כ אתיא לאערומי ותצער אותו עד סוף י"ב חודש ואח"כ תחזור בה וע"כ כתב הר"ן דאין יכולה לחזור די"ל דמאחר דמביישין אותה בהכרזת ד' שבתו' לא אתיא להערים:


(טו) דבזמן הזה שאין נושאין ב' נשים:    כלו' דוקא בזמן התלמוד משהינן לה י"ב חודש כי אין לו היזק בזה שהרי יכול לישא אחרת אבל בזמן הזה איך תעגן אותו י"ב חודש אלא מגרשה אחר ד' שבתו' וכרבותינו דברייתא כתובו' דף ס"ג ע"ב דקתני רבותינו חזרו ונמנו שיהו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו וכו' ואפשר אף תוך ד' שבתו' אם רוצה ליתן לה כתובה ולגרש אין מונעין אותה מאחר שא"א לו בלא אשה אפילו עונה אחת ואם אינה רוצה לקבל גט מתירין לו לישא אשה אחרת:


(טז) ויש חולקין שאין להתיר לו:    נראה דעל זה חולקין לישא אחרת וכמו שכתב מהרי"ק שאם נתיר לו במורד' אפילו תקדיח תבשילו יאמר שהיא מורדת כי יתן עיניו באשה אחרת אבל להשהות אותו בע"כ י"ב חודש בלא פ"ו על זה לא נמצא חולק ומכ"ש אם רוצה ליתן לה כתובה מחוייבת לקבל הגט אפילו לדעת הרא"ש דאיך תמנע ממנו עונה בע"כ ואיך כחה יפה מכחו והוא אין בידו למנוע עונה רק שבת א' ואם חלה רק ו' חדשים כמבואר לעיל סי' ע"ו ואיך תצער אותו י"ב חודש ולא ידעתי החילוק שכתב הרב בהג"ה זו אחר זה בין תוך י"ב חודש לאחר י"ב חודש ואפשר שדעתו מאחר שלא אבדה כתובתה לדעת הרא"ש והטור עד י"ב חודש כמ"ש לעיל ס"ק ט' ע"כ תאמר לו אין אני מעגן אותך תתן לי כתובה ותגרש אותי אבל לאחר י"ב חודש שכבר אבדה כתובתה צריכה לקבל גט אבל אם רוצה ליתן כתובה צריכה לקבל מתי שירצה מיד לאחר עונה אחת ולדעת הפוסקים שכתבתי לעיל ס"ק ט' שאבדה כתובתה מיד אחר ד' שבתו' ג"כ דינא הכי שמחוייבת לקבל הגט אם הוא רוצה:


(יז) וי"א דאפילו תוך י"ב חודש וכו':    פשט הלשון משמע דאין כופין לגרש השניה שנשא ואף על גב דכ' לפני זה דלכתחלה אין מתירין לו לישא אחרת אם עבר ונשא מה שעשה עשה אבל המעיין בגוף התשובה יראה דאין ראיה לדין זה משם דהתם מיירי בארוסה שמרדה ונשא אחרת ושם לא עשה שום איסור במה שנשא אחרת וכמו שכ' הרב בהג"ה זו שלפני זה דבארוסה מתירין לו וכמו שכתב מהרי"ק בשורש ס"ג וע"כ כתב בשורש כ"ט (ועל נדון אחד ששמעון שדך בתו לראובן וראובן שלח סבלונו' להכלה ואחר כך חזר שמעון מלשדך את בתו לראובן וטען ראובן שלשם קדושין שלח הסבלונו' ולבסוף כאשר ראה ראובן שאין חפיצים בו נשא אשה אחרת ועתה מבקש שמעון גט מראובן וראובן אינו רוצה מחמת הזלזול שזלזלו בו וכתב הרב מהרי"ק להשואל על זה) ואשר רצית לדמות זה לנושא נשים באיסור דרבנן לע"ד אין נראה מאחר שלא נשא השניה כי אם מתוך מרד הראשונה דס"ל למהרי"ק בנדון ההוא דלא עשה שום איסור וא"כ אפשר לומר היכא דעשה איסור כגון תוך י"ב חודש אפשר דכופין להוציא השניה שנשא באיסור ובאמת המעיין בשורש ס"ג יראה דדעת הרב מהרי"ק דמותר לישא לכתחלה אחרת בכל מורד' רק שלא רצה להחליט הדבר משום פריצו' הדור וא"כ בודאי דין זה אמת שאם עבר ונשא אחרת מי יוציא אותה ממנו וגדולה מזו פסק בשורש כ"ט דיכול לעגן המורד' עולמי' מאחר שהיא נתנה אצבע בין שיניה ומורד' עליו אין כופין להוציאה עולמי' ע"ש שהאריך בטעמים ואפשר דהרב בהג"ה כיון גם לזה וסתמ' פסק דאין כופין לגרש שום אחת:


(יח) קודם חליה או אח"כ ויש חולקין:    לא ידעתי למה נקט מחלוקת זה בחלתה הא גם בנדה נחלקו דבירושלמי מוקי לה כשמרד' עליו קודם שבאת לנדה (והובא במ"מ פי"ד מה"א דין י"א) ותלמודא דידן משמע דאפי' מרדה בימי נדותה דבלא מרדה פת בסלו מקרי וכתב המ"מ שם דהרשב"א פסק כהירושלמי והרמב"ם פסק כמשמעו' גמרא דידן וכן פסק הרא"ש והטור ס"ק ח' והמראה מקום נדפס כאן בטעו' דהר"ן והראבי"ה והגהו' אלפסי פסקו כהירושלמי והמראה מקום הנ"ל צ"ל מקומו אחר יש חולקין דסברי כהירושלמי (והמראה מקום של תשוב' מוהר"ם צריך להיו' לעיל דס"ל כתלמוד' דידן הובא דבריו במרדכי פרק אעפ"י דף תק"מ ע"ב) דמשמע מדבריו דאפי' בחליה הוי מורדת מיהו המעיין שם יראה דמיירי דיכולה לטבול בחליה דאז ודאי מורדת היא ומ"מ משמע דלא היה מפרש כמו הירושלמי שמרדה קודם נדתה וקודם חליה ולא ידעתי למה לא הביא גדולי הפוסקים הרמב"ם והרא"ש והטור החולקים על הירושלמי והביא תשובת מוהר"ם שאינו מפורש בהדי' שחולק על הירושלמי:


(יט) ואפי' היה בעלה מלח:    דין זה פשוט דבשלמ' גבי המדיר את אשתו מתשמיש שכתוב ג"כ דין זה לעיל בסי' ע"ו סעיף ט' איכא למימר דיכול לומר מה איכפת לך שהדרתיך הא בלא נדר אין עונתך רק לששה חדשים (ע"כ כתב ואפילו הוא מלח שעונתו לששה חדשים וכמ"ש הטעם למעלה בס"ק י"ז) אבל במורדת מי ימחה בידו לקרב עונתה וצריך לומר דמיירי שהולך עתה לים ואין דעתו לבא רק לששה חדשים והיא אומרת לכשתבא לא אשמש עמך אז מתחיל המרד מעתה כמו גבי נדה שאומרת לכשיגיע זמן טבילה לא אטבול דהשת' לאו בת תשמיש היא:


(כ) ומרדה כדי לצערו:    לאו דוק' ה"ה באומרת מאיס עלי וע' בתשוב' הריב"ש סי' שס"א שם נתן טעם למה לא כ' הרמב"ם דין זה באומרת מאיס עלי:


(כא) וי"א שגם יבמה וכו':    זהו דעת הסוברים מצות יבום קודמת אבל הסוברים מצות חליצה קודמת אין כותבין אגרת מרד ויתבאר לקמן סי' קס"ה:

סעיף ג[עריכה]


(כב) תחזיר כל דבר שהוא של בעלה:    כבר כתבתי לעיל סי' זה ס"ק ז' וסי' נ' סעיף א' שאין צריכה להחזיר טבעת הקדושין כדי שלא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה וכן הוא בתשובת מהרי"ו סי' כ':


(כג) אם תפסה אין מוציאין מידה:    לכאורה משמע ה"ה אם תפסה מעות הנדוני' אף על פי שאין זה המעות שהכניסה לו כיון דאתו מחמתייהו דהנהו זוזי אבל מאחר שכתבתי לעיל ס"ק ז' שהר"ן כ' בהדי' דוק' בלאות למה נעשה מחלוק' ביניהם ולדע' הרשב"א דס"ל דההיא דאיתמר בגמר' (דף ס"ג ע"ב בכתובו') בכלתיה דרב זביד לחלק בין תפסה או לא היינו במאיס עלי אבל במורד' דבעינ' ליה לא מהני תפיסה בנכסי צאן ברזל ואם כן תימ' על הרב מהרמ"א שלא הזכיר כאן החלוקה השנייה בדעת הרשב"א במורדת דבעינא ליה דלא מהני תפיסה בנצ"ב כמו שהזכיר החלוקה הראשונה בדעת הרשב"א לעיל בסעיף ב' בהג"ה בדאמרה מאסתיהו דמהני תפיסה בנצ"ב ואף שאפשר לומר דדעת הרב דהדין עם המוחזק דהאשה תאמר קים לי כהרמב"ם דמהני תפיסה ולעיל אם לא תפסה האשה יכול הבעל לו' קים לי כהרשב"א מ"מ קשה למה פסק דקרקע של צ"ב הוא נוטלתן הא לדע' הרשב"א לא מהני תפיס' במטלטלין וה"ה קרקע והוא נוטל כל צ"ב וא"כ מנ"ל דהקרקע בחזקתה דילמ' היא בחזק' הבעל דיכול לומר קים לי כהרשב"א ועוד אכתוב מזה בסמוך גבי דינ' דמתיבת':


(כד) נ"מ שלה ברשותה הם:    כלו' גם כן מה שהוא בעין נוטלת אפילו הם מיד הבעל אבל מה שנאבד נאבד לה:


(כה) וי"א דכל זה באינה נותנ' אמתל':    לעיל קאי על סעיף ב' שכ' דין מאיס עלי כת' כאן דלעיל מיירי באומר' מאיס עלי בלא אמתל' מבורר' אבל בנותנת אמתל' מבורר' וניכרת לב"ד שכנים דבריה שראוי לה למאוס אז על זה תקנו הגאונים שלא לדון בדין התלמוד אלא הבעל צריך להחזיר לה כל הנדן שלה כדין אשה דעלמ' היוצאה בגט והא דלא כ' דין זה לעיל משום דסיים כאן אם רואין הב"ד ערמה בדבר ושבני אדם למדוה כן אז אפילו תפסה מוציאין מידה וזה כדע' הרשב"א במורדת דבעינא ליה דלדע' הרמב"ם אף אם יש ערמה בדבר מה בכך לא יהא שהיא מודה דרוצה לצער ולהנקם ממנו אפ"ה מהני תפיסה אבל מהר"מ פסק בתשובה בהדי' הוב' במרדכי סוף פרק אף על פי דף תק"מ ע"ב אם הדברים מוכיחין שאין כן אלא מחמת כעס שהיה לה עם בעלה יהבינן ליה כוליה לדידיה בין מה שהכניס הוא בין מה שהכניסה היא וכו' הרי להדיא דלא מהני תפיסה בנכסי צאן ברזל ומאחר שהבעל זכה בנדוני' מאן מרמי ליה מידיה וע"כ לא הביא הרב דעת הרשב"א לעיל באשר כאן פסק כדע' הרשב"א וכמ"ש בסמוך בלשונו אז אפי' מה שתפסה מנכסיה כלו' מה שתפסה מנכסי צ"ב מוציאין מידה והא דפסקו בגמר' דמהני תפיסה במאיס עלי היינו דלא ידעינן אם טוענת אמת שאז מהני תפיסה אבל בנודע הדבר שטוענ' שקר באומרת בעינ' ליה ומצערנ' ליה דלא מהני תפיסה לדעת הפוסקים דלא כהרמב"ם ואם כן הקושי' שהקשתי לעיל ס"ק כ"ג צ"ע למה פסק דקרקע צ"ב בחזקתה מאחר שפסק כאן כהרשב"א דהכל בחזקתו ולא מהני תפיסה דידה:


(כו) ואין חילוק בין אם תפסה או לא וכו':    כלו' דג' חלוקו' בדבר דהיכ' דידעינן בודאי שמאיס לה כגון שאנן סהדי שלמעשים אלו ראוי שתמאס בו שלדינ' דגמר' אין לה רק בלאות שתפסה אבל דינ' דמתיבת' הוא שצריך להחזיר לה כל הנדן שלה שהכניסה לו בין מעות בין תכשיטין וצריך לשלם מה שאין משמש למלאכתו הראשונה דאדעת' דהכי לא הכניסה לו רק לרווח' דמלת' יש להחרים דאולי איתת' בכל דהוא ניח' לה ואינה מואסת בו מדעתה רק מעצת קרוביה ואם אנן ידעינן בודאי שמשקר' רק שמוכח שהקרובים למדוה אז לא מהני תפיסה וצריכה להחזיר דאין כאן טענ' מאיס רק מורד' ממש וקי"ל כהרשב"א דלא מהני תפיסה רק במאיס ולא במורד' ואם נותנה אמתל' ואינה מבורר' כ"כ והדבר ספק אז צריכה לשבע כעין הדין הנזכר בתשו' מהרי"ו סי' כ' ואז תלוי הדבר בתפיסה אפילו/ מעות /הנדן והיינו אפילו לדע' הר"ן שהבאתי לעיל ס"ק ז' דבנדן לא מהני תפיסה מ"מ היא אומר' שראוי לפסוק לה דינ' דמתיבת' דשייך אפילו במזומנים ומאחר שהיא מוחזקת זכתה במה שבידה:


(כז) אין לה ליתן משלה לאחרים:    לשון הרב מהרי"ו גם מוטל עליה שלא לבזבז מאשר ישאר בידה שלא ליתן מתנה רק תטול פרנסתה מן הקרן והשבח וכו' גם משטר ירושת חצי חלק זכר וכל דבר גלוי ומפורסם שהוא בידה זכות הבעל ישאר בתוקפו וכו' ואין לה כח לקרעו ולא לבטלו ולא למחו' וכו' ע"ש:


(כח) אפי' במקום שכופין אותו לגרש:    היינו במקומות שנוהגין על פי הפוסקים דסביר' להו דבמאיס עלי כופין לגרש כמ"ש לעיל ס"ק ה' אבל אם עשה שלא כהוגן וקדשה ברמאו' דפסק לפני זה בסמוך בשם תשוב' הרא"ש דכופין אותו לגרש נ' דאם מתה קודם שגירשה אין יורש אותה דלענין ממון ודאי אמרי' הוא עשה שלא כהוגן ואיך יהיה חוטא נשכר וע' בתשו' הרא"ש ומיהו ארוסה אין בעלה יורשה ונשואי רמאו' לא שכיח ואם כן בחנם העתיק הרב דין זה מאחר שאין אנו נוהגים לכוף לגרש במורד' וכמ"ש כל האחרונים ואפשר שיש עוד הרבה דרכים שמודה הרא"ש שכופין לגרש כמבואר לקמן סי' קנ"ד וא"כ נ"מ שם ע"כ כ' הרב אף דאין נ"מ במורד':


(כט) אם אביה תפס מנדוני' וכו':    מלשון זה משמע אפי' באה הנדוני' כבר ליד הבעל מהני תפיס' האב כמו דמהני תפיסה דידה ולא הוי כתופס לב"ח במקום שחב לאחרים דהוא חב לבעל בתפיסה זו משום דיד אביה כידה דמי אבל בגוף התשובה כ' וכיון שאביה מוחזק מן הנדן דהנעלה ליה שנתחייב לחתנו מהני כאלו היא עצמה תפסה לשון זה משמע שהאב עדיין לא נתן הנדן ונשאר חייב להחתן אבל תפיסה אפשר דלא מהני דהוי כתופס לב"ח דכיון דנשאת אין לאביה רשות בה וכן משמע בהגהו' מרדכי בתשו' מהר"ם דגם באב שייך תופש לב"ח רק מטעם אחר זוכה האב:


(ל) אין להם דין צ"ב:    דמאחר דלא שמו הבגדים להחתן בנדן שלו אין להם רק דין נ"מ וע' לקמן סי' צ' סעיף י"ד וסי' פ"ה סעיף ב':

סעיף ד[עריכה]


(לא) מחרימין תחלה:    נ' דהרשות ביד ב"ד להשביע הנטען כפי ראות עיניהם וכמ"ש בסמוך לפני זה בהגה בדין מאיס עלי וע' בקונטרס אחרון שהקשה למה לא נאמין לה בדבר שהוא ידוע ואכתוב בזה לקמן אי"ה:


(לב) ועושין פשרה כפי כח הדיין:    וסיים הרמב"ם אבל לבעול לפני עדים א"א שאסור לבעול לפני כל בריה משמע דאסור אפי' באופן שהם נראים ואינם רואים:

סעיף ה[עריכה]


(לג) ארוסה שאינה רוצה לינש' וכו':    כ"כ הטור לקמן סי' קנ"ד סעיף י"ח ונתן טעם שלא פסק לו אלא ע"מ שתנש' לו והיא אינה ברשותו לכופו שתנש' לו ומשמע שאינו חייב ליתן אבל אם כבר נתן אין יכול לתפוס בשביל בתו וכמ"ש למעלה סעיף קטן כ"ט:


באשר ראיתי הרב בב"ח כתב בסוף הסימן בדין מאיס עלי בקוצר ששה סעיפים ולע"ד יש בג' סעיפים הראשונים ובסעיף ו' כמה דברים שאינם צודקים ע"כ אכתוב הנלע"ד והרואה יבחר.

אמר בן המחבר הנה כדי שתבין הדבר על בוריו ונכונו הצגתי לפניך את קיצור פסקי הרב הב"ח מדין מאיס של ששה סעיפים הנ"ל ורשמתי בתוך ששה סעיפים האלו באותיו' א' ב' בכל מקום ומקום אשר א"א מ"ו הרב המחבר ז"ל מורה באצבע בדברי השגתו בו' סעיפים של פסקי הרב הב"ח בכדי להקל על המעיין שימצא בלי טורח ויגיעה וה' יצילנו מכל שגיאה.

דין מאיס עלי בקצרה מהרב בעל הב"ח

א, אם טוענ' מאיס עלי ואינה נותנת אמתל' וטעם לדברי' אבדה הכל אפילו לא תפס הבעל אלא הוא ביד שליש אלא דמה שתפסה היא בידה או (א) אביה תפס בשבילה מכל מה שהכניסה לא מפקינן מידה (ב) ומעו' נדוניא שתפסה אפי' אין הדינרין בעין אלא מאי דאתא מחמתייהו הוי נמי תפיסה ואף (ג) מנ"מ שלה אין לה כלום אלא מה שתפסה היא או אביה כדעת הרשב"א והרמב"ן אבל בתים וקרקעו' בחזקתה הוא כאלו תפסה מטלטלין בידה דמי וכל זה אפי' אין רואין שום ערמה בדבר אפ"ה הפסיד' את הכל כיון שאינה נותנת אמתלא לדבריה דיינינן לה בדין התלמוד וה"ה בנותנת אמתלא לדבריה ואין הדעת מקבלת כלל שמפני כך תהא ממאיסה בו א"נ אפילו נותנת אמתלא מקובלת אלא שאינה טוענת בבירור שיודעת היא בכך הוא האמת כגון שטוענת מאיס עלי מפני שאומרי' עליו שהוא רועה זונות או שאינו הולך בדרך ישרה ואין שם מי שיעיד בדבר זה אלא קול בעלמא הוי ליה כאלו לא נתנה אמתלא כלל לדבריה ודיינינן לה כהך דינא דאמרן:

ב, אם נותנת אמתלא לדבריה וטענה הנראה לחכמי המקום למה הוא מאיס עליה שברצון היתה נשאר' תחתיו לולא זה הדבר שטוענת ואומר' שמאיס עלה והיא (ד) טוענת בברי שכך הוא אעפ"י שאינה יכולה לברר כלל אפי' ע"י עד א' א"נ אינה טוענת בברי אלא ע"פ ע"א שמעיד כך וכך עליו בפני ב"ד והיא טוענת שמאמינה לדברי העד ומפני כך מאיס הוא עליה אז יש להשביעה או להחרים עליה כפי ראות עיני ב"ד לפי טענותי' שאמת הוא דמאיס הוא עליה כמו שטענה כי יש לחוש פן קרוביה השיאוה ולמדוה לטעון מאיס עלי, או שמא יש לה כעס וקטטה עם הבעל שעל כן בגדה בבעל נעוריה וטוענת מאיס עלי מטעם כך וכך אף על פי שאינו מאיס עליה וכן אפי' איכא שני עדים המעידים על הבעל כך וכך או ידוע ומפורסם שהוא שוחק ושכור בכל יום ורועה זונות וכיוצא בזה שהדעת מקבלת שראוי הוא שיהיה מאיס עליה מטעם כך וכך אפ"ה יש להחרים שבאמת טוענת מאיס עלי כי יש לחוש פן קרוביה השיאוה וכו' דהרבה רקים ופוחזין שרויין נשותיהם עמהם בשלום ואינן מאוסים עליהם דאיתת' בכל דהוא ניחא לה ואז לאחר השבועה או החרם דיינינן לה בדינא דמתיבת' דנותנין לה כל מה שהכניסה לו ואפילו מה שתפס הוא מוציאין מידו כגון בגדיה ומלבושיה ותכשיטיה שהם בעין או מאי דאתי מחמתייהו ואפי' נפחתו דמיהם הרבה אין משלם הפחת ובלבד שיהיו ראויין להשתמש בהן מעין מלאכתן הראשונ' אבל אם אין ראויין כו' חייב לשלם כל דמיהן וכל שכן אם נגנבו או נאבדו דברשותי' קיימי וכל זה בנצ"ב אבל בנ"מ אם ישנן בעין או מאי דאתא מחמתייהו שקלא לה ואם כלו לגמרי לא מחייב בעל לשלומי (ה) ומעו' נדוניא אין להוציא מתחת יד הבעל כל עיקר:

ג, אם הב"ד רואין ערמה בדבר כגון שהתחילה להתקוטט עמו ע"ד מלבושיה ותכשיטיה ואחר כך בבואה לפני ב"ד טוענ' מאיס עלי ונותנת אמתלא המקובל' וטוענ' בברי א"נ כגון שהנשואין היו לפי שהיה עשיר ונתנת עיניה בממון וכשירד מנכסיו באה ואמרה מאיס עלי ונותנ' אמתלא המקובל' וטוענ' בברי א"נ כגון ראובן שהשיא בתו הבתולה לאלמן בא בשנים ולא היתה נוהגת עמו באהבה ובאחוה ואמרה בפני עדים שיותר היתה חפיצה בבחור ושלא טוב עשה אביה שהשיאה לאלמן ואח"כ כבואה לפני ב"ד טענה מאיס עלי וכו' בכל אלה וכיוצא באלה דאיכ' ערמה ויש לחוש שעיניה נתנה באחר או שהוא מתוך רוגז וכעס דיינינן (ו) לה בדין התלמוד כמפורש בסעיף הראשון:

ד, אם לאחר כמה שנים ויש לה בנים עמו באה לבית דין וטוענ' מאיס עלי מטעם אמתלא כך וכך המקובל' ונראה לחכמי העיר והבעל טוען שעיניה נתנה באחר והא ראייה שעד עתה היתה שרוייה עמו באהבה ובחבה אין בטענת הבעל ממש וכך הי' בתשובה בין תשובת מהר"ם שנדפסו בק"ק פראג בסי' תתקמ"ו וז"ל ואף על גב שיש לה בנים ממנו שתאמר עד עכשיו הייתי יכולה לקבל אבל עכשיו לא מצינא לקבל עכ"ל והלכך לאחר שתשבע או הטלת חרם דיינינן לה כדינא דמתיבת' כמפור' בסעי' ב':

ה, טענת מאיס עלי איננה אלא באומר' מאיס עלי מטעם כך וכך המקובל לעיני חכמי העיר ומבקשת שיגרשנה מיד בלא כתובה דאמרה לא הוא ולא כתובתו בעינא אי נמי טוענ' מאיס עלי יגרשני ואינה מזכרת כתובה אבל אמרה מאיס עלי יגרשני ויתן לי כתובה חיישינן דלמא עיניה נתנה באחר ודינה כדין מורד' דאמרה בעינא ליה ומצערנ' ליה:

ו, כתב בש"ע בסעיף ג' (ז) בדין מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנ' ליה המורד' הזאת וכו' עד אינו משלם לה כלום עכ"ל וכתב על זה בהגה"ה וי"א דכל זה באינה נותנת אמתלא וטעם לדבריה למה אומרת מאיס עלי וכו' עכ"ל נראה דס"ל דבאינה נותנת אמתלא וכו' דינה כדין מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה וכך הבין הרב בעל הגה"ה זו מתשובת מהר"ם שבמרדכי ס"פ אף על פי שכתב אבל כל היכא דאמרה מאיס עלי והדברים מוכיחין שאין כן וכו' יהבינן ליה כולה לדידיה וכו' כדין מורדת וכו' והבין דר"ל כדין מורדת דקאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה וליתא אלא ר"ל כדין מורדת לדין התלמוד דאמרה מאיס עלי ולא בדינא דמתיבתא שעל דבר זה לא תקנו דייני דמתיבת' שום תקנה וכמו שמבואר בדברי מהר"ם שהביא הרא"ש וכתבו גם רבינו:

השגות הרב המחבר חלקת מחוקק על פסק הב"ח

(א) מ"ש בסעיף א' או אביה תפס בשבילה מכל מה שהכניסה לא מפקינן מידה כבר כתבתי לעיל ס"ק כ"ט שאף שהרב בהג"ה פסק כן אין הדבר מוכרח די"ל דהתם מיירי שאביה מוחזק דהיינו שהיה חייב הנדן עדיין לחתנו והמעיין בהגהות מרדכי בתשובת מהר"מ שם משמע דאב הוי כאחר ואין בידו לתפוס לבתו במקום שחב לחתנו רק מטעמים אחרים כתב שהדין עם האב:

(ב) מ"ש עוד בסעיף הנ"ל מעות נדוניא שתפסה אפילו וכו' הוי נמי תפיסה כבר כתבתי סעיף קטן ז' שהר"ן בתשובה סימן כ"ב כתב דתפיסה לא מהני רק בבלאות שהגוף שלה משום שבח בית אביה אבל ממון הנדן אין מועיל בו תפיס' מדין התלמוד אם לא מכח דינא דמתיבתא וכאן אין אמתל' לדבריו:

(ג) מ"ש עוד בסעיף הנ"ל ואף מנ"מ שלה אין לה כלום וכו' כדעת הרשב"א והרמב"ן כבר כתבתי ס"ק ח' שאדרבה דהרשב"א כתב להפך ואין צורך תפיסה לנ"מ אפי' במורד' דבעינ' ליה מכ"ש במאיס עלי:

(ד) מ"ש בסעיף ב' והיא טוענת בברי שכך הו' אף על פי שאינה יכול' לברר כלל וכו' ואז לאחר השבועה או החרם דיינין לה בדינ' דמתיבת' דנותנין לה כל מה שהכניס' לו ואפי' מה שתפס הו' מוציאין מידו וכו' קשה דאיך תוכל להוצי' ממנו במה שטוענ' ברי אם הו' טוען להפך ברי ששקר הו' ומאחר שאינה יכולה לברר דבריו איך נאמנין לה ומהר"מ בהגהו' מרדכי בדף תקמ"ח ע"ב כ' בזה הלשון אין בטענ' מורד' ממש עד שתתן אמתל' נראית וניכר' לטובי העיר וחכמיה וכו' משמע דלאו בדידה תלי' מילת' רק לחכמי העיר הדבר מסור ולא לה דאל"כ כל אשה תוכל לומר מום שבסתר ותטעון ברי וכ"כ התוס' בכתובות פרק אף על פי דף ס"ג ע"ב בד"ה אבל אמר' מאיס עלי וכו' דאף לדין התלמוד לא מצי למטען מאיס עלי אלא היכ' דאיכ' רגלים לדבר משמע דלאו מפיה אנו חיים ואף שהרב בב"ח בחבורו בריש ס"ק י"ז רצה ליישב שהתוס' לא כתבו זה אלא לדעת י"מ שהביאו התוספ' שם בד"ה הנ"ל שכופין אותו להוציא' כשאמר' מאיס עלי ע"כ כתבו דאין כופין אלא בדאיכ' רגלים לדבר עכ"ל אבל בהג"ה מרדכי שהבאתי לעיל משמע שדעת התוס' כן לקושט' דדינ' אף לדידן דהא מהר"מ בהגהות מרדכי הנ"ל מבי' ראיה מדברי התוס' הנ"ל:

(ה) מ"ש עוד בסעיף הנ"ל ומעות נדוני' אין להוצי' מיד הבעל כל עיקר הנה פשט לשון הרי"ף משמע דדינ' דמתיבת' לשלם לה כל מה שהכניס' לו או להחזיר לה מה שמשמש למלאכתו הראשונ' (כמ"ש לעיל ס"ק כ"ו) וכן הו' בתשוב' הרא"ש כלל מ"ג סי' א' שקרן הנדוני' יחזירו לה ולא הריוח אם לא הריוח שעל' עד שעת הנשואין כמבואר בגוף התשובה וכ"כ בתשובת מהר"מ במרדכי בסוף כתובות דף תקמ"ז ע"ב דדינ' דמתיבת' הוא כאלו היה מוציאה מדעת' היה צריך לשלם לה נצ"ב כל מה שהכניס' לו השתא נמי תקינו רבנן סבוראי הכי במורדת וכ"כ בהג"ה מרדכי אם הנדוני' ביד אבי הבת וכו' דהא אפי' באו ליד בעל יש ליתן לה כ"ש וכו' והסיב' שנדחק הרב בב"ח בזה לחלק בין מעות לבגדים משום שהיה קשה לו תשובת מהר"ם במרדכי דף תקמ"ט ע"ב בסופו וז"ל סוף דבר נדוני' דהנעלת ליה אי תפסה ליה לא מפקינן מינה לרשות הבעל דמשמע אי לא תפסה לא יהבינן לה כבר נתבאר בד"מ דהתם מיירי שאין בידה לברר דבריה רק שהיה טוענת בברי ע"כ צריכה תפיסה וכן היה עובד' דתשו' מהרי"ו שלא יכלה לברר טענותיה ע"כ פסק הרב דמה שתפס' לא מפקינן מינה וע"כ כתב מהר"ם במרדכי נדוני' דהנעלת ליה לא מפקינן מינה לרשות הבעל כלומר אף שאין לה בירור גמור על אמתלא שלה מ"מ מאחר שהי' מוחזקת אין מוציאין מידה אבל אם יש לה בירור גמור מוציאין מיד הבעל הנדוני' וכל מה שהכניס' לו:

(ו)) מ"ש עוד בסעיף ג' אם הב"ד רואין ערמה בדבר וכו' דיינינן לה בדין התלמוד כמפורש בסעיף א' קשה איך יהיה דין התלמוד אם הב"ד רואין שערמה יש ביד' ולעולם אין מאוס עליה רק שכוונתה לצער או שעיניה נתנה באחר ואיך יתנו חכמי התלמוד יד לפרוצות וכן כתב מהר"ם בתשובה שבמרדכי דף תק"מ ע"ב בסוף פרק אף על פי וז"ל אבל כל היכא דאמרה מאיס עלי הדברים מוכיחין שאינו כן אלא מחמת כעס שהיה לה עם בעלה או מחמת שאביה ואמה ירגילו' לקטט' ויאלפו' שתקר' לומר מאיס עלי ואינו כן יהבינן ליה כולי' לדידי' בין מה שהכניס הוא בין מה שהכניס' היא ולית לה מזונות כדין מורדת וכו' הרי להדי' דכשם שמה שהכניס הוא לא מהני' לה תפיס' כן למה שהכניסה היא לא מהני תפיס' וכמו שכתוב מילת' בטעמ' שם (ועיין לעיל סעיף קטן כ"ה מה שכתוב גם כן מזה):

(ז) מ"ש עוד בסעיף ו' וז"ל כתב בשלחן ערוך בסעיף ג' בדין מורדת דאמר' בעינ' ליה ומצערנ' ליה המורדת הזאת וכו' עד כאן לשונו נראה דס"ל דבאינ' נותנת אמתל' וכו' דינ' כדין מורדת דאמר' בעינ' ליה ומצערנ' ליה וכו' וליתא וכו' עד כאן לשונו ובאמת יפה כיון הרב מהרמ"א שמ"ש מור"ם בתשובה הנ"ל שהעתקתי בסעיף שלפני זה ולית לה מזונות כדין מורדת היינו כדין מורדת דעלמ' דרוצ' לצער אותו לא כמו שאמר הרב בב"ח דפירושו כדין מורד' דמאיס עלי לדין התלמוד דמהני תפיס' אפי' במוכח שהקרובים אלפוה וחליל' שדין התלמוד יהי' כן: