בית שמואל על אבן העזר עז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סעיף א[עריכה]

(א) אבל איני בא עליה:    לדעת כמה פוסקים מורד מתשמיש הוי מורד אבל מורד ממזונות לא הוי מורד אלא כופין אותו ליתן לה מזונות או לגרש אותה וכן כשהיא מורדת ממלאכה אינה מורדת אלא כופין אותה כמ"ש בסי' פ' אלא בתו' כתבו דין זה תליא בפלוגת' אם י"ל איני ניזונית ואיני עושה לכן לפסק הלכה דקי"ל היא י"ל איני ניזונית ואיני עושה לא הוי מורדת אבל הוא א"י לומר איני נזונך הוי מורד וכ"כ הרא"ש והטור, מיהו לא הוי מורד כשאומר טול מ"י במזונתך ומספיק לה, וב"ח פוסק כשיטות הפוסקים מורדת /מורד/ דוק' מתשמיש:

(ב) מוסיפים לה על כתובתה:    דהיינו נעשה חוב עליו ואין נותנים לה לאלתר הר"ן:

(ג) משקל ל"ו שעורות:    היינו ג' דינרים דתנא במתני' שהם דינרים של דבריהם והוא שמינית שבצורי וע"ס ס"ו והוספה זו היינו חצי דינר על כל יום ובשבת לא מוסיפים משום דמחזי כשכר שבת משא"כ במורדת דפוחתים מן הכתובה פוחתים אף על שבת ש"ס:

(ד) וישב ולא ישמש:    ואין כופין אותו לשמש דאיסור היא דכתיב בלא דעת נפש לא טוב דצריכים דעתו ודעתה אבל באמת אם שימש ע"י כפיה מ"מ הוא מורד כמ"ש בסמוך בשם הרא"ש:

(ה) כופין אותו מיד להוצי':    כ"כ הטור משמע דאין נותנים לו ז' ימים אף על גב במדיר ממתינין ז' ימים כמ"ש בסי' ע"ד משום מדיר אי' טפי פת בסלו ממורד וכ"כ בפרישה וכאן לכ"ע כופין אותו לגרש אותה כמ"ש בתו' והרא"ש, וא"ל לדעת רמ"א דכתב לקמן דאין כופין אותה לקבל גט תוך יב"ח מחמת תקנות ר"ג ולמה כופין אותו ואפשר שם יש גבול לדבר עד יב"ח שאני, מיהו הרא"ש בסוגי' זו דין ל"ה כתב אף במונע תשמיש אין כופין אותו לגרש כדאי' בירוש' דאין כופין אלא לפסולות ומכ"ש כשהיא מונעת לעצמה דאין כופין אותו, אלא שם דין ל"ב ובס"פ המדיר כתב דכופין אותו באומר איני זן ואיני מפרנס וצ"ל מ"ש בדין ל"ה כוונתו בירוש' אית' דאין כופין אותו אף דלא קי"ל כן אלא כש"ס שלנו מ"מ נשמע כשהיא מונעת לעצמה דאין כופין אותו ובאמת ס"ל להרא"ש דכופין אותו וע' ב"ח סעיף ט"ו מ"ש בזה:

(ו) וי"א דאם רוצה לגרש מיד:    לכאורה תמוה מה ראיה מדברי הרמב"ם דפסק כן לדינ' דש"ס פשיט' יכול לגרש בע"כ אבל בזה"ז דאיכא חרם ר"ג דא"י לגרש בע"כ י"ל דדינו כמורד אף אם ירצה לסלק הכתובה וכן הקשה בח"מ ואפשר מדסתם הרמב"ם ופסק אם רוצה לגרש וליתן הכתובה אין דינו כמורד ולא חילק בין זיווג הראשון דקי"ל דאסור לגרשה אא"כ מצא בה דבר ערוה כמ"ש בסי' קי"ט ש"מ אף על גב דאסור לגרשה לכתחלה מ"מ אינו כמורד ואין מוסיפין על הכתובה מזה נשמע אף לדידן דאיכ' חר"ג מ"מ לא הוי מורד ואינו עובר בלאו, וכ"מ בש"ג אף בזה"ז אינו מורד כשרוצה לגרש וליתן הכתובה וע' תשו' מהר"א מזרחי סי' ל' שם פסק דא"צ ליתן לה מזונות כיון שהוא אנוס בתקנות ר"ג ומדמה למ"ש ריש כתובות אם הגיע זמן הנישואין וא"י לכנוס מחמת תקנות חז"ל פטור ליתן לה מזונות ומה שהקשה בח"מ על ראיה זו שאני התם דעדיין לא כנסה כבר הקשה בתשו' מהר"א בן ששון סי' נ"ה קושי' זו ופסק שם הבעל י"ל קים לי כמהר"א מזרחי גם ב"ח פסק כוותיה מיהו מתשוב' הרא"ש כלל מ"ב ותשו' מהרי"ק שורש ק"ז ולקמן ס"ס קי"ז משמע דהוא חייב ליתן לה מזונות וכסות מיהו נראה דאין כופין אותו לשמש עמה, וע' בהרי"ף והרא"ש ושאר פוסקים כתבו כל הני דכופין אותם הן ע"פ הדין הן ע"פ התקנה אם מתה קודם שגירש יורש אותה דלא פקעה ירושת הבעל אלא בגרושין גמורים דלכאורה משמע מזה גם אם הוא מורד יורש אותה וכ"פ בתשו' מהרא"ם שם ובש"ג כתב היכא שהוא מוריד או מדיר את אשתו אינו יורש אותה וכ"כ בד"מ ובש"ע לקמן סי' צ', וע' בב"ח מה שמחלק בין אם היא מאוסה לו לבין אם אמר בעינ' אותה ומצער אותה:

סעיף ב[עריכה]

(ז) אם רצה הבעל לגרשה:    אבל אין כופין אותו ולא כדעת הרמב"ם והרשב"א /והרשב"ם/ ע' במגיד פי"ד ה"א:

(ח) ותטול בלאותיה:    יש בסוגי' זו ד' שיטות להרמב"ם שיטה א' ולהרא"ש למ"ש הטור בשמו שיטה שניה ולרמב"ן ורשב"א שיטה ג' ולהר"ן שיטה ד', לרמב"ם הסוגי' כלתיה דרב זביד איירי במורדת והיא כשאומרת בעינא ליה ומצער' ומפורש בש"ס נצ"ב אם תפסה אין מוציאין ממנה ואם לא תפסה לא זכתה וכתב הריב"ש הבעל א"צ תפיסה וכל שהיא לא תפסה הוי כאלו תפס הוא, ונ"מ אפי' לא תפסה זכתה כמ"ש במגיד וס"ל דמכריזין ד' שבתות בכל יום ומתרה בה ב"פ קודם הכרזה ואחר הכרזה ואח"כ נמלכין הב"ד, ומשמע מיד אחר ד' שבועות אין לה כתובה ומ"מ אין נותנין הגט עד יב"ח ובמאיס עלי מגרשי' מיד וס"ל דכופין אותו וחלקו עליו כל הפוסקים, ובנצ"ב ונ"מ כל מה שבעין נוטלת אפי' לא תפסה, ולשיטת הרא"ש שני דינים אלו שוים אחר תקנה בתרא בש"ס בשניהם משהין יב"ח ואין חילוק ביניהם אלא במורדת בעינא ליה מכריזין עליה ואחר יב"ח מפסדת הכתובה ושאר ת"כ וקודם לכן אית לה כתובה ות"כ חוץ מזונות ומעשה ידיה שלה ובשניהם נ"מ שלה אפי' לא תפסה וכן קרקע נצ"ב שלה אלא מטלטלין של נצ"ב אין לה אא"כ תפסה, ולרמב"ן ורשב"א מורדת בעינא ליה ומצערה אין שום תקנה רק מה שמבואר בש"ס דמפסדת אחר הכרזה ד' שבועות ונצ"ב לא מהני תפיסה שלה ונ"מ א"צ תפיסה וכלתיה דר"ז איירי במורדת מ"ע אז משהי' יב"ח ובתוך הזמן אינה מפסדת כלום אלא לית לה מזונות ואחר יב"ח מפסדת כתובתה ות"כ ונצ"ב אם תופסה אין מוציאין מידה ונ"מ א"צ תפיסה ואין מכריזים עליה כשאומרת מ"ע ולשיטת הר"ן במ"ע יש לה אפי' הכתובה ונצ"ב ונ"מ אפי' לא תפסהו משהין הגט יב"ח וכלתיה דר"ז איירי במורדת בעינ' ליה ואז צריכה תפיסה בנצ"ב ואחר ארבעה שבועות והכרזה מפסדת כתובתה אפי' אם החזירה לא מהני אלא חז"ל תקנו שלא יגרש אותה עד יב"ח, וענין תפיסה ע' בסי' צ"ג תפיסת מפתח לא מהני וכן תפיסה ע"י שליח, ובח"מ השיג על ב"ח ופסק אף אם אביה תפס הוי כאלו תפס השליח אא"כ כשעדיין לא בא לידי חתנו ומונח אצל אביה, ומבואר בת' הר"ן דוק' אם תפסה דבר ממה שהכניסה לו אז מהני התפיסה אבל תפיסת דבר אחר לא מהני אם מעות של נדוני' הוי כאלו תפסה דבר אחר כי במעות לא שייך שבח בית אביה ולא כב"ח והיינו לדינא דש"ס או אף לדידן באומרת בעינ' ומצער' כמ"ש ס"ס וע' בהג"מ מדמה דין זה לדינים המבוארים בסי' נ"ג אם מתה בתו דא"צ ליתן הנדוני' כי לא הבטיח ליתן הנדוני' אלא כשתהנה בתו כן ה"נ כשבתו אומרת מ"ע א"צ לסלק הנדוני' לפ"ז אם עדיין מונח בידה או ביד אביה מעות נדוני' א"צ ליתן לו ונראה אף על גב שם בהג"מ כתב דין זה במורדת האומרת מ"ע מ"מ לפי הטעם שלא הבטיח האב ליתן הנדוני' אלא כשהתנה /כשתהנה/ בתו לפ"ז אפי' מורד' בעינ' ליה א"צ ליתן הנדוני' כשתצ' ממנו ואם הנדוני' מונח ביד השליש תליא בדינים אשר מבוארים בסי' נ"ג:

(ט) ואינה נוטלת משל בעל כלום:    ברי"ו סי' ל' מבואר סבלונות ששלח לה וכן מתנו' שניתן מחמת אביו או קרוביו בשעת הנישואין או אח"כ צריכה להחזיר וטבעת קידושין ע' סי' ל' וע' תשובת ש"י סי' מ"ג וענין מתנות עיין סי' קי"ח:

(י) וי"א אף נצ"ב:    היינו שיטות הרא"ש ורמב"ן ורשב"א דעובד' כלתיה דר"ז איירי במ"ע ולהמסקנ' בנצ"ב צריכה תפיסה בנ"מ א"צ תפיסה:

(יא) דאפי' נ"מ וכו':    כבר תמה ע"ז בח"מ דלא מצינו דיעה זו כמ"ש כל השיטות ולכ"ע הא דבעינן תפיסה דוק' בנצ"ב ובנ"מ א"צ תפיסה אלא בתשוב' הר"ל בן חביב סי' ל"ז דף נ"ט רע"ב הביא עוד שיטה אחרת דס"ל באומרת מ"ע מהני תפיסה דוק' בנ"מ ובנצ"ב לא מהני תפיסה וכלתיה דר"ז איירי במ"ע ומהני תפיסה בנ"מ עוד ק' על הרב רמ"א שהביא כאן דעת הפוסקי' לענין תפיסת נצ"ב ונ"מ לא הביא דעת הרא"ש ורמב"ן ורשב"א דמשהינן הגט יב"ח ובתוך י"ב חודש צריך ליתן לה הכתובה והמחבר פוסק בפשיטו' אם רוצה לגרש א"צ ליתן לה הכתובה וטענו' מ"ע עיין תשו' מהר"א בן ששון סי' קפ"ו אם אמר' בשאר לשון ולא מ"ע:

(יב) נמלכין בה:    היינו הב"ד בעצמ' מתרי' בה קודם הפסק כ"כ הר"ן ולדעתו אם חזרה פוחתים מכתובת' ז' דינרים על כל שבוע שעמדה במרדה כי היכא דלא אתיא לאערומי ובהגמיי' לא משמע כן וכן בהג"ה בסמוך וצ"ל כיון שמכריזין עליה לא חיישי' לערמה:

(יג) ותאבד כתובתה:    כן הוא שיטות הרמב"ם מיד אחר ד' שבתות אין לה כתובה אלא מבקשין ממנו שלא יגרש אותה מיד דגנאי לבנות ישראל שמגרשי' אותן בעליהן מפני קטטה כמ"ש המגיד וכ"כ הסמ"ג בשם ר"ת וכן הוא שיטות הרמב"ן ורשב"א כמ"ש לעיל וכ"כ הר"ן וכ"פ הש"ג ולשיטות הרא"ש אינה מפסדת כלום עד יב"ח ובסמוך פסק בהג"ה כהרא"ש ותמוה הוא איך פסק נגד כל הפוסקים הללו גם בהרא"ש אין מוכרח זאת אלא הטור כתב כן בשמו, ומ"ש בסמוך בהג"ה בשם תשו' הרשב"א אם מגרש תוך יב"ח צריך ליתן לה הכתובה ונצ"ב לא כ' כן במורדת זו אלא במ"ע:

(יד) ואפי' היא מעוברת:    כלו' שאינו חייב במזונו' מפני העובר שבמעיה אבל כשתלד אינה חייבת להניק הולד וע' בגוף התשובה:

(טו) בעלה יורשה:    אף על גב להמחבר אבדה כתובת' אחר הכרזה מ"מ יורש אותה וכן הוא לדעת רמ"א כשהוא אחר יב"ח וכן הוא מוסכם לכל הדיעות אפי' במקום שכופין אותו לגרשה מ"מ יורש אותה כשמתה קודם הגט כמ"ש בהרי"ף ושאר פוסקים בדיני דמתיבתא וע' בהגה"ה בסמוך והא דיורש אותה אף על גב דהוא פטור מכל החיובו' מ"מ היא שמרדה מפסדת אבל הוא אינו מפסיד לפ"ז נראה דהוא אוכל הפירו' אף אחר יב"ח וכ"כ בתשובת הרלב"ח בשם הרשב"א מיהו בד"מ כ' דהרא"ש ס"ל אחר יב"ח אינו אוכל הפירות וכן מדייק בתשובה הנ"ל מדברי הרא"ש מיהו לפ"ז קשה מאחר דהוא מפסיד זכותו לענין פירות למה יורש אותה ואם הרא"ש ס"ל ירושת הבעל מדאורייתא היה שפיר לחלק ביניהם:

(טז) וקבורתה:    כ' הרא"ש קודם י"ב חדש חייב בקבורתה כיון שהוא חייב ליתן לה הכתובה, נשמע אחר יב"ח פטור מקבורתה דהא פטור מכתובה וכ"כ בד"מ לשיטות הרמב"ם אחר ד' שבועות הדין כן כתב ב"ח הא דפטור מקבורה משום קבורה תקנו חז"ל תחת נצ"ב ולא תחת נ"מ וכאן ספק הוא אם זכתה נצ"ב וי"ל דאין לה נצ"ב מ"ה הוא פטור מקבורה מיהו נראה אם כבר תפסה נצ"ב או זכתה בנצ"ב ואחר מותה הוא יורש אותה חייב בקבורה ולא כמשמעות בב"ח:

(יז) אין לבעל עליה כלום:    משמע דאינו אוכל פירו' אבל יורש אותה כמ"ש, ונראה לדעת הרשב"א דאוכל פירות פשיט' יכול למחות לה שלא תמכור כלום אלא לשיטות הרא"ש דאינו אוכל פירות והוי כאלו אין אישות ביניהם אלא יורש אותה בתורת קרוב א"י למחו' וכ"כ בתשובת רלב"ח דף ס' אלא בתשוב' מהרי"ו סי' כ' פסק לכ"ע יכול למחו' וכ"פ בסמוך בהגה ובדיעבד אם מכרה צ"ע אם יכול לבטל המכר וכשאמרה מ"ע אז כל שעה יכול לגרשה ואין לה כתובה ודינה כל שעה כמו מורדת בעינ' ליה אחר יב"ח ושם לדעת הרמב"ם זכתה בנצ"ב בלא תפיסה א"כ בודאי חייב בקבורה ולדעת הרמב"ן ורשב"א איירי הש"ס במורדת מ"ע וספיק' הוא אם זכתה בנצ"ב א"כ הוי ס"ס שמא הלכת' כרמב"ם וזכתה בלא תפיסה ואת"ל הלכה כרמב"ן שמא זכתה נצ"ב אף לדינ' דש"ס לפ"ז חייב בקבורה כי בס"ס מוציאים ממון מיד המוחזק:

(יח) נותן לה צ"ב שלה:    היינו דוק' לשיטות הרא"ש אבל לשיטות הפוסקים מפסדת מיד אחר ד' שבועות, ומה שכתב אבל לא מה שכתב לה ע' בטור סי' ס"ה לא משמע כן אלא דוק' כשאין לה כתובה אז אין לה מתנות וכבר כתבתי ר"ס אפי' אם משמש עמה על ידי כפיה יש לה דין מורדת:

(יט) ויש אומרים בזה"ז שאין נושאים וכו':    כלו' בזמן התלמוד משהינן יב"ח כי אין לו היזק בזה שהרי יכול ליש' אשה אחרת אבל בזמן הזה לא משהינן וכתב בח"מ אף לי"א דאין מתירים לו ליש' אשה אחרת מ"מ מתירים לו לגרשה בע"כ ונותן לה הכתובה לפ"ז י"ל מ"ש אם אינה רוצה מתירים לו ליש' אחרת היינו ליש' אחרת מכל שכן דמתירים לו לגרשה בע"כ, ומ"ש בסמוך אחר יב"ח צריכה לקבל בע"כ היינו משום דכבר אבדה כתובה אין לה שום טענה משא"כ תוך יב"ח אף ע"פ שיכול לגרשה בע"כ מ"מ צריך ליתן לה הכתובה:

(כ) ודוק' בנשואה כו':    וכ"כ במהרי"ק סוף שורש ס"ג מיהו י"ל ל"ד בארוסה כ"כ אלא שנעש' לפני ב"ד והם יסכימו שעוותה עליו לא יבא הדבר כ"כ לידי קלות הראש דהא הטעם הוא דאין מתירים לו ליש' אחרת משום דחיישי' כ"א יאמר דמרדה עליו ואם הדבר יצא לפני הב"ד או טובי העיר ל"ח לזה ומ"ש ונ"ל וכו' קאי אף על נשואה וע' בד"מ סי' קנ"ד כתב בשם תשובת מיי' סוף אישות אפי' ארוסה אין מתירים לו לישא אחרת:

(כא) אין כופין לגרש:    היינו אין כופין לגרש שום אחת דהשניה אינו חייב לגרש כיון דלדעת הרמב"ן מתירין אפי' לכתחלה והראשונה אין חייב לגרש דהיא מורדת עליו וכ"כ בח"מ:

(כב) קודם חליה:    הרא"ש הביא ירושל' דכתב דוק' אם מרדה קודם שפרסה נדה והרא"ש חולק ע"ז וכן המגיד הביא פלוגת' בזה ובהר"ן וש"ג מבואר דצריך להיות המרידה קודם חליה והרב רמ"א הביא פלוגת' לענין חליה אפשר דס"ל דרבות' הוא ל"מ בעת נדתה דיש קצבה לדבר דבעינן דוק' אם מרדה קודם שפרסה נדה אלא אפילו כשהיא חולה נמי בעינן דמרדה קודם לכן, ופלוגת' שהביא רמ"א משמע היינו מהר"ם ס"ל דאין חילוק והר"ן והש"ג הם החולקים ומלשון רמ"א משמע דס"ל עיקר כמהר"ם משום הרא"ש ס"ל כוותיה:

(כג) ואפי' היה בעלה מלח:    ל"מ אם הוא בביתו ויכול לקרב עונתו אלא אפילו שהוא הולך מביתו ואין בדעתו לבא עד ו"ח מ"מ מתחילי' ימי מרידה מיד ח"מ:

(כד) ומרדה כדי לצערו:    דאלו מרדה ואמרה מ"ע אין לה הפסד דהא מסתמא אין לה כתובה אלא אם היא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערא ומכריזין עליה:

(כה) וי"א שגם יבמה וכו':    היינו לשיטת הפוסקים דס"ל מצות יבום קודם אז כותבים עליה אגרת מרד וע' לקמן סי' קס"ה:

סעיף ג[עריכה]

(כו) אם תפסה:    כבר כתבתי ריש סימן אימת מהני התפיסה ובעל א"צ לתפוס וכשהיא לא תפסה זכה הוא אלא בקרקע הוי כאלו תפסה היא ועיין בריב"ש סי' שמ"ב וכבר כתבתי להרמב"ם /להרמב"ן/ והרשב"א ל"מ תפיסה בנצ"ב והשמיט כאן דעתם כיון רוב הפוסקים חולקין עליהם דהא הרמב"ם והר"ן והטור סבירא להו דמהני תפיסה וכן משמע במ' בשם תשובת מהר"מ וכ"פ בש"ג ובסעיף ב' הביא דעת' כשאומר' מ"ע דצריכ' לתפוס משום לרש"י ולהרא"ש איירי הסוגי' כלתיה דרב זביד במ"ע וצריכה תפיס' ומה שהקשה בחושן המשפט /בח"מ/ מסעיף ב' לכאן לק"מ ושני דינים הללו לא תלי' זב"ז אפי' מאן דמפרש הסוגיא דר"ז באומרת מ"ע צריכה תפיסה מ"מ י"ל כשאומר' בעינא ליה נמי מהני תפיסה:

(כז) דכל זה באינה נותנת אמתלא כו':    לעיל קאי על סעיף ב' שכ' דין מ"ע וכתב כאן דלעיל איירי באומרת מ"ע בלא אמתלא מבורר' אבל אם נותנת אמתלא מבוררת ונכרת לב"ד שהוא אמת וראוי לה למאוס אותו אז ע"ז תקנו הגאונים שלא לדון דין הש"ס אלא הבעל צריך להחזיר לה כל הנדן ויש בזה ג' חלוקי דינים, א' טענה מבוררת, ב' טענת שקר, ג' טענה שאינה מבוררת ומקור דינים אלו מבואר בהרי"ף ושאר פוסקים דיני דמתיבתא דמוציאים ממנו נ"מ ונצ"ב ויהבינן לה הרי דין א' ובהג"מ וברי"ו איתא ובטענ' שאינה מבורר' אם תפסה אין מוציאים הרי דין ב' ובמ' ובתשו' מהר"מ אי' כשאלפוה שקר יהבינן להבעל הכל אפי' מה שהכניסה היא והיינו לפי' הרב רמ"א מוציאים ממנה ונותנים להבעל וכן משמע בתשו' רי"ו הרי דין ג' וא"ל למה בטענו' שקר מוציאין ממנה ובטענת בעינא ליה אין מוציאים ממנה י"ל דאין לדמות זה לזה דאפשר כשאומרת מ"ע ומשקרה גרע טפי, ובח"מ כ' דין זה אזל לשיטות הרשב"א דס"ל אם היא אומרת בעינא ליה מוציאים ממנה ונותנים לו, ונראה נ"מ לא הפסידה אפי' בטענה שקר וכן משמע בת"ה סי' ר"ך ועיין סי' קס"ה מ"ש במורד' שם, וב"ח מדייק מתשובת מהר"מ דדינא דמתיבתא לא איירי לענין ממון נדוניא ולא זכתה אא"כ תפס' ובח"מ השיג עליו ועיקר כח"מ וכ' בט"ז הא דמוציאים ממנו דוקא בזמן הגט אבל אם אינו רוצה לגרשה ואנן לא כפינן ליה אין מוציאים ממנו כלום אא"כ שתפס' וכן משמע במ', ודינא דמתיבתא דוקא במ"ע ולא במורדת בעינא לי' כדמשמע בהרי"ף ובהרא"ש ובמלחמות ה' ובתשובת רשב"א סי' תת"מ וכ"כ בתשובת רלב"ח שם ובתשובת בן ששון מסופק בזה וליתא והטעם תקנה זו מבואר בפוסקים כדי שאל יצאו בנות ישראל לתרבות רעה מ"ה תקנו שישלם נצ"ב, וכבר כתבתי בסי' ע"ה בשם המ' דאיירי כאן מה שכלו מחמת שלא משמר כראוי או נגנב או נאבד מ"ה בנ"מ פטור ונצ"ב צריך לשלם אבל אם שלח בהם יד אז הוא להיפך בצ"ב פטור כי הם כשלו ורשאי להשתמש מה שרוצה ונ"מ חייב לשלם אם לא השתמש כדינו ואכל הפירות:

(כח) בטענות מאיס ואינה וכו':    ואז אם תפסה מעות מהני כי לדינא דמתיבתא אם טענתה אמת צריך להחזיר אפי' מעות נדוני' לכן אם תפסה י"ל דטענתה אמת הוא ומ"ש לעיל במעו' לא מהני תפיסה היינו לדינא דש"ס או אם אמר' בעינא ליה דאינה בדינא דמתיבת' ולא כב"ח:

(כט) אין לה ליתן משלה לאחרים:    כן כתב מהרי"ו ובתשוב' רלב"ח כ' דא"י למחו' כיון דאינו אוכל פירו' ובדיעבד צ"ע:

(ל) אפי' במקום וכו':    ועיין סי' קנ"ט כמה דינים בזה, וכ' בח"מ אם קידש אותה ברמאו' ונשא אותה ברמאו' כופין אותו שיגרש אותה ואם מתה קודם הגט אינו יורש אותה:

(לא) אם אביה תפס:    כבר כתבתי ריש סימן דלא מהני תפיסה של האב אלא כשעדיין לא בא הנדוני' ליד החתן אז א"צ ליתן להחתן:

סעיף ד[עריכה]

(לב) מחרימין תחלה:    ובפרישה הקשה ממ"ש בסי' קנ"ד בטענ' אין לו גבורת אנשים היא נאמנ' משום דהוא יודע אם היא משקר' א"י להעיז ותירץ שם היא נאמנת לאו לענין ממון אלא דצריך להוצי' ובתשוב' רש"ך ס"ג סי' ס"ב תירץ דוק' טענת גבור' אנשים נאמנ' דא"י להעיז לטעון כן וחזק' א"י להעיז טענה כזו מסייע לה מיהו בסי' פ"ה כתבתי בשם המגיד אפי' בטענת ממון אמרינן א"י להעיז:

סעיף ה[עריכה]

(לג) ארוסה שאינ' רוצה וכו':    הנה אם היא מבררת הטענה פשיט' אין אביה חייב דלא גרע מנשואין דמוציאין הבעל נצ"ב מכ"ש דאינו חייב ליתן לו אלא צ"ל דאיירי דא"י לברר הטענה אז בנשואין אם תפסה אין מוציאים מידה ותפיס' אביה לא מהני וכאן שעדיין הנדוני' ביד אביה אין אביה חייב ליתן לו וה"ה אם היא נשואה והנדוני' עדיין ביד אביה דאינו חייב ליתן לו ואפי' אם נתן ש"ח ליד החתן אינו חייב לשלם לו כי דינים אלו דומי' לדינים המבוארים בסי' ג"ן במתה בתו ואפי' אם אומר' בעינא ליה ומצער' הדין כן כמ"ש שם מיהו אם נתן ממרנ"י כנהוג במדינת פולין דלא נזכר בו מי הוא המלוה אז הוי כאלו המעו' ביד החתן חייב לשלם לו כ"כ בט"ז שם, ואם השליש הנדוניא כתבתי ג"כ שם, ומדינים אלו נשמע מכ"ש לשדוכים שלנו אם היא ממאן אין אביה חייב ליתן לו מה שפסק

דיני מורד ומורדת בקצרה[עריכה]

המורד על אשתו מוסיפים לה על כתובתה ג' דינרין לכל שבוע להיות לה חוב עליו וס"ל מורד לרוב פוסקים דוק' מתשמיש הוי מורד אבל אם אינו רוצה ליתן לה מזונו' אינו מורד אלא כופין אותו ליתן לה מזונות, אלא תו' והרא"ש והטור ס"ל אם אינו רוצה ליתן לה מזונו' הוי מורד ואפי' אם נותן לה מזונו' ע"י כפיה דינו כמורד כ"כ הרא"ש ואם היא רוצה כופין אותו לגרש כ"כ תוס' והרא"ש, ואם הוא רוצה לגרשה ולסלק לה הכתובה אינו כמורד להוסיף לה על הכתובה אפי' אחר תקנו' ר"ג דא"י לגרש בע"כ מ"מ אינו כמורד ומזונו' וכסו' י"א דהוא פטור וי"א דחייב, אבל אין כופין אותו לשמש עמה כיון לפ"ד מאוסה בעיניו

מורדת האומרת בעינ' ליה ומצער' עד שיתן לי הכתובה או שאמרה מאיס עלי ותובע' הכתובה בזו ליתא דינ' דמתיבת' אלא דינ' דש"ס והיינו דוק' כשמורד' מתשמיש אבל מורדת ממלאכה לא הוי מורדת אלא כופין אותה והיינו דינה דמתרים לה שהפסידה הכתובה ואחר כן מכריזים עליה ד' שבתות שהיא מורד' ואח"כ מתרין עוד בה ואח"כ אומרים לה הב"ד שתפסיד הכתובה ואם אחר כך חזרה י"א שמנכים לה ע"כ שבוע שעמדה במרדה ז' דינרים אפילו אם חזרה תוך ד' שבועות הראשונים וי"א דאין מנכין לה, ואם לא חזרה ועומד' במרדה ס"ל להרמב"ם ורמב"ן והרשב"א והר"ן שתפסיד מיד הכתובה אחר התראו' הנ"ל, אלא מבקשים ממנו שאל יגרש אותה עד יב"ח והטור כ' דלא תפסיד הכתובה עד אחר יב"ח והיא עומד' במרדה אבל אין לה מזונו' תוך יב"ח ומ"י שייכים לה וחייב בקבורה תוך יב"ח והוא אוכל פירו' נכסים וחייב בפרקונה ואחר יב"ח אין לה כתובה ותנאי כתובה ואינו חייב בקבורה דהא קבורה תחת נצ"ב ולא תחת נ"מ והיא אין לה נצ"ב אא"כ תפסה מיהו אם תפסה נצ"ב ומתה אז הוא יורש ממנה נצ"ב שתפסה חייב בקבורה כיון שכבר תפסה הוא שלה והוא יורש אותה כנ"ל ולא כמשמעו' בב"ח גם אינו חייב בפרקונ', ופירות י"א שהוא אוכל פירות ואינו מפסיד זכותו וי"א דאין לו הפירו', מיהו לכ"ע יורש אותה ואם תרצה למכור מנכסים שלה או ליתן במתנה אחר יב"ח י"א דא"י למחו' לה, תשוב' רלב"ח וי"א שיכול למחות וכ"פ בהגה, ונ"מ שלה אפי' תפס הוא צריך לחזור לה ונצ"ב ס"ל הפוסקים אם תפסה אין מוציאים מידה ואם לא תפסה היא אפי' הוא ג"כ לא תפס זכה הבעל ותפיסה שלה צ"ל שתפס' בעצמה לא ע"י שליח ואביה דינו כשליח ודוק' שתפסה נצ"ב מה שהכניס' היא אז שייך שבח בית אביה אבל מעו' נדוניא לא מהני תפיסה כ"כ הר"ן ואם הנדוני' עדיין ביד אביה פטור ליתן לבעלה אפי' אם נתן ש"ח על הנדן אא"כ שנתן ממרנ"י כנהוג במדינו' פולין שאין נזכר בו שם המלו' אז הוי כגבוי ט"ז ואם הנדוני' ביד השליש דינו כמ"ש בסי' ג"ן וכל מה שהוא של בעלה צריכה להחזיר לה אפי' מתנו' שנתנו לו קרוביו בעת הנישואין, וע' סי' נ' הדין בטבעו' של קדושין, אם רוצה יכול לגרשה בע"כ תוך יב"ח בזה"ז ולדעת הטור צריך ליתן לה הכתובה אבל אין מתירין לו לישא אשה אחרת תוך יב"ח ואחר יב"ח יכול לגרשה בע"כ בלא כתובה ואם א"א לגרשה מתירים לו ליש' אחרת ואם עבר וכנס תוך יב"ח אשה אחרת א"צ לגרש אותה

מורדת האומרת מאיס עלי לא בעינ' ליה ולא הכתובה נחלק לג' דינים,

  • ( א ) אפילו היו דרים יחדיו כמה שנים ויש לה בנים וכהיום היא אומרת מאיס עלי ואמרה טענה ברורה ומברר' דבריה טענתה טענה אף על גב שסבלה כמה שנים תשוב' מהר"ם, ובזה דנינן דינ' דמתיבת' כאשר מבואר בהרי"ף ושאר פוסקים ויש לה נ"מ ונצ"ב אפילו אם תפס הוא צריך להחזיר לה, ומה שכלה מן נצ"ב מחמת שלא שמר כראוי או נגנב ונאבד חייב לשלם ונ"מ פטור ואם כלה מחמת שנשתמש בהם שלא כדינו אז בנצ"ב פטור ונ"מ חייב וצריך להחזיר לה אפילו מעות נדוני' כן משמע מכל הפוסקים ולא כב"ח, אבל א"צ להחזיר את שלה עד בשע' הגט אבל קודם הגט א"צ להחזיר אא"כ שתפסה היא אין מוציאים מידה, ואם מתה קודם הגט יורש אותה וחייב בקבורה דהא נצ"ב שלה הוא והוא יורש ממנה וקודם שגירש וכ"א יושב לבדו משמע דאין זה על זה שום תנאי כתובה אלא אם מתה יורש אותה, ומ"מ יכול למחות לה שאל תמכור ואל תתן במתנה כלום מנכסיה דהא הוא יורש אותה וכל זה איירי כשביררה טענה שלה למה הוא מאיס לה ואם א"י לברר ע"פ עדים הוי טענה שאינו ברורה כמ"ש בסמוך ח"מ ואם היא חולה ע' ברמב"ם ובטור רס"צ
  • ( ב ) אם נראה דטענתה שקר הוא מוציאים ממנה נצ"ב ונותנים לו, אבל נ"מ אפילו אם תפס הוא מוציאים ממנו ונותנים לה, ובשאר דינים נראה דדינה כמו מורדת בעינ' ליה ומצער'
  • ( ג ) אם א"י לברר דבריה ע"פ עדים אז הוי טענה שאינה ברורה דהיינו אם אין נראה רמאו' אז יכול לגרש אותה מיד בלא כתובה, ונ"מ נותנים לה אפילו אם תפס הוא, ונצ"ב אם תפסה היא זכתה, ודין תפיסה כתבתי בסמוך אלא בזו מהני תפיסת מעו' כי לפי דבריה הוא מאיס עליה ואית לה דינ' דמתיבת' לפי דבריה א"כ שייך לה מעות נדוני', ואם מתה פטור מקבורה דהא קבורה תחת נצ"ב ונצ"ב אין לה אם לא תפסה מיהו אם תפסה כבר חייב בקבורה כמ"ש לעיל מיהו י"ל אפילו אם לא תפסה חייב בקבורה משום דאי' ס"ס בדבר משום לשיט' הרמב"ם משמע אפילו לא בררה דבריה זכתה נצ"ב אפילו לא תפסה, ואף לשאר פוסקים עדיין הוי ספק דש"ס אם נכסי צאן ברזל שייך לה אם כן הוי ס"ס לזכות אותה וכבר כתבתי לדעת תוס' וכמה פוסקים מוציאים ממון בספק ספיקא, והפירות מי שתופס זכה דהא לפ"ד מאיס לה ויש לה דינא דמתיבת':