בית שמואל על אבן העזר עה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| בית שמואל על שולחן ערוך אבן העזר עה |

סעיף א[עריכה]

(א) שחלוקים בלשונם:    עיין בריב"ש סימן קע"ז מבואר כל שהוא מלכות אחרת אין מוציאין משמע אפי' אינן חלוקי' בלשונם מ"מ הוי ארץ אחרת ודוחק לומר דריב"ש חולק על מהר"מ אלא צ"ל מ"ש מהר"מ שחלוקי' בלשונ' וכו' היינו כשהכל תחת מלכות אחת, וז"ל מהר"מ אין נקרא חילוק ארצות אלא כשנפרדו בלשונם וא"ת שלעזיי"א וריינוס מקרי חלוקת ארצות א"כ איך יתכן שא"י היתה ת' פרסה על ת' פרסה ולא היה בו רק ג' ארצות, נראה שלעזייא וריינו' הם חלוקים בלשונם וה"ק א"ת שלעזייא וריינוס מקרי חילוק ארצות בלא חלקי לשונם איך יתכן א"י לא הוי אלא ג' ארצות אלא ודאי הכל תלי' בחילוק לשונם:

(ב) ונשא אשה בארץ אחרת:    הנה יש בזה ג' שיטות לדעת הרי"ף ורמב"ם פי"ג והר"ן והריב"ש לא הביאו לפסק הלכה אלא התוספ' וס"ל דאין חילוק בין אירס לבין נשא לעולם כשהוא ממדינה א' ואירס או נשא במדינה אחרת לילך צריכה לילך עמו וכופין אותה ואם לא תלך אחריו דינה כמורדת ולשיט' הר"מ מתרץ התוספתא והירושלמי ל"פ וס"ל לחלק בין אירס לבין נשא היינו אם אירס במדינה אחרת צריכה לילך עמו למדינה שלו ואם נשא במקום מולדת' אין כופין אותה לילך אחריו כבר תמהו כל האחרונים על הטור מ"ש מדברי הר"מ אם הוא מיהודה וקידש בגליל אפי' לא נשא בגליל צריכה לילך אחריו משמע בנשא בגליל צריכה ג"כ לילך עמו וליתא ובד"מ מגי' וכ' דהגירסא היא אפי' לא נשא ביהודה ולדעתו שרצה להגיה יותר טוב להגיה אם במקום אפי' וכן הוא בש"ג וב"ח מחלק בין אם לא שהה שם אחר הנישואין לבין אם שהה שם אחר הנשואין ולא משמע כן מל' הרא"ש והטור, ואפשר לומר דכוונ' הטור אליבא דמהר"מ הכלל הוא אם נשא במקום מולדתה אז אין כופין אותה לילך אחריו למדינה שלו אבל אם היה הנישואין בארץ שאינו מדינת מולדתו ואינו מדינת מולדתה צריכה לילך אחריו ואם קידש אותה במדינה שאינו מולדתה אז אפי' היה הנישואין במדינת מולדתה צריכה לילך אחריו כיון שהקדושין היה במקום שאינה מולדתה והיתה צריכה לילך אחריו אז אמרינן דנשואין היו מסתמא על חיוב זה והיינו שכתב הטור אם הוא מיהודה וקידש בגליל היינו שהיא אינה מגליל אפי' לא נשאה בגליל אלא הנישואין היו בארץ מולדתה צריכה לילך אחריו, והא דלא תירץ הר"מ בקיצור דהתוספתא איירי כשהיא מארץ אחרת ולא מגליל והירושלמי איירי כשהיא מגליל אז א"צ לילך אחריו משום דתנא כאן אירס וכאן נשא ש"מ באירס לבד אפי' אם היא בארץ מולדתה צריכה לילך אחריו ושיטה שלישית הוא שיטת ר"ת ויתבאר בסמוך:

(ג) ובלא תוס':    עי' הג"מ פלוגת' ר"ח ור"ת בדוכתא דתנא יוצא' בלא כתובה אם אין לה תוס' ועיין ב"ח סוף סעיף ד':

(ד) אבל א"י להוציא וכו':    כלומר אף על גב מגליל ליהודה יכול לכופה אפי' מכרך לעיר כיון שהיא צריכה לצאת אחריו מ"מ בגליל א"י להוציאה מעיר לכרך או להיפוך, ומשמע אם הוא רוצה יכול לקבוע דירתו שם בגליל אף על גב דהוא מיהודה כיון לשיטה זו אין שום כפיה עליו אלא הוא יכול לכוף אותה לילך אחריו אבל הוא יכול לדור שם בגליל ולהוציא אותה מעיר לעיר ובסמוך כתבתי אף לשיטות ר"ת א"י לכוף אותו בכה"ג:

(ה) לארץ אחרת:    אפי' לארץ מולדתה א"י להוציאה כי י"ל כאן יש לי נחת רוח יותר כי הורגלתי פה עיין מרדכי ובהרא"ש והטור:

(ו) ממדינה למדינה:    כלומר מעיר גדולה כי בעיר גדולה יש מעלה דיכול לקנות כל צרכה וחסרון דאין בה גנות ופרדסים כי הכל יושבים שם ודוחקי' ומקרבי' בתים זה לזה והיינו דוקא כשהנישואין היה במקומו אז א"י לשנות אלא למקום שוה אבל ודאי אם הנישואין היה במדינה זו במקום אחר מחוייבת לילך עמו לעירו אפי' מכרך לעיר ואפשר בכה"ג אף לדעת הר"מ אם היה הנישואין בעירה מ"מ צריכה לילך אחריו כיון שהכל הוא במדינה אחת:

(ז) וי"א דאם היו שניהם:    זו שיטת ר"ת דס"ל אם א' מהם מיהודה והשני מגליל אז היכא שהיו נישואין שם מחוייבים לדור אף שהי' במקומו א"י לכופו שיעקור משם וילך למדינתה וכן אם הם ממדינ' א' ומקומו עיר ומקומה כרך או להיפך אזלינן לעולם אחר מקום הנישואין ואם שניהם מיהודה והנישואין היה במדינה אחרת יכולה לכופו שילך למדינה שלהם אפילו מכרך לעיר ומשמע אם הוא מיהודה והיא מגליל והנישואין הי' בגליל א"י לכופו וכן אם אחד מגליל וא' מיהודה והנישואין היה במדינה אחרת א"י לכופו שילך למדינה שלו וה"ה במדינה אחת ושניהם מעיר והנישואין הי' בכרך /אינה/ יכולה לכופו שילך לעירו, ורוב פוסקים חולקים על ר"ת אלא במרדכי כתב כיון דאיכא פלוגתא עבדינן הכא והכא לחומרא והיכא דבעל רוצה לכוף אותה לא כפינן אותה לחוש לדעת ר"ת ומכ"ש דאין כופין אותו וכ"כ בד"מ:

(ח) יכול לחזור ולהוציאה:    מבואר בריב"ש דיכול להוציא' לאיזה מקום שירצה דהא בעת שעקר ממקומו מחמת גזירה היה בידו לקבוע דירתו באיזה מקום שהוא לכן אף שהי' דר אח"כ במקום מולדתה ולא איתדר ליה יכול להוציאה משם ולקבוע דירתו באיזה מקום שירצה:

(ט) ויש חולקים:    בריב"ש סימן פ"א מבואר אין ספק שאין האיש יכול לכוף את אשתו ללכת עמו על ספק מעיר לעיר בזה לא נסתפק אדם מעולם אלא כשרוצה לעקור דירתו ולקבוע במקום מיוחד אז דינו מבואר בש"ס דא"י והשאלה היה שדחקה לו השעה ורצה לילך ממקומו ולקבוע במקום מיוחד מ"מ ס"ל להריב"ש דא"י וכ"כ בח"מ, וכתב כשאין לו מקום לקבוע מקומו ורוצה לילך מעיר לעיר אף הת"ה מודה דא"י, ולדעת הריב"ש צ"ל אף ע"ג כבר הזהירו חז"ל מאן דביש ליה בהאי מתא וכו' אלמ' שראוי לצאת ממקומו לא אמרו חז"ל אלא דרך עצה טובה אבל א"י לכופו ע"ז:

(י) ויש לו שם אשה וכו':    משמע דס"ל אפי' לשיטת ר"ת הדין כן אף על גב דלא מצינו כן להדי' אליב' דר"ת מ"מ הכריע כן מסבר' עצמו בכה"ג לכ"ע אף לדעת ר"ת צריכה לילך עמו למקומו כי בודאי אין סבר' שישב הוא עמה ואשתו הראשונה תשב גלמודה ומכ"ש דא"י לכופה שתשוב אליו ותעתיק ממקומה:

סעיף ב[עריכה]

(יא) ובכל מקום מוציאין וכו':    היינו אפילו מנוה לנוה שאין שוין ובעיר אחת אין קפיד' מנוה לנוה ב"ח בשם מהרש"ל:

(יב) וא"י להוציאה וכו':    משמע אפילו למקום שרוב' ישראל א"י להוציאה כשמושל רע שם וע' בח"מ:

(יג) היינו לאחר שכנסה וכו':    דין זה צ"ע דהא מרשב"ץ שהבי' הב"י משמע להיפוך דהא פסק שם האיש נאמן על התנאי שיהיה הנשואין במקומו הואיל הוא נאמן על עיקר הדירה שתדור עמו שם ולדעת הריב"ש אף על גב שידו על העליונה בעיקר דירה מ"מ לכתחלה צריך לכנסה במקומה גם כל הראיות של הריב"ש יש לדחות ומה שהבי' ראיה מן התוספת' דתני' ע"מ כן נשאה ולא תנא ע"מ כן קדשה תימה דהא הר"מ צריך לדחוק ולתרץ בע"א כמ"ש במרדכי ובהרא"ש ושאר פוסקים:

סעיף ג[עריכה]

(יד) אותה:    ברמב"ם ובטור לית' תיבת אות' דהא כופין אותו ג"כ:

(טו) מנוה יפה לנוה הרע:    אף על גב לנוה יפה נמי איכ' ריעות' דבודק מ"מ כאן דאיירי דניח' להו מנוה יפה כתב דכופין לעלו' מנוה יפה:

(טז) ואין מוציאין:    כדי נסבה דהא מעלין ומה"ת מוציאים ובש"ס מתרץ לאתויי עבד ח"מ:

סעיף ד[עריכה]

(יז) תצא בלא כתובה אבל נ"מ שלה וכו':    ה"ה בכל מקום אשר הוא יכול להוציאה והיא אינה רוצ' הדין כן:

(יח) ואם אינם קיימים וכו':    ע' במרדכי סוף כתובו' שם כ' במורדת האומרת מאיס עלי לפי דינא דמתיבת' צריך הבעל לשלם לה נצ"ב ונ"מ א"צ לשלם כמ"ש בהרי"ף ובכל הפוסקים ובש"ס מצינו הסבר' להיפוך ס"פ אלמנ' נזונית ומתרץ דינ' דמתיבת' איירי בנגנב ונאבד אז נצ"ב באחריותו הם צריך לשלם ונ"מ אינו חייב באחריותו פטור אבל אם כלו מחמת השימוש שלו אז בנצ"ב פטור ובנ"מ חייב, וכשאינה רוצה לעלות לא"י מדמה לפי דינ' דמתיבת' מ"ה פסק כאן אם הוא הפסידן היינו ע"י שימוש שלו נצ"ב א"צ לשלם כי רשאי להשתמש ונ"מ חייב לשלם ואם נגנבו הוא להיפוך וע' בח"מ מאריך בזה ובזה יש לישב קושית ב"ח שסותר מ"ש במרדכי בשם הר"מ למ"ש הרא"ש בסוגי' בשם הר"מ דדינה כאיילונית דכונתיה כאיילונית מה שאיירי בש"ס ס"פ אלמנה נזונת דהקשה שם אפכ' מבעי' נצ"ב לית לה ונ"מ אית לה היינו כשנפחת ע"י שימוש אז דינה כאיילונית:

(יט) אבל אם הוא חוזר וכו':    לכאור' נ' הטעם משום דאז נתברר דאינו אלא רמאות מה שעלה לא"י לפ"ז אפי' אם גרשה כבר ולא נתן לה הכתובה צריך לשלם לה או ליורשיה הכתובה וכן הדין אם עקר מעיר לעיר וחזר אחר כך, וח"מ כתב אם כבר גירש אותה א"צ לשלם לה הכתובה גם כתב בעקר מעיר לעיר פטור כשלא רצתה לילך עמו ולא עשתה רצונו אפי' אם חזר אחר כך אלא כשחזר מא"י אז הואיל ומאס בא"י חייב ליתן לה הכתובה:

סעיף ה[עריכה]

(כ) יש מי שאומר:    ע' במ' ובהרא"ש בזה"ז אין כופין אותו אלא אותה ולענין אם בזה"ז מצוה לעלות לא"י ע' בתו' סוף כתובות כתבו משם רבינו חיים דאין מצוה בזה"ז ובהרא"ש ואגודה וטור משמע דיש מצוה אף בזה"ז וע' פרישה: