באר היטב על אבן העזר עז
סעיף א
[עריכה](א) עליה: זהו דעת הרמב"ם דס"ל מורד מתשמיש הוי מורד אבל מורד ממזונות לא הוי מורד אלא כופין אותו ליתן לה מזונות או לגרש אותה אבל הטור והרא"ש ס"ל דמורד ממזונות נמי הוי מורד. והב"ח כתב דהלכה דוק' מתשמיש הוי מורד ע"ש.
(ב) כתובתה: היינו נעשה חוב עליו ואין נותנים לה לאלתר הר"ן.
(ג) שעורים: עיין ח"מ.
(ד) ישמש: דאין כופין אותו לשמש דכתיב בלא דעת נפש לא טוב דצריכים דעתו ודעתה. ואפי' אם שימש ע"י כפיה מ"מ הוי מורד ב"ש.
(ה) להוצי': דאין נותנין לו זמן עיין ב"ש.
(ו) מוסיפין: כתב כנה"ג נ"ל דוק' במקום שלא קבלו עליהם חרם ר"ג אבל במקום שנוהגין חר"ג אין שומעין לו דיש לחוש שמא רוצה לגרשה וידע שאינו יוכל לגרשה ומורד על אשתו כדי לגרשה ע"ש דף ק' ע"א. וכ"כ הח"מ. אבל ב"ש ס"ל אף לדידן דאיכ' חר"ג כשרוצה לגרש וליתן לה כתובה לא הוי מורד. וכ"כ הב"ח. ועיין תשובת מהר"א מזרחי סי' למ"ד דפסק שם כשרוצה ליתן לה כתובה ולגרשה. א"צ ליתן לה מזונות כיון שהוא אנוס בתקנות חרם ר"ג. והחלקת מחוקק חולק עליו. ובתשו' מהר"א בן ששון סי' נ"ה פסק דהבעל י"ל קים לי כמהר"א מזרחי. גם ב"ח פסק כמהר"א מזרחי. מיהו מתשובת הרא"ש כלל מ"ב ומהרי"ק שורש ק"ז משמע דהוא חייב ליתן לה מזונות וכסות. מיהו נראה דאין כופין אותו לשמש עמה. אם מתה בעודו במרדו אין בעלה יורשה ש"ג ב"ש ועיין סימן צ' סעיף ה' ועיין ב"ח מה שמחלק בין אם היא מאיסה לו לבין אם אמר בעינא אותה ומצער אותה.
סעיף ב
[עריכה](ז) מתשמיש: ה"ה מי שאינה רוצה לטבול כדי שלא תשמש בעלה עמה דיש לה דין מורדת אגרת הרמב"ם סי' ז'. לא מצינו מורדת אלא באומרת מאיס עלי או מצערנא ליה אבל אם היא טוענת בעונה האמורה בתורה הטיילין בכל יום וכו' לא כייפינן לה שאינה שבויות חרב להזדקק לו בכל שעה מהרי"ט ח"א סימן ה'.
(ח) לגרשה: אבל אין כופין אותו. דלא כהרמב"ם והרשב"ם. ואף אם נשאת בגט של כפיה תצא ועיין כנה"ג דף ק"א ע"א.
(ט) הקיימים: בסוגי' זו יש ד' שיטות. להרמב"ם הסוגי' כלתא דרב זביד איירי במורדת. כשאומרת בעינא ליה ומצערנא ומפורש בש"ס נצ"ב אם תפסה אין מוציאין ממנה ואם לא תפסה לא זכתה. וכתב הריב"ש הבעל א"צ תפיסה וכל שהיא לא תפסה הוי כאלו תפס הוא. ונ"מ שלה אפילו לא תפסה זכתה. ומכריזין ד' שבתות בכל יום ומתרה בה ב"פ קודם הכרזה ואחר הכרזה ואח"כ נמלכין הב"ד. ומיד אחר ד' שבועות אין לה כתובה ואין נותנין הגט עד' יב"ח. ובמאיס עלי מגרשין מיד וכופין אותו. וכל הפוסקים. חלקו עליו בזה כמש"ל ונצ"ב ונ"מ כל מה שבעין נוטלת אפילו לא תפסה ולהרא"ש שיטה אחרת דהיינו בשניהם משהין יב"ח ואין חילוק ביניהם אלא במורדת בעינא ליה וכו' מכריזין עליה ואחר יב"ח מפסדת הכתובה ושאר ת"כ וקודם לכן אית לה כתובה ות"כ חוץ מזונות ומ"י שלה. ובשניהם נ"מ שלה אפילו לא תפסה וכן קרקע נצ"ב שלה אלא מטלטלין של נצ"ב אין לה אלא א"כ תפסה. ולהרמב"ן ולהרשב"א שיטה ג'. מורדת בעינ' ליה וכו' אין שום תקנה רק מה שמבואר בש"ס דמפסדת אחר הכרזה ד' שבועות. ונצ"ב לא מהני תפיסה שלה. ונ"מ א"צ תפיסה. וכלתא דר"ז איירי במורדת מאיס עלי אז משהין יב"ח. ובתוך הזמן אינה מפסדת כלום אלא לית לה מזונות ואחר יב"ח מפסדת כתובה ות"כ. ונצ"ב אם תפסה אין מוציאין מידה. ונ"מ א"צ תפיסה ואין מכריזין עליה כשאומרת מאיס עלי. והר"ן שיטה ד' במאיס עלי יש לה אפילו הכתובה ונצ"ב ונ"מ אפילו לא תפסה ומשהין הגט יב"ח. וכלתא דר"ז איירי במורדת בעינ' ליה וכו' ואז צריכה תפיסה בנצ"ב ואחר ד' שבועות והכרזה מפסדת כתובתה אפילו אם החזירה לא מהני אלא חז"ל תקנו שלא יגרש אותה עד יב"ח. וענין תפיסה עיין בסי' צ"ג תפיסת מפתח לא מהני. וכן תפיסה ע"י שליח. ובח"מ השיג על הב"ח ופסק אף אם אביה תפס הוי כאלו תפס השליח אא"כ כשעדיין לא בא לידי חתנו ומונח אצל אביה. ומבואר בתשו' הר"ן דוק' אם תפסה דבר ממה שהכניסה לו אז מהני התפיסה אבל תפיסת דבר אחר לא מהני. ומעות של נדוני' הוי כאלו תפסה דבר אחר. וכנה"ג דף ק"א ע"ב העלה אם תפסה האשה אעפ"י שלא תפסה הנכסים עצמן אלא שתפסה כנגדם מנכסי הבעל אין מוציאין מידה. עוד כתב שם אפילו תפס הבעל נכסיה אם תפסה האשה כנגדם מנכסי הבעל מוציאין מידו ע"ש. ועיין ס"ק כ"ח מש"ש ואם הנדוני' ביד אביה אפי' מורדת בעינ' ליה ומצערנ' א"צ ליתן הנדוני' כשתצ' ממנו. ואם הנדוני' ביד שליש עיין סי' נ"ג ועיין ב"ש.
(י) כלום: במהר"י ווייל סי' כ' כתב מבואר סבלונות ששלח לה וכן מתנות שניתן לה מחמת אביו או קרוביו בשעת נשואין או אח"כ צריכה להחזיר. אבל כל מה שהכניסה עמה לחופה דהיינו נדוני' וכל תכשיטה אשר הכניסה לחופה העומדים בעין אשר נתן לה אביה וגם כל אשר עומד בעין מאשר לה בשעת החופה וטבעת קידושין מפני שלא יאמרו וכו' זכתה ע"ש. ועיין הראנ"ח ח"א סי' מ"א. והר"א ששון סי' קע"ז ומקור ברוך סימן י"ז ורשד"ם חא"ה סימן קל"ה. והרמ"ע מפאנו סי' נ"ה. וכנה"ג דף ק"ע ע"א סעיף ל"ח. מתנות וחפצים של בעל. אפילו אם תפסה ואין בידה שיעור כל השומא שהכניסה לו אינה יכולה לעכבם בעד מה שחסר מנדונייתה מקור ברוך סי' י"ט. וכנה"ג כתב עליו ואיני יודע למה ע"ש. מתנות שנתנה היא לו בזמן השידוכין. אם הם בידה אין מוציאין מידה מקור ברוך סימן י"ז. אשה שגבתה נדוני' שלה בחיי בעלה באמתלאה גדולה והלכה לבית אביה ושוב מת בעלה ואין היורשים רוצים ליתן לה כתובה ותוס' ובאים עליה בטענת מורדת אין לה דין מורדת להפסידה כתובתה הרמ"ע מפאנו סימן כ"ה. אשה שלא הביאה כלום מבית אביה והבעל עשה לה כתובה סך ידוע ולא פירשו מהו תוס' מהו עיקר כתובה ואמרה מאיס עלי ותפסה כדי כתובתה שורת הדין דשמין כמה ראוי לתת לה מוהר כשאר בני משפחתה או משפחת בעלה וכמה ראוי לתת לה סבלונות בזמן שרואה את הכלה כפי כבוד בני משפחתה וכותבין לה זה בתורת נדוני' והשאר עיקר כתובה ותוס' ולגבי זה הועיל תפיסתה ולא לגבי השאר הרדב"ז ח"א סימן רס"ב.
(יא) נכסי צאן ברזל: היינו שיטות הרא"ש ורמב"ן ורשב"א דעובד' דכלתי' דר"ז איירי במאיס עלי ולהמסקנ' בנצ"ב צריכה תפיסה. ונ"מ א"צ תפיסה.
(יב) אינה נוטלת וכו': כבר תמהו ע"ז בהר ח"מ וב"ש וכנה"ג דף ק"ב ע"א סעיף כ"ט דלא מצינו דיעה זו כמש"ל כל השיטות ולכ"ע דבנ"מ א"צ תפיסה. האומרת איני רוצה בו שנאתיו. לא נקרא עוד בעלי הוי כמאיס עלי הר"א ששון סי' קפ"ו. יש להסתפק אי בעינן שתאמר מאיס עלי מחמת בעילה או לא הר"א ששון שם. וע' ס"ק ל"ב מש"ש. הלכה לבית אביה ואמר לה שתבא אל ביתו והיא אינה רוצה לבוא אחריו ואומרת לו שאם רוצה שיבא הוא אחריה הוי מורדת וכ"ש אם היתה מגלה דעתה קודם לכן שהיה מאוס בעיניה ושלא היתה יכולה לראותו ושיתן לה גט כנה"ג דף ק"ב ע"א סעיף ל"ד.
(יג) בה: היינו הב"ד בעצמם מתרין בה קודם שיפסקו הדין להפסידה כתובתה אבל לא ע"י שלוחם. ואם חזרה בה לא הפסידה כלום. והר"ן כתב דאם חזרה פותחין מכתובתה ז' דינרים על כל שבוע שעמדה במרדה עיין ח"מ ב"ש. אם רואין ב"ד שהדבר מצד אמה או קרוביה מניחין אותה בבית מי שיראה לב"ד אולי תתרצה עם בעלה רשד"ם חח"מ סי' ש"י.
(יד) כתובת': מיד אחר ד' שבועות אין לה כתובה אלא שמבקשין ממנו שלא יגרש אותה מיד אלא עד יב"ח דגנאי לבנות ישראל וכו' כ"ה לשיטת הרמב"ם והרמב"ן ורשב"א כמש"ל. אבל לשיטת הרא"ש אינה מפסדת כלום עד יב"ח כמש"ל.
(טו) מעוברת: כלומר שאינו חייב במזונות מפני העובר שבמעים אבל כשתלד אינה חייבת להניק הולד.
(טז) פירות: ואחר יב"ח אינו אוכל הפירות עיין ח"מ ב"ש.
(יז) יורשה: אפילו אחר יב"ח עיין ב"ש. כתב מהר"י ווייל סי' כ' גם שטר חצי חלק זכר זכות הבעל ישאר בתקפו ובגבורתו ואין לה כח לקרעו ולא לבטלו ולא למחול עליו ע"ש. אפי' מה שמכרה ונתנה יורש הבעל כנה"ג דף ק' ע"ב סל"א. והב"ש ס"ק ט"ז כתב אם מכרה צ"ע אם יוכל לבטל המכר. ולכ"ע יוכל לכתחלה למחות שלא תמכר כלום מהר"י ווייל סי' כ' וכ"פ בסמוך בהג"ה.
(יח) וקבורת': היינו כל זמן שהוא חייב ליתן לה הכתובה חייב בקבורתה אם מתה תוך הזמן הזה. אבל אחר יב"ח להרא"ש או אחר ד' שבועות להרמב"ם אם מתה אין חייב בקבורתה כיון דהוא פטור מן הכתובה. מיהו אם תפסה נצ"ב או זכתה בנצ"ב ואחר מותה הוא יורש אותה חייב בקבור' אפי' אחר יב"ח או ד' שבועות ב"ש.
(יט) כלום: היינו דאינו אוכל פירות אבל יורש אותה כמ"ש וכשאמרה מאיס עלי אז כל שעה יוכל לגרשה ואין לה כתובה. ממיל' דינה כל שעה כמו מורדת בעינ' ליה ומצערנ' אחר יב"ח. ושם לדעת הרמב"ם זכתה בנצ"ב בלא תפיסה א"כ בודאי חייב בקבור': ולדעת הרמב"ן והרשב"א איירי הסוגי' דכלת' דר"ז באומרת מאיס עלי ופסיק' הוא אם זכתה היא בנצ"ב א"כ הלכה כרמב"ן שמא זכתה נצ"ב אף לדינ' דש"ס לפ"ז חייב בקבורה כי בספק ספיקא מוציאין ממון מיד המוחז' ב"ש.
(כ) וכתובת': היינו להרא"ש אבל לשאר פוסקים מפסדת מיד אחר ד' שבועות. ועיין מה שכתב וז"ל ומ"ש אבל לא מה שכתב לה עיין בטור סימן מ"ה לא משמע כן אלא דוק' וכו'. לא ידעתי הא לפנינו כתב וכל מה שכתב לה וכ"כ ב"י ע"ש.
(כא) נשים: כלומר בזמן התלמוד משהינן יב"ח כי אין לו היזק בזה שהרי יוכל לישא אשה אחרת אבל בזמן הזה לא משהינן.
(כב) אחרת: כתב החלקת מחוקק נראה דע"ז חולקין דאין מתירין לו לישא אשה אחרת. אבל להשהות אותה בע"כ יב"ח בלא פו"ר על זה לא נמצא חולק ומתירין לו לגרשה בע"כ ונותן לה הכתובה ולאחר יב"ח מגרשה בע"כ ופטור מכתובה עיין ב"ש.
(כג) לגרש: שום אחת מהן. ח"מ ב"ש.
(כד) מלח: ל"מ אם הוא בביתו ויוכל לקרב עונתו אלא אפי' שהוא הולך מביתו ואין דעתו לבא עד ו' חדשים מ"מ מתחילין ימי מרידה מיד ח"מ ב"ש.
(כה) לצערו: דאלו מרדה ואמרה מאיס עלי אין לה הפסד דהא מסתמ' אין לה כתובה אלא אם היא מורדת דאמרה בעינ' ליה וכו' מכריזין עליה ב"ש.
(כו) ביבמה: היינו להפוסקים דס"ל מצות יבום קודם ע"ל סי' קס"ה.
סעיף ג
[עריכה](כז) מידה: זהו דעת הרמב"ם. ולהרמב"ן והרשב"א לא מהני תפיסה בנצ"ב כמש"ל.
(כח) מנכסיה וכו' אינו משלם לה כלום: דהוא שפת יתר השתא כשהן קיימין כל שלא תפסן האשה אין לה מה שאבד מנכסיה לא כ"ש ומתרץ הכנה"ג דהוצרך הרמב"ם להשמיענו וכן כל מה שאבד וכו'. להורות דאפי' היא תפסה כנגדן מנכסי הבעל אינו משלם לה ומוציאין מידה. לפ"ז צריכים אנו לומר דכשהן קיימים אפי' תפם הבעל אם תפסה האשה כנגדם מנכסי הבעל מוציאין מידו דאל"כ אדשמעינן הרמב"ם חידוש זה בנאבדו ישמיענו כ"כ כשהם קיימים דאם תפס הבעל מנכסיה והיא תפסה כנגדה מנכסי הבעל מוציאין מידה מה שתפסה מנכסי הבעל וכ"ש כשנאבדו ע"ש דף ק"א ע"ב סכ"ו וע"ל ס"ק ט'.
(כט) אמתלא: לעיל קאי על סעיף ב' שכתב דין מאיס עלי וכתב כאן דלעיל איירי באומרת מאיס עלי בלא אמתל' מבוררת אבל אם נותנת אמתל' מבוררת וניכרת לב"ד שהוא אמת וראוי לה למאוס אותו אז ע"ז תקנו הגאונים שלא לדון דין הש"ס אלא הבעל צריך להחזיר כל הנדן ומוציאין ממנו נ"מ ונצ"ב ויהבינן לה כך הוא אם טענה טענה מבוררת. ואם טענה טענה שאינו מבוררת. אזי אם תפסה אין מוציאין מידה. אם טענה טענת שקר. יהבינן להבעל הכל אפילו מה שהכניסה היא ומוציאים ממנה ונותנים להבעל. וכתב ב"ש נראה דנ"מ לא הפסידה אפילו בטענת שקר ע"ש. כתב ט"ז הא דמוציאין ממנו דוק' בזמן הגט אבל אם אינו רוצה לגרשה ואנן לא כייפינן ליה אין מוציאין ממנו כלום אא"כ שתפסה. ודינא דמתיבת' דוק' הוא במורדת מאיס עלי ולא במורדת בעינ' ליה ומצערנ'. והטעם תקנה זו כדי שלא יצאו בנות ישראל לתרבות רעה מש"ה תקנו שישלם נצ"ב.
(ל) הראשונה: כתב ב"ש מה שכלו מחמת שלא משמר בראוי או נגנב או נאבד'. בנ"מ פטור ובנצ"ב חייב לשלם. אבל אם שלח בהם יד אז הוא להיפך נצ"ב פטור כי הם כשלו ורשאי להשתמש מה שרוצה. ונ"מ חייב לשלם אם לא השתמש כדינו ואכל הפירות ע"ש.
(לא) מבוררת: ר"ל ואז אם תפסה מעות מהני כי לדינא דמתיבת' אם טענה אמת צריך להחזיר אפילו מעות הנדוני' ממיל' אם תפסה י"ל דטענתה אמת הוא ועיין ב"ש.
(לב) רמאות: אמרה מאיס עלי מחמת מעשיו הרעים ששותה יין שרף תמיד בבית משתיהם ובא שכור לביתו וגם עבר על בריתו שנשבע שלא לצחוק ומגזם לשכן לשרוף לאבד ולמכור אין לך מאיס עלי יותר רש"ל בתשובה סימן ס"ט. ועיין תשובת מהר"ם מלובלין סימן מ"ח. ובמהר"ם מטראני ח"א סי' רס"ט. באה בטענה שאינה יכולה לסבול התשמיש אין לה דין מורדת. אם הוא חולה ובאה בטענה שאינה יכולה לסבול חלייו ושטותו אין לה דין מורדת כנה"ג דף ק' ע"ב קטנה נשואה שמרדה אם יש לה דין מורדת או לא עיין כנה"ג דף ק' ע"ב.
(לג) לגרש וכו': בחנם העתיק הרב דין זה מאחר שאין אנו נוהגין לגרש במורדת כמ"ש כל האחרונים ח"מ.
(לד) מנדוני': כתב הב"ש כבר כתבתי דלא מהני תפיסה של האב אלא כשעדיין לא בא הנדוני' ליד החתן אז א"צ ליתן להחתן וכ"כ החלקת מחוקק עיין ס"ק ט'.
(לה) דין צ"ב: דמאחר דלא שמו הבגדים להתתן בנדן שלו אין להם רק דין נ"מ.
סעיף ד
[עריכה](לו) עמו: וה"ה אם השיבה לא כי הוא המורד הר"ם מטראני ח"א סי' רס"ז.
סעיף ה
[עריכה](לז) רוצה וכו': הנה אם היא מבררת הטענה פשיטא אין אביה חייב דלא גרע מנשואה דמוציאין מן הבעל נצ"ב מכ"ש דאינו חייב ליתן לו אלא נ"ל דאיירי דא"י לברור הטענה אז בנשואה אם תפסה אין מוציאין מידה ותפיסת אביה לא מהני וכאן שעדיין ביד אביה אין בידה חייב ליתן לו וה"ה אם היא נשואה והנדוני' ביד אביה עדיין דאינו חייב ליתן לו ואפי' אם נתן שט"ח ליד החתן אינו חייב לשלם כי דינים אלו דומים לדינים המבוארים בסי' ס"ג במתה בתו. ואפילו אם אומרת בעינא ליה ומצערנ' הדין כן. ומיהו אם נתן ממרנ"י כנהוג במדינת פולין דלא נזכר בו מי הוא המלוה אז הוי כאלו המעות ביד החתן וחייב לשלם לו ט"ז שם סי' נ"ג. ואם השליש הנדוני' עיין סימן נ"ג. ועיין מהר"י ווייל סי' ע"ח. ומדינים אלו נשמע מכ"ש לשדוכים שלנו אם היא ממאן אין אביה חייב ליתן לו מה שפסק ב"ש.