באר היטב על אבן העזר עח
סעיף א[עריכה]
(א) פודך: כלומר אפילו אם אמר קודם הנשואין איני פודך ואפי' שניהם נתרצו זה לזה לא מהני כי היכא דלא לטמע בין העכו"ם ח"מ ב"ש. פדאה חבירו משלם לו דמי פדיונה ודוק' בכדי דמיה אבל ביותר מכדי דמיה לא. רש"ל בים של שלמה פ"ו דין ט"ו.
סעיף ב[עריכה]
(ב) הבעל וכו': ל"ד אלא אפילו אסור לפדות יותר מכדי דמיהם. ומ"ש בהג"ה אשתו כגופו ויוכל לפדות וכו' היינו חייב לפדות מאחר שאין איסור בדבר מחויב הוא לפדות ב"ש. ועיין ביורה דעה סי' רנ"ב דשם איתא כששניהם בשביה היא קודם לפדות נראה אפילו יותר מכדי דמיה היא קודם ב"ש. ועיין מ"ש הש"ך שם ביורה דעה סי' רנ"ב ס"ק ד' וס"ק י"א.
סעיף ה[עריכה]
(ג) לגרשה: דוק' אם קודם שנשבית היה חייב לגרשה. אבל אם יש לו זמן להתיר חייב לפדותה ב"ש.
(ד) שהדירה: אבל נשבית ולבסוף הדירה חייב לפדותה דאתי לאערומי ש"ס. וכן אם נדרה היא בעת שהיתה נשבית וקיים הוא לה חייב לפדותה דקי"ל כשהוא מקיים הנדר הוא נותן אצבע בין שיני' ח"מ ב"ש. ונראה לי דדוק' באשת ישראל הדין כן. אבל באשת כהן אם נדרה היא אחר שנשבתה פטור הוא מלפדותה דלאו השביה גורם אלא מחמת הנדר והטעם נראה לי. בשלמ' באשת ישראל אעפ"י שמכח הנדר אינו יוכל לקיים ואותבינך לי לאנתו. אפ"ה חייב לפדותה דהוא נותן אצבע בין שיני' דהו"ל להפר והיה יוכל לקיים התנאי ואותבינך לי לאנתו. אבל באשת כהן אינו יכול לומר דהוא נותן אצבע בין שיניה דה"ל להפר. דלמה להפר הא מיד שנשבתה אסורה היתה לו אף אם לא נדרה היא. א"כ למה הפר לה ומאי איכפת ליה בזה. א"כ הוי כאיסור דבר אחר ופטור מלפדותה. ודבר זה למדתי מפרש"י כתובות דף נ"ב ע"א ד"ה הכא במאי עסקינן וכו' ובישראל פליגי וכו' ע"ש. צריך לדקדק מאי בעי רש"י בזה דכתבו ובישראל פליגי הא אי אמרינן דאיירי בנודרת היא וקיים לה הוא ופליגי אי שנתן הוא אצבע או היא וכו'. אין חילוק בין אשת ישראל או אשת כהן. אלא צריך לומר דהיה קשה לרש"י מה הקשה המקשן ואי דנדרה היא מה לי הדירה ולבסוף נשבית מה לי נשבית ולבסוף הדירה וכו'. הא באשת כהן שפיר יש חילוק. בהדירה ולבסוף נשבית נוכל לומר דהפלוגת' הוא אם נתן הוא אצבע וכו' דה"ל להפר. אבל בנשבית ולבסוף הדירה אינו יוכל לומר דנתן הוא אצבע וכו' דה"ל להפר. דמה אהני ליה דהא כבר נאסרה אותה לו מכח השביה. ומש"ה כתב רש"י ובישראל פליגי וכו'. א"כ דברי מוכרחים ודו"ק.
סעיף ו[עריכה]
(ה) סי' ז': כתב החלקת מחוקק אשת כהן שזנתה ברצון בשביה צריך לפדותה כיון דאסורה לו מיד כשנשבת ויוכל לקיים התנאי ואהדרינך למדינתך לכן אפילו אם זנתה ברצון חייב לפדותה. והב"ש כתב עליו ולא משמע כן מהסוגי' ע"ש.
סעיף ז[עריכה]
(ו) שאכל: היינו כשנשבית צריך לשלם הפירות ולא קודם וחייב לשלם כל הסך הפירות ולא בשעת הזול דהא ידע שהוא חייב להוציאה כיון שהיא אסורה לו ט"ז.
סעיף ח[עריכה]
(ז) לפדותה: ואין היורשים חייבים לשלם הפירות שאכל אביהם דהא אביהם בדין אכל דהיה חייב לפדותה ח"מ ב"ש.