ש"ך על יורה דעה רנב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א[עריכה]
(א) ואין מצוה גדולה כפדיון שבויים. וכתבו התוס' הא דאמרינן בפרק בני העיר אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה ולא קתני פדיון שבויים שמא מלתא דפשיטא היא ולא צריך למיתני ובית יוסף הביאם בסימן זה (וכ"כ האגודה פ"ק דב"ב וכ"כ הרב לקמן סימן ע"ר) וצ"ע דלא משמע הכי בא"ח סימן קנ"ג (והוא מגמרא פ' בני העיר) דמשמע התם דקדושת ס"ת חמורה מקדושת ב"ה וכיון דאין מוכרין ב"ה לצורך פדיון שבויים כ"ש שאין מוכרין ס"ת ומה שמוכרים ללמוד תורה ולהשיא אשה היינו משום הנאה דידיה דעדיף לאדם טפי ללמוד תורה או לישא אשה ממה שיהיה לו ס"ת אבל למכור אדם ס"ת שלו כדי שילמד חבירו תורה במעותיה זה ודאי לא אמרו והתוס' הנ"ל שהקשו למה לא קתני פדיון שבויים ר"ל נמי פדיון שבויים דנפשי' ועל בית יוסף יש לתמוה דמביא דברי תוס' אהאי דינא דקאי אפדיון דאחרים כו' עכ"ל דרישה ואין דבריו נראין בעיני דפשט דברי התוס' משמע דקאי אפדיון דאחרים ועוד שהרי כתבו שם (דף ח' ע"ב) כן אאיפרא הורמיז דשדרה ארנקי דדינרי לקמיה דרב יוסף ואמרה ליהוי למצוה רבה יתיב רב יוסף וקא מעיין בה מאי מצוה רבה א"ל מדתני רב שמואל בר יודא אין פוסקים צדקה על היתומים ואפי' לפ"ש ש"מ פדיון שבויים מצוה רבה היא ואהא כתבו התוס' דבריהם שם ע"ש וכ"מ מדברי הר"ר מנוח שהביא בית יוסף לקמן סימן ע"ר שכתב דרבים יכולים למכור ספר תורה ללמד תורה ליתום המוטל עליהם או להשיאו אשה עכ"ל משמע דגם ללמד אחרים הדין כן וכ"כ הריב"ש והמחבר באורח חיים סי' קנ"ג ס"ז אלא נראה לי דודאי היכא דא"א בענין אחר מותר למכור ספר תורה או בית הכנסת אפילו לפדיון שבויים אחרים והיינו שכתבו הט"ו ואין מצוה גדולה כפ"ש משמע שהיא גדולה מהכל והכי משמע מדאמרינן בגמרא (דף ג' נ"ב) אי הכי אפי' בנו נמי אמר ליה דירתיה דאינשי לא מזבני משמע דאין איסור בדבר אלא דדירתיה דאינשי לא מזבני להו והכי משמע מדברי הרמב"ם שכתב לא ימכרו אותם אלא יגבו פדיונן מן הצבור משמע משום דאפשר לגבות פדיונן מן הצבור הוא דאין מוכרין אותם והט"ו אשמועינן דהיכא דאפשר בע"א אין מוכרין אותן מה שאין כן בשאר מעות של מצוה או הכינו לצורך הבנין דיכולים לשנותם אפי' אפשר בע"א כיון דפ"ש מצוה גדולה הימנו והיינו שהעתיק העט"ז דברי הרמב"ם אחר דברי המחבר והלכך התוס' וסייעתם ודאי מיירי בענין שא"א בע"א וא"כ דברי הבית יוסף עלו כהוגן והגאון אמ"ו זצ"ל תירץ דודאי ספר תורה מותר למכור לצורך פ"ש משום דכל היכא דאיתא בקדושתה קיימה וה"נ ב"ה מותר למכרה לאחרים כשתעמוד בקדושתה אבל שתצא לחוץ אסור למכרה והט"ו מיירי הכא למכרה לחולין ובית הכנסת דמותר למכור לקנות ספר תורה משום דקדושת ספר תורה עדיף וגם על פי זה דברי הב"י נכונים ותירוץ נכון הוא:
(ב) ומכל מקום הנודר כו'. ל' הב"ח כתב מהרי"ק שורש ז' דמי שהתנדב מעות בצדקה כו' עד אם לא בסתירת בית הכנסת חוששין והכי נקטינן עכ"ל ותימה שלא העתיק דברי מהרי"ק כהווייתן שהרי מהרי"ק שם כתב וז"ל דגרסינן בריש ערכין האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה ופירש"י וז"ל לשנותה לצרכו ולאחר זמן ישלם עכ"ל ומסיק התם דל"ש לו ול"ש לאחר ל"ש אמר סלע זו ל"ש אמר הרי עלי ועוד שנינו שם בברייתא האומר סלע זו לצדקה עד שלא באתה ליד גבאי מותר לשנותה כו' ואמר התם דר' ינאי הוי יזיף ופרע אע"ג דגבאי הוי ואמרינן התם משבאו ליד גבאי אסור לשנותם כדמפרש התם טעמא דניחא להו לעניים דכל כמה דמשתהי מעשה ומייתי להו ומשם יש ללמוד דבלשון בני אדם האומר סלע זו לצדקה אין פ"ש בכלל ואילו נזדמנו שבויים לפדות אין לפדותם בסלע זו אם לא מדעת כל הקהל או ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר או חבר העיר שהרשות בידם לשנות לכל מה שירצו לדברי ר"ת או לכל הפחות למצוה אחרת לשאר פוסקים אבל בלא דעת כל הקהל או חבר העיר אין יכולין לשנות מעות שהתנדבו לצדקה סתם אפי' לפ"ש דאלת"ה היכי קאמר התם האומר סלע זו לצדקה דמותר לשנותה כדי לשלמה לאחר זמן אפי' היכא דבאתה ליד הגבאי בר עשויי הוא כר' ינאי משום דעניים ניחא להו כדפירש שם רש"י וז"ל כמה דמשתהי ר' ינאי דלית ליה זוזי לפרוע ניחא להו לעניים דמעשה ר' ינאי לצבורא ואמר דלית ליה מעות לחלק לעניים וכופה אותם לצדקה ואיכא הרווחה לעניים עכ"ל ואמאי ניחוש דלמא מיתבעי להו הנך זוזי לפ"ש דבכה"ג ליכא למימר דניחא להו לשבויים חדא דלא שייך טעמא דהרווחה שהרי אין להם אלא כדי פדיונן ועוד אדרבא מסתכני' אם יבא הדבר לידי שהייה ודחוי עד כדי שיעשה הצבור להוציא מעות אחרת שהרי כפשע בינו לבין המות ועל כל רגע ורגע שמאחרים לפדותו היכא דאפשר להקדים הוי כאילו שופך דמים וא"כ אמאי מותר לשנות המעות שהתנדבו לצדקה סתם אי איתא דפ"ש הוי בכלל צדקה סתם אלא ודאי צריך לומר דאין פ"ש בכלל צדקה סתם בלשון בני אדם והאומר סלע זו לצדקה אין משמעות לשונו אלא צרכי עניים כמאכל ומשתה וכסות וכיוצא בו אבל לא פ"ש ואפי' את"ל דבלשון חכמים פ"ש הוי בכלל צדקה סתם מאחר שאינו כן בלשון בני אדם דצדקה מקרי נדר ובנדרים הולכין אחר לשון ב"א מש"ה מותר לשנותם כדמפרש התם וכ"ת דלעולם אימא לך דפ"ש בכלל סתם צדקה הוא ואפ"ה מותר לשנותה דלא חיישינן לדלמא מצטרכינן הנהו זוזי לפ"ש דפ"ש מלתא דלא שכיחא היא ולא חיישינן לה אי אפשר לומר כן דהא גרסינן בפ"ק דב"ב א"ל רבינא לרב אשי גבי זוזי ומנחי מאי אמר ליה חיישינן דלמא מתרמי להו פ"ש ואפי' במקום צורך מצוה כי התם למיבני בי כנישתא אחרינא עדיפא מקמייתא דפשיטא דבהכי מיירי אפ"ה חיישינן הכי כ"ש וכ"ש לענין דבר הרשות כי התם לשנות סלע של צדקה דאיכא למיחש דלמא איתרמי להו פ"ש אלא ודאי מדלא חיישינן להכי ש"מ דסתם צדקה לא משמע פ"ש וא"כ האומר סלע זו לצדקה אין פ"ש בכלל עכ"ל מהרי"ק והשתא אזדי להו כל דברי הב"ח מה שכתב ולפי דעתי נראה לי דמש"ר בתחלת הסימן הזה כו' אין צורך לומר כן דאפי' מיירי ביחיד שהתנדב ובאתה לידי גבאי יכולין לשנותה מדעת טובי עיר או חבר העיר. ומה שכתב ואין דבריו נלפע"ד אלא דוקא בסתירת בית הכנסת כו' לאו מילתא היא דדברי מהרי"ק ברורים בטעמן והכי קאמר אי איתא דסתם צדקה הוא פ"ש א"כ הנהו זוזי נמי של פ"ש הן כמו שהן של שאר עניים והיאך יכול לשנותן לדבר הרשות דלמא קיימי הנך שבויים דמעות דידהו נינהו דהא ש"ס פריך מר' ינאי ולא מצי לשנויי אלא משום דניחא להו לעניים וזה לא שייך בפ"ש וכ"ת פ"ש מלתא דלא שכיחא היא והא אפי' בבית הכנסת חשו דלמא מתרמי כל שכן הכא שאין להוציא מעותיהן לדבר הרשות א"כ כי היכי דבבה"כ אסור לסתור משום דלמא מתרמי פדיון שבויים ונמצא שלא יוכלו להתפלל בבית הכנסת כ"ש הכא היאך יהא מועל במעותיהן של הני שבויין דלא ניחא להו בהכי שיוציא מעותיהן דלמא מתרמי פ"ש אלא ודאי סתם צדקה לאו פ"ש הוא בכלל וא"כ אינו מוציא אלא מעות של צדקה של שאר עניים וניחא להו בהכי משום הרווחה ומה שכתב ותדע דאי הוי חיישינן להכי היה ראוי שיהא מעות מוכן כו' אינו כלום דאטו משום כך יהא מן החיוב להיות מוכנים אלא דאנן קאמרינן דהיאך יוציא מעות של השבויין דלמא אתי פ"ש דהא פריך ש"ס מר' ינאי אמעות עניים והכי נמי איכא לאקשויי אי הוי להאי מעות שייכות לשבויים בגוה אלא ודאי אין שייכות לשבויים בגוה אלא מדעת טובי העיר או חבר העיר וסתמא לעניים הוא והכי אמרינן בבית הכנסת דאסור לסתור עתה בית הכנסת דלמא אתי פ"ש וה"נ איך יוציא עתה מעותיהן דלמא אתי פ"ש דלא ניחא להו בהא ואתי לידי מעילה ומה שכתב גם דברי רבינו כפשטן משמע דמוציאין כל דבר כו' ודאי דלפי פשטן משמע כן ומיהו היינו מדעת טובי העיר או חבר עיר וכדפי' והא שלא ביאר כן היינו משום דלא מיירי עכשיו בסימן זה מדינים אלו רק לקמן סימן רנ"ו מיירי מזה הלכך עיקר כדברי מהרי"ק והרב:
(ג) רק מדעת בני העיר כו'. ואין להקשות דהא מדעת אנשי העיר אפי' לדבר הרשות יכולין לשנות כדלקמן סימן רנ"ו ס"ד י"ל דהיינו דוקא בדבר שהוא קבוע שאם יחסור יחזור ויגבו פעם אחרת כמ"ש שם בס"ק ז' בשם הרא"ש והטור אבל כשלא יפרעו אסור לשנות אם לא לעלוי כדלקמן סי' רנ"ט ס"ב ס"ק ה':
סעיף ד[עריכה]
(ד) אין פודין את השבויים כו'. משמע אפי' קרובו אין לפדות ביותר מכדי דמיו מפני תיקון עולם וכן משמע מדמסיים אבל יכול לפדות את עצמו כו' משמע דוקא עצמו אבל הב"ח פסק דרשאי לפדותו יותר מכדי דמיהן בין לבתו וקרוביו וכל אדם ואין מוחין כיון דליכא דוחקא דצבורא וכ"ש דאין מוחים כשבא לפדות את אשתו אלא דאין מחייבין לפדות את אשתו ביותר מכדי דמיה וכן עמא דבר ע"כ:
(ה) שלא יהיו האויבים. כשעתידין לשבות עוד אחרים:
סעיף ו[עריכה]
(ו) אבל פודין את הבנים. שלא יטמעו בין העובדי כוכבים ובחיי אבוהון ליכא למיחש להכי דמנטר להון אבוהון. רש"י פ' השולח ריש דף מ"ז ומשמע שאביהן הוא עמהן בשביה אבל כל שא"א שישמור אותן פודים אותן מיד:
סעיף ח[עריכה]
(ז) ואם שניהם רוצים לטבוע בנהר כו'. ע"ל סי' רנ"א ס"ק י"א:
סעיף ט[עריכה]
(ח) ורבו קודם לאביו כו'. ואם אביו חכם אפילו אינו שקול כרבו אביו קודם כדלעיל סי' רמ"ב סעיף ל"ד:
(ט) אמו קודמת. משום דאית לה זילותא טפי:
(י) קודמת לכולן. פי' אפילו לדידיה אע"ג דחייו קודמים לחיי אביו ורבו כדאיתא בס"פ אלו מציאות אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם וה"ל מכ"ש לחיי אמו דגרוע טפי כדאמרינן בפ"ק דקדושין גבי מורא וכבוד אפ"ה להוציא מבית השבי אמו קודמת לכולן משום דלמא עבדי בה איסורא כ"כ בספר באר שבע דף כ"ב ע"ג ומשמע דאין בשביה זו משום סכנת נפשות אבל אם יש סכנת נפשות חייו קודמין לשל אמו:
סעיף י[עריכה]
(יא) ופודים אותה ואפי' כו'. היינו דוקא בכדי דמיה וכדלעיל ס"ק ד' וכן בסעיף י"א וי"ב מיירי בכדי דמיו אע"פ שהוא ג"כ בשביה יכול לפדות אשתו ביותר מכדי דמיה ולא עצמו:
סעיף יב[עריכה]
(יב) וה"ה קרוב כו'. ע"ל סי' רנ"ז ס"ח:
(יג) וצריך לשלם לו מיד. ונפרעים בזה אפי' מנכסי יתומים קטנים דאע"ג דקי"ל אין נזקקין לנכסי יתומים וכמו שנתבאר בח"מ סי' ק"י התם טעמא הוא משום דאין מקבלין עדות אלא בפני בע"ד ויתומים קטנים כשלא בפניהם דמי והכא א"צ לקבלת עדות כיון דמדאורייתא מחוייב להציל ועוד כו' ה"נ אם צריך להמתין מעותיו עד שתגדיל היתומה אין לך אדם שמציל שום יתום בממונו כ"כ מהרי"ו ס"ס קמ"ח: