שולחן ערוך אבן העזר עח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

"שולחן ערוך" בוויקיטקסט עדיין בתהליכי בנייה. לחצו כאן כדי לראות דוגמה לעיצובו של סימן ב"שולחן ערוך" יחד עם נושאי כליו. וראו גם ויקיטקסט:שולחן ערוך

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן עח | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע על התורה ספריא שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

חיוב פדיונה
ובו שמונה סעיפים:
אבגדהוזח
העריכה בעיצומה
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

פדיונה כיצד, נשבית, חייב לפדותה ואינו יכול לומר לה: הרי גיטך וכתובתך ופדי את עצמך; ואפילו אם יאמר: איני פודך ולא אטול פירות, אין שומעין לו, אלא חייב לפדותה:


סעיף ב[עריכה]

אין מחייבים את הבעל לפדות את אשתו יותר על דמיה, אלא כמו שהיא שוה כשאר השבויות.

ויש אומרים דאשתו כגופו דמי, ויכול לפדות בכל אשר לו (טור והרא"ש בשם הרמ"ה הובא בבית יוסף)


סעיף ג[עריכה]

היו דמיה יותר על כדי כתובתה, ואמר: הריני מגרשה וזו כתובתה ותלך ותפדה את עצמה, אין שומעין לו, אלא כופין אותו ופודה אותה אפילו היו דמיה עד עשרה בכתובתה, ואפילו אין לו אלא כדי פדיונה. במה דברים אמורים, בפעם ראשונה; אבל אם פדאה ונשבית פעם שניה, ורצה לגרשה, מגרשה ונותן לה כתובתה והיא תפדה את עצמה; אבל בלאו הכי אינו חייב לפדותה בפעם שניה (בית יוסף):


סעיף ד[עריכה]

מי שנשבית אשתו והוא במדינת הים, בית דין יורדים לנכסיו ומוכרין בהכרזה, ופודין אותה כדרך שהבעל פודה.

אם הוא ואשתו בשביה, עין ביורה דעה סימן רנ"ב:

סעיף ה[עריכה]

המדיר את אשתו נדר שהוא חיב בגללו לגרשה וליתן כתובתה, ונשבית אחר שהדירה, אינו חייב לפדותה, שמשעה שהדירה נתחייב לגרשה וליתן לה כתובתה:


סעיף ו[עריכה]

כהן שנשבית אשתו, אף על פי שנאסרה עליו, הואיל ומקודם היתה מותרת לו פודה ומחזירה לבית אביה; אפלו היה בעיר אחרת, מטפל לה עד שמחזירה למדינתה, ומגרשה ונותן לה כל כתובתה. ואם היה בעלה ישראל, שהשבויה מותרת לו, מחזירה לו לאשה כמו שהיתה, ואם רצה אחר כך מגרשה ונותן לה כתובתה.

שבויה שנאסרה אף לבעלה ישראל, שחוששין שמא נבעלה ברצון, כדרך שנתבאר סימן ז', אין בעלה חייב לפדותה (הר"ן פרק נערה ור"י נכ"ג):


סעיף ז[עריכה]

האשה שהיתה אסורה על בעלה, מחייבי לאוין, ונשבית, אינו חיב לפדותה אלא נותן לה כתובתה והיא תפדה את עצמה. ומשלם לה הפירות שאכל מנכסיה (הר"ן פרק אלמנה ניזונת):


סעיף ח[עריכה]

אין חיוב פדיונה עליו אלא בחייו, אבל אלמנתו אינה נפדית מנכסיו; אפלו נשבית בחייו ולא הספיק לפדותה עד שמת, אין היורשים חיבין לפדותה, ואפלו היא זקוקה ליבם, אלא נפדית משל עצמה או תטל כתובתה ותפדה את עצמה: