שולחן ערוך אבן העזר קיד א
שולחן ערוך אבן העזר · קיד · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: חלקת מחוקק · בית שמואל · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · פתחי תשובה · באר הגולה
שולחן ערוך
הנושא אשה, ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים, חייב לזונה במאכל ובמשקה חמש שנים הראשונים שאחר הנשואין, בין אם המזונות ביוקר או בזול. ואם לא זנה בהם, והוזלו המזונות, אם הוא עכב צריך לפרע לה כזמן היקר. ואם היא עכבה, אינו נותן לה אלא בזמן הזול. ואם היו בזול והוקרו, אפילו אם עכב הוא, אינו נותן לה אלא כדמי הזול:
מפרשים
חלקת מחוקק
(א) במאכל ובמשקה: אבל לא בכסות וכמו שיתבאר בסמוך סעי' י"ב וגם אינו חייב ברפואתה וכמ"ש בסמוך סעי' ו' ועי' בחושן משפט סי' ס' פסק שם שהמחייב לזון חבירו צריך ליתן לו דמים אם לא שהתנה בפי' לזונו על שלחנו ונרא' דכאן סתמא כאלו התנה דלא עדיפ' מאמה:
(ב) ה' שנים הראשונים: דכיון דלא פירשו חזקה דדעתה על הראשונו' ובב"ח כתב שאם לא פסקה מנין השנים די בשנה אחת ואין דבריו ברורים עיין בסמ"ע בסי' ס' כי דבריו ברורים שם:
(ג) אינו נותן לה אלא כזמן הזול: נראה היינו אם אין רוצה לזונה על שלחנו משלם לה דמים כשער של עכשיו אבל אם רוצה יכול לומר לה אני מוכן עדיין ליתן לך מזונו' על שלחני שכבר כתבתי לפני זה בס"ק א' דלא עדיפא מאמה וא"צ ליתן לה דמים:
בית שמואל
(א) במאכל ובמשקה: אבל לא בכסות גם אינו חייב ברפואת' אף ע"ג בכלל מזון בנותיו כסות ג"כ בכלל מ"מ המחייב את עצמו בדבר שאינו תיקון חז"ל אינו חייב בכסות תשובת רשב"א והביא הב"י סס"ק ולקמן סוף סימן ועי' בחושן המשפט סוף סימן ר"ז בטור הביא תשובת הרא"ש מי שמחייב את עצמו ליתן פרנס' לחברו לפ"כ אם היה רגיל שמלאכתו היה נעשית ע"י שליח לקנות לו כל צרכו צריך להמציא לו שליח להנהיגו לפ"כ הראוי לו כאשר הורגל מימי קדם לכן אם הבת משרתת שלה חייב לתת לה מזונות אף על גב שלא התנה ט"ז:
(ב) חמש שנים הראשונים: אף על גב דאמר סתם חמש שנים מ"מ חייב ליתן לה מזונות חמש שנים הראשונים ועיין דינים אלו בחושן המשפט סימן ס', וכתבו הר"ן והמגיד בשם הרשב"א מדתניא אחד זן ואחד משלם ש"מ המתחייב לזון את חבירו צריך ליתן לו דמים כמ"ש בחושן המשפט שם, ובח"מ כתב דוקא כשיש לה מזונות ממקום אחר אז חייב לה לשלם אבל כשאין לה מזונות ממקום אחר א"י לו' תן לי הדמים משום דהוי כאלו התנה עמה ליתן לה מזונות ולא הדמים משום דלא עדיפא מאמה דנותן לה מזונות ולא דמים משמע דוקא כאן דלא עדיפא מאמה א"צ ליתן לה הדמים אבל בעלמא צריך לשלם אפילו אין לו מזונות ממקום אחר ואנ"ל דהא אפי' בעלמא א"צ לשלם הדמים כשאין לו מזונו' ממקום אחר דהא מ"ש שם בשם הרשב"א נלמד מסוגיא זו בכאן וכאן איירי כשיש לה מזונו' ממקום אחר וכן מסוגיא האי דאגרא רחיים לחבירו וקאמר חד כרסא אית ליה וכו' ש"מ הטעם הוא משום דא"צ מזונות מ"ה צריך לשלם לו:
(ג) צריך לפרוע לה: הרא"ש מדמה דינים אלו לגזלן דצריך לשלם כשעת הגזילה לכן אפילו אם רוצה לזון אותה עכשיו חייב לשלם לה, וכתב בט"ז דוקא דשכיח אבל יוקר דאינו שכיח הוי כאונס דלא שכיח ולא קיבל עליו:
(ד) אינו נותן לה אלא כזמן הזול: כתב בח"מ נראה היינו אם אין רוצה לזונה ע"ש משלם לה הדמים כשער של עכשיו אבל אם רוצה י"ל לה אני מוכן עדיין ליתן לך מזונות על שלחני:
ט"ז - טורי זהב
הנושא אשה כו' בטור כתב אם יש לה בת מאיש אחר אינו חייב לה כלום והקשה ב"י פשיטא ונ"ל דקמ"ל דל"ת כיון שהיתה הבת עמה תמיד וניזונית עמה כשקבל לזון את אשתו הוה כאילו קיבל לזון גם את בתה דמי' למ"ש בח"מ ס"ס י"ז בשם הרא"ש במי שחייב עצמו לזון את חבירו לפי הראו לו וחברו רגיל לזון ע"י אחר ששולח אותו לקנות מזון חייב זה המקבל עליו ליתן לו ג"כ משרת א"כ נימא ה"ה בבת אשתו דהא קי"ל הבת אצל אמה קמ"ל דאינו חייב בבתה שום דבר ומזה יש ללמוד דאם הבת היה משרתת של אמה חייב לתת לה ג"כ מזונות כמ"ש הרא"ש וזה אפילו לא פסק לבת אשתו מזונות אלא מצד תנאי ב"ד של אמה שחייב לתת לה אחר מותו כתב בטור בשם רמב"ם דשלא בשעת קידושין אינו מתחייב עד שיקנו מידו או עד שיכתוב שטר משמע דקנין מהני ודקשה ב"י דהא הרמב"ם בפי"א דמכירה כתב שאין קנין למחייב עצמו לזון חברו מפני שאין כאן דבר מצוי וידוע ומפני מה הפוסק דבר עם אשתו לזון בתה חייב לזונה מפני שפוסק בשעת נשואין והדבר דומה לדברים הניקנין באמיר' עכל ש"מ דלא מהני אלא בשעת נשואין ותי' ב"י ג' תרוצים הא' לחלק בין קדושין לנשואין הב' לחלק בין בת אשתו לחברו וע"ז קשה להב"י הביא אח"כ בשם הרשב"א דאין חילוק ביניהם וה"נ דבעינן דוקא שקדשו תוך דברים כו' ועל כולם יש להקשות מנ"ל לרמב"ם חילוקים אלו ונלע"ד דכאן מיירי בקנו מידו ומשעבד נכיו דבזה לכ"ע מהני הקנין דדומה למקנה דקל לפרותיו דמהני אלא דשם בנושא אשה לא זכר התנא אלא יפסק לזון כו' דקהיינו בפסיקא בעלמא ע"כ הוצרך לתרץ דשאני בשעת נשואין דמהני אפי' אמירה אבל כאן אמר שקנו מידו דהיינו בענין שמהני הקנין כנ"ל לדעת הרמב"ם:
המזונות ביוקר. נראה דהיינו עכ"פ ביוקר דשכיח אבל אם היוקר דלא שכיח לא קיבל עליו דזהו כמו באונס דלא שכיח דאיתא בח"מ סימן רכ"ה דלא מהני אפי' קיבל עליו אחריות בפי':
אלא כדמי הזול דכל הגזלנים משלמים בשעת הגזלה:
באר היטב
(א) ובמשקה: אבל לא בכסות כמ"ש סעיף י"ב. וגם אינו חייב ברפואתה כמ"ש ס"ו וע' בחושן משפט סימן ס' ס"ג דשם פסק דהמתחייב לזון חבירו צריך ליתן לו דמים אם לא שהתנה בפירוש לזונו על שלחנו ונראה דכאן סתמ' כאלו התנה דלא עדיפ' מאמה ח"מ. והב"ש סק"ב כ' אפי' בעלמא א"צ לשלם הדמים כשאין לו מזונו' ממקום אחר ע"ש. וצ"ע דמסתימת לשון המחבר ש"ע ח"מ סימן ס"ג משמע דצריך לשלם אפילו כשאין לו מזונות ממקום אחר ע"ש. וע' בטור חושן משפט סוף סימן ר"ז הביא תשוב' הרא"ש מי שחייב את עצמו ליתן פרנסה לחבירו לפ"כ. אם היה רגיל שמלאכתו היה נעשית ע"י שליח לקנות לו כל צרכו צריך להמציא לו שליח להנהיגו לפי כבודו הראוי לו כאשר הורגל מימי קדם. לכן אם הבת משרתת שלה חייב לתת לה מזונו' אע"ג שלא התנה ט"ז ב"ש. התנתה עמו לטפל בבנותיה בכל מילי לגדלן ולהשיאן כאלו הן בנותיו ולא פירש באיזה זמן שאז חייב להשיאן משיגיעו לפרקן ולתת להם כפי האומד שאומדין אותו ב"ד לגרוע מעישור נכסי ולא להוסיף ואי לא ידעי אומדן דעתיה יתן להם עישור נכסים. ואם משיא כולם כאחת יפריש לראשונה עישור נכסי ולשניה עישור נכסי ממה שנשאר לו אחר שהפריש עישור לראשונה וכן כולם וחולקות בשוה הר"ם מינץ סי' מ"ה.
(ב) ראשונים: דכיון דלא פירשו חזקה דדעתו על הראשונות. כ' ב"ח אם לא פסקה מנין השנים די בשנה אחת ע"ש והחלקת מחוקק חולק עליו ע"ש ועין בחושן משפט סימן ס' ס"ג בהג"ה ובסמ"ע שם ס"ק ט"ז.
(ג) היוקר: דוקא יוקר דשכיח אבל יקרות דאינו שכיח הוי כאונס דלא שכיח ולא קבל עליו ט"ז ב"ש.
(ד) הזול: היינו אם אינו רוצה לזונה על שלחנו משלם לה דמים כזמן הזול. אבל אם רוצה י"ל לה אני מוכן עדיין ליתן לך מזונות על שלחני ח"מ ב"ש ועיין בהר"ש יונה סי' ל"ד.