שולחן ערוך אבן העזר עז ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך אבן העזר · עז · ג · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: חלקת מחוקק בית שמואל ט"ז באר היטב פתחי תשובה באר הגולה

שולחן ערוך

המורדת הזאת, כשהיא יוצאת אחר שנים עשר חדש בלא כתובה, תחזיר כל דבר שהוא של בעל. אבל נכסים שהכניסה לו, ובלאותיהם קיימים -- אם תפסה אין מוציאין מידה, ואם לא תפסה אין נותנין לה; וקרקעות של צאן ברזל היא נוטלתן (טור), וכן כל מה שאבד מנכסיה שקבל הבעל אחריותן עליו, אינו משלם לה כלום.

הגה: וכל זה בנכסי צאן ברזל, אבל נכסי מלוג שלה, ברשותה הם והיא נוטלתן (טור). ויש אומרים דכל זה באינה נותנת אמתלא וטעם לדבריה למה אומרת מאיס עלי; אבל בנותנת אמתלא לדבריה, כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה, ומכלה ממונו וכיוצא בזה, אז דיינינן לה כדינא שתקנו הגאונים (טור בשם מוהר"ם מרוטנבורג) ונקרא דינא דמתיבתא, שהבעל צריך להחזיר לה כל מה שהכניסה לו בנדוניתה, דהיינו צאן ברזל אם הם בעין וראויין למלאכתם הראשונה נוטלת הכל כמו שהוא, ואם אינם ראויין למלאכתם הראשונה, וכל שכן אם נגנבו או נאבדו, צריך הבעל לשלם הכל; ונכסי מלוג שלה, אם הם בעין או דבר הבא מכחה, נוטלתן, אבל אם כלו לגמרי אין הבעל צריך לשלם (דינא דמתיבתא טור בשם הרי"ף), אבל כל מה שנתן לה או כתב לה אינה נוטלת כלום, ואפילו תפסה צריכה להחזיר (מרדכי פרק אף על פי).
ואין כופין אותו לגרש, ולא אותה להיות אצלו (גם זה בטור בתשובת מוהר"ם). ואם עשה שלא כהוגן שקדשה ברמאות ובתחבולות, כופין אותו לגרש (הרא"ש כלל ל"ה). ויש אומרים עוד, דמטילין חרם (טור בשם מוהר"ם).
אם בני אדם למדוה למרד, או שעושה כך משום כעס וקטטה, או להוציא ממונו ממנו, אז אפילו מה שתפסה מנכסיה נוטלין מידה ומחזירין לבעל (מרדכי פרק אף על פי). ואין חילוק בין אם תפסה או לא, אלא בטוענת מאיס ואינה נותנת אמתלא מבררת לדבריה, אבל מכל מקום נותנת אמתלא ואין בזה רמאות, והבית דין ידונו בזה לפי ראות עיניהם (מהרי"ו סימן כ'). ויכולין להשביע אותה על כך, אם טוענת באמת מאיס עלי (שם), וכן ראוי להורות.
וכל זמן שלא נתן גט, אין לו כפיה ונגישה עליה, אבל מכל מקום אין לה ליתן משלה לאחרים, ויכול למחות בה, דאם מתה יירשנה (גם זה שם).
אפילו במקום שכופין אותו לגרש, במורדת, אם מתה קודם שגרשה, יורש אותה, דאין ירושתה נפקעת אלא בגרושין (טור בשם גאון).
אם אביה תפס מנדוניא שהכניסה לבעלה, מהני כאילו תפסה היא בעצמה (מרדכי בשם תשובת מוהר"ם פרק אף על פי ובהגהות בשם תשובת מוהר"ם).
הבגדים שהכניסה הכלה אין להם דין צאן ברזל, ואין צאן ברזל אלא השומא שמכנסת האשה לבעלה (טור בשם הרא"ש):

מפרשים

חלקת מחוקק

(כב) תחזיר כל דבר שהוא של בעלה:    כבר כתבתי לעיל סי' זה ס"ק ז' וסי' נ' סעיף א' שאין צריכה להחזיר טבעת הקדושין כדי שלא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה וכן הוא בתשובת מהרי"ו סי' כ':


(כג) אם תפסה אין מוציאין מידה:    לכאורה משמע ה"ה אם תפסה מעות הנדוני' אף על פי שאין זה המעות שהכניסה לו כיון דאתו מחמתייהו דהנהו זוזי אבל מאחר שכתבתי לעיל ס"ק ז' שהר"ן כ' בהדי' דוק' בלאות למה נעשה מחלוק' ביניהם ולדע' הרשב"א דס"ל דההיא דאיתמר בגמר' (דף ס"ג ע"ב בכתובו') בכלתיה דרב זביד לחלק בין תפסה או לא היינו במאיס עלי אבל במורד' דבעינ' ליה לא מהני תפיסה בנכסי צאן ברזל ואם כן תימ' על הרב מהרמ"א שלא הזכיר כאן החלוקה השנייה בדעת הרשב"א במורדת דבעינא ליה דלא מהני תפיסה בנצ"ב כמו שהזכיר החלוקה הראשונה בדעת הרשב"א לעיל בסעיף ב' בהג"ה בדאמרה מאסתיהו דמהני תפיסה בנצ"ב ואף שאפשר לומר דדעת הרב דהדין עם המוחזק דהאשה תאמר קים לי כהרמב"ם דמהני תפיסה ולעיל אם לא תפסה האשה יכול הבעל לו' קים לי כהרשב"א מ"מ קשה למה פסק דקרקע של צ"ב הוא נוטלתן הא לדע' הרשב"א לא מהני תפיס' במטלטלין וה"ה קרקע והוא נוטל כל צ"ב וא"כ מנ"ל דהקרקע בחזקתה דילמ' היא בחזק' הבעל דיכול לומר קים לי כהרשב"א ועוד אכתוב מזה בסמוך גבי דינ' דמתיבת':


(כד) נ"מ שלה ברשותה הם:    כלו' גם כן מה שהוא בעין נוטלת אפילו הם מיד הבעל אבל מה שנאבד נאבד לה:


(כה) וי"א דכל זה באינה נותנ' אמתל':    לעיל קאי על סעיף ב' שכ' דין מאיס עלי כת' כאן דלעיל מיירי באומר' מאיס עלי בלא אמתל' מבורר' אבל בנותנת אמתל' מבורר' וניכרת לב"ד שכנים דבריה שראוי לה למאוס אז על זה תקנו הגאונים שלא לדון בדין התלמוד אלא הבעל צריך להחזיר לה כל הנדן שלה כדין אשה דעלמ' היוצאה בגט והא דלא כ' דין זה לעיל משום דסיים כאן אם רואין הב"ד ערמה בדבר ושבני אדם למדוה כן אז אפילו תפסה מוציאין מידה וזה כדע' הרשב"א במורדת דבעינא ליה דלדע' הרמב"ם אף אם יש ערמה בדבר מה בכך לא יהא שהיא מודה דרוצה לצער ולהנקם ממנו אפ"ה מהני תפיסה אבל מהר"מ פסק בתשובה בהדי' הוב' במרדכי סוף פרק אף על פי דף תק"מ ע"ב אם הדברים מוכיחין שאין כן אלא מחמת כעס שהיה לה עם בעלה יהבינן ליה כוליה לדידיה בין מה שהכניס הוא בין מה שהכניסה היא וכו' הרי להדיא דלא מהני תפיסה בנכסי צאן ברזל ומאחר שהבעל זכה בנדוני' מאן מרמי ליה מידיה וע"כ לא הביא הרב דעת הרשב"א לעיל באשר כאן פסק כדע' הרשב"א וכמ"ש בסמוך בלשונו אז אפי' מה שתפסה מנכסיה כלו' מה שתפסה מנכסי צ"ב מוציאין מידה והא דפסקו בגמר' דמהני תפיסה במאיס עלי היינו דלא ידעינן אם טוענת אמת שאז מהני תפיסה אבל בנודע הדבר שטוענ' שקר באומרת בעינ' ליה ומצערנ' ליה דלא מהני תפיסה לדעת הפוסקים דלא כהרמב"ם ואם כן הקושי' שהקשתי לעיל ס"ק כ"ג צ"ע למה פסק דקרקע צ"ב בחזקתה מאחר שפסק כאן כהרשב"א דהכל בחזקתו ולא מהני תפיסה דידה:


(כו) ואין חילוק בין אם תפסה או לא וכו':    כלו' דג' חלוקו' בדבר דהיכ' דידעינן בודאי שמאיס לה כגון שאנן סהדי שלמעשים אלו ראוי שתמאס בו שלדינ' דגמר' אין לה רק בלאות שתפסה אבל דינ' דמתיבת' הוא שצריך להחזיר לה כל הנדן שלה שהכניסה לו בין מעות בין תכשיטין וצריך לשלם מה שאין משמש למלאכתו הראשונה דאדעת' דהכי לא הכניסה לו רק לרווח' דמלת' יש להחרים דאולי איתת' בכל דהוא ניח' לה ואינה מואסת בו מדעתה רק מעצת קרוביה ואם אנן ידעינן בודאי שמשקר' רק שמוכח שהקרובים למדוה אז לא מהני תפיסה וצריכה להחזיר דאין כאן טענ' מאיס רק מורד' ממש וקי"ל כהרשב"א דלא מהני תפיסה רק במאיס ולא במורד' ואם נותנה אמתל' ואינה מבורר' כ"כ והדבר ספק אז צריכה לשבע כעין הדין הנזכר בתשו' מהרי"ו סי' כ' ואז תלוי הדבר בתפיסה אפילו/ מעות /הנדן והיינו אפילו לדע' הר"ן שהבאתי לעיל ס"ק ז' דבנדן לא מהני תפיסה מ"מ היא אומר' שראוי לפסוק לה דינ' דמתיבת' דשייך אפילו במזומנים ומאחר שהיא מוחזקת זכתה במה שבידה:


(כז) אין לה ליתן משלה לאחרים:    לשון הרב מהרי"ו גם מוטל עליה שלא לבזבז מאשר ישאר בידה שלא ליתן מתנה רק תטול פרנסתה מן הקרן והשבח וכו' גם משטר ירושת חצי חלק זכר וכל דבר גלוי ומפורסם שהוא בידה זכות הבעל ישאר בתוקפו וכו' ואין לה כח לקרעו ולא לבטלו ולא למחו' וכו' ע"ש:


(כח) אפי' במקום שכופין אותו לגרש:    היינו במקומות שנוהגין על פי הפוסקים דסביר' להו דבמאיס עלי כופין לגרש כמ"ש לעיל ס"ק ה' אבל אם עשה שלא כהוגן וקדשה ברמאו' דפסק לפני זה בסמוך בשם תשוב' הרא"ש דכופין אותו לגרש נ' דאם מתה קודם שגירשה אין יורש אותה דלענין ממון ודאי אמרי' הוא עשה שלא כהוגן ואיך יהיה חוטא נשכר וע' בתשו' הרא"ש ומיהו ארוסה אין בעלה יורשה ונשואי רמאו' לא שכיח ואם כן בחנם העתיק הרב דין זה מאחר שאין אנו נוהגים לכוף לגרש במורד' וכמ"ש כל האחרונים ואפשר שיש עוד הרבה דרכים שמודה הרא"ש שכופין לגרש כמבואר לקמן סי' קנ"ד וא"כ נ"מ שם ע"כ כ' הרב אף דאין נ"מ במורד':


(כט) אם אביה תפס מנדוני' וכו':    מלשון זה משמע אפי' באה הנדוני' כבר ליד הבעל מהני תפיס' האב כמו דמהני תפיסה דידה ולא הוי כתופס לב"ח במקום שחב לאחרים דהוא חב לבעל בתפיסה זו משום דיד אביה כידה דמי אבל בגוף התשובה כ' וכיון שאביה מוחזק מן הנדן דהנעלה ליה שנתחייב לחתנו מהני כאלו היא עצמה תפסה לשון זה משמע שהאב עדיין לא נתן הנדן ונשאר חייב להחתן אבל תפיסה אפשר דלא מהני דהוי כתופס לב"ח דכיון דנשאת אין לאביה רשות בה וכן משמע בהגהו' מרדכי בתשו' מהר"ם דגם באב שייך תופש לב"ח רק מטעם אחר זוכה האב:


(ל) אין להם דין צ"ב:    דמאחר דלא שמו הבגדים להחתן בנדן שלו אין להם רק דין נ"מ וע' לקמן סי' צ' סעיף י"ד וסי' פ"ה סעיף ב':

בית שמואל

(כו) אם תפסה:    כבר כתבתי ריש סימן אימת מהני התפיסה ובעל א"צ לתפוס וכשהיא לא תפסה זכה הוא אלא בקרקע הוי כאלו תפסה היא ועיין בריב"ש סי' שמ"ב וכבר כתבתי להרמב"ם /להרמב"ן/ והרשב"א ל"מ תפיסה בנצ"ב והשמיט כאן דעתם כיון רוב הפוסקים חולקין עליהם דהא הרמב"ם והר"ן והטור סבירא להו דמהני תפיסה וכן משמע במ' בשם תשובת מהר"מ וכ"פ בש"ג ובסעיף ב' הביא דעת' כשאומר' מ"ע דצריכ' לתפוס משום לרש"י ולהרא"ש איירי הסוגי' כלתיה דרב זביד במ"ע וצריכה תפיס' ומה שהקשה בחושן המשפט /בח"מ/ מסעיף ב' לכאן לק"מ ושני דינים הללו לא תלי' זב"ז אפי' מאן דמפרש הסוגיא דר"ז באומרת מ"ע צריכה תפיסה מ"מ י"ל כשאומר' בעינא ליה נמי מהני תפיסה:


(כז) דכל זה באינה נותנת אמתלא כו':    לעיל קאי על סעיף ב' שכ' דין מ"ע וכתב כאן דלעיל איירי באומרת מ"ע בלא אמתלא מבורר' אבל אם נותנת אמתלא מבוררת ונכרת לב"ד שהוא אמת וראוי לה למאוס אותו אז ע"ז תקנו הגאונים שלא לדון דין הש"ס אלא הבעל צריך להחזיר לה כל הנדן ויש בזה ג' חלוקי דינים, א' טענה מבוררת, ב' טענת שקר, ג' טענה שאינה מבוררת ומקור דינים אלו מבואר בהרי"ף ושאר פוסקים דיני דמתיבתא דמוציאים ממנו נ"מ ונצ"ב ויהבינן לה הרי דין א' ובהג"מ וברי"ו איתא ובטענ' שאינה מבורר' אם תפסה אין מוציאים הרי דין ב' ובמ' ובתשו' מהר"מ אי' כשאלפוה שקר יהבינן להבעל הכל אפי' מה שהכניסה היא והיינו לפי' הרב רמ"א מוציאים ממנה ונותנים להבעל וכן משמע בתשו' רי"ו הרי דין ג' וא"ל למה בטענו' שקר מוציאין ממנה ובטענת בעינא ליה אין מוציאים ממנה י"ל דאין לדמות זה לזה דאפשר כשאומרת מ"ע ומשקרה גרע טפי, ובח"מ כ' דין זה אזל לשיטות הרשב"א דס"ל אם היא אומרת בעינא ליה מוציאים ממנה ונותנים לו, ונראה נ"מ לא הפסידה אפי' בטענה שקר וכן משמע בת"ה סי' ר"ך ועיין סי' קס"ה מ"ש במורד' שם, וב"ח מדייק מתשובת מהר"מ דדינא דמתיבתא לא איירי לענין ממון נדוניא ולא זכתה אא"כ תפס' ובח"מ השיג עליו ועיקר כח"מ וכ' בט"ז הא דמוציאים ממנו דוקא בזמן הגט אבל אם אינו רוצה לגרשה ואנן לא כפינן ליה אין מוציאים ממנו כלום אא"כ שתפס' וכן משמע במ', ודינא דמתיבתא דוקא במ"ע ולא במורדת בעינא לי' כדמשמע בהרי"ף ובהרא"ש ובמלחמות ה' ובתשובת רשב"א סי' תת"מ וכ"כ בתשובת רלב"ח שם ובתשובת בן ששון מסופק בזה וליתא והטעם תקנה זו מבואר בפוסקים כדי שאל יצאו בנות ישראל לתרבות רעה מ"ה תקנו שישלם נצ"ב, וכבר כתבתי בסי' ע"ה בשם המ' דאיירי כאן מה שכלו מחמת שלא משמר כראוי או נגנב או נאבד מ"ה בנ"מ פטור ונצ"ב צריך לשלם אבל אם שלח בהם יד אז הוא להיפך בצ"ב פטור כי הם כשלו ורשאי להשתמש מה שרוצה ונ"מ חייב לשלם אם לא השתמש כדינו ואכל הפירות:


(כח) בטענות מאיס ואינה וכו':    ואז אם תפסה מעות מהני כי לדינא דמתיבתא אם טענתה אמת צריך להחזיר אפי' מעות נדוני' לכן אם תפסה י"ל דטענתה אמת הוא ומ"ש לעיל במעו' לא מהני תפיסה היינו לדינא דש"ס או אם אמר' בעינא ליה דאינה בדינא דמתיבת' ולא כב"ח:


(כט) אין לה ליתן משלה לאחרים:    כן כתב מהרי"ו ובתשוב' רלב"ח כ' דא"י למחו' כיון דאינו אוכל פירו' ובדיעבד צ"ע:


(ל) אפי' במקום וכו':    ועיין סי' קנ"ט כמה דינים בזה, וכ' בח"מ אם קידש אותה ברמאו' ונשא אותה ברמאו' כופין אותו שיגרש אותה ואם מתה קודם הגט אינו יורש אותה:


(לא) אם אביה תפס:    כבר כתבתי ריש סימן דלא מהני תפיסה של האב אלא כשעדיין לא בא הנדוני' ליד החתן אז א"צ ליתן להחתן:


באר היטב

(כז) מידה:    זהו דעת הרמב"ם. ולהרמב"ן והרשב"א לא מהני תפיסה בנצ"ב כמש"ל.


(כח) מנכסיה וכו' אינו משלם לה כלום:    דהוא שפת יתר השתא כשהן קיימין כל שלא תפסן האשה אין לה מה שאבד מנכסיה לא כ"ש ומתרץ הכנה"ג דהוצרך הרמב"ם להשמיענו וכן כל מה שאבד וכו'. להורות דאפי' היא תפסה כנגדן מנכסי הבעל אינו משלם לה ומוציאין מידה. לפ"ז צריכים אנו לומר דכשהן קיימים אפי' תפם הבעל אם תפסה האשה כנגדם מנכסי הבעל מוציאין מידו דאל"כ אדשמעינן הרמב"ם חידוש זה בנאבדו ישמיענו כ"כ כשהם קיימים דאם תפס הבעל מנכסיה והיא תפסה כנגדה מנכסי הבעל מוציאין מידה מה שתפסה מנכסי הבעל וכ"ש כשנאבדו ע"ש דף ק"א ע"ב סכ"ו וע"ל ס"ק ט'.


(כט) אמתלא:    לעיל קאי על סעיף ב' שכתב דין מאיס עלי וכתב כאן דלעיל איירי באומרת מאיס עלי בלא אמתל' מבוררת אבל אם נותנת אמתל' מבוררת וניכרת לב"ד שהוא אמת וראוי לה למאוס אותו אז ע"ז תקנו הגאונים שלא לדון דין הש"ס אלא הבעל צריך להחזיר כל הנדן ומוציאין ממנו נ"מ ונצ"ב ויהבינן לה כך הוא אם טענה טענה מבוררת. ואם טענה טענה שאינו מבוררת. אזי אם תפסה אין מוציאין מידה. אם טענה טענת שקר. יהבינן להבעל הכל אפילו מה שהכניסה היא ומוציאים ממנה ונותנים להבעל. וכתב ב"ש נראה דנ"מ לא הפסידה אפילו בטענת שקר ע"ש. כתב ט"ז הא דמוציאין ממנו דוק' בזמן הגט אבל אם אינו רוצה לגרשה ואנן לא כייפינן ליה אין מוציאין ממנו כלום אא"כ שתפסה. ודינא דמתיבת' דוק' הוא במורדת מאיס עלי ולא במורדת בעינ' ליה ומצערנ'. והטעם תקנה זו כדי שלא יצאו בנות ישראל לתרבות רעה מש"ה תקנו שישלם נצ"ב.


(ל) הראשונה:    כתב ב"ש מה שכלו מחמת שלא משמר בראוי או נגנב או נאבד'. בנ"מ פטור ובנצ"ב חייב לשלם. אבל אם שלח בהם יד אז הוא להיפך נצ"ב פטור כי הם כשלו ורשאי להשתמש מה שרוצה. ונ"מ חייב לשלם אם לא השתמש כדינו ואכל הפירות ע"ש.


(לא) מבוררת:    ר"ל ואז אם תפסה מעות מהני כי לדינא דמתיבת' אם טענה אמת צריך להחזיר אפילו מעות הנדוני' ממיל' אם תפסה י"ל דטענתה אמת הוא ועיין ב"ש.


(לב) רמאות:    אמרה מאיס עלי מחמת מעשיו הרעים ששותה יין שרף תמיד בבית משתיהם ובא שכור לביתו וגם עבר על בריתו שנשבע שלא לצחוק ומגזם לשכן לשרוף לאבד ולמכור אין לך מאיס עלי יותר רש"ל בתשובה סימן ס"ט. ועיין תשובת מהר"ם מלובלין סימן מ"ח. ובמהר"ם מטראני ח"א סי' רס"ט. באה בטענה שאינה יכולה לסבול התשמיש אין לה דין מורדת. אם הוא חולה ובאה בטענה שאינה יכולה לסבול חלייו ושטותו אין לה דין מורדת כנה"ג דף ק' ע"ב קטנה נשואה שמרדה אם יש לה דין מורדת או לא עיין כנה"ג דף ק' ע"ב.


(לג) לגרש וכו':    בחנם העתיק הרב דין זה מאחר שאין אנו נוהגין לגרש במורדת כמ"ש כל האחרונים ח"מ.


(לד) מנדוני':    כתב הב"ש כבר כתבתי דלא מהני תפיסה של האב אלא כשעדיין לא בא הנדוני' ליד החתן אז א"צ ליתן להחתן וכ"כ החלקת מחוקק עיין ס"ק ט'.


(לה) דין צ"ב:    דמאחר דלא שמו הבגדים להתתן בנדן שלו אין להם רק דין נ"מ.







▲ חזור לראש