ט"ז על אבן העזר עז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ט"ז על שולחן ערוך אבן העזר עז |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

האשה שמנעה בעלה מתשמיש כו' בטור הוזכרו בזה דין תלמוד ג' תקנות ואח"כ דיני דמתיבת' דהיינו דין התלמוד בתקנה ראשונה פחיתות כתובה בכל שבוע ז' דינרין שנית התראות ב"ד שתחזור בה והכרזה ד' פעמים. שלישית המתנה י"ב חודש וז"ל הטור בזה ושוב הוסיפו לתקן שימתינו לה יב"ח ואז יגרשנ' אם ירצה כו' וכתב ב"י דמלשון זה משמע שמלבד הכרזות ד' פעמים תקן שלא יתן לה גט עד יב"ח וכך הם דברי הרמב"ם עכ"ל וכ"כ כאן בש"ע בסעיף ב' והב"י הבי' אחר זה בשם המגיד ז"ל וכל מה שהזכירו בגמ' למסקנ' באומרת מאיס עלי וזהו דינה אינה מפסד' כלום עד יב"ח ובתוך יב"ח אין מכריזין עלי' ולא פוחתין מכתובת' כלום ובזה היא חלוק' ממורד' כו' עכ"ל ובסימן זה לפני זה הבי' ב"י בשם הרא"ש על תקנת יב"ח וז"ל תקנ' זו נעשית בימי האמוראי' אחרונים כאשר ראו כי גבהו בנות ישראל ודעתם זחה עליהם וכאשר היה להם כעס עם בעליהם היה אומר' לא בעינ' ליה והבעל מגרשה מיד כיון שפטרתו מכתוב' ושוב היו מתחרטו' תקנו שתשה' שנה ואם יגרשנ' בתוך השנ' שלא תהא מחילת' מחיל' כו' עכ"ל וכ"כ עוד ב"י אח"כ בשמו וז"ל אבל הבא בטענו' מאיס עלי אין כופין אות' בכפיי' הכרז' של בתי כנסיות לפי שאנוס' היה אבל משהין אות' יב"ח כו' וא"כ ודאי ה"ה לטענות בעינ' לי' ומצערנ' לי' וכבר כ' הטור לקמן סי' זה מסקנו' הרא"ש כר"מ שאין חילוק כלום אלא דיניה' (שוין) ומה דמשמע לב"י מל' הוסיפו לתקן אינו דקדוק כלל דאדרב' הטור נזהר בזה שלא נטע' לומר במ"ש בגמ' ומשהינן לה יב"ח ולא אמר חזרו ונמנו כמ"ש קודם לזה רבותינו חזרו ונמנו כו' דהיינו המלכ' ד' שבתות אלא ודאי דזה שייך לתקנ' דחזרו ונמנו והכל א' ותרווייהו בעינן ע"כ (וכ') שאינו כן אלא תקנה אחרית' הוא וכמו שמתחיל' עשו תקנ' בהמלכ' ד' שבתות ובטלו דין המשנה ה"נ בזה שהיה גם בדרך זה שביטלו תקנ' האמצעיו' דהיינו ההמלכ' ד"ש ותקנו יב"ח מ"ה כ' הטור תחלה ושוב תקנו כו' ואח"כ כ' ושוב הוסיפו לתקן וכו' כלומר דלא הית' הוספ' אלא לענין שראו לתקן עוד אבל לא לענין עצם התקנ'. וראי' לזה שברמזים כ' הטור וז"ל ובתר הכי תקנו בין בעינ' ומצערנ' בין בטענ' מאיס (כולי משמע) דלא בעינן המלכ' ד' שבתו' כמ"ש שם לפני זה בהדי' (בטענת מאיס) ה"נ בטענ' בעינ' ומצערנ'. ומו"ח ז"ל הבין ג"כ כפיר' ב"י דבעינן יב"ח וגם המלכ' ד"ש וע"כ הקשה האיך השוה הטור טענת מאיס לבעינ' ומצערנ' הא בטענ' מאיס לא צריך המלכה ד"ש ובטענת בעינ' ומצערנ' בעינן דבר זה וע"כ נכנס בדוחקים בדברי הטור ועשאו כאלו לא היה דברי הטור על נכון ח"ו והאמ' כאשר זכרנו דודאי שוים הם ובתרוייהו לא בעינן אלא יב"ח כנ"ל ברור ופשוט דעת הרא"ש והטור ועכשיו נבאר בס"ד דברי הרמב"ם והטור שזכרנו קודם לזה דאי' בגמ' ה"ד מורדת א"ר זביד דאמר' בעינ' ליה ומצער' ליה אבל אמר' מאיס עלי לא כפינן לה ומפרש הרמב"ם דלא כפינן לה להיות עמו אלא כופין אותו לגרש' תיכף שאינה כשבוי' ובזה החילוק שבין טענת מאיס לבעינ' ומצערנ' ור"ת הקש' ע"ז והוכיח שאין כופין הבעל גם במאיס ומפרש מלת' דרב זביד הכי דעיקר החילוק בין הטענו' הו' דאומרת בעינ' ומצערנ' פירושו ג"כ שרוצה להתגרש אלא שיתן לה כתובה וע"כ אמרה בעינ' לי' ואינה רוצה להתגרש בלא כתוב ומצער' לי' עד שיתגרש ליתן לה כתוב' אבל אמר' מאיס עלי ולא בעינ' לי' לא הוא ולא כתובה לא כפינן לה שתחזור בה מחמת שנאמר שלא תועיל מחילת דהו' מחיל' בטעות דאגב צערה אמר' כן ומתוך כך לא יעלה על לבו לגרש' פירו' שאין שם מורדות אלא כשהי' רוצה שיתן לה גט וכתוב' בזה פוחתין לכתובת' אבל באומרת מאיס הי' רוצה גט בלא כתובה אין עליה שם מורדת דודאי ישמע לה וכ"ת הא פשיטא היא לזה תירצו דקמ"ל דמחילה גמורה הוא. וממילא לא יגרשנה מעצמה ומזה לא דברו חכמים וא"צ שם שהיי' עבור זה ולפי התקנה הג' דהיינו מ"ש ומשהינן לי יב"ח אמרינן באמת דאפי' בטענת מאיס בעינן שהי' יב"ח מ"ה כתב הטור והאי תקנת' פי' דשהיית יב"ח אית' בין באומרת בעינ' ומצערנ' ליה היא מבקשת להתגרש מיד באומרת מאיס עלי ומבקשת שיגרשנה מיד בלא כתובה עכ"ל הרי דאף בטענת מצערנ' ליה היא מבקשת גט אלא לא מיד כלומר אלא עד שיתן לה כתוב' בתרוויהו צריכה שהייה שנים עשר חודש ותו לא מידי וכמו שכתבתי לפני זה: ובפריש' כתב במ"ש הטור ומבקשת שיגרשנ' מיד ר"ל אפ"ה תקנו שאסור לגרש' תוך יב"ח אפי' שניהם רוצין כו' אבל א"ל דמ"ש רז"ל דאפ"ה אין כופין לגרש תוך יב"ח דא"כ אפי' לאחר יב"ח נמי אין כופין דדוקא אם ירצה יגרשנה קאמר עכ"ל ותמהתי על הרב איך ימלאו לבו לפרש שיש איסור לגרש אפי' מרצון שניהם דהא לא עדיפ' משאר כל הנשים דבעליה' מגרשן אפי' בע"כ של אשה וכאן במאיס יגרע כחו שאפי' בהסכמות שניהם יהיה איסור אין זה אלא דברי תוהו אלא פשוט דיכול לגרש כשהיה מסכמת בלא כתובה וכאן צריך שהיי' יב"ח מחמת שרוצה לגרש בלא כתובה ואמרו חז"ל שאין מועיל הסכמ' ותוכל לחזור לתבוע הכתובה דמחיל' בטעות היא כמו שזכרנו בסמוך ואם רוצה ליתן הכתובה ודאי בכ"מ יוכל לגרש אפילו בע"כ של אשה וכל הכפיות של אשה שהוזכר' כאן היינו לגרש בלא כתוב' ובזה מתורץ מה שהקשיתי דברי הר"ן אהדדי בענין עיני' נתנה באחר מ"ש בפ' אעפ"ע עם דבריו בתשוב' דמ"ש הר"ן בפ' אעפ"י דשייך לומר כן אפי' תפסי' היינו לענין שהיה רוצה לכפותו שיתן גט בע"כ בזה ודאי אמרינן עיניה נתנה באחד אפי' אם מפסדה הכתובה אבל מ"ש הר"ן בתשוב' דיש חילוק בין מבקשת כתוב' בטענת מאיס היינו לענין שהי' רוצה לעגנו עד שיתן לה כתוב' ויגרשנ' בה אמרינן עיניה נתנה באחר כיון שמבקשת הכתוב' אבל כשאינה מבקשת כתובה שפיר תוכל לעגנו בטענת מאיס ולא הויא מורדת ולא אמרינן עיניה נתנה באחר כיון שאינה מבקשת עליו שום כפי' כנ"ל נכון: והשתא נבאר דברי הרמב"ם והטור שזכרנו לעיל דז"ל הטור כתב הרמב"ם כתבו הגאונים שיש מנהגו' אחרות במורדות ולא פשטו המנהגות ברוב ישראל ע"כ אין ראוי לדון אלא כדין התלמוד אבל רי"ף כתב האידנא דייני במתיבת' כד אתי' ואמרה לא בעיניה להאי גברא ליתיב לה גיטא לאלתר ואי תפסה כו' עכ"ל ונראה לי' דהרמב"ם חולק עם הרי"ף בפי' דייני מתיבת' דהרי"ף מפרש מ"ש יהבינ' לה גיטא לאלתר פירושו שאנו כופין אותו לגרש מצד התקנה באמרה מאיס עלי כמ"ש הרי"ף בהדיא ולד"ה כל מאי דכייפינן לאפוקי בין מעיקר דינא כדתנן ואלו שכופין אותו להוציא בין מעיקר תקנת' כו' הרי שהבין תקנה דמת בתא שכפינן ליה למיתב גיטא וכן למד הר"ן מדברי הרי"ף לענין התקנה הנ"ל אבל הטור ע"כ לא פירש כן שהרי הבי' דברי הרי"ף להלכה דהאידנא דייני כמתיבתא והוא כתב תחילה דאין כופין את האיש כלל כמ"ש הרא"ש דמרבה ממזרים בישראל אם כופי' האיש אלא דפירש דינא דמתיבת' הוא דאי אמרה לא בעינ' ליה ליתב לה גט לא משחינן יב"ח כמו שאמרו בגמרא אלא יכול ליתן לה גט תכף בלי כתוב' והיינו מ"ש יהבינ' לה גט לאלתר פי' הרשות בידו שיגרשנה בלא כתובה ואינ' יכולה לחזור ולתבוע את הכתוב' ולומר מחילה בטעות היתה אלא אם תפסה מכתובתה מהני חזרתה. וזה מיירי באומרת מאיס עלי כמ"ש ב"י בשם הר"ן ומ"ח לא זכר אלא ניתיב לי גט ולא זכר הכתובה דזהו החילוק שבין טענת בעינ' ומצערנא לטענת מאיס כמו שזכרתי בשם ר"ת בתו' וע"כ כתב עוד לענין נכסי צאן ברזל דאם נגנבו חייב הבעל לשלם כל דמיהם דהיינו הנדוני' דאלו אמרה בעינא ומצערנ' הוי מורדת ממש ואין לה הנדוני' אלא מה שתפס כמ"ש הטור לפני זה אלא דמ"מ הדין שכ' בדייני דמתיבת' ברישא דיהבינ' גט לאלתר ובטלה השהייה של יב"ח הנזכר בגמרא בסו הוא שייך וגם בדין בעינ' ומצערנא דהא מ"ש בגמ' ומשהינן יב"ח קאי בין במאיס בין במצערנ' כדלעיל ואם בטל במתיבת' הך שהיי' בטלה ג"כ בשניהם אלא שלענין החזרת צ"ב יש חילוק כמו שזכרתי ולא הוצרך כאן לחלק זה ביניהם ועכ"ז יבואו דברי הרמב"ם על נכון שכתב שיש מנהגות אחרות דהיינו דינא דמתיבת' הנ"ל שבין במאיס בין במצערנ' אין שם כפי' על הבעל כלל ובטלה בשניהם השהיי' של יב"ח ע"ז חולק הרמב"ם (וסבר) כדין התלמוד וס"ל במאיס כופין הבעל לגרש ובמצערנ' צריך שהיה יב"ח כדין התלמוד וס"ל לרשב"ם דעכ"פ בעינן גם המלכה והתראה ד' שבתות כמו שזכרנו לעיל בסמוך לדעתו והכתוב' נתבטלה אחר ד' שבועות אלא דמ"מ משהינן נתינת הגט עד יב"ח אולי יתפייסו ובזה הכל נכון ואין אנו צריכין למה שדחק ב"י לומר דהרמב"ם קאי על טענת בעינ' ומצערנ' לחוד כי הוא מוכר דלדינא דמתיבתא כופין הבעל לגרש בטענת מאיס כדעת הרי"ף. ומו"ח ז"ל האריך לפרש דברי הרמב"ם בע"א ולדידי ניחא הכל בס"ד והכלל לדעת הרא"ש והטור דבין בטענת מאיס ובין בבעינ' ומצערנא א"צ המלכה ד"ש אלא בשניהם צריך שהיי' יב"ח לענין הגט ופטור מהכתובה וזהו דינא דמתיב' אלא שהש"ע פוסק כרמב"ם דלא פסק אלא כדינא דתלמודא ממילא לדידן דקי"ל דאין כופין כלל לאיש אפי' בטענת מאיס וא"כ אם אנו פוסקין כדין התלמוד בעינן יב"ח אפי' בטענת מאיס וא"צ המלכה ד' שבתות כלל לדעת הרא"ש והטור ולא נאבדה כתוב' עד אחר יב"ח ולהרמב"ם צריך ג"כ המלכה ד"ש ונאבד' הכתוב' מיד אחר ד"ש רק נתינת הגט משהינן עד אחר יב"ח ולענין החזרת נדוני' שהי' צאן ברזל בטענת מאיס לא אבדה אם נאבד' או נגנבו ובטענת מצער' כל שלא תפס' וע"כ צוה מהר"ם להחרים אם השיאה שום אדם עצה כדי להוציא נודנית' מיד בעל' כדלקמן:

ודוקא נישואין כו' לא מצאתי מקור לזה וספר ד"מ אין בידי עכשיו ומה שנרשם בש"ע אין זה אמת כי לא נזכר מזה שם. ואמנם כי נחזי אנן נראה בהיפך כי אין חילוק בין ארוס' לנשוא' במורדות כמ"ש הטור בסי' זה וז"ל וכן ארוס' שאינה רוצה להינש' דינ' כשאר מורדת עכ"ל וכ"כ הרשב"ם פי"ד דאישות דגם בארוסה הוה דין שלה לענין מורדת כנשוא'. וכן במהרי"ק סי' ס"ג וז"ל ועל ענין ארוס' שטוענת מאיס עלי נלע"ד שאין לחלק בין ארוסין לנשואין כו' עכ"ל ומ"ש כאן רמ"א לחלק בין תוך יב"ח לאחר יב"ח זה שייך אפילו בנשואה דיכול לגרש בע"כ אפילו אחר חרם ר"ג שלא לגרש בע"כ אחר זמן ראיתי בד"מ על מ"ש הטור שפוחתין לה עד כדי כתובתה וז"ל ד"מ כתב הר"ן פ' אע"ס דאין מגרשה עד שיפחו' לה גם מנ"מ וכן מנכפים שלה שאין לבעלה רשות בהן ודוקא לנשואה אבל לא ארוסה זה דעת הרמב"ן כו' עכ"ל ושם בר"ן מבואר הטעם וז"ל אבל בארוסה כיון דלא שייך בעל בכנסים כלל לא גביא מניה כלל עכ"ל א"כ אין חילוק בין ארוסה לנשואה אלא לענין אם יגבה גם מנכסים הנזכר אבל בשאר ענינים אין חילוק וא"כ תימא ביותר על רמ"א כאן שחולק לענין אחר במה שאין לו טעם כלל ומבואר ההיפך:

וי"א דאפילו כו' זהו אפילו בארוסה כמבואר במהרי"ק שם אם לא במקום שאין שם קידושין גמורים רק שמחמירים לגרשה ע"ש:

וי"א שגם יבמה כו' זה דעת הרמב"ם דס"ל מצות יבום קודמת כמ"ש הטור אבל ר"ת והרא"ש שס"ל מצות חליצה קודמת אין דינה כמורדת ולקמן בסי' קס"ה נזכר מחלוקת זה:

וי"א דכ"ז באינה נותנת אמתלא כו' קשה דמשמע דגם באינה נותנת אמתלא הוה דין מאיס (כן) לדעה שלפני זה והא כתבו התוספות בפ' אעפ"י דלא מצי למימר טענת מאיס אלא היכא שיש רגלים לדבר שאין הבעל מתקבל לה כו' עכ"ל וצ"ל דשם הוה רגלים לדבר אבל מ"מ אין טענה מבוררת כ"כ וכמו שכתב רמ"א בסמוך בזה:

ונקרא דינא דמתיבתא כו' זה שזכרנו לעיל דהרמב"ם דלא כותיה אלא כדין התלמוד אלא דרמ"א הביא דבר זה כיון דהטור הביאו להלכה ועיין בסי' קנ"ד:

ברמאות ובתחבולות כולי ז"ל הרא"ש שם גם זה שעשה שלא כהוגן ניהו דהקידושין לא נפקיע מ"מ יש לסמוך בנדון זה על דברי קצת רבותינו שפסקו בדינא דמורדת אמנם יש לנסות אם יוכלו לפייסו ברצי כסף ואם לאו כופין אותו לגרשה עכ"K: ונקרא דינא דמתיבתא שהבעל חייב כו' תיוהא קא חזינא הכל בל' הרב רמ"א ותחילה נעתיק דברי המרדכי פ' אעפ"י וז"ל ותוך יב"ח הפסידה מזונות כדאשכחן במורדת דמשהינן יב"ח אגיט' והיינו באמרה בעינא ומצערנא דאי אמרה מאיס ל"צ שהיי' דלאלתר מגרש מיהו אם תפסה מנדונייתא דהנעלת לא מפקינן מינה כדמסי' שם דאי תפסה לא מפקינן ור"ל במה דהנעלת וכיון שאביה מוחזק בנדן שהנעלה שנתחייב לחתנו מהני כאלו היא עצמה תפסה כו' כתב מהר"ם סוף דבר נדוני' דהנעלת ליה אי תפסה לא מפקינן מינה לרשות הבעל כו' ואפי' לדברי גאון דס"ל דיהיב לה עיקר כתובה מנה או מאתים מ"מ לדידן דלא נהגו לכופו לגרש מנה ומאתים נמי לא יהיב דלא ניתנה לגבות מים בלא לא גט ופעמים רבות בא מעש' כזה ודננו כך דיהבינ' לה מה דעייל' ומעגנינן לה עד שתתפייס להיות עמו או ליתן גט אבל כל היכא מה שקנתה אשה קנה בעלה כו' וכ"ש נדוניית' שכבר זכה בהן בעל כו' אלא רבנן סבוראי דתקנתא דמתיבת'. תקנו שלא תצא לתרבות רעה כו' דכל כה"ג לא תקנו עכ"ל וקשה ע"ז דמשמע דכי אמרה מאיס והדברים מוכיחים שכן הוא יש לה זכות בנדונייתא והיינו דוקא בתפס' ואפי' אם הנדוני' בעין ביד הבעל והא איתא בתקנת' דמתיבת' שמביאים הפוסקים דיש לה זכות בצאן ברזל דהיינו בנדוני' אפי' במה שנגנב או נאבד דחייב לשלם מכיסו ומחמ' קושיא זו דחק מו"ח ז"ל לחלק בין הנדוני' לנדוניית' דבדינא דמתיבתא קרי נדוניא לבגדים וכלים שלה דחייב ליתן לה אפי' לא תפסה וכדברי המרדכי ר"ל המעות שהכניסה לו בזה אין לה זכות אלא אם תפסה ומ"ש המרדכי דפעמים רבות דננו דיהבינ' לה מה דעיילא לי' היינו בגדים וכלים וזה אפי' לא תפסה ואין דברים אלו נראים כלל לחלק בצ"ב בין מעות לכלים דלמה לא יהא המעות באחריותו כמו הבגדים והלא בשטר כתובה מיזכר מה שהכניס' לו בסך מאתים זקוקים כסף ובודאי גם המעות שניתנ' לו הם בכלל זה מה שמקבל עליו. ותו דמפרש מ"ש אח"כ דפעמים רבות דננו ליתן לה מה שהנעלת ליה דהיינו בגדים וכלים והא זה קאי על הנדוני' המוזכרת תחילה ובאמת אין כאן קושיא בדברי המרדכי מכח דיני דמתיבתא דשם במתיבתא כ' תחלה כד אתי' ואמרה לא בעינ' להאי גברא ליתב' לי גיט' יהיבנא לה גיטא כו' ופירושו לדעת הרמב"ם וטור דיש לו רשות ליתן גט לאלתר ולא כתובה רק שצריך ליתן לה כפי הנזכר אח"כ דהיינו בצ"ב כל מה שיש אצלו הן המעות הן בגדים וכלים אם נאבדו והיינו כיון שאינו נותן לה כתוב' כשאר מגרש שנותן כתובה בשעת גרושין ומזה דוקא מיירי המתיבת' כיון שאינו נותן לה כתוב' כשאר מגרש שנותן כתובה בשעת גרושין ומזה דוקא מיירי המתיבת' כיון שנותן גט חל עליו דבר זה כיון שאינו נותן אז כתוב' שהיה חובה עליו אחר הגט אם לא היתה מורדת אבל אם היתה מורדת ויצאה מביתו ואינו רוצה לתת גט אז אין עליו שום חיוב להחזיר הנדוני' הן בגדים הן מעות אפי' הם בעין אצלו דהא לא מגרשה עדיין ואין חיוב כתובה ושאר דברים כ"ז שאין גט רק באם תפסה הנדוני' לרשותה או אביה אז אין כופין אותה להחזיר לרשות שלו ומזה מיירי המרדכי ומפורש כן בדבריו שזכר שם לדידן דלא נהגו לכפותו לגט לא יהיב גם עיקר הכתובה דלא ניתנה כתובה לגבות בלא גט ממילא גם הנדוני' אינו חייב להחזיר בלא גט רק מה שתפס' מהנדוני' תשאר בידה עד שיתפייס וזה שכתוב פעמים רבות דננו לית לה מהנדוינא דעיילא ליה והיינו אם תפסה אותו וישאר בידה עד שיתפייסו או שיגרש וזהו דבר פשוט וברור והנה גם על הרב רמ"א יש תלונ' שהעתיק דינא דמתיבתא ולא זכר מה שנזכר שם תחלה דיהבנא לה גיטא משמע דאף בלא גט אם מרד' נותן לה צ"ב וחייב לשלם אם נגנבו וכן משמע עוד דרמ"א מיירי בלא גט שהרי כתב אחר זה ואין כופין איתו לגרש כו' ש"מ דבלא גט הצריך לתת לה מה שזכר קודם לזה בצאן ברזל וזה דבר בטל הוא דאז לא יש לה זכות אא"כ תפסה כמבואר במרדכי שזכרנו. ורמ"א לא יצא ידי חובת העיון כראוי בזה גם חילוק דמו"ח ז"ל בין מעות לבגדים אינו כל עיקר והדברים ברורים כמו שזכרנו. ופ"ז נראה דאפי' אם הנדוני' ביד שליש מועיל לה במקום דמהני תפיסה דהיינו שלא נותן לה גט וכן ראיתי בתשובת מהר"י ווייל סי' כ' שכתב בטענ' מאיס וז"ל תחילה השבעתיה באומר איסור כו' ולא נתבררו ולא נתלבנו טענתה ע"כ קבלה עליה בפני כחומר כו' לא מחמת שום תרמית כו' רק שאין דעתה יפה עמו ואין דעתה סובלת ועתה דינה כמורד' מאחר שהיא מוזחק' בנדונית' ובכל מה שהכניסה עמה יש להחזיק דהיינו נדוניית' נ' זהובים תקח וכל תכשיטה אשר הכניסה לחופה העומדים בעין אשר נתן לה אביה כו' עכ"ל הרי שבעינן דוקא תפסה בנדוניית' והיינו טעמא מחמ' שלא היה שם גט בעת ההיא והא דנקט שמה שהוא בעין אינו ר"ל דוקא אותן מעות ממש ולא החליפו דזה ודאי אינו אלא בא למעט שאם אין בידה אלא שיש לה חיוב עליו לשלם אותה זה לא זכתה להוציאה ממנו מאחר שלא נתגרשה עדיין ומו"ח ז"ל כתב דהא פשיטא שחייב לשלם אם נגנבו ולא דק כמו שכתבתי לפני זה:

ויכולין ב"ד להשביע פי' אם אין שם טענה מבוררת א"צ שבועה וכן הוא ממשמעות תשובת רש"ל בתשובה סי' ל"ט: