חלקת מחוקק על אבן העזר פ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| חלקת מחוקק על שולחן ערוך אבן העזר פ |

סעיף א[עריכה]


(א) אלא לטוות הצמר בלבד:    שהפשתן מזיק את הפה והפשתים והטוי' היא המלאכה המיוחדת לנשים שנא' וכל אשה חכמת לב וגומר לשון הרמב"ם ואף על גב דאמרו בגמר' בכתובות דף ס"א ע"ב שאין כל פשתן מזיק רק כיתנ' רומאה תירץ הב"י דכיון דאין כיתנ' רומאה ידוע לנו כל כיתנ' מספק' לן בכיתנ' רומאה והוי קול' לאשה שלא לחייבה בשום כיתנ' ואפשר דס"ל להרמב"ם מדפסיק ותני בגמר' שם בצמר אין בפשתים לא משמע לכל מין פשתן אין כופין משום דיש פשתן שמזיק מאד ע"כ לא חילוק חכמי' ואמרו שאין כופין רק בצמר ולא בפשתן דמאן מפיס ודלא כדברי התוס' שם בד"ה וה"מ בכיתנ' רומאה ע"ש:


(ב) ועשתה יותר מהראוי לה:    דעת המ"מ אפי' שעשתה בשעה שבני אדם ישנים מכ"ש עשתה הרבה מלאכות ביחד שלא ע"י הדחק וע' בטור הביא דעות בזה מחלוקת ר"ת ורב האי והרא"ש לא הכריע ותוכל האשה לו' קים לי כמ"ד לעצמה וכתב הרב בב"ח שכן נוהגים במדינות אלו שלא להוצי' מיד האשה שום העדפה שעל ידי הדחק:


(ג) ודוק' שנותן לה מעה כסף:    לאו אדחק' עצמה קאי אלא אסתם מותר מעשי ידיה לא זכה הבעל במותר אלא בנותן לה מעה כסף:


(ד) ויכולה אשה לו' וכו':    כתב הר"ן ברור הוא שאם במעשה ידיה דשכיחי יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה כ"ש במות' דלא שכיח:

סעיף ב[עריכה]


(ה) היה לו ולה ממון הרבה וכו':    כן הגירסא בהרמב"ם:


(ו) בלא מלאכה שהבטלה מביאה לידי זימה:    ואינו מועיל במה שמשחקת בכלבים קטנים ובכיוצ' בזה (דאף דברי שחוק אלה תועיל שלא תבא לידי שעמום כל זמן שלא תשב בטל לגמרי והוא דעת רשב"ג במתני' דף נ"ט ע"ב מ"מ מביא לידי זימה והוא דעת ת"ק שם במתני' וזהו שאמרו שם דף ס"א ע"ב איכא בנייהו בין ת"ק ובין ר' שמעון ב"ג דמשחקת בכלבים קטני' דשעמום ליכא וזימה איכ' ועוד אכתוב מזה בסעיף שאח"ז ועיין בר"ן די"א דמאחר דהמלאכה אינה מצד החיוב רק שלא תשב בטל מלאכתה דידה הוא והרשב"א חולק ע"ש:

סעיף ג[עריכה]


(ז) המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה:    כבר כתבתי בסי' ע"ד סק"ב שאין ביד הבעל לאסור על אשתו ולומר לה לא תעשה זה ואם אמר כן אין בדבריו כלום אלא א"כ תלה בתשמיש או בדברים אחרים וכ' המ"מ לא נזכר בגמרא כמה יהיה זמן ההדרה ורחוק מן הדעת שאם הדיר' יום אחד או שנים שתבא לידי זימה:


(ח) יוציא ויתן כתובה וכו':    במשנה בכתובו' דף נ"ט ע"ב אמרו שהבטלה מביא לידי שעמום וא"כ לא יוציא אא"כ הדירה שתלך בטל לגמרי אפי' לטייל בכלבים קטנים וכתב הרי"ף וכבר איפסק' הילכת' כר' אליעזר דחייש לזימה כלו' ואינו מועיל במה שמשחקת בכלבים קטנים דוק' מלאכה ממש בעינן והרא"ש כ' שאין ראיה כ"כ דאיכא למימר במאי דפליגי רבי אליעזר ורשב"ג הלכה כרשב"ג ובקיצור פסקי הרא"ש פסק כרשב"ג ועי' לקמן בטור סי' פ"א מביא מחלוקת הרי"ף והרא"ש:

סעיף ד[עריכה]


(ט) וכן כל אשה רוחצ' וכו':    לעיל סעיף ב' כתב שאפילו היה לו ולה ממון הרבה ושפחו' הרבה אפ"ה צריכה להתעסק קצת במלאכה שהבטל' מביאה לידי זימה וכתב כאן עוד ד' דברים צריכה כל אשה לעשות אפי' עשירה:


(י) וי"א דמחוייבת להציע כל המטות:    לא מצאתי מי שכתב דעשירה צריכה להציע כל מטות דאינה מחוייבת רק להציע לו שהוא דבר חבה אבל בעניה יש אומרים שצריכה להציע כל המטות ולהטריח עצמה בהפוך כרים וכסתו' ורמב"ם בפרק כ"א מה"א דין ג' השמיט דין זה וכתב סתם כל אשה רוחצת וכו' ומצעת לו המטה משמע דמפרש להצעת המט' דמתני' גם כן הצעת מטתו וע"כ תמה עליו הר"ן בדף תצ"ה ע"א שהיה לו להרבו' בעניים עכ"ל (כלו' שענייה מחוייבת להציע כל המטות) ולהפך בכרים וכסתות אבל בעשיר' שתהא צריכה להציע כל המטות הוא דבר תימה וכי זו היא ישיבת קתדרא שאמרו במשנה דף נ"ט ע"ב מי שהכניסה לו ארבע שפחו' יושבת בקתדרא וכ"כ הרב מהרמ"א בעצמו בהג"ה לקמן בסעי' ח' דאינה מצעת רק מטתו והי"א זה הי' ראוי להיות במקומו בסעי' ו' דחשיב שם ששה מלאכות שהעניות חייבו' לבעליהן:


(יא) ועומדת ומשמשת בפני בעלה כגון וכו':    כתב המגיד משנה בפכ"א מה"א דק"ו הוא מהצעת המט' ואף על גב דלכאור' גמרא ערוכה היא בכתובו' דף ס"א ע"ב דקתני אין כופה לא לעמוד לפני אביו ולפני בנו משמע דלפניו כופה אותה התם בעניה מיירי והמ"מ יליף לה דכל אשה צריכה לעשות שירות קטן לבעלה והוא ק"ו מהצעת מטתו מכ"ש להושיט לו כלי אחד:


(יב) וי"א דוקא באינן סמוכין:    הר"ן כ' דין זה בעניה לטרוח עבורה וראייתו מדקאמר בגמ' דאם הכניסה לו שתי שפחו' אינה מבשלת ואינה מניקה וכו' הא שאר' עבדה כגון דברים קטנים ותימא ליה וכו' משום דאמר לה קמי ארחי ופרחי מאן טרח אורחים המשתהים שבת או חודש או עוברי דרכים דמשמע שהיא חייבת לטרוח לבשל ולאפו' וכיוצא לכל בני בית הסמוכין על בעלה אבל כאן בסעי' זה דמיירי בעשירה ולא חשוב רק מילי דחיבה מהי תיתי אם כן/ בן /בעלה יאמר לה הושיט לי כלי זה שתהיה היא מחוייבת לשמוע לו:

סעיף ו[עריכה]


(יג) מטחנת:    יושבת ברחים ומשמרת הקמח או מחמרת אחר הבהמה ואם היה דרכן לטחון ברחים של יד טוחנת וכבר כתבתי בס"ק שלפני זה דכל הסמוכים על שלחן בעל' צריכה לעשו' מלאכו' אלו:


(יד) לפני בהמתו המיוחדת לו למרכבתו:    אבל לא לפני שאר בהמו' שלו ורש"י גריס בדף ס"א ע"ב לפני בקרו שאין להוט אחר רביע' אבל לא לפני בהמתו הם סוס וחמור שהם להוטים אחר רביעה לשון אחר נותנ' לפני בקרו נקבות בהמתו זכרים:


(טו) אינה מחוייבת להניקו:    ולקמן סעיף י"ד מבואר שאם היא רוצה להניק בן אחר הבעל מעכב עליה:

סעיף ז[עריכה]


(טז) או נכסים שראוי לקנו' מהן שפח' אחת:    כלו' שהכניסה לו נדוניא רבה שיש כדאי למביאה נדוניא כזו לקנו' לה שפחה א':


(יז) ה"ג ברמב"ם או שתהיה לה שפח' א' או שהיה לה ממון כדי לקנות וכו':    וכן צ"ל כאן וכן הוא בסעי' שאח"ז גבי שתי שפחות:

סעיף ח[עריכה]


(יח) אינה מצעת המטות רק מטתו:    כבר כתבתי ס"ק י' דלדעת הרמב"ם אף בעניה אין מחוייבת להציע רק מטתו ולא שאר מטות והר"ן תמה עליו שהיה לו להרבות בעניים:


(יט) וכל אשה תעשה זה:    כבר נתבאר זה בסעי' ה' בדברי המחבר דכל מילי דחיבה אין עושה אלא אשתו ולא ידעתי למה חזר הרב מהרמ"א וכתב דין זה וגם למה כתב בדין זה בלבד ולא בכל הד' דברים שנזכרו בסעיף ד':

סעיף ט[עריכה]


(כ) עליה להביא ראיה:    הרמב"ם מסיים בפרק כ"א מהלכו' אישות דין ט"ו ואין כאן מקום לשבועה וכתב המ"מ לפי שהיא אינה תובע' ממנו ממון שחייב לה שנאמר ישבע היסת ליפטר אלא שבאה לפטור משעבודה ואינה נפטר' אלא בראיה ובב"ח כתב שאינו מבין דבריו למה יפטר משבועת היסת ודעתו שכאן בש"ע השמיט בכיון סוף דברי הרמב"ם מפני שאין עולים כהלכה ואין דבריו ברורי' מכ"ש שאינם מוכרחים כי שבוע' היסת תקנה היא ואם היה כאן עסק שבועה בכל יום תשביע בעל' שתאמר היום נתעשר וקשה לחלוק על דברי הרמב"ם והמ"מ בלא ראיה וגם הראב"ד לא השיגו, עיין בסמוך ס"ק כ"ח:

סעיף יא[עריכה]


(כא) לאכול משלה אם יש לה:    ומ"מ נראה דהבעל צריך לשלם לה מה שהוציא מנכסי' על הולד:

סעיף יב[עריכה]


(כב) שצער גופה קודם:    ויש מי שאומר וכו' אם לולד ספק סכנה ולה אין סכנה רק צער מהי תיתי דמכח צער תסכן הולד ואם גם לה סכנה לא ידעתי מי שחולק ע"ז דחייה קודמין בודאי:

סעיף יג[עריכה]


(כג) וי"א דמניקה שניהם:    בב"ח כתב דאין הל' כהרא"ש דרבים חולקים עליו ואפשר שגם הרב מהרמ"א לא העתיק דברי הרא"ש לחייב אותה להניק שניהם דודאי תוכל לומר קים לי כהרי"ף ושאר פוסקים אלא דרך ארץ היא שכל אשה שיכולה להניק תניק שניהם וע"כ לא כ' שמחוייב' להניק שניהם שאין זה חיוב רק ראוי לעשו' לה כן אם יכולה לעשות לצאת ידי כל הפוסקים:

סעיף יד[עריכה]


(כד) עם בנה הבעל מעכב:    משמע אם מת בנה אין הבעל מעכב עליה להניק בן אחרת אבל בירושל' אמרו סתם (הביאו המ"מ בפכ"א מה"א) אין האיש כופה את אשתו להניק בנו של חבירו ולא האשה כופה את בעלה שתניק בנה של חברתה משמע דסיפ' דומיא דריש' אף שאין לה בן:


(כה) ואפילו בנה מאיש אחר:    אף על גב דאסור לישא מינק' של חבירו ע' בב"י ובד"מ כ' דמשכחת לה אם רצתה להניק יותר מכ"ד חודש דמותר' להנש' וע' לעיל סי' י"ג:

סעיף טו[עריכה]


(כו) וכן ב"ד משמתין אותה:    אין הפירוש שמונע ממנה מזונו' וגם משמתין אותה דמאחר שאינו זנה הרי הרשות בידה לומר איני עושה (וע' מה שאכתוב בס"ק שאח"ז בשם הרשב"א אם אינה משמשות לו מלאכו' קטנות) אלא מיירי אם אינו רוצה למנוע ממנה מזונו' כגון שהיא מניקה או מטעם אחר הרשו' בידו לנדות אותה אבל מ"מ לא נקראת מורד' לפחות מכתובתה ולקונסה בקנס השנוי במורד דק"ל מורד' מתשמיש ולא ממלאכה (וכמו שנתב' לעיל סק"א בסי' ע"ז):


(כז) צריכה לעשו' צרכי הבית:    כבר כתבתי לעי' סי' ס"ט סק"ד שכ' המ"מ שלא אמרו שיכולה להפקיע עצמה אלא ממלאכה שהיא מרוחת כטוה בצמר ושאינה לצורך הבית אבל טוחנ' ואופה וכו' ועושה כל צרכי הבית כמו אם היתה ניזוני' וע' בתשוב' הרשב"א שהבי' הב"י בסי' ע"ז שאם אינה משמש' לו באותן מלאכות קטנו' השנויות במשנתינו והוא צריך לשכור מי שישמשנו בהם שוכר עליה כמ"ש אבל מזונותה לא תפסיד עכ"ל ולפני זה כ' הרשב"א מעכב מהמזונו' כנגד שכר מי שישמשנו באותן מלאכו' או שוכר עליה ממקום אחר הא יתר מכאן לא עכ"ל וע' בתו' בכתובו' דף ס"ג ע"א בד"ה רב הונ' וכו' כתבו דכי אמרה איני ניזוני' ואיני עושה פטורה מכל ז' מלאכו' השנויות במשנ' אבל מ"מ לא מפטר' מאותן מלאכו' קטנות השנויו' בגמ' מזיגת הכוס והצעת המטה והרחצ' פניו מידי דהוה איושב' בקתדר' שחייבת בהן וע"ש ומלשון הרב כאן שכ' צריכה לעשו' צרכי הבית משמע שדעתו כדעת המפרשים שהבי' המ"מ שחייבת בכל צרכי הבית וכן פסק לעיל סוף ס"ע ולא ידעתי למה השמיט דעת התוס' שהוא להקל על האשה דיכולה לומר קים לי כהתוס':

סעיף טז[עריכה]


(כח) מושיבין אשה ביניהם:    ולא תקנו שהיא תשבע היסת על טענתו דא"כ בכל עת ובכל שעה יהיה עסק שבועה ואין שלום בבית וע"כ האמינו לאשה היושבת ביניהם אף על גב דאשה פסולה לשאר עדיות (וע' לעיל סק"ך):

סעיף יז[עריכה]


(כט) בעת שעשתה מלאכותיה:    משמע קצת שאם שברה שלא בשעת מלאכה חייבת אבל ל' הירושל' שהביא המ"מ בפכ"א מה"א ה"ו סתם האשה ששברה כלים בתוך הבית פטורה משמע אפילו שלא בשעת מלאכה:

סעיף יח[עריכה]


(ל) אין מעשה ידיה שלו:    ראיה לדבר הפוסק לזון בת אשתו אין מעשה ידי הבת שלו כדאי' בגמ' ובתוספת' וע' בריב"ש סי' ת"פ:


(לא) ולא אמרינן שמחלה מעשה ידיה:    כלומר לא אמרי' מאחר ששתקה ולא אמרה בפירוש איני ניזונת ואינה נוטלת מעה כסף ואני אעשה הכל לעצמי דה"א דויתרה לבעל המעה כסף והמזונו' רק רוצה לצמצם ולסגף עצמה וליתן הכל לבעל ולא תקח במעשה ידיה רק כדי חיותה אלא אדרבה אמרינן מסתמ' אדעת' דנפשה עבדה והכל לעצמה עד שיתן לה הבעל מזונו' בעד מעשה ידיה ומעה כסף בעד המותר וכן הוא בר"ן ס"פ אף על פי בשם הרמב"ם/ הרמב"ן /:


(לב) אין הבעל צריך לשלם דודאי מחלה:    ע' לעיל בסי' ע' סוף סעיף ח' כ' לא לותה רק מכרה נכסיה ופרנסה עצמה אין לה עליו כלום וכבר כתבתי שם ס"ק ל"ב שכ"כ הרמב"ן והר"ן הניח הדבר בצ"ע דף תקכ"ו בפרק אלמנה ניזונית וע' לעיל סי' הנ"ל סעיף ה' כתב גם כן בשם הריטב"א דאין פוסקין לה מזונות למפרע כל שלא לותה בעדים וע"ש סוף הסי' היכ' שבעלה הכריז שלא ילוה לה אדם:


(לג) דכל מורדת טענה אית לה:    ל' הרשב"א בתשובה זו עילה מצאה לצערו ותולה בפרעון מה שלותה כלומר ולמה תהיה ידה על העליונה תבא אליו בתחלה ואח"כ יפרע מה שלותה:


(לד) אף על פי שאין כתובתה בידה:    ל' הרשב"א שהרי יושבת תחת בעלה וחזקה של זו שיש לה הכתובה ומזונו' עד שיטעון הבעל ברי שמכרה או מחלה לו כתובתה ולא עוד אפילו מכרה או מחלה כתובתה לבעלה יש לה מזונו' בחייו וכו' שאין מזונו' אלו מתנאי כתובה כו' עד שיבי' הבעל ראיה שמחלה לו המזונו' בפירוש:


(לה) וצריך לישבע שמחלה לו:    כלומר מזונו' להבא אינו נאמן בלא ראיה אבל מזונו' שעברו נאמן לטעון וצריך לישבע היסת והיה נראה דבמזונו' להבא אף שהיא נאמנת מ"מ צריכה לישבע היסת אבל הרשב"א כתב בשם הרי"ף דהיא נאמנת בלא שבועה ואפשר לומר דכוונתו בלא שבועת המשנה קאמר והא דכ' כאן הרב מהרמ"א בשם הרשב"א דצריך לישבע שמחלה לו ואם לא טען לא טענינן ליה ולפני זה בסמוך בהג"ה זו כתב אין הבעל צריך לשלם דודאי מחלה אפשר לחלק דלעיל מיירי דבת מלאכה היא ולפעמים יש לה מותר אף שלפרקים חסר לה ודאי מחלה כדי שלא יבואו עמה לחשבון וכאן מיירי הרשב"א באשה שהיתה חולה ולאו בת מלאכה דצריך לשלם לה אפילו מזונות שעברו כל זמן שלא טען בפי' מחילה ומ"מ קשה דלא היה לו להרב לסתום אלא לפרש חילוק זה: