טור אבן העזר פא
<< | טור · אבן העזר · סימן פא (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור[עריכה]
המקדיש מעשה ידי אשתו - אין ההקדש חל.
לא מיבעיא על עיקר מעשה ידיה שאינו חל שהרי אינו ברשותו, שאם תרצה לא תעשה ולא תיזון, אלא אפילו על המותר שהוא שלו על כרחה כדפירשתי אינו חל, שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.
ואם היא אסרה מעשה ידיה עליו - כגון שאומרת "קונם מה שאני עושה לפיך", וכגון שאומרת "יתקדשו ידי לעושיהן", דהשתא לא הוי דבר שאינו בעולם שידיה ישנן בעולם, יפר, שהוא מדברים שבינו לבינה, אף על פי שאין הנדר חל לאוסרה עליו שהרי הם שלו ואפילו המותר, מכל מקום כיון שאם יגרשנה יחול הנדר ותיאסר עליו חשיב דברים שבינו לבינה.
המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה - יוציא ויתן כתובה. התיר לה מלאכה כל שהוא, כגון לשחק בכלבים וכיוצא בהן, לרב אלפס יוציא ולדעת אדוני אבי ז"ל לא יוציא.
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
המקדיש מעשה ידי אשתו אין ההקדש חל ל"מ על עיקר מעשה ידיה שאינו חל וכו' בפרק אף ע"פ (דף נח:) תנן המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת המותר ר"מ אומר הקדש רבי יוחנן הסנדלר אומר חולין ופירש"י מעשה ידי אשתו. במתניתין מפרש מה היא עושה לו משקל ה' סלעים וכו': ה"ז עושה ואוכלת. אין מעשה ידיה קדוש על פיו: המותר. הקדיש מותר מעשה ידי אשתו מה שהיא עושה לו יותר על הראוי שפסקו חכמים ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן והמותר קנוי לו במעה כסף שתקנו לה חכמים שיתן לה בכל שבת ובגמרא (דף נט:) אמר שמואל הלכה כר"י הסנדלר:
ומ"ש ואם היא אסרה מעשה ידיה עליו כגון שאומרת קונם מה שאני עושה לפיך וכו' יפר שהוא מדברים שבינו לבינה אף ע"פ שאין הנדר חל לאוסרם עליו וכו' חשיב דברים שבינו לבינה שם אהא דאמר שמואל הלכה כר"י הסנדלר כלומר דאמר חולין משום דקסבר אין אדם מקדיש דשלב"ל ומי אמר שמואל הכי והתנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר רבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו ר"י בן נורי אומר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו ואמר שמואל הלכה כר"י בן נורי ושני רב הונא בריה דרב יהושע באומר יקדשו ידי לעושיהן דידים הא איתנהו בעולם וכי קאמרה הכי מי מקדשי הא משעבדא ליה דאמרה לכי מיגרשא ומי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולקמיה קדוש ואסיקנא אלא אמר רב אשי שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו וכדרבא דאמר הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד ונקדשו מהשתא אלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל: ונראה מדברי הרא"ש בפסקיו שם ובפרק בתרא דנדרים דלמסקנא הדרינן ממאי דאוקימנא באמרה לכי מיגרשא דאפילו לא אמרה הכי נמי חייל נדרה לכשתתגרש דבדין הוא דאפי' בעודה תחתיו ליחול אלא דאלמוה רבנן לשיעבודיה ומכל מקום באומרת יקדשו ידי לעושיהן עסקינן דאי לאו הכי אין הנדר חל אפי' לכשתתגרש דאין אדם מקדיש דשלב"ל וכך הם דברי רבינו ודברי הרמב"ם בדין זה וטענת הר"ן עליו כתבתי בטור יורה דעה סימן רל"ד אהא דאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר כתב הר"ן דקסבר אין אדם מקדיש דשלב"ל הילכך משמע דאפילו במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכיה אינו הקדשו חל לא במעשה ידיה ולא במותר דכולהו דשלב"ל נינהו והרמב"ם כתב בפרק ו' מהלכות ערכין אין אדם מקדיש דשלב"ל וכן המקדיש מעשה ידי אשתו ה"ז עושה ואוכלת והמותר חולין אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והם משועבדים לו הרי כל מעשה ידיה קדש הא למה זה דומה לאומר אילן זה קדש וכן כל כיוצא בזה ע"כ ולא ידעתי למה דבגמרא אמרינן דהא דרב הונא אמר רב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה וכו' פליג אדר"ל דאמר לא תימא טעמא דר"מ דאמר במתני' הקדש משום דקסבר אדם מקדיש דשלב"ל אלא טעמא דר"מ מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כמאן דאמר לה יקדשו ידיך לעושיהן וידים הא איתנהו בעולם ומשמע דדוקא מתוך שיכול לכופה דס"ל דאינה יכולה לומר איני ניזונת הוא דאמר דאי א"ל יקדשו ידיך לעושיהן מהני אבל לדידן דקי"ל לקמן דיכולה אשה וכו' אפי' כי אמר הכי לא מהני כיון דלאו דידיה נינהו כיון שהיא יכולה להפקיעם משיעבודו ולא מצית אמרת דכי צריכין לטעמא דיכול לכופה היינו לומר דנעשה כמאן דאמר לה וכו' אבל אם אמר לה בפי' אפי' בלאו האי טעמא מהני דאם איתא דמהני באמר אפי' לא אמר לה לא צריכין להאי טעמא דכיון דשמעינן ליה לרבי מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה כדאיתא בגמ' כמאן דאמר לה דמי אלא ודאי לדידן דקי"ל דיכולה אשה וכו' אפילו כי אמר לה לא מהני ואע"ג דתנן קונם שאני עושה לפיך א"צ להפר ומשמע דלא פליגא אדרב הונא היינו טעמא משום דכיון דניזונת משל בעל משעבדא ליה כל שלא אמרה בפי' איני ניזונת ואפ"ה מעשה ידיה שלא באו לעולם לא מצי אמר יקדשו ידיך לעושיהם כיון שהיא יכולה להפקיעם וכמו שכתבתי ולפיכך לא נתבררו לי דברי הרמב"ם עכ"ל :
המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה יוציא ויתן כתובה התיר לה מלאכה כל שהוא כגון לשחק בכלבים וכ' בפרק אף ע"פ (דף נט:) תנן ר"א אומר אפי' הכניסה לו ק' שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביא לידי זימה רשב"ג אומר אף המדיר אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובה שהבטל' מביא לידי שעמום ובגמ' (דף סא:) מאי בינייהו איכא בינייהו דמטללא בגורייתא קיטנייתא ונדרשיר ופירש"י משחקת בכלבים דקים ובשחוק שקורין אישקק"ש לידי זימה איכא לידי שעמום ליכא דאין שעמום אלא ביושב ותוהה ובטל לגמרי וכתב הרי"ף וכבר איפסיקא הילכתא כרבי אליעזר וכתב עליו הרא"ש ואינה ראיה כ"כ דפסיק הלכה כר' אליעזר במאי דפליג את"ק אבל במאי דפליג ארשב"ג כל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו עכ"ל והרמב"ם בפכ"א מהלכות אישות כתב כדברי הרי"ף וכתב הר"ן ומיהו משמע שאינה חייבת לעשות משקל ה' סלעים אלא כדי שלא תהא יושבת ובטלה וי"א דמלאכתה דידה הויא והרשב"א כתב דהויא דבעל:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
המקדיש מעשה ידי אשתו וכו' בפרק אעפ"י (דף נ"ח) תנן המקדיש מעשה ידי אשתו ה"ז עושה ואוכלת המותר ר"מ אומר הקדש ר"י הסנדלר אומר חולין ובגמרא אמר שמואל הלכה כר"י הסנדלר ומפרש רבינו דעל עיקר מעשה ידיה פשיטא דאין ההקדש חל אפי' אמר יקדשו ידיך לעושיהן שהרי אינו ברשותו וכו' אלא אפילו על המותר וכו' אינו חל שאין אדם מקדיש דשלב"ל וכר"י הסנדלר לאפוקי מר"מ דאמר אדם מקדיש דשלב"ל ולפי זה נראה דאם אמר יקדשו ידיך לעושיהן מודה ר"י הסנדלר דחל ההקדש על המותר אבל קשה דהיה לו לרבינו לפרש דין זה לכן נראה דרבינו סובר דלמסקנא דר"מ ור"י הסנדלר פליגי במותר אם חל ההקדש על דשלב"ל אף באומר יקדשו ידיך לעושיהן לא הוי דבר שבא לעולם דדוקא כשהאשה שהיא יודעת בעצמה שתעשה מלאכתה חשוב דבר שבא לעולם כשאמרה יתקדשו ידי לעושיהם אבל לא כשאמר הוא מיהו הרמב"ם כתב בפירוש דאפילו אמר הוא נמי הו"ל דבר שבא לעולם והר"ן הקשה עליו לפי סברתו דיכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר כי היכי דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה השתא ודאי אפי' אמר יקדשו ידיך לעושיהן לא חל ההקדש כיון דאינה משועבדת לו לא בעיקר מעשה ידיה ולא במותר וכסברת הרמ"ה שכתב רבינו בסוף סימן הקודם אבל רבי' שגילה דעתו כאן דאינו יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר אלא המותר הוא שלו בעל כרחה וכסברת ה"ר יונה אם כן צריך לומר דהא דאין ההקדש חל על המותר אינו אלא משום דהוי דבר שלא בא לעולם והילכך אפי' הוא אמר יקדשו ידיך לעושיהן נמי לא מהני מטעם דאכתי הוי דבר שלא בא לעולם כיון שלא אמרה האשה שעושה המלאכה יקדשו ידי לעושיהן וכדפי' ודוק ואיכא לתמוה על דברי הר"ן שכאן הקשה אדברי הרמב"ם ובתשובותיו סימן ל"ה כתב בפשיטות כדברי הרמב"ם ואפשר דאעפ"י דהקשה על דבריו מ"מ לענין מעשה לא ראה להקל והכי נקטינן כהרמב"ם דגם באמר הוא יקדשו ידיך לעושיהן הרי כל מעשיה קדש בין עיקר מעשה ידיה בין מותר דלא כהגהת ש"ע שכתב כרבינו: כתבו התוספות במשנת המקדיש מעשה ידי אשתו ה"ז עושה ואוכלת לא כשהוא זן אותה קאמר דא"כ יקדשו מעשה ידיה ואמאי עושה ואוכלת וכו' אלא שהוא חפץ לזונה והיא אינה רוצה עכ"ל והכי משמע מפירש"י לשם שכתב שיש לו נכסים ומבקש לזונה וכו' אבל מלשון רבי' שאמר שאם תרצה לא תעשה ולא תיזון משמע דאפי' כשמעלה לה מזונות נמי לא חל ההקדש כיון דאם תרצה יכולה לחזור בה ולומר איני ניזונית ואיני עושה מיהו י"ל דרבי' ה"ק כיון שאם תרצה לא תעשה ולא תיזון א"כ כשאינה רוצה לזון מנכסיו אעפ"י שהוא חפץ לזונה אינו ברשותו להקדיש מעשה ידיה וכדעת התוספות ורש"י והכי נקטינן:
ואם היא אסרה מעשה ידיה עליו וכו' מפרש בגמ' דוקא שאמרה בלשון זה יקדשו ידי לעושיהן וקונם מה שאני עושה לפיך דכיון דאסרה עליו בקונם שהוא קדושת הגוף כקדושת המזבח שאין להם פדיון כך אין פדיון לקונם להיות ניתר למי שנאסר עליו שהרי אינו הקדש גמור לתפוס פדיונו אלא אסר על אדם אחד א"כ בדין היה דגם בעודה תחתיו יחול ההקדש דקדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד וכדרבא אלא דאלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל בעודה תחתיו דשווייה רבנן כלוקח גמור ולא כמלוה כי היכי דלא תקדש מהשתא אלא לאחר שיגרשנה ולפיכך צריך להפר אבל אם לא אמרה קונם וכו' אלא אמרה בסתם יקדשו ידי לעושיהן א"צ להפר דאין ההקדש חל אפי' לאחר שיגרשנה וכתבו התוספות ריש (דף נ"ט) דאפי' אמרה קונם וכו' דאין הנדר חל בעודה תחתיו אינו אלא במעלה לה מזונות ומעה כסף אבל אם אינה ניזונת ואינה נוטלת מעה כסף חל הנדר לאוסרם עליו מיד וצריך להפר וכתבו עוד וא"ת למה ליה למינקט שמא יגרשנה לימא שמא תאמר איני ניזונית ואיני עושה וי"ל דהא לא שכיח שתהא אומרת כן עכ"ל מיהא היכא דהמותר הוא לאשה כדלעיל בסי' פ' ודאי דהנדר חל על אותו המותר אפי' בניזונת ונוטלת מעה כסף ז"ל המרדכי פרק מציאת האשה ואע"ג דאלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל ה"מ לענין עיקר מעשה ידיה שהן שלו לגמרי אבל העדפה שהגוף שלה לא אלמוה עכ"ל כלומר שאין לבעל בהעדפה אלא פירות שילקח בהן קרקע והוא יאכל הפירות והוא מדברי התוספות בפרק אע"פ ריש (דף נ"ט) בד"ה ר' עקיבא ע"ש וכתבו התוספות לשם (בדף נ"ח) יקדשו ידי לעושיהן פירוש להקב"ה שעשאן אבל אין לפרש למלאכתן דא"כ הו"ל למימר למעשיהן כדאמר בס"פ קמא דנדרים עכ"ל:
המדיר את אשתו וכו' בפרק אעפ"י תנן ר' אליעזר אומר אפי' הכניסה לו ק' שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה רשב"ג אומר אף המדיר אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי שעמום ובגמרא מאי בינייהו איכא בינייהו דמטללא בגורייתא קיטנייתא ונדרשיר כך הוא הגירסא לפי' רש"י שכתב דמשחקת בכלבים דקים וזהו בגורייתא קיטנייתא כלומר קטנים וכך הוא גירסת האלפסי אבל בערוך גורס וקיסנייתא דנדרשיר וקיסנייתא הוא לשון מלקט קסמין ששוחקי' בחתיכות עץ שקורין פר"י טשין בלשון אשכנז משום זימה איכא משום שעמו' ליכא דאין שעמום אלא ביושב ותוהה ובטל לגמרי ורב אלפס פסק כר"א והרא"ש פסק כרשב"ג אבל בי"ד סוף סימן רל"ה כתב רבינו בסתם כהרא"ש דלא יוציא כשהתיר לשחוק בכלבים פסק לחומרא בפלוגתא דרבוותא דלא כייפינן ליה להוציא אם התיר לה שום מלאכה אבל לענין שיהא הבעל כופה שתעשה מלאכה כתב רבינו לעיל בסימן פ' שהבטלה מביאה לידי זימה לכופה שלא לשחוק בכלבים ובנדרשיר חדא דאזלינן לחומרא בפלוגתא דרבוותא הכא והכא ותו דרוב פוסקים פסקו כרב אלפס וכך הוא דעת התוספות ועיין במ"ש בי"ד בס"ד:
דרכי משה[עריכה]
(א) ובמרדכי ריש המדיר ע"ד דאין חילוק בין אם אסרה על הבעל לבד או אסרה על כל העולם אלא כשנאסרה על כל העולם חל ההקדש אפי' בעודה תחתיו וצריך להפר ועיין באלו הדינים בי"ד סי' רל"ד: