שולחן ערוך אבן העזר ע ח
<< · שולחן ערוך אבן העזר · ע · ח · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: חלקת מחוקק · בית שמואל · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · פתחי תשובה · באר הגולה
שולחן ערוך
הלך בעלה, ולוותה ואכלה, חייב לשלם.
- הגה: המלוה תובע לאשה, והיא תובעת לבעלה. ואם אין האשה כאן, תובע לבעל (הר"ן פרק שני דיני גזרות). מיהו, אם מחלה האשה לבעלה, אין למלוה כלום (מרדכי פרק יש נוחלין). פסקו לה הבית דין מזונות וצוו לאחד לפרנסה ולגבות מנכסי בעלה, אם מת הבעל אין לו עליה כלום. אבל אם אמרו סתם להלוות לה, אם מת הבעל או אין לו לשלם, ונפל לה ירושה ממקום אחר, צריכה היא לשלם (כן משמע מתשובת הרשב"א הביאה הבית יוסף).
עמד אחד מדעת עצמו וזנה משלו, אין הבעל חייב לשלם לו והרי זה אבד מעותיו.
- הגה: ואין חילוק בין אביה לאחר שפרנסה. מיהו, אם היו חייבים לבעל ופרנסו אשתו, מנכין לו מחובו (כל זה בהגהות מרדכי דכתבות). ואם אביה עמד ופרנס בתו עם חתנו, אפילו הכי אין צריך לשלם לו רק מזונות שלו, ולא של בתו (תרומת הדשן סימן שי"ז). לא לוותה, רק מכרה נכסיה ופרנסה עצמה, אין לה עליו כלום ומעשה ידיה שלה (הר"ן ריש דיני גזרות):
מפרשים
חלקת מחוקק
(כו) ולותה ואכלה חייב לשלם: בטור כתב אם לותה בעדים משמע אבל שלא בעדים יכול הבעל לומר איני מאמין שלותה וכ"כ הרא"ש אם לותה בעדים וכ"כ במרדכי ועב"י שכ' בשם בעל התרומות אף על פי שלא אמרה בפני עדים בפי' אני לוה לצורך מזונות וגם המלוה לא אמר למזונותיה אני מלוה לה כיון דבשעת תביעה הודאתה היא דלמזונותיה לותה והוא מודה דלא הניח לה מזונות ה"ז נפרע ממנו דהא לא תנן אלא לותה ואכלה כלומר ולא תנן לותה לצורך מזונות:
(כז) מיהו אם מחלה האשה לבעלה: פסק זה תמוה דמאחר דהבעל משועבד למלוה מדר' נתן וכמ"ש ואם אין האשה כאן תובע לבעל והוא מדברי הר"ן וכ"כ במרדכי בשם ראבי"ה דאין להמלוה דין ודברים עם הבעל מדר' נתן דלא אתברר אי הלכה כר' נתן משמע בהדיא דלדידן דאתברר דהלכה כרבי נתן מוציאין מן הבעל וכדעת הר"ן ואם כן מאחר דקי"ל כדר' נתן דאין הלוה יכול למחול למלוה שלו ולא להרויח לו זמן כמבואר בחושן משפט סי' פ"ו ס"ה וא"כ איך תוכל האשה למחול לבעלה מאחר שהבעל משועבד למלוה שלה ואף שנמצא כך במ' פרק יש נוחלין סי' תקצ"ו נראה דאפשר לפרש דברי המ' דלא קאי על ויש שדנין וכו' דסמוך ליה אלא חוזר על ראש דבריו שכתב שאין יכול לתבוע מן הבעל כל זמן שהיא אינה תובעת את בעלה אמנם יכול וכו' וע"ז כתב ואם מחלה לבעלה אז הפסיד המלוה ושוב אין יכולת בידה לתבוע אותו וכבר כ' המ' בכתובות דרפויי מרפי בידיה אי הל' כר"נ אבל לאותן שדנין כר' נתן ודאי דלא מועיל מחילה וכ"כ המ' בפ' שני דכתובות דף תקל"ח וראיתי בקיצור פסקי המ' השמיט דין זה דאם מחלה משמע שהי' מפרש דברי המ' כמו שפירשתי ואין לחלק בין חוב דעלמא לחוב דמזונות אשה שהוא מדרבנן ע"כ בקל יכולה למחול זה אינו חדא דהא הרמב"ם ושאר פוסקים פסקו דמזונות הוי דאוריי' (כמבואר לעיל סי' ס"ט סק"ג) ועוד דלמה כתב המ' דלא אתברר אי הל' כר"נ הא אף אי הל' בעלמא כר"נ איכא לפלוגי הכי אלא ודאי שאין חילוק בין חוב מזונות לחוב דעלמא ועוד היאך כ' המ' בפשיטות דמחילה מהני היה לו לחלק ולומר אף על גב דבעלמא מחילה ל"מ כמו שפי' בפ"ב דכתובות הכא שאני אלא ודאי כמו שפירשתי דברי המ' עיקר:
(כח) ונפל לה ירושה ממקום אחר: לאו דוקא רק מעשה שהיה כך היה ומכ"ש אם יש לה נכסים עתה בשעת הלואה דנפרע ממנה:
(כט) ואין חלוק בין אביה לאחר: משום דבירושלמי איכא פלוגתא וסבר ר' חגי דלא אמר חנן איבד מעותיו אלא אחר אבל אב גובה ואנן ק"ל כר"י דפליג עליה וסבר למזונות בין אב בין אחר אינו גובה לקבורה בין אב ובין אחר גובה וע' בדברי המ"מ פי"ד מה"א מ"ש בשם הרשב"א וע' במרדכי פ' ב' דכתובות מ"ש בשם מהר"מ:
(ל) היו חייבים לבעל: לאו דוקא חייבים ה"ה אם לקחו מנכסי הבעל ופרנסו אשתו ואף על גב שלא הודיעו לבעל תחלה דלא אמרו רק היכא דפרנס משלו אז אמרי' הניח מעותיו על קרן הצבי ועיין בהגהו' מרדכי:
(לא) ופרנס בתו עם חתנו: עיין בתרומת הדשן סי' שי"ז שכתב (דין זה על ראובן שפרנס חתנו ובתו על שלחנו שתי שנים יותר על קצבת הזמן שהגביל לתת להם המזונו' אחר החתונה ועתה בא ראובן ותבע מחתנו שיפרע לו המזונו' וכתב שהדין עם ראובן ודמיא לחצר דלא קיימא לאגר' דצריך הדר בו להעלו' שכר ואי גברא דעביד למיגר הוא הוי זה נהנה וזה חסר וכל שכן בנדון דידן דזה נהנה וזה חסר ממש הוא שהרי ראובן היה צריך הוצאות לשלחנו בשביל שמעון ואשתו וכו' ואין לחלק דודאי אומדנא דדעתא היא דודאי בחנם האכיל לחתנו ולבתו דאי הוי שקיל דמים הוי זילות' נראה דאין לחלק הכי מדעת הכרס ולא אומדנ' דמוכח הוא כלל דלית ליה שום זילותא אם אינו נותן את שלו בחנם וקצת ראיה דאין לחלק מהא דאיתא פרק שני דייני גזירו' מי שהלך למדינת הים ועמד א' ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי וכתב במרדכי איכא מ"ד דקסבר דוקא אחר אבל אב שפרנס את בתו חייב הבעל לשלם וכו' מ"מ אית לן למימר נמי איפכא דלרבותא נקט אחר ולא מבעיא אב דמסתמא למחיל' יהיב לה ומיירי בעשיר דהוי זילותא שיטול דמים מפרנסת בתו אלא אף אחר נמי הניח מעותיו על קרן הצבי וכו' אלא ע"כ לא אמרי' כלל דמשום זילותא כי האי גוונא מוחל על חסרון כיס שלו אמנם מסיק התם מור"ם דל"ש אחר ל"ש אב לעולם הניח מעותיו על קרן הצבי ולפי זה בנדון דידן אף אם נתחייב החתן לפרוע דמי מזונו' שלו לא יתחייב לפרוע דמי מזונו' אשתו ואפשר יש לחלק לפי סברת ר"ת ור"ח דמוקי הא דפורע חובו דוקא במזונו' אשתו כדאית' בהרא"ש פרק שני דייני גזירו' ע"ש עכ"ל) דמשמע הא ע"פ דעת הפוסקים דהא דפורע חובו מיירי בכל חובות אין לחלק בין מזונו' אשתו למזונו' שלו וחייב לשלם גם מזונות אשתו וא"כ מאחר שכבר פסק הרב בחושן משפט סי' קכ"ח כדעת הרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים דההיא דפורע חובו מיירי בכל חובות למה העתק כאן דין זה של ת"ה הבנוי ע"פ דעת ר"ת ור"ח ובאמת קשה לי על דעת ת"ה למה כתב ואפשר יש לחלק לפי סברת ר"ת וכו' הא גם לכל הפוסקים יש לחלק וכמו שכתבו התו' בכתובו' דף ק"ז ע"ב ודף ק"ח ע"א בד"ה חנן אומר וכו' ושאר פוסקים לחלק בין עושה לו טובה כגון יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשו' או נותן לו דירה דמחוייב לשלם לו מה שהנהו ובין מצילו מן החוב הדומ' למבריח ארי ואף על גב דמהנ' אותו לא מחייב מידי ועיין בר"ן ובמ"מ פי"ב מה"א דין י"ט מ"ש על דברי הרשב"א גם מסבר' יש לחלק בין המפרנס איש ואשתו בייחד ובין המפרנס אשתו לבדה ע"כ למעשה צריך עיון דין זה ומ"מ לאו דוק' באב המפרנס בתו וחתנו ה"ה באחר המפרנס איש ואשתו ואפשר לפרש דברי ת"ה דה"ק ואפשר יש לחלק לפי סברת ר"ת ור"ח וכו' דודאי לפי דעת שאר פוסקים דס"ל דבכל פורע חוב איירי א"כ ה"ה הכא פטור ממזונו' אשתו דלא עדיף משאר חוב אבל לפי דעת ר"ת דס"ל דבשאר חובו' חייב לשלם רק במזונו' אשתו לבד פטור משום שאם לא הי' מפרנסה היתה מצמצמת הנה סברא זו שייכא דוקא כשמפרנס האשה לבדה אבל כשמפרנס שניהם יחד והבעל לא אמר לה שתתפרנס ממעשה ידיה ודאי כוונתו היה שתהיה כמוהו ואם הוא ישלם בעד מזונותיו ישלם גם בעדה ולפי פי' זה קשה על מהר"ף כ"ץ שפסק בחושן משפט סי' קכ"ח כדעת ר"ת (וממילא לפי פי' הנ"ל בדעת הת"ה מחוייב לשל' ג"כ עבור מזונו' אשתו כנ"ל) ובסוף סימן רמ"ו הועתק ג"כ דין זה של הת"ה דאין חייב לשלם בעד מזונו' אשתו ולא הגיה מהר"ף כ"ץ כלום על דין זה ושמא משום דלא כתב בת"ה דין זה רק דרך אפשר ס"ל לסמ"ע דלאו למעשה כ"כ ומ"מ מה שהכריע בסמ"ע בסי' קכ"ח כדעת ר"ת נגד דעת הרי"ף והרמב"ם והמ"מ והר"ן ושאר פוסקים ובפרט להוציא ממון הוא תמוה:
(לב) מכרה נכסיה ופרנסה עצמה וכו': נראה דמיירי דהאש' היא בת מלאכ' ואם היתה מצמצמת היה מספיקין מעשה ידיה אבל בשני רעבון דלא ספקה מ"י דאמרי' בגמרא דאז אין לו לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך מכ"ש כשאינה בת מלאכה כלל למה תפסיד נכסיה שמכרה מאחר שאין לו שום טענה עליה ואיך יאמר צאי מעש' ידיך במזונותיך והיא אינה בת מלאכה כלל או שאין מספיקין מעשה ידיה אפי' לחצי המזונו' שוב ראיתי בדברי הר"ן פרק אלמנה ניזונו' כתב בשם הרמב"ן אפילו מכרה נ"מ וכו' והר"ן כתב שדינו צ"ע ע"ש דף תקכ"ה ע"א ועיין לקמן ס"ק ל"ז:
בית שמואל
(כב) ולותה: כתב הרא"ש והמר' והג"א והטור דוק' אם לותה בעדים וכתב בה"ת אפילו אם לא אמרה שלותה לצורך מזונות ועכשיו אמרה למזונות לותה חייב לשלם:
(כג) תובע לבעל: ומוציא ממנו מדין דר"נ דבעל חייב לאשה והיא חייבת לזה מיהו מקור דין זה אינו מפורש מנ"ל דין זה ובחושן המשפט סי' פ"ו לא כתב מזה כלום ומה שמציין דין זה בשם הר"ן לא מצינו בדבריו מזה אף על גב שכתב בשם הרא"ה דס"ל המלוה תובע לבעל ולא לאשה וכתב כשאינו הבעל בכאן תובע לאשה אין ראיה לדין דכאן דש"ה דהאשה היא הלוה מיהו מהרש"ל ביש"ש פ' שור שנגח פסק כן כשהלוה אינו כאן מוציאין מדר"נ:
(כד) מיהו אם מחלה: בח"מ הקשה ע"ז מאחר שהבעל משועבד מדר"נ איך היא יכולה למחול אף ע"ג כמה פוסקים ס"ל דיכולה למחול מ"מ קשה דהא בחושן המשפט שם פסק המחבר דא"י למחול, ונראה דלק"מ דאיירי הכא דהיה לה לשלם ומחלה דאז יכולה למחול ועכשיו היא אינה בכאן א"י המלוה לתבוע לבעל אף על גב המר' דכתב דין זה דיכולה למחול ס"ל אפילו היכ' דמשועבד מדר"נ יכולה למחול ואנן לא ס"ל כותיה מ"מ הרב רמ"א הביא דבריו לדידן דקי"ל בעלמא א"י למחול מ"מ אם היה לה לשלם אז יכולה למחול, והיינו מ"ש ואם אין האשה בכאן תובע לבעל ש"מ דאיירי אם היתה בכאן היה יכול להוציא ממנה כי יש לה לשלם וע' בחושן המשפט שם בסי' הנ"ל מ"ש בזה ס"ק י"ב ובתשו' הש"ך ס"ב פסק אם מחל הלוה אשר משועבד מדר"נ י"ל קים לי כהני פוסקים דיכול למחול:
(כה) וזנה משלו: ואין חילוק בין אם זנה אותה סתם ובין אם זנה אות' לשם מזונות הבעל לא כהרשב"א:
(כו) אין הבעל חייב לשלם: ול"ד ליורד לשדה של חבירו שלא ברשות דצריך לשלם ש"ה דבא תועלת לחברו אבל כאן לא בא לו שום תועלת אלא מסלק לו נזק, וע' בתו' והרא"ש ושאר פוסקים, וע' בתו' בגיטין דף ס"ו והבאתי בסי' קמ"א ולכאורה נ' דין זה תליא בשני תרוצים של תו' לתירוץ אחד שם אשר הר"ן מסכים נעשה שלוחו וחייב לשלם אלא לענין מדיר לא הוי שלוחו וכתב בעל התרומות שער ס"ה האומר כל הזן אינו מפסיד ועמד אחד ופרנס אותה אבד מעותיו משום דהוא אינו שלוחו כמ"ש בפרק המדיר כשמדיר אותה יעמיד פרנס והיינו שיאמר כל הזן אינו מפסיד וע"כ לאו שלוחו הוא וכן אם אמר לחנוני הרגיל אצלו פלוני נדר הנא' ממני וא"י מה אעשה לו ונתן לו החנוני א"צ לשלם לו, וביורה דעה סי' רכ"א וסי' רצ"ה אשתמט' להאחרונים דברי בה"ת:
(כז) מיהו אם היו חייבים לבעל: ל"ד חייבים ה"ה אם לקח מנכסי הבעל ופרנס אשתו אף על גב דלא הודיע לבעל תחלה דלא אמרו דהניח מעותיו על קרן צבי אלא היכ' דפרנס משלו:
(כח) רק מזונות שלו: והא דצריך לשלם בעד מזונות שלו אף על גב דזן אותה בסת' ולא אמר לו דישלם לו מדמה בת"ה דין זה לאומר לחבירו אכול עמי דחייב לשלם לו ה"ה כשנתן לו מזונות בסתם חייב לשלם ודומה לאומר שבור את כדי דצריך לשלם לו וע' בחושן המשפט סוף סימן שס"ג שם פסק האומר דור עמי פטור לשלם, ונ' לפ"ז ה"ה האומר אכול עמי גם כן פטור לשלם לו, ובס"ס רמ"ו פסק האומר אכול עמי חייב לשלם לו סותר לדין מ"ש סוף סימן שס"ג דפטור לשל' אם אמר דור עמי וכ"כ ב"ח שם דהוי ספיק' דדינ' ואין מוציאים מיד המוחזק אם כן בדין דכאן גם כן אין מוציאים מיד חתנו, ודוחק לחלק בין אם אומ' אכול עמי לזן בשתיקה מיהו נ' עיקר דצריך לשלם לו דהא כתבו הרשב"א והר"ן והמגיד פי"ב הזן או המהנה לחבירו סתם חוזר ומשתלם ממנו ולא אמרי' במתנה יהיב ליה וכ"פ הרב רמ"א ביורה דעה סי' רנ"ג ובחושן המשפט סי' רס"ד וכן הוא בב"י סי' קס"ו וכ"פ בט"ז שם וכן כאן בדין זה מוציאים ממנו:
(כט) רק מכר': כתב הר"ן בפרק אלמנה ניזונת ריש דף תקנ"ו ור"פ שני דייני והמגיד ספי"ח ובב"י סי' צ"ג דהרמב"ן ס"ל אם מכרה נכסים אמרינן מסתמ' מחלה דדרך הנשים הוא לגלגל עם בעליהן לפי זה אפילו אם א"י לעשות שום מלאכה מ"מ א"צ להחזיר לה כי מסתמ' מחלה לו והר"ן הניח דין זה בצ"ע מיהו אם אמרה בפני עדים דאין דעתה לותר דינה כלותה:
ט"ז - טורי זהב
ואם אין האשה כו' בר"ן שם כ' דעיקר שיעבוד המלוה לא על הבעל אלא על האשה והי' תובעתו להבעל א"נ שאין לאשה נכסים יכול לתבוע לבעל מדר' נתן עכ"ל וא"כ אינו יודע מ"ש רמ"א באם (אין) האשה כאן דאם יש לה נכסים ואז שייך לדר' נתן כמ"ש בח"מ סי' פ"ו ואין יכול לתבוע הבעל אלא ימתין עד שתבוא האשה ויתבענה ואם אין לה נכסים אף אם יש האשה כאן הבעל חייב מדר"נ והמרדכי פ' יש נוחלין בסופו כתב וז"ל וביבמות פירש"י אשה שלותה ואכל' ובעלה הלך למ"ה אין המלוה יכול לתבוע דמצי אמר לי' לאו בעל דברים דידי את ואם יאמר הלא אתה חייב לזונה יכול לומר הלא היא אינה תובעת ממני כלום אמנם יכולה האשה לתבוע את בעלה כדי שיפרע מה שלות' ויש שדנין שמוציאין מבעל ונותנין למלוה מדר' נתן ואם מחלה לבעלה אז הפסיד המלו' עכ"ל משמע דאפי' מי שסביר' ליה כרבי נתן מהני מחילה לבעלה וכך הם דברי רמ"א כאן וה"פ בד"מ דאף בדר"נ שייך מחילה אבל ק"ל טובה הא פסקינן בסי' פ"ו בח"מ כר"נ דלא מהני מחילה ע"ש ומ"ש כאן דמהני מחילה ונראה לתרץ ע"פ מ"ש התו' פ"ב דכתובות גבי האומר שטר אמנה הוא חב לאחרים אינו נאמן ומקשי' התו' וליהמני במיגו דמצי מחיל כמו במוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחיל ותירצו דאינו רוצה למוחלו כי אינו רוצה להפסיד החוב לגמרי כי הוא סובר שהלו' יפרע לו ועוד תירצי דשאני במוכר שטר חוב שאין קנינו של לוקח אלא מדרבנן אבל בנושה לחברו מעות חייב לו מן התורה ויכול להוציא מן הלוה ובמרדכי פ' ב' דכתובות לא מביא תירוצ' קמ' ומ"ה ניחא כאן דחיוב מזונות אשתו אינה אלא תקנתא דרבנן תחת מעשה ידיה משום כי יכול' למחול:
דברי המגיה כתב ב"ש ס"ק כ"ד מיהו אם מחלה בח"מ הקשה ע"ז בח"מ סי' פ"ו מסקי' היכ' דמוציאין מדר"נ אינו יכול למחול א"כ גם כאן למה מהני מחילתא ונראה דלק"מ דאיירי הכ' שהיה לה לשלם ואז יכול' למחול ואין האשה כאן לכן אינו יכול לתבוע לבעל והיינו מ"ש ואם אין האשה כאן ש"מ דאם היתה כאן מחויב' לשלם בעצמה כי יש לה לשלם עד כאן לשונו ודבריו תמוהים דביש לה נכסים לא שייך דר"נ וצריך להמתין עד שתב' האשה ואף בלא מחלה לבעלה אינו יוכל לתבוע לבעל כן מקש' הט"ז על רמ"א שכתב ואם אין האשה כאן כו' ממ"נ אם יש לה נכסים אף שאינה כאן א"י לתבוע לבעל וצריך שימתין עד ביאתה ואם אין לה נכסים אף שהוא בכאן חייב הבעל מדר"נ ודלא כמ"ש הוא והיינו מ"ש ואם אין האשה כאן כו' ובח"מ כתב מ"ש המרדכי ואם מחלה אז הפסיד הבעל ע"ש וא"נ דחד' כמ"ש בלא מחלה נמי אינו יכול לתבוע להבעל ואם מתה האשה הפסיד המלוה כמ"ש המרדכי בפ"ש ד"ג סי' ע"ר ועוד למה עירב המרדכי דברי הסבורין כר"נ בין דברי דלא סבירא להו כר"נ וכתב מחלה האשה כ' אחר שכ' יש שדנין כר"נ ולא כ' זה למעלה למאן דלא ס"ל כר"נ אלא מחוורת' כדברי הט"ז דכאן הוא מדרבנן לכן מהני מחילה אף למאן דס"ל לדר"נ ומ"ש החמ"ח ואין לחלק בין חוב למזונות אשה שהוא מדרבנן וע"כ בקל יכול למחול ז"א חדא דהרמב"ם ושאר פוסקים ס"ל דמזונות הוי דאורייתא כו' עכ"ל אין זה קושי' דהרי הרמב"ן והרא"ש והר"ן והמגיד וכמה פוסקים ס"ל דהם מדרבנן ובודאי המרדכי ס"ל ג"כ שהם דרבנן כי היכא דלא תקשו אדברי המרדכי קושי' הנ"ל שזכרנו ומ"ש ועוד למה כ' המרדכי דלא אתבא' אי הלכה כר"נ הא אפי' אי הלכה בעלמא כר"נ איכא לפלוני הכי כו' לק"מ דהמרדכי כתב זה בפ' שני דייני גזירות כנ"ל לענין שאינו יכול לתבוע הבעל כיון דלא אתברר דהלכה כר"נ לפיכך אם מתה האשה מוציא מידו אבל אי היה בודאי הלכה כר"נ לא הי' מחלק בין מדרבנן או דאורייתא כי מנ"ל לחלק בלתי שום ראיה אבל באם מחלה האשה בזה יש לחלק בין מזונות שהוא מדרבנן לדאורייתא דאל"כ יקשה מה שהקשו התוס' פ"ב דכתובות גבי האומר שטר אמנה הוא והוא חב לאחרים דאינו נאמן במגו דמצי מחיל ומ"ש המוכר שט"ח דמצי מחיל ומוכרח לחלק בין דאורייתא לדרבנן והמרדכי מביא תירוץ זה בפ"ב דכתובות א"כ ה"ה כאן במחל' האשה יש לחלק כן אבל בלא מחלה מנ"ל לחלק בין דאורייתא לרבנן אי הלכה כר"ג ומ"ש ועוד הי' לו לחלק ולומר אע"ג דבעלמא לא מהני הכא שאני כו' גם זה אינו כלום דהמרדכי סמך עצמו על מ"ש בפ"ב דכתובות דיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן מכח קושי' הנ"ל לכן כתב כאן סתם דמהני מחילת' וממילא יובן הואיל שהם מדרבנן מהני מחילה כאן כמו במוכר שט"ח דמהני מחילה כיון שהוא דרבנן עכד"ה:
חייב לשלם אע"פ שלא אמר בפי' במזונותי' אלא הלו' סתם ב"י בשם בעל התרומות:
באר היטב
(יז) לשלם: דוק' אם לוחה בעדים.
(יח) מיהו אם מחלה האשה לבעלה: האחרונים תמהו מאחר דהבעל משועבד מדר"נ אך היא יכולה למחול ע' מ"ש הב"ש.
(יט) ירושה: ל"ד דה"ה אם יש לה נכסים עתה בשעת הלואה דנפרע ממנה ח"מ.
(כ) משלו: ואין חילוק בין אם זנה אותה סתם ובין אם זנה אותה לשם מזונות הבעל ב"ש. ואין חילוק בין מזונות לרפואות בין שיש לה קצבה בין שאין לה קצבה ומלבושיה ושכר דירה הרמ"ע מפאנו סי' פ"ט.
(כא) לו: וכן האשה אינה חייבת לפרוע מה שהלוו לבעלה ופרנסו אותה הר"מ איסרלש סימן פ"ו. ומ"ש הב"ש כאן. שדיתי ביה נרגא לקמן סי' קמ"א ס"ק י"ג ע"ש.
(כב) לבעל: ל"ד חייבים אלא ה"ה אם לקח מנכסי הבעל ופרנס אשתו אע"ג דלא הודיע לבעל תחלה דלא אמרו דהניח מעותיו על קרן הצבי אלא היכא דפרנס משלו הגהת מרדכי. וכתב רשד"ם חא"ה סימן קכ"ג ובשבועה שנשבע המפרנס כמה הוצי' ואם תובע דבר ושיעור חוץ מן השורה לאו כל כמיניה ואינו נאמן אפילו בשבועה ועיין במהר"ם מטראני ח"ב סי' למ"ד.
(כג) ופרנסה: דמסתמ' מחלה דדרך הנשים הוא לגלגל עם בעליהן כ"כ הרמב"ן. לפ"ז אפילו אם א"י לעשות שום מלאכה מ"מ א"צ להחזיר לה כי מסתמ' מחלה לו. והר"ן הניח דין זה בצ"ע. מיהו אם אמרה בפני עדים דאין דעתה לוותר דינה כלותה ב"ש.